ביקור בית עם המשורר (והבלש הספרותי) אלישע פורת: "פחיתה"

| 04/04/2012 | 0 Comments

 

כששואלים את המשורר אלישע פורת את השאלה הנדושה "מהי שירה?" הוא נוהג להשיב עוד לפני שהוא מרים בייאוש את ידיו כלפי מעלה – "שירה? האם היא ניתנת בכלל להגדרה במובן של גדר שבתוכה היא נכלאת? והרי זה אמור להיות הז'אנר החופשי ביותר, הדלגני ביותר, הדמיוני ביותר, הפרוע ביותר – מכל סוגות הכתיבה". בספר השירים השישי של אלישע פורת – פְּחִיתָה, מכונסים ביחד שירים חדשים העוסקים בפרידה ובשנות המשורר המתקצרות, ובצידם מבחר של שירי זיכרון שראו אור בספריו הקודמים, וכבר נכנסו לקנון שירי האבלות, הנקראות בעצרות ובטקסי זיכרון.

 

על שיריו כתב המשורר בארי צימרמן: "אלישע פורת אינו עסוק בהרהורים טשרניחובסקאים אודות היות האדם תבנית נוף מולדתו. הנוף, המולדת והתבנית הם טבעו הראשון והאחרון. ככל שהוא מקומי יותר פרובינציאלי ומחובר, כך הוא יותר אוניברסלי, משוחרר ומגביה עוף".

 

ועוד הוסיף צימרמן: "רבים משיריו מצטיינים באיזו אי-מושלמות, בחספוס דווקאי, כמעט חורק, מתגרה, ביופי כאילו-פגום, שממנו, נצבר בעצם כוחם. ולעתים, בנוח הרוח, מתרכך החספוס קמעא, נכון להכיל הרמוניה זכה… מעטים ונדירים הם אלה שיש להם מה לומר ויודעים, כל כך יודעים, איך לומר.  אלישע פורת הוא אחד מהם. כפוף, רעול, כהה, שפוף על אופניו, הוא מדווש בשבילי הכפר, אך שירתו כבר משייטת באוטוסטרדות הרחבות של הספרות העברית ומצלצלת צלולה ובהירה בחלונותיה הגבוהים".

 

אלישע פורת, משורר ומספר עברי, עיתונאי ובלש ספרותי, חבר קיבוץ עין החורש ובן למייסדיו.  שיריו רכשו להם קהל קוראים נאמן ונרחב. השירים נדפסו בבמות השירה המרכזיות בארץ. תרגומים מיצירותיו ראו אור בארה"ב, קנדה ובריטניה. זכה בפרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול בשנת 1996 ובשנת 2010.

 

שם: אלישע פורת

גיל: 74

סטטוס: נשוי פלוס ארבעה, ונכדים יקרים.

מגורים: קיבוץ עין החורש

 

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספר פְּחִיתָה, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012.

מאין אתה שואב את השראתך בכתיבתך? "מחיי המשעממים והרגילים כביכול; מתשתית גידולי בקיבוץ עין החורש בעמק חפר; מסקרנות בלתי נדלית לביוגרפיות של אנשים ונשים שיכלו להיות אני – ושיכולתי אני להיות הם".

אלישע מספר לנו, כי "כששואלים אותי את השאלה הנדושה – מהי שירה? – אני נוהג להשיב – עוד לפני שאני מרים בייאוש את ידיי כלפי מעלה – שירה? האם היא ניתנת בכלל להגדרה במובן של גדר שבתוכה היא נכלאת? והרי זה אמור להיות הז'אנר החופשי ביותר, הדלגני ביותר, הדמיוני ביותר, הפרוע ביותר – מכל סוגות הכתיבה. ובכל זאת אנסה להגדיר את מהות השירה שלי:

 

שירה עבורי – היא הליך פתאומי של דחיסה מילולית.

ובהרחבה: הליך הכרחי של בחירת מלים או יצירתן. הליך הכרחי של בחירת הניגון ושל ההתכוונות. והליך שרובו נוצר במחשכי התת-מודע. אני מקווה שמעט מזה בא גם בשיריי החדשים והישנים".

 

מאיזה גיל אתה כותב שירה? "מגיל מאוחר יחסית למשוררים, שלושים וחמש. כתבתי בעיקר פרוזה עד אז – ספרי ילדים, סיפורים, נובלות. לא העליתי גם על דעתי שיבוא יום שהשירים ישתלטו על יצירתי".

