ביקור בית עם המשוררת מירי גלעד: רגע על פני האדמה

| 11/06/2012 | 0 Comments

נופי קיבוץ ניר-עם, מקום הולדתה של המשוררת מירי גלעד, מזינים את שירתה ואת חוויות חייה, גם 30 שנה לאחר עזיבת הקיבוץ.  לאחר 20 שנה של הוראה וחינוך בבתי ספר ובמכללות פנתה למחקר ולהרצאות העשרה בהן משלבת ספרות עם תחומי דעת מגוונים. גלעד מספרת, כי "נושא מרכזי במחקר ובחוויית החיים עוסק במסע אל חווית הרגע, כפי שעוצבו ביצירתם של ס. יזהר ווירג'יניה וולף , ומתוך כך נפתח שער רחב אל התבוננות מחודשת ביצירות רבות בספרות, אמנות, הגות, חסידות, תורת הזן, ועד חקר תרבות הזמן בחיינו – במירוץ החיים על הברכה והבריחה". שירי "רגע על פני האדמה", ספרה השלישי, הינם שירי התבוננות מפתיעים באיכותם ובתובנות העמוקות הנחשפות בהם. השירים יוצרים רקמה דיאלוגית עשירה ורבת תהפוכות של חיי אדם ומראות עולם.

 

 

 

מירי גלעד למדה ספרות אנגלית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובעלת תואר דוקטור בספרות משווה מטעם אוניברסיטת בר-אילן (דיון משווה ביצירתם של וירג'יניה וולף וס. יזהר). עסקה בהוראה בבתי-ספר תיכוניים ובמכללות, ומרצה במוסדות שונים. שירים פרי עטה ומאמרים נתפרסמו בכתבי-עת. את ספרה "לרקע התמונות", המשלב שירה וצילום, חיברה בשיתוף עם בעלה, אהוד.

שיריה של מירי גלעד נובטים מתוך מראה יומיומי כביכול – ילד בן שש רוכן על ילקוטו; ענף המסמן בתנועתו כי ציפור עזבה אותו זה עתה; תנועת ידה של אמה, המאכילה את אביה השוכב על ערש דווי. רגעים כאלה, אשר מטבעם חומקים, כמעט סמויים, מצטנעים בצל אירועי חיים גדולים ורגש סוער, הם החימר ממנו מכיירת המשוררת את שיריה. החוויות המשמעותיות, המלודרמות של חיים כבני אנוש, מתוארות מתוך התבוננות בקטן, בדק ובעדין – בנופי טבע ובבני אדם. עם זאת, אין כאן התיפייפות או בריחה אל אספקטים שוליים של החוויה; אלא נגיעה אותנטית במכאיב, במאיים ובמסעיר.

   

שם: מירי גלעד

סטטוס: נשואה + 3 ילדים בוגרים

מגורים: אורנית

 

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר רגע על פני האדמה, שירה, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011.

 

מאין את שואבת את ההשראה בכתיבתך? "בעיקר מהתבוננות והקשבה: מראות, תנועות, קולות ורגעים יומיומיים שבין אנשים, בביתי ובעולם שסביבי; כמו כן, כתיבתי נובעת מניסיון ללכוד איזה פשר מול חוויות של אובדן, מתוך חיים של שגרה, ממפגשים עם אדם ונוף, מאירועים שטבעו חותמם בחיי ובמסעות בעולם – כל אלה מציעים עושר אינסופי של התרחשויות מטלטלות המבקשות להתפענח בכתיבה. כמו כן, קריאה בספרי שירה מציתה התרחשות פנימית, המריצה את היד אל הדף \ מקלדת".

מאיזה גיל את כותבת שירה? "משנות העשרים לחיי, מאז שמרצה באוניברסיטה זרק לי הערה בעקבות עבודת גמר שכתבתי בספרות אנגלית: "למה שלא תכתבי שיר בעצמך?". והשער נפתח".

