40 שנה למלחמת יום הכיפורים / סקירת ספרים חדשים ומהדורות עדכניות

40 שנה למלחמת יום הכיפורים

כל מלחמה פותחת כר נרחב לספרים ולאלבומי קרבות. חשיפת מסמכים חדשים, זיכרונות של גיבורי קרבות או מפקדים לשעבר, מניבים גל נוסף של ספרים. כבכל שנה, גם השנה התפרסמו ספרים חדשים הקשורים למלחמת יום הכיפורים וגם מהדורות חדשות ומעודכנות יצאו לאור. שפע הספרים כולל יומני מלחמה, זיכרונות, ספרים הקשורים למלחמה וספרים  הדנים בהיסטוריה של אותם ימים שהשפיעו על המדינה ועל המזרח התיכון. 

הקרב על החרמון

הקרב על החרמון מאת אילן כפיר

ב-6 באוקטובר 1973 בשעה 16:00 נותק הקשר עם מוצב החרמון, ודגל סוריה הונף על גג "העיניים של המדינה". המוצב, שאיש לא האמין שניתן לכבוש אותו, נפל כמעט ללא קרב. ב־22 באוקטובר בשעה 10:50 שב והתנוסס דגל כחול־לבן, לצד דגל חטיבת גולני, וברשת הקשר נשמע המשפט: "תחנות כל העולם האזינו, החרמון בידי גולני…" הר אחד, מוצב אחד ושלושה דגלים מכילים בתוכם את סיפורה של המלחמה שנכפתה על ישראל ביום הכיפורים: המחדל, הלם התבוסה, פני השבויים וצהלות האויב, ומולם נחישות הלוחמים להשיב את הכבוד שנרמס. הכבוד של גולני.

הקרב על החרמון מאת אילן כפיר, מביא לראשונה את סיפורו של ההר שהפך לאחד מסמלי המלחמה; את סיפורי החיילים שכותרו בתוך המחילות, נשבו, עונו, הושפלו ושמרו על צלם אנוש גם במרתפי החקירות של כלא אל־מאזה בדמשק; את סיפורי המפקדים והחיילים שיצאו לחלץ את חבריהם הנצורים; את הלוחמים שהסתערו קדימה ולא חזרו; את החובשים שהמשיכו לטפל בפצועים עד שעלו על הצלב של הצלף הסורי; את החיילים הפשוטים שנאחזו בזיזי הסלעים וברגבי האדמה עד שהכריעו את הקרב — את סיפור הגבורה של חטיבה מספר 1 שאיבדה 84 לוחמים ומפקדים על הגבעות הסלעיות שמהן הגנו לוחמי הקומנדו הסורים על המוצב הכבוש. זהו סיפורו של ההר, של האנשים שהיו בו ושל הלוחמים שיצאו לקרב האחרון במלחמת יום הכיפורים. זהו סיפור על קרב גבורה, על אחוות לוחמים ועל מיתוס אחד – "העיניים של המדינה". אילן כפיר  לחם במלחמת יום הכיפורים בחזית הדרום, היה בכוח הצנחנים הראשון שחצה את תעלת סואץ וכיום מתמחה בחקר המלחמה. לכתיבת הספר הקרב על החרמון קדם תחקיר מקיף שבו רואיינו עשרות לוחמים, שבויים ומפקדים, שמביאים את סיפורם האישי ואת סיפוריהם של אלה שלא יכולים עוד לספר אותו בעצמם (הוצ' דביר, 350 עמ')