מתי כתבת את השירים המצויים בספרך? "האם ליקטת אותם לאורך שנים? רוב השירים בספר הם חדשים במובן זה שלא כונסו עד היום בספר. חלקם אמנם נדפסו בכתבי עת לשירה, שבו, הליקון, עיתון 77, ובמוספים הספרותיים של העיתונות היומית – אך בספר הם כאן לראשונה. אני לא מתכוון להוציא מבחר בשנים הקרובות ולא אסופה ולא כל שירי משום סוג. עניין כתיבת השירים עדיין פתוח אצלי ועדיין מפתיע אותי עצמי עם כל שיר".

אתה מוגדר כבלש ספרותי, איך זה מתבטא או מדוע? "בשנים האחרונות אני מתמסר לגילוי סופרים ומשוררים נשכחים, שהיו קשורים כך או אחרת בחייו של אבי ז'ל, המתרגם אליהו פורת 1906 – 1966. כך היה עם אריה ליאופולד להולה, אינטלקטואל יהודי סלובקי מבריק ומראשוני הקולנוע הישראלי. וכך היה עם חנן איילתי, חבר נעורים של אבי, שהפך לקומוניסט פעיל בארץ והוכרח להימלט מאימת הבולשת הבריטית. חנן איילתי הפך לפרוזאיקן יידיש מוכר מאד בעולם היהודי. אך חייו הם משל ל"יהודי הנודד". וכך לאחרונה היה עם משורר היידיש משה ליפשיץ, חבר בקבוצת יחדו של שלונסקי, מקורב מאד לאלתרמן אליעז ולאה גולדברג. נפטר בגיל צעיר ועקבותיו ממש נמחקו.

נוסך לאלה אני אוהב לחשוף מכתבים עלומים של סופרים עורכים ומתרגמים, ולשבצם בסיפור המסגרת הספרותי של זמנם ויצירתם".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "בשנים האחרונות אני מכור לביוגרפיות. הרומנים העבריים המקוריים אינם מעניינים אותי ואינם מושכים אותי לקריאה. רובם הם עשויי-מתכונת, גם של הגדולים שבכותבים, כדי לספק את הצורך האינסופי של הנשים הקוראות, שהן השליטות האמיתיות של הענף כולו – בריגושים התרגשויות והרגשות. קראתי לאחרונה את ספרה של נורית גוברין על אהרון מגד, את יעקב ברנאי על שמואל אטינגר, את דני הדרי על ישראל גלילי, ועוד. שירי דורי מנור, כל שירי אבא קובנר, ויש לי רומן מתמשך עם שירתו של אברהם סוצקבר, שאינה מתפצחת לי".

מי המשורר ששיריו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הוא היווה גם השראה לכתיבתך? "אני מבדיל בין משוררים אהובים – ובין משוררים משפיעים. נתחיל המשוררים שכתיבתם פשוט פתחה את סכרי כתיבתי: וכוונתי ,למשה דור, משה בן שאול, אריה סיון, ונתן זך. אבל המשוררים האהובים עליי אין להם שום השפעה על כתיבתי. אלה הם אבא קובנר, ע. הלל, אברהם בן יצחק, דליה הרץ, טוביה ריבנר ואחרים".

איזה ספרים קראת בילדותך? "את כל הספרים העבריים שהיו בספריית הילדים בעין החורש, מקור ותרגום, עד שעברתי לתיכון. שירה או פזמונאות הכרתי אז רק בצורתן השימושית לשירי המדורה החגים המחנות התנועה וכו'. מספרי הילדים היו אהובים עלי 'מחליקיים של כסף', ספרי אריך קסטנר, סיפורי טולסטוי ושלום עליכם. את שני האחרונים ממש חרשתי הלוך וחזור".

איזה 3 ספרים תיקח איתך לאי בודד? "שאלה קשה שהתחבטתי בה פעם. ברור לי שצריך להיות בהם ספר שירה עברי, ספר שירה מתורגם וטקסט עברי קדום. נתפשר על ספר יונה, פיוטי יניי ושירי ריינר מריה רילקה".

פרסמת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "פחיתה הוא ספר שיריי הששי, אבל בעבר פרסמתי ספרי ילדים, ספרי פרוזה וספר עיון".

