שנת המבול מאת מרגרט אטווד / עולם המוכר לנו מאוד

 

'שנת המבול', לעתים אפל, לעתים עדין, אלים, מעמיק מחשבה ומעורר צחוק של אי-נוחות, הוא יצירה ספרותית המציגה את מרגרט אטווד בשיא כישרונה ויצירתיותה. אף שהוא מתרחש בעתיד קרוב, שזמנו אינו מוגדר במדויק, רומן זה משקף עולם המוכר לנו מאוד ומזכיר לנו בחדות את אנושיותנו שלנו.

תקציר הספר: הזמנים והמינים על פני האדמה משתנים בקצב מדאיג, והאמנה החברתית ועמה היציבות הסביבתית הולכות ונשחקות. אדם אחת, המנהיג הטוב של גנני אלוהים – דת המוקדשת למיזוג המדעי והדתי ולשימור כל החי והצומח – חזה זה מכבר אסון טבע אשר ישנה את פני העולם המוכר לנו. כעת האסון אירע, ומגפה מחתה את מרבית המין האנושי. שתי נשים שרדו: רן, אמנית טרפז צעירה הלכודה במועדון המין היוקרתי שבו עבדה, וטובי, גננית אלוהים שהתבצרה בספא מפואר שרבים מחומרי הטיפול בו אכילים.

האם שרד מישהו מלבדן? אמנדה, חברתה הביו-אמנית של רן? זב, אביה החורג, הלוחם הסביבתי? מאהבה משכבר הימים, ג'ימי? או שחקני הפיינבול הרצחניים? ואולי אפילו שאת"א, כוח השיטור האפל והמושחת של בעלי המאה?

בעוד אדם אחת ומאמיניו מנסים לשרוד בעולם שהשתנה, רן וטובי ימצאו כל אחת את דרכה החוצה.

מרגרט אטווד נולדה בשנת 1939 באוטווה וגדלה באונטריו ובקוויבק. אביה היה אנטומולוג, והיא בילתה לא מעט בשטחי הפרא של קוויבק. למדה באוניברסיטת טורונטו, ברדקליף ובהרווארד. היא נשואה לסופר גרים גיבסון, ויש להם בת אחת.

פרקים ראשונים מתוך שנת המבול

1

טוֹבּי

שנת עשרים וחמש, שנת המבול

עם שחר טוֹבּי מטפסת לגג לצפות בזריחה. היא נעזרת בידית מגב בשביל לשמור על שיווי המשקל: המעלית התקלקלה זה מכבר והמדרגות האחוריות חלקלקות מן הלחות, ואם תחליק ותיפול לא יהיה מי שירים אותה.

עם גל החום הראשון ערפילים עולים מרצועת העצים שבינה לבין העיר הנטושה. באוויר עומדים ריח קל של שרֵפה, ריח קרמל וזפת וגריל מעופש וריח האפר השמנוני של דלקה במזבלה אחרי הגשם. המגדלים הנטושים שבמרחק נראים כמו אלמוגים עתיקים — מולבנים ונעדרי צבע, חסרי חיים.

אלא שעדיין יש חיים. ציפורים מצייצות; אלה ודאי דרורים. קולותיהם הקטנים צלולים וחדים כמו חריקת ציפורניים על זכוכית: כבר אין תנועת מכוניות שתחריש את הציוצים. האם הם מבחינים בשקט, בהיעדר המנועים? ואם כן, האם הם מאושרים יותר? טוֹבּי לא יודעת. בניגוד לכמה מן הגננים האחרים — טרופי המבט מביניהם, אולי המסוממים — היא מעולם לא שגתה באשליות שבכוחה לשוחח עם ציפורים.

אור השמש מתעצם במזרח, מאדים את הערפילים הכחולים־אפרפרים שמעל לאוקיינוס הרחוק. הנשרים שהעבירו את הלילה על עמודי חשמל פורשים את כנפיהם לייבשן, נפתחים כמו מטריות שחורות. בזה אחר זה הם ממריאים על זרמי האוויר החם ומתרוממים מעלה במסלול לולייני. אם הם צוללים פתאום, משמע שאיתרו נבלה.