מתי כתבת את השירים המצויים בספרך? האם ליקטת אותם לאורך שנים? "השירים בספרי האחרון נכתבו לאורך 10 שנים בארץ ובשוויץ, שם שהיתי 5 שנים. אכן, לקט רב ימים".

 

אילו ספרים קראת לאחרונה? "את הספרים בין חברים מאת עמוס עוז; תמונתו של דוריאן גריי מאת אוסקר ווילד; במרחק צעקה מהעולם מאת יחיאל חזק; הילולות מאת ישראל אלירז; אחי, הצמאון מאת חוה פנחס-כהן; גאולת הנפש המודרנית מאת אווה אילוז; מסע אל האושר מאת יורם קירש".

מי המשורר ששיריו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הוא היווה גם השראה לכתיבתך? "מפגש עם השירה האנגלית הרומנטית טלטל אותי לראשונה בהתרגשות עצומה. היום אני אורזת ילקוט שירה בכל  פעם כשאני יוצאת לדרך, כדי לקבל השראה, למצוא מילים מדויקות, חכמות, עשירות ומציתות דמיון. כוונתי לספרי משוררים כמו: חיים גורי, יחיאל חזק, חוה פנחס כהן, ישראל אלירז, ישראל בר כוכב, אורי ברנשטיין, זלדה, אמיר גלבוע, עמיחי, ומשוררי עולם כמו: שימבורסקה, רילקה, רוברט בליי, ז'ואן מרגריט, פסואה ועוד. אך תמיד קשה לי לנקוב בשמות אחדים, כי הם רבים".

איזה ספרים קראת בילדותך? "קראתי מעט, בעיקר הייתי ילדה חולמנית".

איזה 3 ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "את הספרים ימי צקלג מאת ס. יזהר, אל המגדלור מאת וירג'יניה וולף, ולקט מספרי שירה שהוזכרו לעי"ל. ומעליהם התנ"ך".

פרסמת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זהו ספר שירי השלישי".

ספרי קצת על הספר שכתבת: "הספר נכתב לאורך זמן  (באותה עת כתבתי גם מחקר לדוקטוראט), כשאני כמו חית טרף, אוספת  את הצייד עמוק אל תוך המערה לימים רבים. ואז לאט לאט  מילים הוברקו מחדש, שורות בקעו מבאר הנפש. מראות, זכרונות, אירועים, אנשים אהובים וזרים היו לי לתמונת חיי.  התבוננות חוזרת ומתחדשת בכל אלה היא זו המעניקה לי פשר. אינני כותבת בהינף יד, כל שורה יכולה לנבוט לאורך זמן רב,לעתים, במשך שנים. אני "חוקרת" אפילו את התנועה שבה בני קט ארז את ילקוט בית הספר, את המראה הראשון בו פגשתי את בעלי (בגיל ארבע עם חישוק ביד…), את מראה העורב או עלי האפרסק האחרונים בגינת הבית, את המחברת המשומנת עם חתימת ידו של בני בצוללת ועוד ועוד- וכל זה דורש אצלי זמן רב של אינקובציה, גיבוש תובנות, כדי שהמראה יהפוך למשמעות, לעתים לקסם הקיום".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "בשנה הקרובה ייצא ספר עיון, בהוצאת רסלינג: "השמים ממלאים את עינינו –  כיסופים, התבוננות והתגלות בחיים וביצירתם של וירג'יניה וולף וס. יזהר". זהו ספר על המסע לחווית הרגע".

מה הטיפ שלך למשורר מתחיל? "תתבונן, תקשיב, תשתהה, תשתאה, תקרא הרבה ספרי שירה".

משפט סיכום: "השירה היא מסע תרמילאות לארצות הנפש (ללא צורך בכרטיס טיסה),  אל "גבהות המעמקים" (בלשונו של ס. יזהר)".