ספר קצת על הספר שכתבת:  "השיר שנתן לספר את שמו פחיתה, נדפס בעיתון "ידיעות אחרונות", במדורו של זיסי סתוי, בסוף שנת 2005. לשיר היה מזל משוגע. הוא נבחר על ידי דבורה אבידן ונירית שלו-כליפא לעטר את המיזם שלהן 'תמונה באבן', בשכונת נחלאות, באוהל משה. וכך זכיתי ששירי יחקק באבני ירושלים ויתנוסס על חומותיה הרבה יותר מוקדם מששיערתי… אגב באירוע ההשקה של המיזם בחרתי לקרוא דווקא שיר של יהודה קרני המשורר הנשכח, שהיה מאהב גדול של ירושלים ואבניה.

בחלק השני של פחיתה כינסתי כמה שירי זיכרון מספרי שירתי הקודמים. ושוב, לא לפי בחירתי שלי, אלא לפי זה שהתחבבו מאד על קהל הזוכרים והאבלים. לצערי כמה משיריי נקראים בעצרות זיכרון בימי שנה וימי זיכרון לנופלי המלחמות. לא בחרתי מכך, שירי הזיכרון שלי, גם ממלחמת יום הכיפורים גם ממלחמת לבנון וגם ממלחמות אחרות, נכתבו כעדות אישית לגמרי. אפשר שדווקא בשל כך זכו להדהד אצל קוראים רבים".

 

פחיתה

 

אֲנִי בְּכָל דּוֹר הוֹלֵך וּפוֹחֵת:

עִם אִשְׁתִּי אֲנִי חוֹלֵק בִּיְלָדַי,

וּבִנְכָדַי אֲנִי שֻׁתָּף זוּטָר.

בְּנִינַי יֵשׁ לִי שְׁמִינִית

וָמַטָּה. וְאָז בָּאִים אֵלַי

גַם שִׁלֵּשַׁי וְרִבֵּעַי וְחִמֵּשַׁי,

וְאֵלֶּה שְׁאֵין לָהֶם בִּכְלָל

שֵׁמוֹת וְכִנוּיִים. אֲנִי נִגְרָע

וּמִתְאַפֵּס עִם הִתְאַרְכוּת

הַעֲנָפִים בְּעֵץ הַמִּשְׁפָּחָה הַעֲתִידִי

שֶׁלִּי: יוֹרֵד אֶל שָׁרָשָׁיו,

רוֹעֵד מִצַּעַר הַפְּחִיתָה, שׁוֹקֵעַ

אֶל הַנֹּמֶךְ הַסּוֹפִי, הָרִיק

הֶחָם הַזֶּה שֶׁיְּחַיֵּינִי מֵחָדָשׁ.

 

אלישע פורת מספר כי "השיר הוצב באבני ירושלים, במסגרת המיזם "תמונה באבן", בשכונת אוהל משה, נחלאות, ירושלים. יוזמות המפעל חיפשו טכסט מלווה הולם, לשלשלת הדורות, שאותה הנציחו במיזם. השיר נדפס אז במוסף הספרות של "ידיעות אחרונות", והן מצאו בו את שחיפשו. וכך, מופתע לגמרי מעשיית שליחותו של השיר, הוזמנתי לטקס חנוכת המיזם "תמונה באבן", חנוכה תשס"ז, של הנצחת מייסדי השכונות ובוניהן, בנחלאות. היתה זו בשבילי סגירת מעגל של יחסים טעונים ומתוחים מאד עם ירושלים. העיר הממשית, שנחשפתי אליה בילדותי, והעיר הנחלמת, זו אשר טרדה את מנוחתי שנים רבות. כתבתי על כך במפורט בממואר "סינדרום ירושלים שלי".

במקום נאום, בחרתי לקרוא את שירו המאוהב, של המשורר הנשכח יהודה קרני, אחד מאוהבי ירושלים הגדולים, "שִׂימוּנִי בַּפִּרְצָה". וכשעמדתי וקראתי בפני נכדֵי ונינֵי מייסדי השכונה אֹהֶל מֹשֶׁה, שהתכנסו באולם המתנ"ס "לב העיר", את השיר, הרגשתי שהשלמתי איזה מעגל חשוב של חיי. כאילו פרעתי את חובי, חוב של נער צעיר, שחלה במחלת "סינדרום ירושלים". אינני יודע מה הרגישו המאזינים, אבל אני יודע שאני הרגשתי הקלה גדולה.

מספריו של אלישע פורת

 

ספרי שירה:

חוּשְׁנִיָה, המסגד,  שירים, ספרית פועלים, 1975

שיר, זיכרון, שירים וקטעי פרוזה, ספרית פועלים, 1986 

ילוד תרצ"ח,  שירים, ספרית פועלים, 1996 

הדינוזאורים של הלשון,  שירים, הוצאת ידידי המחבר, 1999. 