הנשרים הם ידידינו, נהגו הגננים להורות. הם מטהרים את האדמה. הם מלאכי אלוהים, הם המלאכים השחורים של פירוק הגוף. תארו לעצמכם כמה נורא היה ללא מוות!

האם אני עדיין מאמינה בזה? תוהה טובי.

מקרוב הכול שונה.

על הגג יש כמה אדניות עם גידולי נוי שצימחו פרא; יש עליו כמה ספסלים מחיקוי עץ. פעם כיסתה עליו חופה מצילה להנעמת מסיבות הקוקטילים, אך זו נסחפה ברוח. טובי מתיישבת על אחד הספסלים לסקור את השטח. היא מרימה את המשקפת אל עיניה, סורקת משמאל לימין. הנה כביש הגישה התחום בשיחי נוגה־ורד, שצימחו סתורים כמו מברשות שיער שהתרפטו, ובוהקם הסגול דועך באור המתעצם. הכניסה המערבית העשויה כיסוי סולארי ורוד, דמוי טיח, ערבוביית המכוניות הלכודות בסבך מחוץ לשער.

ערוגות הפרחים שמלאו עשבי קיצָנית מצויה ודקוּרית, ועשי קוּדְזוּ תכולים מרפרפים מעליהן. המזרקות, אגניהן שצורתם כצדפה מלאים מי גשם עומדים. מגרש החניה ובו עגלת גולף ורודה ושני מיניוואן ורודים של אניחדש עם לוגו העין הקורצת. מיניוואן נוסף בהמשך כביש הגישה, מרוסק על עץ: בעבר הידלדלה זרוע מן החלון, אך היא איננה עוד.

המדשאות רחבות הידיים צמחו פרא והיו לשטחי עשב גבוה. מתחת לצמחי האַסְקְלֵפּיאס והפרעושית והחוּמעה יש תלים לא סדורים, פה ושם פיסת בד, הבזק עצם. אלה המקומות שאנשים נפלו בהם, אלה שחצו את המדשאות, רצים או כושלים. טובי צפתה מהגג, שפופה מאחורי אחת האדניות, אך לא המשיכה לצפות לאורך זמן. כמה מהאנשים קראו לעזרה, כאילו ידעו שהיא שם. אבל במה היתה יכולה לעזור להם?

על ברכת השחייה נח מעטה אצות מנומר. כבר יש שם צפרדעים. האנפות והלבניות והטווסיות צדות אותן במים הרדודים. במשך תקופה מסוימת ניסתה טובי למשות את החיות הקטנות שנפלו פנימה וטבעו. הארנבונים הירוקים הזוהרים, העכברושים, הדביבושים בעלי זנבות הפסים ומסכות השודדים כשל דביבונים. אבל כיום היא מניחה להם. אולי יִיצרו דגים, איכשהו. כשהברכה תיעשה דומה יותר לבִיצה.

האם היא שוקלת לאכול את הדגים העתידיים המשוערים האלה? ודאי שלא.

ודאי שעדיין לא.

היא פונה אל חומת העצים והגפנים והשרכים והשיחים הסובבת את המתחם, חוקרת את סודותיה במשקפת. אם תבוא סכנה, משם תגיע. אך איזה מין סכנה? היא אינה מסוגלת להעלות בדעתה.

בלילה עולים הקולות הרגילים: נביחות הכלבים במרחק, צפצוף העכברים, קולות הצרצרים כמו צקצוקי צנרת, פה ושם רטינת צפרדע. הדם השוצף באוזניה: קאטוּש, קאטוּש, קאטוּש. כמו מטאטא כבד גורף עלים יבשים.

"לכי לישון", היא אומרת בקול רם. אבל שנתה לעולם אינה טובה מאז נותרה לבדה בבניין הזה. לפעמים היא שומעת קולות — קולות אנושיים הקוראים לה מתוך כאב. או את קולותיהן של נשים, הנשים שעבדו כאן פעם, הנשים החרדות שבאו לשם מנוחה והתחדשות. משכשכות בברכה, מטיילות על המדשאות. כל הקולות הוורודים, המרגיעים והנרגעים.

או קולות הגננים הממלמלים או שרים; או הילדים הצוחקים יחד, למעלה בגן־הגג צוק־עדן. אדם אחת, ונוּלה, וברט. פילאר הזקנה וסביבה הדבורים שלה. וזֶבּ. אם מישהו מהם עדיין בחיים, זה בטח זֶבּ: בכל רגע אולי יופיע פתאום, צועד לאורך הכביש או מגיח מבין העצים.

אבל הוא בטח כבר מת. מוטב לחשוב כך. לא לבזבז תקווה.

אך ודאי נשאר מישהו מלבדה; לא ייתכן שהיא היחידה שנותרה על פני האדמה. ודאי יש אחרים. אויבים או אוהבים? אם תראה אחד מהם, כיצד תדע לזהות?

היא התכוננה. הדלתות נעולות, החלונות מוברחים. אבל אין ערובה אפילו במחסומים כאלה: כל חלל ריק מזמין חדירה.

אפילו בשנתה אוזניה כרויות כאוזני החיות — לחריגה כלשהי מן הדפוס הקבוע, לצליל לא מוכר, לדממה שתיפער כמו סדק בסלע.

כששירת היצורים הקטנים דוממת, אמר אדם אחת, הרי זה משום שהם מפחדים. אתם צריכים להאזין, לחפש את צליל הפחד שלהם.

2

רֶן

שנת עשרים וחמש, שנת המבול

הישמרו ממילים. אל תשאירו עקבות.

כך לימדו אותנו הגננים כשחייתי ביניהם בילדותי. הם הורו לנו להסתמך על הזיכרון, משום שלא ניתן לסמוך על דבר כתוב. הרוח עוברת מפה אל פה, לא מחפץ אל חפץ: ספרים אפשר לשרוף, הנייר מתפורר, מחשבים אפשר לרסק. רק הרוח חיה לנצח, והרוח אינה חפץ.

הכתיבה מסוכנת, כך אמרו האדמים והחוות, משום שאויביכם יכולים להתחקות אחריכם באמצעותה, לצוד אתכם, להשתמש במילים שלכם נגדכם.

אבל עכשיו, כשהמבול הצחיח כבר שטף את כולנו, הכתיבה בטוחה לי יחסית, כי כל אלה שהיו עלולים להשתמש נגדי במה שאני כותבת ודאי מתים. אז אני יכולה לכתוב כל מה שאני רוצה.

מה שאני כותבת הוא שמי, רֶן, בעפרון גבות, על הקיר לצד המראה. כתבתי אותו פעמים רבות, רןרןרן, כמו שיר. אם את נשארת לבדך זמן רב מדי, את עלולה לשכוח מי את. אמנדה אמרה לי את זה.

אני לא יכולה להשקיף מהחלון, הוא עשוי לבני זכוכית. אני לא יכולה לצאת מהדלת, היא נעולה מבחוץ. אבל עדיין יש לי אוויר ומים, כל עוד המערכת הסולארית לא תתקלקל. עדיין יש לי מזון.

יש לי מזל. באמת יש לי הרבה מזל. תזכירו לעצמכם במה יש לכם מזל, אמנדה נהגה לומר. אז כך אני עושה. ראשית, היה לי מזל שעבדתי כאן בקשׂקשׂ כשהגיע המבול. שנית, מזלי התמזל עוד יותר שהייתי תקועה כאן, באזור הבידוד, כי זה מה שהגן עלי. כיסוי הגוף הביולוגי שלי נקרע — אחד הלקוחות נסחף ונשך אותי והשיניים שלו חדרו בעד כיסוי הנוצצים הירוק — אז הכניסו אותי לאזור הבידוד עד שיגיעו התוצאות של הבדיקות שלי. זה לא היה קרע רטוב של הפרשות ורקמות, בסך הכול קרע יבש באזור המרפק, אז לא הייתי מודאגת במיוחד. ובכל זאת, כאן בקשׂקשׂ הקפידו לבדוק הכול. היה חשוב להם לשמר את השם הטוב שיצא להם: כולם ידעו שאנחנו הבנות המלוכלכות הכי נקיות בעיר.

קרקס קשׂקשׂ באמת טיפלו בך כמו שצריך. אם היית כוכבת, זאת אומרת. אוכל טוב, רופא במקרה הצורך, והטיפים היו נהדרים, כי הגיעו לכאן גברים מהתאגידים המובילים. המקום נוהל היטב למרות המיקום המפוקפק — כל המועדונים פעלו באזורים כאלה. זה עניין של תדמית, מוֹרְדיס היה אומר: מפוקפק זה טוב לעסקים, כי אם אין כאן שום גורם מבדל — משהו שערורייתי או משהו זול מאוד, רמז של שחיתות — מה יבדיל בין המותג שלנו לבין המוצר השגרתי שהבחור יכול להשיג בבית, עם קרם פנים ותחתוני כותנה לבנים?

מוֹרְדיס האמין בישירות. הוא נמצא בעסק מאז שהיה נער, וכשהוציאו מחוץ לחוק את הסרסורים ואת העבודה ברחוב — למען בריאות הציבור וביטחונן של הנשים, הם אמרו — ואיחדו את הכול לכולבו־סקס בשליטת שאת"א, מורדיס שרד את המעבר בזכות הניסיון הרב שלו. "השאלה היא רק את מי אתה מכיר," הוא היה אומר. "ומה אתה יודע עליו." ואז הוא היה מגחך וטופח לך על הישבן — אבל סתם טפיחה ידידותית, הוא אף פעם לא לקח אותנו לסיבוב בחינם. היה לו מוסר עבודה.

הוא היה בחור רזה ושרירי עם ראש מגולח ועיניים שחורות, נוצצות וערניות כמו ראשי נמלים, והוא היה טוב מזג כל עוד הכול התנהל כמו שצריך. אבל הוא גיבה אותנו כשלקוחות נעשו אלימים. "אף אחד לא פוגע בבנות המוכשרות שלי," הוא היה אומר. זה היה עניין של כבוד מבחינתו.

הוא גם סלד מבזבוז: אנחנו נכס, ככה הוא אמר. הדובדבן שבקצפת. אחרי האיחוד לכולבו־סקס כל מי שנשארה מחוץ למערכת היתה לא רק בלתי חוקית, אלא גם פתטית. כמה חורבות זקנות וחולות שמשוטטות בסמטאות, ממש קבצניות. שום גבר שנשארה לו אפילו טיפת שכל לא היה מתקרב אליהן. "פסולת מסוכנת", ככה קראנו להן בקשׂקשׂ. לא היינו צריכות לזלזל בהן ככה; היינו צריכות לרחם עליהן. אבל רחמים דורשים מאמץ, ואנחנו היינו צעירות.

בלילה ההוא, כשהתחיל המבול הצחיח, אני חיכיתי לתוצאות של הבדיקות שלי: השאירו אותך כלואה בבידוד במשך שבועות, למקרה שחטפת משהו מידבק. את האוכל העבירו דרך צוהר עם איטום ביטחון, היה גם מיני־בר עם חטיפים, ואת המים סיננו בכניסה וביציאה. היה לך כל מה שהיית צריכה, אבל השתעממת. יכולת להתאמן על מכשירים, ועשיתי את זה הרבה, כי אמנית טרפז חייבת לשמור על כושר.

יכולת לצפות בטלוויזיה או בסרטים ישנים, להשמיע את המוזיקה שאת אוהבת, לדבר בטלפון. יכולת גם להציץ לחדרים אחרים בקשׂקשׂ באמצעות מסכי תקשורת. לפעמים, בזמן הסנקה, היינו קורצות אל המצלמה באמצע אנקה כדי לשעשע את מי שתקועה בבידוד. ידענו איפה מוסתרות המצלמות, בדוגמת עור הנחש או הנוצות של התקרות. היינו משפחה אחת גדולה בקשׂקשׂ, אז אפילו כשהיית בבידוד מורדיס אהב להעמיד פנים שאת עדיין משתתפת.

מורדיס גרם לי להרגיש בטוחה לגמרי. ידעתי שאם אסתבך בצרות רציניות, אוכל לפנות אליו. היו בחיים שלי רק אנשים מעטים כאלה. אמנדה, רוב הזמן. זב, לפעמים. וטובי. היה קשה להאמין על טובי — היא היתה כל כך קשוחה ונוקשה — אבל כשאדם טובע, הוא לא יכול להיאחז במשהו רך ונמעך. צריך משהו מוצק יותר.

יום הבריאה

 

יום הבריאה

שנת חמש

על הבריאה ועל מתן השמות לבעלי החיים.

מדברי אדם אחת.

 

ידידים יקרים, יצורים רֵעים יקרים, יונקים רֵעים יקרים:

ביום הבריאה שלפני חמש שנים היה גן־הגג הזה, צוק־עדן, שממה רותחת, כלואה בין שיכוני עוני ממאירים ומאורות חטאים; אך כעת הנה פרח כמו הוורד.

בעבודת הקודש שלנו בכיסוי גגות שוממים כאלה בצמחייה אנו תורמים את חלקנו הדל לגאולת הבריאה האלוהית מהניוון ומהעקרות הסובבים אותנו מכל עבר, ותוך כך גם מזינים את גופנו במזון שאינו מזוהם. יש שיראו בכך מאמץ חסר תוחלת, אך לו היו כולם עושים כדוגמתנו, איזה שינוי היינו מחוללים בכוכב הלכת האהוב שלנו! עוד רבה המלאכה הקשה הצפויה לנו, אך אל חשש, ידידי: שכן נמשיך בדרכנו ללא מורא.

אני שמח שזכרנו כולנו להביא כובעים.

 

ועתה, הבה נפנה למדרשנו השנתי ביום השנה לבריאה.

"דברי אלוהים מפי האדם" מספרים על הבריאה במונחים שהיה בכוחם של אנשי קדם להבין. הם אינם מזכירים גלקסיות או גֵנים, שכן מונחים כאלה היו מבלבלים אותם מאוד! אך האם נגזר מכך כי הסיפור שלפיו נברא העולם בשישה ימים עובדה מדעית הוא, ומכאן שאין כל משמעות לנתוני תצפית? אל לנו להגביל את אלוהים לפרשנויות מילוליות ומטריאליסטיות צרות, אל לנו למדוד אותו באמות מידה אנושיות, שכן ימיו מידתם עידנים, ואלף עידנים מזמננו אינם עבורו אלא ערב אחד. בניגוד לכמה מן הדתות האחרות, מעולם לא חשנו שיש ערך מוסרי בשקרים לילדים בענייני גיאולוגיה.

זכרו את המשפטים הראשונים של "דברי אלוהים מפי האדם": הארץ נטולת צורה, תוהו ובוהו, ואז בורא האל את האור במילותיו. זה הרגע שאותו מכנה המדע "המפץ הגדול", כאילו היה פיגוע טרור. אך ביסודם שוררת תמימות דעים בין שני התיאורים: חושך; ואז, בן רגע, אור. אך ודאי שהבריאה היא עניין מתמשך. כלום אין כוכבים חדשים נוצרים בכל רגע ורגע? ימיו של אלוהים אינם באים בזה אחר זה, ידידי; הם מתנהלים בו־זמנית, הראשון עם השלישי, הרביעי עם השישי. כנאמר: "תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה".

נאמר לנו שביום החמישי לפעילות הבריאה של אלוהים שרצו המים נפש חיה, וביום השישי הוציאה הארץ את חיית השדה והעשבים והעצים; ובירך אותם אלוהים, ואמר להם כי יפרו וירבו; ולבסוף נברא אדם — הווה אומר, המין האנושי. לדברי המדע, זהו אכן סדר הופעתם המדויק של המינים על פני כוכב הלכת שלנו, והאדם האחרון שבהם. או פחות או יותר בסדר זה. במידה דומה מספיק.

ומה קורה כעת? אלוהים מביא את בעלי החיים בפני האדם, "לִרְאוֹת מַה־יִּקְרָא־לוֹ". אך מדוע לא ידע אלוהים באילו שמות יבחר אדם? אין זאת אלא שנתן אלוהים לאדם רצון חופשי, ולכן רשאי הוא לעשות דברים אשר אלוהים עצמו לא יצפה מראש. זכרו זאת בפעם הבאה שתתפתו לאכילת בשר או לצבירת רכוש חומרי! לפעמים אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו אינו יודע מה תעשו!

אלוהים אסף ודאי את בעלי החיים בכך שדיבר אליהם ישירות, אך באיזו שפה דיבר? לא היתה זאת עברית, ידידי. לא היתה זאת לטינית או יוונית, אנגלית או צרפתית, ספרדית, ערבית או סינית. לא: הוא זימן את בעלי החיים בשפותיהם שלהם. אל האייל דיבר בשפת האיילים, אל העכביש בשפת העכבישים; אל הפיל דיבר בשפת הפילים, אל הפרעוש דיבר בשפת הפרעושים, אל מרבה הרגליים דיבר בשפת מרבי הרגליים ואל הנמלה בשפת הנמלים. כך היה ודאי.

ועבור אדם עצמו, שמות בעלי החיים היו המילים הראשונות אשר יצאו מפיו — הרגע הראשון של שפה אנושית. ברגע קוסמי זה מוצא אדם את נשמתו האנושית. לכנות בשם משמעותו — כך אנו מקווים — לברך לשלום; לקרב אחר אליך. הבה נדמה בלבנו את אדם הקורא בשמות בעלי החיים בחיבה ובשמחה, כאילו אומר, הנה אתם, אהובי! ברוכים הבאים! אם כן, מעשהו הראשון של האדם כלפי בעלי החיים היה מעשה של אהבה ורעות, שכן האדם לפני גירושו מגן העדן עדיין לא היה אוכל בשר. בעלי החיים ידעו זאת, ולא נסו מפניו. וכך ודאי היה באותו יום שלא ישוב לעולם — אספה טובה ושלווה שבה חבק האדם כל יצור חי על פני האדמה.

כמה רבים הדברים שאיבדנו, יונקים רֵעים ובני אנוש רֵעים! מה רבה ההשמדה־מרצון מעשה ידינו! כמה רב הנותר לשקם, בתוך עצמנו!

עת מתן השמות לא תמה, ידידי. מנקודת ראותו של האל, ייתכן שאנו עדיין חיים ביום השישי לבריאה. במדיטציה שלכם היום, דמיינו את עצמכם חוסים באותו רגע של חסד. הושיטו את ידכם אל העיניים הטובות האלה, הבוחנות אתכם באמון מושלם — האמון שעדיין לא חיללו שפיכות הדמים והגרגרנות והגאווה והזלזול.

אמרו את שמותיהם.

הבה נשיר.

 

עת באה באדם נשמת חיים

 

עת באה באדם נשמת חיים

במקום שכולו זהב,

שכַן הוא לצד כל יצור וציפור,

וידע את פני אלוהיו.

 

וביטא רוחו בראשונה במילה

לנקוב שם כל חי ובהמה;

שם זימנם אלוהים באחווה ברעוּת,

ובאו ואין בם אימה.

 

והשתעשעו במשחק, קול נשאו, עופפו —

כל תנועה כדבר שבח, הלל

לפלא אותם ימים רחוקים

ולהדר בריאתו של האל.

 

אך כיצד התנוון וכמש בימינו

זרע הבריאה הנאווה —

שכן הפר האדם את ברית הרעים

ברצח, בחמדנות, בתאווה.

 

בריות יקרות, כבד סבלכן,

וכיצד נשיב האהבה?

נקרא בשמכן בעמקי לבבנו,

ונדע שוב רעות ואחווה.

 

מתוך סידור המזמורים שבעל פה של גנני אלוהים

 

 

 

שנת המבול מאת מרגרט אטווד, מאנגלית: יעל אכמון, הוצאת כנרת, שנת 2012, 464 עמ'