סיפורו של חיל האוויר הישראלי במלחמה

בשם שמים – טייסת "האחת" במלחמת יום הכיפורים מאת אבירם ברקאי

בשם שמים – טייסת "האחת" במלחמת יום הכיפורים מאת אבירם ברקאי, הוא סיפורו של חיל האוויר הישראלי במלחמת יום הכיפורים מבעד לעיני המפקדים והלוחמים של טייסת אחת. לא סתם אחת, "האחת" – חלוצת טייסות הפנטומים והנודעת מכולן.  בעשרים ימי לחימה בלתי פוסקים נדרשה טייסת 201 לגיוס כללי של תעצומות נפש  – היא ביצעה את המשימות הקשות והמסובכות ביותר, החליפה שלושה מפקדים ואיבדה 15 מטוסים ו-40 אחוז מלוחמיה – 23 אנשי צוות אוויר נהרגו, נעדרו או נפלו בשבי. בסיומה של הסערה הגדולה התברר כי חרף מצבה הקשה טייסת 201 היתה לאגדה והוציאה מקרבה מספר חסר תקדים של נושאי תפקידים בכירים – עשרה אלופי משנה, שבעה תת-אלופים, שני אלופים, שני מפקדי חיל ורמטכ"ל אחד. זהו מסע מרתק, מרגש, כואב ומתסכל בעקבות אנשים ואירועים בלתי נתפסים. סיפורה של מלחמה אחת, ובעיקר של הלוחמים בסרבלי הטיסה שעשו אותה.  בכתיבה סוחפת ובסגנונו הריאליסטי הייחודי חודר אבירם ברקאי מבעד לשכבת העננים ולחזות הקשוחה של הטייסים היישר אל חדרי ישיבות הממשלה, ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, המטכ"ל והמודיעין על שלוחותיו השונות. באמצעות כ-200 עדויות וראיונות עם אנשי צוות אוויר וצמרת מערכת הביטחון, פרוטוקולים ומסמכים שונים, מנסה ברקאי לפצח מה בדיוק קרה שם, בקו פרשת המים של החברה הישראלית, במלחמה שאחריה שום דבר כבר לא היה אותו הדבר (הוצ' כנרת זמורה ביתן, 589 עמ')

הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה

הצופה שנרדם מאת פרופ

הספר יצא לראשונה לאור בשנת 2001, ובו מתאר בר-יוסף בשישה שלבים את המאורעות שהביאו לפרוץ מלחמת יום הכיפורים. הוא מתייחס לאירועים שקרו מהתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים ועד ל- 6 באוקטובר 1973, היום שבו פרצה מלחמת יום הכיפורים .הנה התשובה המוסמכת – אך המרעישה בפשטותה – על שאלה שלא מרפה כבר 40 שנה: מדוע נתפסה ישראל בלתי מוכנה במלחמת יום הכיפורים? ב-1972 הוכנו אמצעי איסוף מיוחדים שיבטיחו התרעה של 48 שעות לפני פרוץ מלחמה. האמצעים הוכיחו את יעילותם והוגדרו כ"פוליסת הביטוח של מדינת ישראל". ראש אמ"ן ראה בהם את הערובה לכך שלא נופתע אם ה"קונספציה" תתברר כמוטעית. בשבוע שלפני פרוץ המלחמה דרשו בכירי אמ"ן להפעיל את האמצעים. זעירא סירב, אך נתן לממונים  עליו להבין שהם פועלים ושההערכה הרגועה של אמ"ן נסמכת גם עליהם. כתוצאה מכך המתינו מקבלי ההחלטות עם גיוס מילואים עד שכבר היה מאוחר מדי. ב-40 השנים שחלפו מאז מלחמת יום הכיפורים התפתו רבים מהכותבים על המלחמה ללכת שבי אחרי טיעונים חסרי שחר: המרגל המצרי, אשרף מרואן, שהיה כביכול סוכן כפול; גולדה מאיר ומשה דיין שהסתירו לכאורה מזעירא יוזמה מדינית חשובה; או הטענה שתרגיל ההונאה המצרי הפך את אמצעי האיסוף המיוחדים לחסרי תועלת. אלא שהניסיון להסיט את הדיון על שורשי הכשל לכיוונים חדשים לא יכול לשנות את המציאות של ערב המלחמה. את המציאות שמתאר ספר זה (הוצ' זמורה, 532 עמ')