אַרְכָּה תְקֵפָה, שירים, הקיבוץ המאוחד, 2005.

פְּחִיתָה, שירים, הקיבוץ המאוחד, 2012.

 

ספרי פרוזה:

ארץ יתומה, סיפורים, ספרית פועלים, 1973 

צילום אלכסוני, סיפורים, ספרית פועלים, 1977 

עֹנֶג שבת, סיפור, ספרית פועלים, 1981

השגחה פרטית, סיפורים, ספרית פועלים, 1985  

המשיח מלה=גרדיה, סיפורים, זמורה ביתן, 1988

מחיקת עוונות, סיפורים, זמורה ביתן, 1991 

קפיצה משולשת, סיפורים, ספרית פועלים, 1994 

ציפור הסבך הכחולה, שלוש נובלות, גוונים, 1996 

אפיזודה, נובלה, הקיבוץ המאוחד, 2001. 

איקונין סדוק, סיפורים, גוונים, 2003. 

 

מסה ועיון:

קריאה מאוחרת, קובץ מסות ומאמרים, גוונים, 2008.

 

ספרי ילדים ונוער:

הירח השתגע, סיפורים לקטנים, יבנה, 1975 

גונב הבננות, סיפורים, ספרית פועלים, 1976 

באר המטמונים, סיפור, זמורה ביתן, 1978 

סיפורו של סייר, סיפורים לנוער, ספרית פועלים, 1980 

ספינה ושלושה צריחים, סיפור לנוער, ספרית פועלים, 1984 

(שני הספרים האחרונים זכו בפרס ע"ש שרה כהן ז"ל)

                

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "כן בהחלט, אני באמצע כתיבתו של ספר ממוארים, שחלקם נדפסו במוסף 'הארץ' ב'מקור ראשון' ובמקומות אחרים. כתיבת הממוארים ירדה אף היא עליי בהפתעה גמורה, ממש כמו השירה. אבל אני מוצא בה עניין רב, ולשמחתי תגובות הקוראים הן מרתקות. לא ידעתי עד כמה הכתיבה הממואריסטית ברשות הרבים תביא לחידוש קשרים, למכתבים מרגשים, מסרי דואר אלקטרוני מפתיע, ואפילו אס אם אסים של קוצר רוח.

בממוארים אני אוהב לייחד כתיבתי על סופרים וסופרות שנתקלתי בהם במהלך חיי, ולהאיר מחדש פגישות נשכחות עם אנשים שאיש אינו זוכר".

מה הטיפ שלך למשורר מתחיל? "ראשית – התחל לכתוב מוקדם. מעטים המשוררים שזכו לקול משלהם, ייחודי ובהיר, שהחלו כתיבתם במאוחר. מסתבר שגם בשירה וגם במקלדות המשוכללות של היום – חשוב ביותר לטפח את הקשר המשולש בין הלב והראש והיד הכותבת. וכל המקדים בכך זוכה. שנית – האזן לקולך הייחודי ואל תלך אחרי מנטורים-לרגע משפיעים-לשעה מנהיגי חבורת משוררים כזו או אחרת. ואמץ לך את הכלל שטבע ס. יזהר הדגול: אל תכתוב עד שלא תשמע את המנגינה הפנימית של הדברים, את הלחן האמיתי של הדברים. שלישית – צפה בתקווה שטעם הקהל בקריאת שירה עברית חדשה ישתנה מעת לעת. וכך יהיה סיכוי שגם שיריך יבוא יומם".

משפט סיכום: "בדיעבד הסתבר לי, שנים לאחר שהחילותי לכתוב שירה – שאין כמו השירה ל'טפל' במצבי משבר אנושיים. היא עולה בכך על כל הז'אנרים הספרותיים האחרים. מלחמת יום הכיפורים היא שקלעה אותי למצב המשברי שלי, שממנו יכולתי להינצל רק בעזרת השירים".

 

שירים מתוך פחיתה מאת אלישע פורת

 

חמסין בגבעות

 

אַתְּ זוֹכֶרֶת אֶת הַחַמְסִין

הַהוּא שֶׁבַּגְּבָעוֹת? אֶת הַזְּרוֹעוֹת

מְלֵאוֹת-שִׂכִּים שֶׁשָּׁלְחוּ אֵלֵינוּ

שִׂיחֵי שֵׁיזָף צְמֵאִים? אֶת

הַסְּלָעִים הַלּוֹהֲטִים וְאֶת הָרֵיחַ

שֶׁל מַחֲטֵי הָאֹרֶן הַקְּלוּיוֹת?

הַסֹּמֶק שֶׁעָלָה בִּלְחָיַיִךְ, וַאֲגָלִים

שֶׁל זֵעָתֵךְ הַעֲדִינָה? נַפְשִׁי

יָצְאָה  אֵלַיִךְ אָז אֲהוּבָתִי.

וְלֹא נִחַשְׁתִּי שָׁם שֶׁכָּךְ

יִהְיוּ חַיֵּינוּ: זֵרֵי קוֹצִים,

וְלַהַט הַחַמְסִין, וְסֹמֶק שֶׁל

זֵעַת הָאַהֲבָה. וְצַעַר מְכַרְסֵם

בִּפְנִים עַל מְהִירוּת הַזְּמַן

הַחֲמַקְמַק וּמְעוּף בָּרָק שֶׁל

זִכָּרוֹן כּוֹאֵב, הַמִּתְרָחֵק בְּטִיסָתוֹ.

 

 

געגועים כחולים

 

הָעֹלֶשׁ הַמַּכְחִיל כָּעֵת בָּעֵמֶק

פּוֹשֵׁט אֶל שְׂדוֹת הַבָּר

וְאֶל צִדֵּי דְּרָכִים. אֲנִי

שָׁאוּב אֵלָיו כֻּלִּי: בְּרֵיחַ

מְדֻמְּיָן, בָּדוּי. בְּיֶרֶק מַאֲפִיר

שֶׁל גִּבְעוֹלָיו. בִּכְחֹל תִּקְוָה

שֶׁל חֲלוֹמוֹת שַׁחֲרִית מְקֻטָּעִים.

 

הוֹי הַבָּתָה הַיְּקָרָה שֶׁלִּי,

שִׁבְעִים שְׁנוֹתַי מְשֻׁקָּעוֹת בָּךְ

בִּכְבֵדוּת: קוֹצֵי הִשְׁתּוֹקְקוּת, פּוֹצְעֵי

בִּרְכַּי. וְגַם שִׂיכֵּי זֵרֵי

אֲהוּבָתִי, כּוֹנֶסֶת מֵרָחוֹק, אִתִּי

אוֹ בִּלְעָדַי, בְּבֹקֶר קַיִץ,

בְּשִׁכְחַת הָאַהֲבָה הַמַּכְחִילָה בַּמֶּרְחַקִּים.

 

 

צלקת מוורידה

 

כִּירוּרְגִּיָּה הַשִׁיר שֶׁלְּךָ, כָּתַבְתְּ

אֵלַּי בַּמֵּייל. וְלֹא הִכַּרְתִּי

אֶת כֹּחָם הַמְּרַפֵּא שֶׁל הַשִּׁירִים.

לֹא שֶׁלָּהֶם, הֵשַׁבְתִּי לָךְ,

בְּהִתְרַגְּשׁוּת סְמוּיָה: שֶׁלִּי, שֶׁלִּי.

וְזֶה כֹּחִי  הַמְּרַפֵּא שֶׁמִדַּלְדֵּל.

כִּירוּרְגִּיָּה הַשִׁיר שֶׁלְךָ, זָרַם

אֵלַּי קוֹלֵךְ, צָעִיר וּמִשְׁתָּאֶה.

וְלֹא הִכַּרְתִּי אֶת כֹּחָן

הַמְכַשֵּׁף שֶׁל הַמִּלִּים. לֹא

הַמִּלִּים, שָׁלַחְתִּי לָךְ: זֶה

רַק לִבִּי הַמִזְדַּקֵּן. שֶׁאַתְּ,

כְּמוֹ בְּאִבְחַת סַכִּין חַדָּה

הֵסַרְתְּ מִמֶּנּוּ אֶת מֻרְסַת

הַזְּמָן. חָתַכְתְּ שָׁם בְּבָשָׂר

נוֹבֵל, הִשְׁאַרְתְּ אַחֲרַיִךְ רַק

צַלֶּקֶת מַוְרִידָה, שֶׁעַד לֶכְתִּי,

עִם זִכְרוֹנֵךְ, לֹא תִּתְאַחֶה.

 

פחיתה, שירים מאת אלישע פורת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, שנת 2012, 64 עמודים

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , , , , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, שירה ומחזות

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *