ישנני מאת אילנה סטרלין / על מחירה הכבד של היצמדות לאידיאולוגיה ולאמונה

ישנני מאת אילנה סטרלין הוא סיפור אותנטי ויוצא דופן על זוגיות, על הורות, על אהבה – ועל מחירה הכבד של היצמדות לאידיאולוגיה ולאמונה חסרת פשרות בצדקת הדרך.

בקיבוץ אשר בעמק, מדי יום בשעה ארבע אחרי הצהריים, יוצאות האחיות נילי ושלומית מבתי הילדים אל חדרי ההורים. דרכיהן נפרדות בקצה השביל. שלומית הולכת לחדר של יצחק, אביהן, בעוד שנילי הולכת לבלות את שעות אחר הצהריים בחדר של דודיה, צפירה ויואל. היא אינה מבינה מדוע, אבל הכניסה לחדר של אביה אסורה עליה. 

קשר השתיקה סביב הדרמה שהביאה אותן למציאות הזו נפרם באיחור של ארבעים שנה. האחיות נפגשות בירושלים בעקבות משבר בחיי הנישואים של נילי, ויוצאות למסע מטלטל של גילוי סודות שהוסתרו מהן כל חייהן: אספת הקיבוץ שחרצה גורלות, הרקע לשתיקה סביב מות אמן, והקבר של אורי, בנם היחיד של צפירה ויואל, שעליו נחרטו המילים  "נשלח אל מותו". במהלך המסע המשותף נחשפים קונפליקטים סוערים סביב שאלות מוסריות כבדות משקל. 

אילנה סטרלין היא פסיכותרפיסטית במקצועה. ספריה הקודמים, 'שוקו חם' ו'החצר האחורית'.

פרק ראשון 

התפרקה לך המשפחה, נילי, הת־פר־קה, ההברות הקטועות הולמות בי כמו פטישים. אני פוקחת את עיניי ורואה את שלומית ישנה לצידי במיטה הזוגית שלי ושל אבנר. נשימותיי מתקצרות, ותחושת המחנק מקפיצה אותי מהמיטה.

אני רצה אל החלון ופותחת אותו לרווחה ושומעת את קולות הבוקר המוכרים. בחוץ עולם כמנהגו נוהג: מכוניות חולפות ברחוב, קרקוש כלי מטבח מתמזג עם צלילי מוזיקה בדירת השכנים. אני נשענת על משקוף החלון ומנסה ללגום מהאוויר הקריר. נשימותיי עדיין קצרות והדמעות זולגות על לחיי. אט־אט אני מצליחה להסדיר את נשימתי. וכשאני רואה את עדת הבולבולים המנערים את נוצותיהם על חוטי החשמל ומתעופפים להם הלאה, אני חשה כמיהה להיות שם למעלה, לעוף איתם למרחקים, אל מעבר להרים המקיפים את העיר.

נשימותיה הרכות של שלומית אינן מופרעות מהתנועה בחדר. פניה רוגעות בשנתה, ולרגע נדמה לי שאני רואה חיוך על פניה. טינה ישנה מתעוררת בי כשאני חושבת על השלווה העוטפת אותה ברגעים אלה בעוד אני נלחמת פה על כל נשימה ונשימה. אני מרגישה את אצבעותיו של הפחד אוחזות בגרוני וממהרת למקלחת ושוטפת את פניי במים קרים, שוב ושוב, וכשאני מרימה את עיניי אל המראה נשקפות ממנה פנים בצקיות ועיניים טרוטות. אני אוספת בגומייה את תלתליי הסתורים ומנסה לנשום לאט ועמוק.

כשאני חוזרת לחדר השינה אני מוצאת את שלומית שוכבת במיטה בעיניים פקוחות.

"את בסדר, אחותי הקטנה?" היא משפשפת את עיניה וסוקרת אותי במבט בוחן. "החיים בזבל," אני עונה ושולפת מהארון טייץ וחולצת טריקו רחבה.