קרבות שריון

לא נחדל! חטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים, סיפורם של קרבות השריון האכזריים ביותר בהיסטוריה מאת אמנון רשף

מלחמת יום הכיפורים העמידה סיפורי גבורה רבים, אך אין דומה לקרבות הגבורה שניהלה חטיבה 14 בחזית תעלת סואץ. המלחמה ההיא הולידה ספרים רבים. לא נחדל! חטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים, סיפורם של קרבות השריון האכזריים ביותר בהיסטוריה מאת אמנון רשף, מביא את תיאורם המפורט והמדויק של קרבות השריון האכזריים ביותר בהיסטוריה ביום שבו פרצה המלחמה, 6 באוקטובר 1973, החזיקה החטיבה קו שנפרס לאורך 200 קילומטרים. היא עשתה זאת] באמצעות 56 טנקים סך הכול ופחות מ-1,000 לוחמים בטנקים, בנגמ"שים ובמעוזים. אלה היו הראשונים שספגו את הצונאמי שפרץ מעברה השני של התעלה: יותר מ-90 אלף לוחמי חי"ר מצרים ו-1,020 טנקים שטפו את גזרת החטיבה, למעלה מ-2,000 קני ארטילריה כתשו אותה. אך היא שרדה. אחזה ושרדה. ואז יצאה החטיבה למתקפת הנגד, כבשה את "החווה הסינית", פתחה את "מסדרון הצליחה", חצתה את התעלה לתוך מצרים וביססה את אחיזתו של צה"ל בארץ גושן.

במשך 17 ימים רצופים החטיבה לא חדלה. היא ספגה והלמה, הבקיעה והכריעה, כשהיא מנהלת קרבות עם שריון וחי"ר מצריים מטווחים של מטרים ספורים. 302 לוחמים איבדה החטיבה במהלך הקרבות, מרבית שדרת הפיקוד נפגעה – 2 מג"דים שילמו בחייהם, 6 מג"דים נפצעו ו-20 מ"פים נהרגו ונפצעו. בספר ביקורת נוקבת על צמרת צה"ל והפיקוד העליון על קבלת ההחלטות ומהלכים שננקטו במהלך המלחמה. מחבר הספר, אלוף (מיל') אמנון רשף, פיקד על החטיבה באותם ימים. זהו פרי מחקר שערך במשך עשרות שנים, שבמהלכן חשף תצלומי אוויר, מסמכים ועדויות שטרם ראו אור. רשף פיענח את רשתות הקשר השונות, שיחזר באמצעותן את הקרבות דקה אחרי דקה, ושירטט את תמונת הקרבות באופן המדויק והקרוב ביותר למציאות המלחמתית; הוא מביא עדויות קורעות לב של לוחמיו –  מראות, קולות ורגשות שהודחקו במשך כל השנים שחלפו מאז. עתה פרצו ומצאו ביטוי בספר (הוצ' דביר, 432 עמ')