 

מירי גלעד – ספרים

לרקע תמונות, שירים ותמונות, הוצאת עקד, 1980

שעה אחת ביום, שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997 זכה בפרס ספרי ביכורים מטעם משרד החינוך והתרבות והמועצה הציבורית לתרבות ואמנות

רגע על פני האדמה: שירים 1998-2008, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011

 

שירים מתוך רגע על פני האדמה / מירי גלעד:

 

ציפור היתה כאן

אֵיךְ אֶפְשָׁר לָדַעַת –

עַל פִּי תְּנוּעָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל הֶעָנָף,

עַל פִּי גַּעֲגוּעַ שֶׁהֵחֵל

עַל פִּי תְּחוּשַׁת הַהִשָּׁאֲרוּת הַבִּלְתִּי נִסְבֶּלֶת

 

עורב

עוֹרֵב עוֹמֵד עַל עָנָף עֶלְיוֹן

דַּק.

לוּלֵא שָׁמַיִם מְהַסְּסִים בְּגַבּוֹ,

לֹא הָיָה נוֹדָע.

 

לוּלֵא עוֹרֵב נָע בִּקְצֵה עָנָף

לֹא הָיְתָה נִרְאֵית תְּנוּעַת הַדָּם שֶׁל הָאֲוִיר.

 

לוּלֵא כְּמִיהַת הָעֶרֶב אֶל קַוֵּי קִיּוּם אַחֲרוֹנִים,

לֹא הָיִיתִי יוֹדַעַת מַרְאֵה עֵירֹם:

עוֹרֵב עַל עָנָף עֶלְיוֹן

 

צְנִיעוּת הַקִּיּוּם,

חַף מֵעַיִן מִתְבּוֹנֶנֶת.

 

סוף המסע

 

אִמִּי מַאֲכִילָה אֶת אָבִי הַגּוֹסֵס,

וְהוּא נַעֲנֶה.

חִזּוּר אַחֲרוֹן.

מַמְלֶכֶת עֵינֶיהָ מוֹלִיכָה אֵלָיו יָד אִטִּית.

כָּל אַהֲבָתָם אֲצוּרָה שָׁם בְּאוֹתָהּ תְּנוּעָה,

וְכָל הָעוֹלָם נֶעֱצָר בְּחַלּוֹנָם לְעֵת עֶרֶב

לַחֲזוֹת,

כִּמְעַט מְבַקֵּשׁ אֶת יָדָם.

 

עץ שרוף ביערות הכרמל

 

מְרֻקַּן מֵעַיִם

נוֹטֵף אַיִן. קְלִפָּה קְרוּעַת גּוּף.

אֲפִלּוּ חַיָּה לֹא הָיְתָה צוֹרַחַת כָּךְ.

כֵּיצַד נִתָּן לְכַסּוֹת עֵץ, לְהָקֵל אֶת עֶלְבּוֹן הַהִשָּׁאֲרוּת.

בְּשָׁעָה כָּזוֹ אֲנָשִׁים יִתְרַחֲקוּ מִקְּרוֹבֵיהֶם

וְזָרִים יִדְחֲקוּ עֵינֵיהֶם לָאֲבָנִים.

עֵץ לֹא מֻכָּר

אֵין מִי שֶׁיַּסְתִּיר מִמֶּנּוּ אֶת עֵדוּתִי.

 

הקלה

הַנְּסִיעָה הַזּוֹ בַּגַּיְא, כְּשֶׁהֶהָרִים מִתְבּוֹנְנִים בְּךָ,

עוֹקְבִים אַחֲרֶיךָ מִתּוֹךְ קִיּוּמָם הֶעָרֹם, הַבּוֹטֵחַ –

אֵיזוֹ בֶּהָלָה הָיְתָה בְּךָ, אֵיזוֹ תְּשִׁישׁוּת פִּתְאוֹמִית.

חֹסֶר זְהִירוּת לְהִלָּכֵד כָּךְ בְּנוֹכְחוּת מֻחְלֶטֶת

גַּם כְּשֶׁהָהָר מַפְלִיא בְּיָפְיוֹ.