"איזו אופטימיות על הבוקר. נורא מוקדם, תני לי עוד כמה דקות," היא מותחת את איבריה הארוכים, מפהקת ומסֵבָּה את פניה לקיר.

אני מהנהנת ופונה אל המטבח, וכשאני מוציאה שני ספלים להכין בהם את הקפה, כמו בכל בוקר, אני קולטת שהבוקר אבנר לא ישתה איתי. אני משתנקת: היום, יום שלישי בשבוע, שבעה ביוני, וזה הבוקר הראשון. מהיום ככה ייראו הבקרים שלי. ספל קפה אחד בלבד. בעודי ממתינה למים שירתחו אני בוהה בחלון, שאור ראשון חודר בעדו וקרניו מאירות בדרכן את האבק המרחף בחלל החדר. אני עורמת כפית מלאה של קפה ומניחה בספל, מוזגת את המים ומוסיפה כפית גדושה של סוכר, ואחריה עוד אחת. אני טועמת ולשוני נחרכת, ותחושת הכאב נעימה דווקא. כשאני לוגמת מהקפה עיניי סוקרות את הסלון המואר.

מלבד תמונתו של האדמו"ר, שהתארחה בסלון שלנו פחות מיממה ונעלמה יחד עם אבנר, הכול עומד על מקומו. אפילו תיק הקטיפה הכחול, עם התפילין והטלית, עדיין מונח בפינה. אני לוקחת את הכבודה הקדושה ובחמת זעם תוחבת אותה לפח.

השעה שבע, ועלי להעיר את נויה. בשבע וחצי יוצא האוטובוס לבית־הספר. חייבים לחזור לאיזושהי שגרה בתוך הטירוף הזה. יום אחד של חופשה יספיק לה, אני אומרת לעצמי, אבל כשאני מנסה להעיר אותה היא מפנה אלי את גבה ומתכרבלת כמו עובר, ויבבה חרישית נמלטת מתוכה. "לא הולכת לבֶּצֶפֶר!"

"נויה'לה," אני מנסה בקול רפה, "את חייבת לחזור לשגרה. אין לנו ברירה."

"תעזבי אותי! אנ'לא הולכת לבצפר!" היבבה מתגברת ונהפכת לבכי קורע לב. "לא רוצה לראות את כולם!" היא מכסה את ראשה בשמיכה.

"בסדר," אני מתרצה מייד. היום אין לי כוח למלחמות. "אבל רק יום אחד," אני ממלמלת ופונה לצאת מהחדר אך נעצרת בפתחו כשאני שומעת את קולו של אבנר מהדהד בראשי: "מה את עושה, ריבון העולמים?! למה כל דבר הוא מלחמה בשבילך? היא שולטת בך ביד רמה! היא הרי עושה מה שהיא רוצה, ואת לא מצליחה לשים לה שום גבול!"

"לך לכל הרוחות!" אני כמעט צועקת, ונויה מזדקפת במיטה ותולה בי מבט מבוהל.

"נפלט לי. תמשיכי לישון." נויה צונחת למיטה ושוב מושכת את השמיכה אל מעבר לראשה. אני גוררת את רגליי אל המטבח ומוזגת לעצמי עוד ספל קפה שחור, חזק, עם שתי כפיות סוכר. פתאום תוקף אותי רעב נורא, כאילו נכרה בור ענקי בבטני, ואני מוציאה מהמגירה את הלחם שהביאה אתמול שלומית מהסוּפר השכונתי, לחם שחור נפלא, ופורסת ממנו שתי פרוסות עבות ומורחת עליהן שכבה עבה של חמאה, ומניחה לדבש לטפטף באיטיות מהצנצנת ההפוכה עד שהוא מכסה את כל החמאה וזולג ממנה על השיש. אני אוספת באצבעי את הדבש מהשיש ומלקקת אותו. אבנר היה משתגע אילו ראה אותי עכשיו. גם כששלומית נכנסת למטבח הלומת שינה ומעווה את פניה כשהיא מביטה בפרוסות הלחם עתירות הקלוריות, אינני מוותרת. אני מחזירה לה מבט תקיף ונועצת את שיניי בלחם ואוכלת בתאווה. אף אחד לא יעצור בעדי עכשיו, מה הועילו לי מאמציי להתאפק ולהתנחמד ולרָצות את כל העולם?

"את פשוט מזיקה לעצמך עם הזבל הזה. את חייבת לדאוג לגוף שלך. הגוף הזה סוחב את הנשמה, נילי," אני נזכרת בנאומיו של אבנר, "מה שדרוש לך זה קצת משמעת עצמית, זה הכול, לא דיאטות מטורפות ולא זלילה חסרת רסן. כמו בכל דבר בחיים, דרך האמצע היא הפתרון. לכן אנחנו מברכים על המזון ומודים לקדוש־ברוך־הוא על כל השפע שהוא מניח על שולחננו."

אפילו השתיקות שלו היו עדיפות על פני ההרצאות המלומדות בשנה האחרונה. אני מלקקת את הדבש מאצבעותיי ומנגבת את שפתיי בגב כף ידי, בדיוק כמו שאבנר שונא כשנוֹיָה עושה.

שלומית מביטה בי מזווית העין, ואף שאינה אומרת מילה אני רואה את הבעת התיעוב המתפשטת על פניה. כמו חתולה היא פונה בתנועות עגולות מהמטבח אל הסלון ובידה ספל הקפה שהכינה לעצמה. היא מתרווחת על הספה, מותחת את רגליה הארוכות על ההדום ומדליקה סיגריה. אני מביטה בגופה הגבעולי, בשדיים הזקופים המזדקרים מבעד לחולצה הדקיקה, ומתכווצת תחת כובד גופי, המסתתר עכשיו בתוך חולצת טריקו רחבה. אין ספק שגופה של אישה שלא ילדה מעולם נראה טוב יותר מגופה של אישה שילדה פעם אחת והפילה ארבעה עוברים, אני אומרת לעצמי, אבל תחושת הכבדות רק מתעצמת.

"מחניק," אני אומרת ופותחת את החלון לרווחה.

"בוקר טוב גם לך," היא מחייכת בסלחנות ומסלסלת את עשן הסיגריה, "נויה ישנה עדיין?"

"עוד יום חופש אחד לא יזיק גם לה במצב הזה," אני לוגמת את שארית הקפה.

"יחי החופש!" היא מחייכת בסיפוק, "הדיקטטור הגדול הלך. סוף־סוף אפשר להתחיל לחיות. מה כבר אמרתי?" היא פוערת את עיניה כשהיא מבחינה בסומק המתפשט על פניי.

"תפסיקי," אני מסננת.

"אני הייתי מעיפה אותו מכל המדרגות לפני שנים!" היא משליכה בעצבנות את אפר הסיגריה אל תוך המאפרה שקנתה לנו בחג האחרון, "ואני לא מבינה למה לכל הרוחות את יוצאת עכשיו להגנתו!"

"כי אני בכל זאת אוהבת אותו. לפחות זה מה שנדמה לי," קולי גוֹוֵע ואני משפילה לרגע את עיניי, ואז מזדקפת ומנסה לייצב את קולי, "כי אני אוהבת אותו וכי הוא אבא של נויה. את אף פעם לא סבלת אותו."

"לא סבלתי אותו?" היא פוקחת את עיניה לרווחה, "אל תגזימי. פשוט יש בו משהו מעצבן. תמיד הוא היה רוחני בגרוש. והספרים האלה שהוא קרא עוד לפני שנים! בחייך נילי! הֶרמָן הֶסֶה! מי קורא את הרמן הסה אחרי גיל שש־עשרה?"

"גם אני אהבתי אותו," אני ממלמלת ונזכרת. 

ישנני מאת אילנה סטרלין, הוצאת מודן, שנת 2012, 252 עמ'