נובלה בהשראת מקרה אמיתי שהתרחש במלחמת יום כיפור

למראית אין מאת מאירה וייס

כשפורצת מלחמת יום כיפור, מוצאת עצמה מאירה וייס, נערה צעירה, קצת למעלה מעשרים, מלווה עשרות הורים שכולים, בהתנדבות מטעם משרד הביטחון. שלושה זוגות הורים מתוכם, היא ליוותה באופן צמוד במשך כמה שנים (ושמרה איתם על קשר עד מותם) שותפה לשגרת חייהם: לארוחות, לביקורים בבית העלמין, לפגישות עם משרדי ממשלה, לשמחות, לריבים ולסודות. שלושה זוגות אלה הם הבסיס למחקר הראשון שלה לתואר שני באנתרופולוגיה, שעסק בשכול על הנופלים. הנובלה למראית אין, נכתבה בהשראת סיפורה של אחת המשפחות. היא עוסקת באירוע לא מדובר שהתרחש במלחמת יום כיפור, 1973, מבוססת על מקרה אמיתי, וחלקים ממנה נלקחו מתוך יומני השדה של המחקר שערכה המחברת.  בנובלה המציבה דילמות אנושיות ואתיות, מציגה וייס (כיום  פרופסור אמריטוס לאנתרופולוגיה של הרפואה, המדע והגוף) בפני הקורא את השכול הכואב של ייטי וקארול ברקוביץ, שבנם יוז'י נפל במלחמת יום הכיפורים ב-21 באוקטובר, 1973, בקרב הקשה על המיסורי.  במסגרת חקירתו את נסיבות מותו של בנו, מגלה קארול, גיבור הנובלה, מידע סודי הנוגע לניהול המלחמה ולמותו של הבן. לגילוי זה השלכות הרסניות על חיי הדמויות המעורבות בנסיבות המוות. לקולו של הגיבור הראשי מצטרפים קולות נוספים, ביניהם החיילים, חבריו לצוות של יוז'י, שנעזבו במדבר, של "כוחות הביטחון" ושל הסופרת. שמות כל הנזכרים בנובלה בדויים, למעט שמה של הסופרת ושל כמה בעלי תפקידים מרכזיים בניהול הצבא והמדינה (הוצ' רימונים, 93 עמ')

מזוית אחרת

לא ראיתי חיילים שמחים מאת מישקה בן-דוד

לא ראיתי חיילים שמחים מאת מישקה בן-דוד הוא סיפור מרגש, מצחיק וחכם על אהבות, הרפתקאות ולבטי נפש של חיילים בתקופת מלחמת יום הכיפורים ואחריה: לוחמים, קשרים, ואנשי מודיעין על רקע ההווי התוסס של בסיס המודיעין באום – חשיבה שבסיני. זהו הספר הראשון שכתב בן-דוד, הופיע לראשונה ב"ספרית תרמיל" בשנת 1982 בשם "חיילים שמחים". למהדורה שיצאה בשנת 2003 (הוצ' כתר) צורף סוף דבר המעמת את הגיבור עם בן – דמותו הבוגר בשלושים שנה. הוא מובא מחדש במלאות ארבעים שנה למלחמה ובצירוף אחרית דבר מאת מחברו (הוצ' כתר, 165 עמ')

יומן אישי

ב-30 בספטמבר 1973, שישה ימים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, מונה עוזי עילם לראש יחידת מו"פ (מחקר ופיתוח) בצה"ל, קיבל דרגת תת-אלוף והיה לחבר מטכ"ל. עם מינויו החליט עילם לכתוב יומן אישי ועמד בהחלטתו גם במהלך המלחמה. עילם, שאת רוב זמנו בילה ב"בור", כתב את היומן בחריצות אופיינית. 40 שנה שמר את הדפים שכבר הצהיבו ורק עתה החליט לפרסמם.  

עדות מן הבור, מלחמת יום הכיפורים: יומן אישי מאת עוזי עילם

עדות מן הבור, מלחמת יום הכיפורים: יומן אישי מאת עוזי עילם, הוא תיאור מדויק ומרתק על אופן ניהול  המלחמה מתחילתה ועד סופר ב"בור", מוצב הפיקוד העליון בתל אביב, שחושף מבפנים את המריבות שכונו "מלחמות הגנרלים". זהו סיפור על אומץ, הקרבה, מנהיגות ואופטימיות של הלוחמים בשתי החזיתות ושל כמה מפקדים בכירים, לעומת רפיון, חולשת דעת ואינטריגות בצבא, ובעיקר בדרג הפוליטי. מסמך ייחודי, שמשקף את המלחמה כפי שנראתה בעיני הפורום הפיקודי העליון של צה"ל (ידיעות ספרים, 278 עמ')