 

עָלֶיךָ לְהַכְרִיעַ מַה כֹּחֲךָ בַּתְּנוּעָה הַזּוֹ הָלְאָה

וּלְהָבִין אֶת סִימָנֵי הַדֶּרֶךְ.

זֶה הַפַּחַד הַגָּדוֹל, הַפְּרִידָה הַהֶכְרֵחִית

כְּשֶׁצִּפּוֹר עֶלְיוֹנָה נִתֶּקֶת מִגּוּפָם הַשָּׁלֵם שֶׁל הָרִים

הָעוֹמְדִים זֶה כְּנֶגֶד זֶה,

שָׁטָה בַּסֶּדֶק הַגָּדוֹל שֶׁבֵּינֵיהֶם.

 

אֵיזוֹ הֲקַלָּה יֵשׁ בִּתְנוּעָה קְטַנָּה בֶּחָלָל,

אֵיזֶה רֹגַע מְגוֹנֵן מִפְּנֵי הַיְסוֹד הַמּוּצָק.

 

ואבי הולך וחורש

הוֹלֵךְ וְחוֹרֵשׁ גַּם בְּעֵת מוֹתוֹ.

גֵּווֹ נָטוּי מִדַּי

הוּא נִזְהָר מִקּוֹרוֹת הַשָּׁמַיִם שֶׁרַק הוּא רוֹאֶה אוֹתָן

מַרְכִּין רֹאשׁוֹ כִּבְתוֹךְ בַּיִת נָמוּךְ,

מְפַנֶּה לְאִטּוֹ שְׁבָרִים מְפֻזָּרִים שֶׁל כְּלֵי חַיָּיו.

 

הֶחָלָל עָלוּל לִהְיוֹת פָּתוּחַ מִדַּי

לְמִי שֶׁחַיָּיו פְּרוּצִים מִמֵּילָא.

 

כָּל הָאֲדָמוֹת מוֹלִיכוֹת אֵלָיו.

 

אֲנִי מְנַסָּה לְפַנּוֹת אֶת הָעֲנָפִים מִדַּרְכּוֹ,

וְאֶת הָרָקָב שֶׁנֶּעֱרָם מִשֶּׁפַע הֶעָלִים.

אַךְ אֲנִי רְחוֹקָה מִמֶּנּוּ מֶרְחָק קָבוּעַ

שֶׁל שְׁלֹשָה יָמִים.

 

הָעִקָּר שֶׁיִּשָּׁאֵר עַל קַו הַגְּבָעוֹת.

שֶׁלֹּא יִפֹּל.

שֶׁיָּנִיחוּ לוֹ הַפַּעַם.

 

קיום

אִמִּי, שֶׁכְּבָר יוֹדַעַת אֶת זִקְנָתָהּ, מִתְכַּרְבֶּלֶת בְּעַצְמוֹת הַזְּמַן הָאוֹזֵל.

מַטְּחֵי יְרִי בְּאָזְנֶיהָ הַכְּבוּיוֹת, וְרַגְלֶיהָ לֹא יַצִּילוּהָ עוֹד בִּמְנוּסָה אֶל הַיַּעַר.

 

מָחָר אָבִיא לָהּ תַּבְשִׁילִים וְטַעַם תַּפּוּחִים

לְהַנִּיחַ עַל שֻׁלְחַן נַפְשָׁהּ אֶת מְנַת הַשִּׂמְחָה הַמְאֻחֶרֶת.

הִיא תַּאֲמִין כִּי בְּכֹחַ עֵינֶיהָ לִפְרֹץ חַלּוֹן אֶל כִּרְכְּרוֹת הָעֲנָנִים

לְהִמָּלֵט מִקּוֹמָתָהּ הָאוֹבֶדֶת.

 

אֲנִי הוֹלֶכֶת וּמִתְיַתֶּמֶת בִּתְנוּעוֹתֶיהָ הַקְּטַנּוֹת,

בִּקְרִיאוֹת הַשִּׂמְחָה הַקְּלוּשׁוֹת כְּשֶׁהִיא קָמָה מִמְּקוֹמָהּ,

דּוֹחֶפֶת אֶת קִיּוּמָהּ רַק עוֹד צְעָדִים אֲחָדִים

כְּמוֹ מַלְאָךְ יָרוּי.

2006     –  קיבוץ ניר-עם, בשעות של ירי קסאמים

 

השלף

הַקַּיִץ הַזֶּה אֲנִי עִוֶּרֶת כְּגַלְעִינִים שְׁחוֹרִים,

שֶׁלֶף פָּצוּעַ נֶעֱרָם בְּגֹרֶן עֵינַי.

כָּל זֶה אֵינוֹ אֶלָּא שְׁאֵרִית זִכָּרוֹן

לְאֶפְשָׁרוּת הַלֶּחֶם שֶׁאֵינוֹ נִקְצָר עַל יָדִי.

הַשֶּׁלֶף חָתוּךְ עַכְשָׁו וְצָמֵא.

קָשֶׁה לְצַפּוֹת שֶׁעוֹד יַעֲבֹר כָּאן לַחַשׁ בַּקָּנִים,

לַחְשֹׁב שֶׁהַשָּׁרָשִׁים עוֹדָם מַאֲמִינִים.

תְּשׁוּקַת הַצְּמִיחָה תִּתְגַּלֶּה רַק לְמִי שֶׁהַמַּיִם נוֹתָרִים בְּעֵינָיו

(גַּם כְּשֶׁהֵן כְּבָר שְׁתֵּי צַלָּקוֹת שְׁחוֹרוֹת).

 

לְפָחוֹת עוֹנוֹת הַשָּׁנָה יַחְזְרוּ כְּדֵי לְנַסּוֹת שֵׁנִית,

גַּם כְּשֶׁהָאֲדָמָה מִתְקַלֶּפֶת עַכְשָׁו עַד עַצְמוֹת הָאֶבֶן.

 

ילקוט בית הספר

יוּבַל רוֹכֵן אֶל יַלְקוּט בֵּית הַסֵּפֶר

כְּיוֹרֵד אֶל הַמַּיִם,

גּוּפוֹ מִשְׁתַּפֵּל אֶל יָדָיו הַקְּטַנּוֹת

הַמְסַדְּרוֹת חֲפָצִים שֶׁל רֵאשִׁית חַיָּיו.

 

חִצִּים אֵינָם נִמְתָּחִים מֵאַשְׁפָּתוֹ.

 

בְּמָקוֹם אַחֵר, בִּזְמַן אַחֵר,

כָּךְ יָכוֹל הָיָה לְהֵרָאוֹת עוֹבֵד אֲדָמָה,

אוֹ אִשָּׁה כְּפוּפָה בְּצִיּוּר הַשָּׂדֶה שֶׁל מִילֶה,

מִתְאַמֶּצֶת לְהַפְרִיד אֶת גּוּפָהּ מֵהַקַּרְקַע,

מַנְמִיכָה אֶת חַיֶּיהָ לְכִכַּר לֶחֶם אַחַת.

 

הַפָּנִים הַמֻּרְכָּנוֹת מְרֻקָּנוֹת מֵרֹב צִפִּיָּה,

הַתְּנוּעָה הַמְעֻגֶּלֶת הַזּוֹ אַכְזָרִית בִּשְׁלֵמוּתָהּ.

 

עוֹד רֶגַע יִזְקֹף יוּבַל אֶת קוֹמָתוֹ הַמְעַטָּה,

יֶאֱסֹף אֶת מִטְעָנוֹ קָרוֹב לְגֵווֹ,

כְּאִלּוּ יֵשׁ בְּאֶפְשָׁרוּת הָאָדָם

לֶאֱסֹף אֶת כָּל פְּרִיטֵי חַיָּיו אֶל יַלְקוּט אֶחָד,

סָגוּר וּמוּגָן.

 

בבסיס חיל הים

                                                       לגיא

אֶת שִׁמְךָ מָצָאתִי בְּאַקְרַאי חָתוּם עַל דַּף נְיָר,

מִסְמַךְ עֲבוֹדָה מְשֻׁבָּץ, טְבִיעַת יָד מְשֻׁמֶּנֶת

בְּתָא אָסוּף אֶל מַעֲמַקֵּי הַיָּם.

 

גְּבָרִים תָּמִיד קָבְעוּ תַּאֲרִיכֵי מִלְחָמָה וּמַסָּעוֹת,

מִישֶׁהוּ לִמֵּד אוֹתָם לַחְתֹּם,

אַחַר כָּךְ חִיֵּב אוֹתָם לָצֵאת.

 

אֲנִי מִחוּץ לְסִדְרֵי הַמַּעֲשִׂים וְהַמַּתָּכוֹת.

בִּטְנִי נִסְגְּרָה לִפְנֵי שְׁנֵי עֲשׂוֹרִים

וְנִשְׁאַרְתִּי רֶגַע עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

מֵעֵבֶר לִקְנֵי הַסּוּף.

 

מִמֶּרְחַק יַבֶּשֶׁת אֲנִי מִתְעַקֶּשֶׁת לְאַתֵּר אֶת הָאַגָּדוֹת שֶׁשָּׁקְעוּ בְּפָנֶיךָ,

לְנַחֵשׁ אִם תָּבִין אֶת אֵלֶם הַיָּם שֶׁהָיָה רַק מִלִּים וּתְמוּנוֹת בְּסִפְרֵי יַלְדוּת,

בְּצִדּוֹ הַשֵּׁנִי שֶׁל הַדַּף, מֵעֵבֶר לְבַיִת אֲדֹם רְעָפִים, שְׁנֵי עֲצִיצִים וְצִפּוֹר.

 

צְחוֹק אֵלִים קְדוּמִים מְטַלְטֵל אֶת הַיָּם, זָקֵן וְעִוֵּר.

 

אֲנִי מוֹסִיפָה לְנַקּוֹת מִגּוּפְךָ אֶת סִיבֵי הַלֵּדָה

שֶׁאֵינָם כָּלִים מֵעֵינַי, מִבִּטְנִי, מִיָּדַי,

מִתְרוֹצֶצֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת, נֶחְבֶּטֶת מֵעָצְמַת הַגַּלִּים

לְהַשְׁאִיר אֶת גּוּפִי בֵּינְךָ לְבֵינָם.

 

חישוק ילדות

                                                    לאהוד

יוֹמְיוֹם אַתָּה בָּא אֶל חַיַּי בְּחֻלְצַת טְרִיקוֹ מְפֻסְפֶּסֶת,

יֶלֶד הוֹמֶה אוֹר, מֵרִיץ חִשּׁוּק כְּמֵרִיץ אֶת גַּלְגַּל הַשֶּׁמֶשׁ

עַל מַסְלוּל עֵינֶיהָ שֶׁל יַלְדָּה מְבֹהֶלֶת.

 

בַּלֵּילוֹת עוֹדֶנִּי אוֹחֶזֶת בּוֹ כְּמִי שֶׁאוֹחֶזֶת בְּכִפַּת שָׁמַיִם

הַמַּפְלִיאָה אֶת אוֹרָהּ בְּכַפּוֹת יָדֵינוּ הַקְּלוּעוֹת.

 

בְּכָל הֶעָרִים שֶׁבָּנִינוּ,

הַמַּמְלָכוֹת וְהַתַּהֲלוּכוֹת,

עֲדַיִן אַתָּה רָץ עִם חִשּׁוּק הַיַּלְדוּת

כְּנוֹהֵג בְּמִרְכֶּבֶת אֵלִים,

סוֹבֵב בָּרְחוֹבוֹת וּבַשְּׁוָקִים שֶׁבְּתוֹכִי

לְהַצִּילֵנִי מִתַּרְדֵּמַת שֶׁמֶשׁ

וּמֵחֶשְׁכַת אֲנָשִׁים.

 

עלי האפרסק, דצמבר, אחר הצהריים

בְּעוֹד כַּמָּה שָׁעוֹת יֻכֶּה הַיֹּפִי הַזֶּה.

עָלִים אַחֲרוֹנִים מְכֻנָּפִים כְּכַפּוֹת הַקָּתֶדְרָלָה שֶׁל רוֹדֶן

וְכָל הַשָּׁמַיִם שֶׁנּוֹתְרוּ – בְּתוֹכָם.

 

זִכְרוֹן זָהָב סָמוּךְ לְבֵיתִי נִקְרָשׁ לְרֶגַע בִּנְשִׁימַת אוֹר מְפֹאֶרֶת.

עֲוִית אַחֲרוֹנָה שֶׁל יֹפִי בַּיּוֹם הַקָּצָר בְּיוֹתֵר הַשָּׁנָה.

 

אֲנִי מַנִּיחָה אֶת גּוּפִי לְמַרְגְּלוֹתַי.

נֶאֱחֶזֶת, מְחַבֶּקֶת אֶת חַיַּי

בְּשֶׁל עָלֶה.

                           (ראו את צילום העטיפה של הספר)

                    

שפע בלתי מוכר  (מתוך מחזור: ימים בשוויץ)

הָאִכָּר שֶׁרָאִיתִי מִבַּעַד לַחַלּוֹן

גִּלְגֵּל עֲרֵמוֹת עֵשֶׂב כִּמְגַלְגֵּל אֶת יָמָיו הַגְּדוּשִׁים.

יָדָיו מוֹשְׁלוֹת בִּמְלֶאכֶת צְבִירָה רְווּיָה.

לְהֶרֶף עַיִן הוֹשַׁטְתִּי לוֹ אֶת חַיַּי.

 

תָּמִיד יָצָאנוּ לַדְּרָכִים בְּעִקְּבוֹת הָעֵשֶׂב.

הָלַכְנוּ אַחַר זִכְרוֹן הַבְּאֵר הָאַחַת,

וּבִקַּשְׁנוּ לָגֹל מֵעָלֶיהָ צִמְאוֹן אֶבֶן שֶׁבְּתוֹכֵנוּ.

דָּלִינוּ מַיִם מִתְּהוֹמוֹת לְהַגְבִּיהַּ אוֹתָם אֶל הַגְּבָעוֹת.

וְחָסַרְנוּ,

וְשׁוּב יָצָאנוּ מִשָּׁרְשֵׁי זִכְרוֹנוֹת.

 

מִי שֶׁיַּגִּיעַ לְכָאן, יַחְשֹׁב

כִּי בַּמָּקוֹם בּוֹ שָׂדֶה מוֹלִיד עֵשֶׂב כְּמַיִם

הַמָּוֶת נִשְׁכָּח, גַּם מִידֵי אֲבָנִים אוֹרְבוֹת.

יַחְשֹׁב כִּי גַּאֲוַת הַשֶּׁפַע

בָּזָה לַהִתְרַפְּקוּת עַל קַיִץ שֶׁעָבַר.

 

בְּעֵינֵי הַהוֹלֵךְ אַחַר הַמַּיִם בַּתְּהוֹמוֹת

מַמְאִיר הַשֶּׁפַע בְּנוֹכְחוּתוֹ.

 

שומר המפל *

שׁוֹמֵר הַסַּף שֶׁל מַפַּל הַטְּרוּמֶלְבַּךְ

אוֹסֵף כַּרְטִיסֵי כְּנִיסָה וְצַעֲדֵי תַּיָּרִים.

עַל מָה הוּא שׁוֹמֵר בְּפֶתַח הָהָר

לְלֹא כְּלָבִים וְחֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת

 

מַה שּׁוֹמֵעַ הָאִישׁ עַל הַמִּפְתָּן

כְּשֶׁתְּהוֹם יוֹלֶדֶת מַיִם שֶׁל טֶרֶם אֲדָמָה

 

הַאִם הוּא מֵבִין אֶת מִדַּת הַהַקְשָׁבָה שֶׁל עֵצִים כְּרוּיִים לְהַר,

הַאִם שׁוֹלֶה מִלָּה מִסּוֹד הַמַּיִם הַגְּלוּיִים

 

מַה הוּא מֵבִיא לַאֲהוּבָתוֹ לְעֵת עֶרֶב –

אֶת עֵדוּתוֹ שֶׁל שׁוֹמֵר בְּרֵאשִׁית,

אוֹ אֶת לֵאוּת הַשִּׁגְרָה הַיּוֹמִית

 

*          מפל הטְרוּמֶלְבַּךְ – מפל ה'בורג' בשוויץ,

            הנובע בתוך הר בקולות געש.

 

 

משיריה של מירי גלעד

 

אמי, הוד העלמותך   (מתוך מחזור)

*

אבי המת חוזר אל חיי על פי עונות השנה,

בעיקר על פי גובה השבלים ורטיבות הקרקע הדרומית.

אמי עוד נושמת בסתיו הזה,

מנערת סימני עונות מכיסי זיכרונה

ומניחה בקערית חייה המתרוקנת

על השולחן הקבוע בקיומו.

*

אבי החי שב אליה ממותו

לחבקה, להוליכה אל חופתם הסופית.

היא ממתינה מעומק כורסתה, ואינה יודעת למי.

מושיבה את חייה על ברכיה

בתנועות מדודות.

 

מאמינה עדיין ביכולתה לחצות יבשת

במרדף אחרי החיים.

אינה רואה את אהובה השב לשאתה.

*

המוות כבר נובט בגרונה החסום.

אני רואה אותו נע כענן מתוך פיה הלוחש

מלטף את עיניה המתאבלות על כהותן.

עצמות לחייה נדחפות לעשות מפניה גולגולת,

נפשה לא מבינה את צו הגירוש.

*

בפתח הבית

 

החיים מתעקשים לארח לך חברה,

את מפצירה ביד האוויר להנעים משב על עורך

כמעלעל בין דפיך.

פרחי הגן מאותתים לך בכתיב חסר.

והעצים מראים כיווני תנועה אפשריים

שנעתקו מפיך.

 

לא תתני לגן להתמוטט מולך

תשאי אותו בשאריות עיניך

שהפכו ליד  כותבת.

*

את יושבת בפתח הדלת כממתינה למלאכים

מזמינה את העולם להתארח

על ברכיך, על עור פניך, בעיניך המתכהות.

בקול שמוט

מסרבת להיכנס,

מאמינה רק בדלת פתוחה

ובשליחים שעוד יבואו.

*

את יושבת על סף – משם ניתן עדיין לראות את הפרחים

ששתלת בימים כשהחיים הגנו עליך

מפני כלבי  העלבון

המשוטטים  בחצרות נפשך.

 

השכנים כבר אינם מבחינים בך,

לא שומעים את הנביחות האילמות.

ידך קצרה מלנפנף מקל, לגרשם.

השמש לבדה בפיך

כנגדם.

מזכירה לך את חיקם החם של מילים.

*

את מהנהנת במבט עתיר חיים

אל התנועות הגדולות של האור

שנשארו בחוץ ,

בין ענפי הפקאן הענק,

והוא מרכין זרועותיו, משתחווה

בפני הוד היעלמותך.

 

 

 

 

רגע על פני האדמה, שירים: 1998-2008, מאת מירי גלעדהוצאת הקיבוץ המאוחד, שנת 2011, 94 עמודים.


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, שירה ומחזות

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *