עצי תה לא יפרחו כאן מאת כינרת מעיין / הקשיים בחברה הקיבוצית

יריעה רחבה, אכזרית ומטלטלת של חיים בלתי-אפשריים כמעט בחברה שיתופית, שתובעת בשיטתיות קונפורמיות מוחלטת, נפרשת ב"עצי תה לא יפרחו כאן" מאת כינרת מעיין. באותה נשימה, החברה מוקיעה, מזניחה ודוחה את החלשים ואת השונים עד כדי שלילת זכויותיהם וכבודם הבסיסיים. הספר מתחקה אחר קוטביות קיצונית ופיצול מובנה בין הבנים של מקימי המשק – 'מלח הארץ', ובין אוכלוסיית המהגרים, ניצולי השואה וילדיהם. במקום שבו דמיון, אינדיבידואליות, יצירתיות, עדינות וסקרנות טבעית הם שמות גנאי, נוצרה ועוצבה דמותו של הגיבור – דרור, שלא ויתר על איכויות אלה, נאחז בהן כבעוגן פנימי ובזכותן יצר את מציאות חייו. במקום לפתח ולשמר את האינטגרציה הרוחנית והשיתופית, הפכו אנשים מרכזיים בחברה השיתופית את כוחם ואת עליונותם לאכזריות הרסנית עד הפקרה והזנחה רגשית וקיומית כמעט של מעוטי היכולת בתוכם.

הספר עצי תה לא יפרחו כאן פותח בתמונת החגיגה ההמונית והמרכזית בקיבוץ, המתקיימת בכל שנה כמעט כמו טקס דתי, ואנו רואים בעיני רוחנו שבט ילידים שעסוק בהעלאת קורבן ובאכילה משותפת. "הקהל כולו נראה כעדר עזים ממושמע הפועה והנוהה בהתלהבות אחר הרועה – לועס את שאריות הבשר מצלחותיו, מצלצל בפעמון שעל צווארו ומותח רגליו בהנאה, כאילו היה בהמה הקמה מרבצה להלך אחר בעליה". עונת הרחצה נפתחה".

המחברת מתארת את מסע החיים של דרור שמתחיל בקיבוצו, אי שם בשנות השבעים של המאה העשרים, מתפתל ומוביל אותו עד לבגרותו בירושלים כאיש מודיעין מוכשר ובעל מוניטין. בין ילדות בצילה של אם ניצולת שואה ואב קשה-יום יליד מצרים, מתואר עולמו הייחודי הפנימי, שמליט אותו חדשות לבקרים מהמציאות. שרה אמו של דרור, אומרת לו או יותר נכון מתריעה בפניו, בשעות הערב, כשהיא נפרדת ממנו על השביל בדרכו להשכבה בבית הילדים: "העיקר שיהיה הכל כשורה כמקובל במקום, לבל תחבל במעשיך ותגרום לנו בושות מיותרות". זו בעצם תמצית ילדותו של דרור, תחת אותה אזהרה שחוזרת ערב ערב מפי אמו, הוא גדל, מנסה בכל כוחותיו להיות בסדר, לא לאכזב ולא לגרום בושות, גם אם המחיר שהוא משלם כמעט בלתי אפשרי.

דרך עולמו מוצגים החיים בקיבוץ המתיימר לחיים של שיתופיות, אבל בעצם מוקיע את השונה. הילד נאחז בעוגן פנימי – מצליח בעור שיניו להבקיע את אימת ילדותו, לעזוב את הקיבוץ ולברוא עולם משלו בעל משמעות הצומח מתוך נפשו, לממש את ייעודו ולספק את עצמו.

מעיין מתארת את תחושותיו: "הוא מאיץ את צעדיו, מעיף עין במגרש המשחקים החשוך, מזהה כל פינה – הנה הנדנדה המסתובבת, זו שרק השנה הצליח להיתלות עליה ולהסתובב, והמגלשה הרעועה שלא אחת נפל ממנה וקיבל חבורות ברגליו. ועוד יש לו לעבור את הפנס המתנדנד על חוט החשמל – ממהר לחמוק בקטע המדרכה שמתחתיו, שמא ייפול דווקא כשהוא עובר. מציץ אל עבר שדרת הברושים המחככים זה בזה את צמרותיהם הגבוהות, לרגע משתרגים ומתערבבים אחד בתוך השני – מטילים עליו אימה שמא יצוץ משהו מתוכם – בעל חיים, או חבר קיבוץ לועג, או סתם זר המשוטט ברחבי המשק. פתאום הוא נחרד לשמע צרחת הטווס ממשק הילדים. הוא מתכווץ כמו שבלול בתוך עצמו, ואז מתיישר, נושם נשימה עמוקה ומחיש את צעדיו לעבר בית הילדים" (מתוך הספר).

זהו ספר מרתק, כתוב בצורה יפה מאד, עצוב וקשה. מעיין מתארת את הקיבוץ במערומיו על כל הגזענות שבו, היהירות של בני המשק כלפי החברים שהגיעו מבחוץ, ההתעללות שלהם בהם הן כילדים והן כמבוגרים, חוסר הרגישות והאנושיות כלפי אותם חברים עובדי הכפיים עד כדי כך שהמבשלת שעובדת זה 20 שנה במטבח – אימו של דרור, כאשר לא הופיעה לעבודה אף אחד לא בא לבדוק מה מצבה, רק הוטחו טענות על כך שלא הגיעה. רק לאחר שבוע הזעיקו את דרור שעזב את הקיבוץ ומצאו אותה מתה בדירתה. סיפור עצוב מאד על מציאות ממש בלתי אפשרית שבה מצאו את עצמם הוריו של דרור, ומציאות שהוכתבה גם לדרור החל מלידתו כשעבר לטיפול בבית הילדים. חיים של זוועה הוא עבר, של התעללות פיזית ונפשית כפי שעברו הוריו. כל הכבוד לו שאזר אומץ לעזוב את הקיבוץ ופילס דרכו בחיים האזרחיים, נשא אישה והקים משפחה. הסיפור ממוטט הרבה מיתוסים על אודות חיים טובים בקיבוץ. הוא מציג את האמת במערומיה, אמת שהיא לא נעימה לקרוא או לדעת. יש הרבה עדויות נוספות על הדברים האלה בספרות על אודות הקיבוץ. 

כינרת מעיין (49), תושבת כפר סבא, בעלת תואר שני בפילוסופיה יהודית וקבלה ומנחת קבוצות מוסמכת, מתמחה בטיפולי גוף ונפש. למדה ומלמדת הילינג ותרפיה בודהיסטית, בעלת קליניקה לטיפולים וסדנאות. ספרה הראשון, "המסע אל הנפש" (אוריון, 2013), שתורגם גם לאנגלית, עוסק בדרך אל נבכי נפש האדם, צולל אל תהומות ונוסק אל פסגות של מטופלים ומעניק לקורא תובנות, הבנות ודרכים להיות מאושרים, מאוזנים ובעיקר, להבין את נפתולי החיים וללמוד כיצד אפשר לפרום את הקשרים המעיקים ולחוות אושר ובריאות נפשית.

מעיין גדלה בקיבוץ. היא מספרת כי "ילדותי סיפקה לי שלא מבחירתי המודעת, אתגרים קיומיים לא פשוטים ומעט מאד כלים להתמודד מול השבט שסבב אותי. שני הורי היו אנשים פאסיביים, חלשים והיוו את המודל האנטי-גיבור מול חבר המשק האידיאלי. את חיי הבוגרים מחוץ למשק התחלתי בגיל 26, לאחר שסיימתי בהצטיינות לימודי תואר ראשון בספרות ומחשבת ישראל באוניברסיטת חיפה, התקבלתי לעבודה כמורה לתלמוד בתיכונים בחיפה. במשך 10 שנים לימדתי בהנאה רבה ובסיפוק אדיר מאות תלמידים את מקצועות היהדות. עם השנים השלמתי תואר שני בפילוסופיה יהודית.

פרקים ראשונים

דרור

חלק ראשון

פרק א

שבע וחצי בערב. הציבור נוהר לכיוון בריכת השחייה. שיירות של חברי קיבוץ וילדיהם נושאות פעמיהן בהתרוממות רוח והתרגשות, לטכס השנתי של פתיחת עונת הרחצה. מסורת רבת שנים היא. ולמזלם של החוגגים הטמפרטורה השנה מיטיבה עם התוכנית. האדמה יבשה וגשם לא נראה באופק כבר ימים רבים.

היהלום שבכתר, גולת הכותרת של הערב, הוא בלי ספק, המנגל המפורסם שעתיד להאביס את מאות הפיות המשתוקקים. הוא מותקן בחורשה מאחורי הבריכה בזיעת אפם של אנשי הצוות הטכני, עליו ובתוכו נצלים ומתגלגלים כל חלקי הבשר שניתן לעלות על הדעת ובנוסף לכך תפוחי אדמה שנעטפו בניירות כסף בחריצות בידי עובדות המטבח.

בבוקרו של אותו היום כבר עמלו התורנים והעמידו שולחנות ארוכים, מיקמו סביבם כסאות ופרשו מפות מצופות ניילונים לקראת החגיגה. צדי המדשאה קושטו בזרי פרחים ונורות צבעוניות נתלו על חוטי ברזל.

בצהרי היום גם הגיע המזכיר בליווי רכז וועדת התרבות והם סקרו את המקום, חככו ידיים בהנאה, נתנו הוראות אחרונות לתורנים ולבסוף אישרו בשביעות רצון כי הכל הוכן כהלכה והערב וודאי יהיה מוצלח ויסב הנאה לכל החברים.

והנה מגיעה השעה שבה נפתח שער הבריכה וההמון העולץ מתחיל לזרום דרכו. החברים על ילדיהם שועטים בהתלהבות קדימה, פורצים את השער – אחדים אף דוחפים בגסות את העומדים לפניהם, עיניהם זורחות מאושר כשהם אצים רצים כעדר לעבר המדורה, לאחוז בידיהם נתחי בשר נוטפי שומן ותפוחי אדמה, להוסיף ולהעמיס על הצלחות מכל הבא ליד, משפע המזון שהכינו מארגני החגיגה כיד המלך.

אנשים מתרוצצים ברוב סיפוק. נעים מרחבת הברכה ואל המנגל, חוטפים נתחי בשר עסיסיים, תוך שהם נוגסים ומלקקים בלשונם בהנאה. מידי פעם יהיה גם מי שישליך מהבשר אל כלבו שזולג אחריו בקשקוש זנב ובציפייה פעורת פה להשתתף בחגיגה.

בצד עומדות כמה חברות, בעיקר מבנות הדור השני, שנוכחותן של חיות המחמד בקרבת האוכל מציתה את זעמן, מפני מספר ילדים שמפחדים ונצמדים לרגלי הוריהם בתחינה שיזיזו את הכלבים מהמקום.

כרגיל מוזעק מזכיר המשק להשכין שלום ולתת את דעתו על בעיית הכלבים. לאלו גם אלו יאמר המזכיר שיש לדון באחת מאסיפות הקיבוץ הבאות בסוגיה ולקבוע כללים ברורים כדי שלהבא לא יידרש הוא או מישהו אחר מטעמו לנושא דווקא בזמן המסיבה…

שוב ושוב במהלך הערב זורם ההמון לעבר העשן וריח הבשר – מתקהל סביב אנשי הצוות הצולים את הבשרים והירקות. אחדים מנדבים עצות כיצד לשפר או לזרז את התהליך. הרוב רק נעמדים, מנגבים או מנסים להסתיר את הריר הנוזל משפתותיהם, עיניהם נעוצות בהתפעמות בעבודת הקודש של המזבח הקיבוצי שנעשית במיומנות בידי מיטב מבחורי הקיבוץ.

שירי ארץ ישראל ומוזיקה לריקודי עם בוקעים מהמיקרופונים התלויים ברחבי השטח.

לאור האש הבוערת ניתן לשמוע מכל עבר התנהלות קולנית ברמה כזו או אחרת, בעקר ניתן לקלוט רכילויות עסיסיות וצקצוקי לשון על כל מי ומי בקיבוץ. חברות הקיבוץ ממורקות ומאופרות, צוהלות ומקרקרות זו עם זו, בוחשות בקלחת הפטפוטים. באוויר ניתן לחוש בריח תמרוקי הנשים מהול בצחנת העשן העולה מכיוון המדורה ומתערבבת בזיעת הגברים המבצבצת בצורת סהרונים גדולים מתחת לבתי השחי. וכל זה מעבה ומגביר את השרב הדחוס של הערב, שבעטיו האנרגיה מסרבת לזרום וכל האוויר מלמעלה תקוע במוקד החגיגה.

בפינת הדשא ממוקמת במה, לפניה מסודרים בחצי גורן כסאות פלסטיק ועליהם כבר ישובים ותיקי המשק, על ברכיהם מונחות צלחות גדושות מזון – מדי פעם נשמעת קריאה מכיוונם כאשר הם מבקשים ממישהו שמסתיר להם שיואיל לזוז.

החלק התרבותי מתחיל. המנחה קורא ללהקה המקומית ולבמה נכנסים בזה אחר זה, לקול צלילי ההורה חבורת רקדנים – חמישה גברים ועל כתפיהם החסונות נישאות חמש נשים, כולם בבגדים רקומים שהובאו להם ממחסן התחפושות.

לאחר שיורד אחרון הרוקדים מהבימה, לקצב מחיאות כפיים ורקיעת רגלים, מזמין המנחה את מזכיר הקיבוץ לברך את החברים לרגל האירוע. וזה, האחרון, מדלג אל הבמה, מרעים בקולו בפומפוזיות, חורץ לשון ומחדד חידודים, מהלל ומשבח את החוגגים ואת גדולתו ונפלאותיו של המפעל הקיבוצי.

לקראת אמצע נאומו הנרגש קולו מתלהט, כמעט צועק לתוך המיקרופון, הוא חוזר שוב ושוב על אותם משפטים. קולו הופך למנגינת לכת. החברים קשובים, עיניהם בורקות מהתלהבות והם חוזרים אחריו במקהלה, משננים את המילים המוכרות, מרותקים בסגידה לדבריו..

אז ניקרא גם משה דר, אחד מהחברים המרכזיים והאהובים ביותר לשאת את ברכתו.

הוא פותח בקריצה לעבר משפחתו האהובה הניצבת בקדמת הבמה: "אסתי אשתי האהובה, יהודה, נתן וסיגל, ילדיי המופלאים – עבורכם ועבור יתר החברים אני מבקש להעלות על נס את החוויה התרבותית של הערב ואת החיים המשותפים שגורמים לנו יום אחר יום להתעלות רוחנית ולסיפוק במעשינו."

הוא מוסיף ויורה למיקרופון בשבחי הקיבוץ שללא ספק מגדל ומטפח בתוכו את האנשים האליטיסטים ביותר במדינה, ואף מצביע בגאון על כך שהם זוכים להישגים אדירים בכל התחומים. הן הציוניים, הן הביטחוניים והן האנושיים והכלכליים. הרבה מעבר למספרם היחסי בחברה הישראלית.

 כולם מסכימים איתו, מנידים בראשם בהזדהות, ויש אפילו כאילו שלרגע קוטעים את דבריו במחיאות כף סוערות ובשריקות עידוד.

הקהל כולו נראה כעדר עיזים ממושמע הנוהה בהתלהבות אחר הרועה – לועס את שאריות הבשר מצלחותיו, מצלצל בפעמון שעל צווארו ומותח רגליו בהנאה כאילו היה בהמה הקמה מרבצה להלך אחר בעליה.

ילד קטן בן חמש צופה במתרחש – בוהה בעיניו הכחולות והמבריקות בהמולה שמסביב, הוא ממצמץ ותמה על הגיחוך המביך שסביבו, הכל נראה לו כמהתלה אחת גדולה, חסרת הגיון ולא חשובה. תכלית ההתלהבות והצהלות שמסביבו לא ברורה לו.

"כואבת לי הבטן אמא. אני לא רוצה שום דבר לאכול כאן." – הוא מושך את שרה בידה – רוצה לומר עוד משהו ולא מוצא מילים. רחבת הבריכה המקושטת, צהלות השמחה וערמות האוכל נראים לו כביצה טובענית מעיקה ומסוכנת שאין לו עניין לקחת בה חלק.

פחד משתלט עליו. סכנה וכלימה גדולה יכולה להיות במקום הזה; עמידה בצד, הסתייגות, ביקורת או התבדלות מרגעי השיא בקיבוץ – הוא כבר יודע בגילו הרך – הם איום על זכויות הקיום הבסיסיות שלך.

אבל שום דבר ממה שמתרחש כאן אינו יכול לגרום לו אושר. גם לא להוריו. זה ברור לו. וגם אם הם גוררים את עצמם ואותו ומעמידים פנים שהם חלק מהשמחה הרי שזו העמדת פנים ואשליה.

לרגע אחד הוא מנסה ליהנות, לשמוח, לחוש בלבו התלהבות אמיתית מהאירוע שכולם שותפים לו. אך למגינת לבו זה לא מתאפשר. כל מה שרואות עיניו מעיק עליו כמו משא מיותר על גבו.

גופו זועק אליו מהשעמום והמיאוס, מבקש להסתלק מכאן, ואם אפשר לרוץ מהר למיטה ולכסות את ראשו בשמיכה. לחלץ את נפשו המיוסרת מההמולה הזו.

הוא תמהה על הוריו, שמעולם לא ראה אותם שותפים לשמחה אלא נרתעים, נסוגים ומנתקים עצמם הרחק מחווית האחדות הקיבוצית ביום-יום, ודווקא הערב מתעקשים לקחת חלק, וכמו כולם התלבשו במיטב בגדיהם כדי להגיע לחגיגה.

שעה תמימה הם משוטטים בין הדוכנים העמוסים כל טוב, מלקטים לעצמם דברי מאכל. מידי פעם מעיפים מבט מזוגג לעבר המדורה היוקדת, מנופפים בידיהם לעבר מופע הזיקוקין המרהיב ומעגלי ההורה ההמוניים שפורצים באופן ספונטני בסערה ליד בימת הנואמים, אינם שמים לב לזרות שאופפת אותו מרגע שהגיעו לחגיגה, מעדיפים להתכחש ולהתעלם מהמצוקה שהוא מצוי בה ולשקוע ולהיבלע בחווית העדר.

לרגע הוא מאשים את עצמו על כך שנרתע ואינו נהנה – מביט במבוכה בבדידותם של הוריו, הפוסעים יד ביד, ללא שום קשר עם איש, נראים קשישים ומגוחכים בהשוואה להורים אחרים של ילדי הגן, שמהלכים בבטחה בין ההמון, רוקדים וצוהלים עם ילדיהם, תוך מגע ושיח מתמיד עם האחרים.

 שוב הוא תולה את עיניו בהוריו – מזהה בברור את חריגותם. כמה בולטים הם בהילוכם המהוסס, מגושמים וחסרי חן. פוסעים לאטם, נשענים זה על זה, נעים בין המדורה לשולחנות ההגשה והוא נגרר מאחוריהם. כמו סכין ננעצת בלבו בדידותם המזהרת בתוך ההמולה.

שרה מסתובבת, מעיפה מבט בדרור המשתרך אחריהם, היא רואה דמעות זולגות בעיניו, צער וחוסר אונים תוקפים אותה. היא איננה מבינה ללבו.

"עוד כמה רגעים דרור. נסיים לאכול ונלך מכאן." היא מרגיעה אותו.

פרק ב

"העיקר שיהיה הכל כשורה כמקובל במקום, לבל תחבל במעשיך ותגרום לנו בושות מיותרות."

הוריו, ובעיקר אימו, חוזרים ערב-ערב, מאז היה קטן מאד, ומזכירים ומשננים בפניו את ערכי האיפוק והנימוס. כל פרידה מלווה בתרגול ואזהרות חוזרות ונשנות כיצד עליו לנהוג וממה להימנע.

הוא משתדל בכל כוחותיו לענות על הדרישות, נזהר בלשונו ומשקיע מאמץ לשלוט על תנועותיו ולבצע את כל מה שמוטל עליו – חרד ללא הרף שמא יאכזב או ייכשל וייענש.

שרה מוסיפה להביט עוד רגע בפניו.

כשמגיע הרגע להיפרד היא מלווה אותו עד לשביל המוביל לבית הילדים, עוזבת אותו ומאחלת לו לילה טוב. לאחר מכן מתחיל דרור, בעל כורחו, לפסוע בבדידותו, כשהוא גורר בכבדות את רגליו לקצה השני של המשק לעבר בתי הילדים.

לבו חסר מנוח. הוא דוחף את שתי ידיו לכיסים ופוסע בחוסר חשק.

אינו אוהב את השהייה בבית הילדים שאין בו פינה אחת לעצמו.

בעיקר סולד משעת ההשכבה הקולנית שמעמידה אותו חשוף ובודד. הוא מצמצם את נוכחותו כדי לא להיפגע. מוותר על הכמיהה והרעב להרגיש קיים. האינטראקציה מאיימת עליו ומותירה בו כאב בלתי נסבל.

הוא מנסה להרגיע ולעודד את עצמו, בקולו הפנימי הוא מסביר לעצמו בנימה בוגרת ועוטפת שעליו לתכנן מראש מה ייעשה מרגע שהוא נכנס לגן ולאחר שתלה את המעיל על הקולב בכניסה, ועד לכיבוי האורות המוחלט כשכולם כבר באמת נרדמים.

"תזכור לעצום עיניים או לפחות לסובב את הראש כדי לא לקנא בילדים שההורים שלהם שלא כמו שלך, נמצאים איתם לפני השינה. עסוק במשהו אחר, כדי שלא תאלץ לראות איך הם נכנסים יד ביד, מקריאים סיפור, ודואגים בצאתם לכסות בשמיכה, לעטוף בחיבוק אוהב ולהיפרד בנשיקת לילה טוב".

ועוד הוא משנן לעצמו בקולו הבוגר הבוקע מתוכו: "לכסות את הראש בשמיכה כשהגננת מגיעה לכבות את האורות – לעשות את עצמך ישן כדי שלא תעליב אותך, כפי שהיא נוהגת לעשות תמיד – בלי קשר למה שאתה עושה. שהרי אם הייתה באמת מביטה אליך, הייתה רואה כמה חשוב לך להיות בסדר. כמעט אין ילד או ילדה בגן הזה שכל כך מקפידים כמוך על התנהגות טובה."

 מילות ההרגעה נמשכות, מתמזגות לתוך חשכת הערב הטובלת בין ריחות המדשאות לקרקור התרנגולות העולה מן הלול שממוקם מעבר לגדר.

 התאורה המקומית נדלקת סוף סוף. הפעם הוא מבטיח לעצמו להתאפק ולא להציץ לעבר הקיר שעליו מוטבע פסל הברונזה שאת פשרו מעולם לא הבין. מין דמות של איש הרוכב על אופניו, בצבע שחור. מי בכלל חשב שמיצב שכזה עשוי להוסיף חן למקום המבהיל הזה – חשב בבגרותו לאחר שנים.

נמאס לו מהסיוטים שגורם לו הפסל השחור והמכוער הזה, ערב ערב מפציע מתוך החשכה בתוך דממת הערב, מטיל עליו מועקה כשהוא בדרך מחדר הוריו, כמו מפלצת הרוכנת ורוחשת מעליו, מאיצה את פעימות לבו מבלי שידע מדוע.

הוא שב ומרגיע את עצמו ותוך כדי כך נקפצים אגרופיו, היום לא יפנה את עיניו! הוא מבטיח לעצמו.

הוא מחיש את צעדיו, מעיף עין במגרש המשחקים החשוך, מזהה כל פינה – הנה הנדנדה המסתובבת, זו שרק השנה הצליח להתלות עליה ולהסתובב, והמגלשה הרעועה שלא אחת נפל ממנה וקיבל חבורות ברגליו. ועוד יש לו לעבור את הפנס המתנדנד על חוט החשמל, ממהר לחמוק בקטע המדרכה שמתחתיו, שמא ייפול דווקא כשהוא עובר מתחתיו.

מציץ אל עבר שדרת הברושים המחככים זה בזה את צמרותיהם הגבוהות, לרגע משתרגים ומתערבבים אחד בתוך השני – מטילים עליו אימה שמא יצוץ משהו מתוכם – בעל חיים או חבר קיבוץ לועג או סתם זר המשוטט ברחבי המשק.

פתאום הוא נחרד לשמע הצרחה של הטווס ממשק הילדים, הוא מתכווץ כמו שבלול בתוך עצמו, ואחר מתיישר, נושם נשימה עמוקה ומחיש את צעדיו לעבר בית הילדים.

"ברוכים הבאים לגן דגנים" השלט הצבעוני המתנוסס על הדלת בכניסה מקבל את פניו כמדי ערב בשובו.

הוא פותח את דלת הגן ונכנס – היישר לתוך המולת הערב וההשכבה.

קלרה עדין לא הגיעה, רוב הילדים כבר נמצאים, מלווים באחד ההורים, מתכוננים לשעת הסיפור ופרידת הלילה.

הוא פושט את המעיל, תולה אותו על הקולב האישי.

ניגש אל חדר הפעילות ופותח את המגרה האישית, מציץ לבדוק האם כל השמונצים והאוספים שלו עדין נמצאים, נוטל נייר ציור מקופל ומכווצ'ץ' שצייר בצהריים, פותח ומביט בחיוך על העיגולים השחורים שצבע בצבעי פנדה, נזהר שלא ללכלך את הידיים עכשיו מהצבע שנמרח בצדדים.

דוחף פנימה את ידו להוציא את קופסת הפח שבה אוסף הבלוטים שלו – סופר לוודא שכולם נמצאים – הוא אוהב במיוחד את הבלוט המשושה שמצא לפני שבוע במחבוא שלו. מחזיר למגירה וסוגר.

חולץ את מגפי הגומי הלוחצות, מניח אותן על השטיח שבקצה המסדרון והולך לחדר השינה שלו.

הוא מתיר את כפתורי החולצה, מגלגל אותה ומניח על המיטה, עובר להוריד את המכנסים שנעשו צרות וקטנות עליו, ומבלי שמתכוון מוציא קולות מאמץ לחלץ את עצמו מהמכנס המעיק והישן. הוא מגלגל גם אותו, ויחד עם החולצה מכניס לארון שליד המיטה.

מסיר את כיסוי המיטה ונכנס לחכות לכיבוי האורות, לרגעים שיוכל להתענג סוף סוף על השקט, להתרפק בתוך השמיכה העוטפת, בין הסדין לכרית הרכה.

מלבד מיטתו יש בחדר שלוש מיטות. ממולו המיטה של נתן שבדרך כלל מאחר ומשני הצדדים ליד החלון שתי הבנות, יעל ודקלה. הן כבר נמצאות, כל אחת מלווה באמה. כעת יש להמתין עד שתהליך הפרידה של כל אחת מהן, כולל הטקס האישי, יסתיים, כדי שסוף סוף ישתרר שקט והאור יכבה ואיש לא יבחין בכאבו ובבדידותו.

מהמסדרון הוא כבר שומע את קלרה שנכנסה ומכריזה בקול: "ערב טוב לכולם, אבקש להזדרז כי עוד רגע יהיה כיבוי אורות".

היא עוברת בין החדרים, מציצה לבדוק מי כבר סיים את כל הסידורים, מברכת את שתי הבנות השותפות לחדרו ואת הוריהן, מתעלמת מנוכחותו וממשיכה לחדרים האחרים.

דרור מסיר את השמיכה, מוציא זוג עיניים להצצה – קולט אותה כשהיא כבר מסתובבת להמשך הסיור בגן. הוא מרגיש את המחנק בגרון. העיניים מבריקות והוא פוקד על עצמו לא לבכות כרגע. לחכות לכיבוי האורות.

קולות מוכרים של דילוגים וציחקוקים ואחריהם פסיעות בפרוזדור. נתן מגיע צוהל ומיד אחריו משה שבא להשכיב את בנו.

דרור משתוקק להתחפר עמוק עוד יותר מתחת לשמיכה להסתיר את מבוכתו וקנאתו. מתמקם באופן שיוכל להציץ בנעשה במיטת שכנו, אך כאב הלב מצליף ומשתולל בתוכו.

הוא עוקב אחר שלבי ההשכבה הכוללת מיני משחקים והשתטויות, אינו מפספס דבר, מתכרבל היטב בשמיכה, משאיר לעצמו חרך כדי לראות, נזהר לא יבחינו במבטו.

הוא סוקר את משה, גבר גבוה חסון וספורטיבי, במכנס בז' מחויט וחולצת בד מכופתרת.

נתן עולה על המיטה – אוחז בשתי ידיו את אביו – "חת ושתיים" קופץ בחדווה לרצפה – "שוב פעם!" משה מדביק נשיקה מצלצלת בלחיו של הבן הצוהל.

לאחר מספר קפיצות הוא מזמין את נתן להתפשט – "ידיים למעלה.." הוא מפשיט אותו תוך כדי ליטופים ודגדוגים.

לבו הולם כשהוא שומע את קול צעדיה של קלרה במסדרון. היא עוברת מחדר לחדר, מאיצה בהורים להיפרד מהילדים כדי שתוכל לכבות את האורות, שומע אותה מברכת את נתן ומשה בחיוך. הוא מכווץ כולו כשהוא שומע אותה, היא לא תפנה אליו גם הערב . הוא מציץ לראותם דרך חרך קטן בשמיכה.

סוף-סוף משתררת דממה בגן, קלרה מדליקה את מכשיר השמרטף כדי ששומרת הלילה תוכל לשמוע אם מישהו בוכה או קורא לעזרה. אחרוני ההורים כבר הולכים ואם אחד הילדים לא יפצח בבכי קורע לב, אפילו יפתח את דלת הגן במרוצה לחדר הוריו – יישמר השקט עד הבוקר.

בדמי הלילה, במיטתו המגנה, שוכב ער, מחשב את הזמן שנותר עד שיגיע הבוקר. מתהפך שוב ושוב, מגרד את ראשו, מפהק. מציץ לרגע בחלון – חשכה מצמררת בחוץ. היה רוצה לצאת לאן שהוא. ללכת רחוק, למקום אחר. מנסה לדמיין לעצמו מציאות שאליה הוא רוצה להגיע – לא עולה שום תמונה. שוב ושוב הוא רואה עצמו במקום ריק ללא תמונות וללא מראות.

בשלב מסויים הוא משלב את ידיו על השמיכה, מיבב בחשאי. שפתיו רועדות, הבכי מתגבר. הוא מתאמץ לא להשמיע קול. מתעייף ונרדם.

פרק ג

שרה מביטה שניות חטופות בדרור שמתרחק ממנה לכיוון בית הילדים, עוד רגע נעלמת דמותו באפילת הערב הקיבוצי.

המנעותה מללוות אותו לגן אינה דבר חדש. מרגע שלמד ללכת לבד היא ממדרת את עצמה, ממאנת להימצא בין ההורים האחרים, קולה לא נשמע, וכף רגלה לא דורכת בבית הילדים.

ברגע שהיא נפרדת מדרור בלכתו לישון, היא מתפנה להרהר עם עצמה בשאלות ובתביעות שהוא מפנה אליה בשעות אחרי הצהרים.

היא ערה לכך שלאחרונה הוא שואל מהיכן הגיעה לארץ, היכן הוריה ומה היא זוכרת מילדותה. גם את המספר המקועקע בזרועה הוא בוחן בסקרנות.

בינקותו עוד ניסה להוריד אותו, לא הבין מדוע אינה מסירה אותו במים וסבון. חיפש בעיניה תשובות, תמונות והסברים שנמנעה מלספק לו.

אילו הייתה יכולה הייתה מסתפקת בתיאור כרונולוגי פשוט של עברה, אך היא לא מצליחה להגות או לדלות שום הסבר. הכל מבולבל, כואב ואפל מדי – מעדיפה לא לזכור כלום.

רק מבקשת להתחמק, להשתיקו במבט אטום כדי להפסיק אחת ולתמיד את סקרנותו המטרידה שהפכה לעיתים את השהות המשותפת איתו לבלתי נסבלת עבורה.

היא מסגלת לעצמה אסטרטגיה של התחמקות באמצעותה היא בולמת כל ניסיון של דרור להשקיט את סקרנותו ולמלא את הפערים בסיפורה.

הוא קולט את הכאב שהיא נושאת בתוכה, האימה והאלימות שמהדהדים מתוכה חודרים לגופו ולנפשו, אך החלל רק הולך ונפער כי המפגשים ביניהם מתאפיינים בהעדר מילים.

היא עצמה תמיד ממעטת במילים, נמנעת ככל האפשר מלשאול את דרור מה קורה איתו בגן, מודה לאל שיש שם גננת ומטפלות שהקיבוץ מינה כדי לשמור עליו. אין זה מתפקידה כחברת קיבוץ לדאוג לו ולחנך אותו, סך הכל הוא נמצא בחדר שלוש שעות אחרי הצהרים, ובהן הוא למד להעסיק את עצמו בצעצועים שלו.

היא נכנסת לחדר המשפחה הזעיר – שלה, של אלי ושל דרור. מביטה לכיוון בעלה שיוצא המקלחת, מנער את שערו הרטוב, תולה בחוץ את בגדי החליבה המסריחים מהרפת – מאוורר אותם ליום שלמחרת, מתמתח ונכנס אל המטבחון הצר. פותח את המקרר הקטן, שכמו תמיד כמעט ריק לחלוטין – אף שנפשו משתוקקת דווקא כרגע לאיזה מאפה חם. אולי בורקס גבינה או תפוחי אדמה.

אבל אין שם דבר מכל זה. קצת ירקות, קופסת גבינה פשוטה וצנצנת ריבה.

שרה ואלי, כמו רוב החברים, מחויבים להסתפק בתקציב חודשי זעום שהקיבוץ מחלק להם. הוא לא נועד, ולכן גם לא מאפשר להחזיק בחדר, דבר מעבר למעט מזון.

חדר האוכל מספק לכולם שלוש ארוחות מלאות ומשביעות – ומעבר לכך אין לחבר מהשורה יכולת להחזיק בחדרו אלא רק מוצרים בסיסיים ובכמות מדודה.

אלי מסתפק במה שתמיד יש. שולח את היד ומוציא צינצנת ריבה. מכניס את חוטמו, מריח את המרקם המתוק של התותים, פורס לעצמו פרוסת לחם עבה, מחלץ בכפית כמות גדושה מהריבה ומורח שכבה עבה. בלי מילים הוא מתישב ולועס בהנאה וברעבתנות את ארוחת הערב שלו.

שרה נוטלת בידה מטלית, מנגבת את האבק והפרורים שברחבי החדר, מנגבת עם הסחבה את שאריות השלוליות המצחינות שטפטפו מבגדי העבודה של אלי, מעווה את אפה בסלידה.

עוד מעט יתישבו שניהם לצפות בחדשות ובתוכניות הטלוויזיה ובערך בעשר יכבו את האורות וילכו לישון.

לפני שהיא נכנסת למיטה היא מכינה לעצמה בגדי עבודה למחר – מביטה בידיה הקצרות, השמנות, המיובלות והמקומטות. על החתכים הטריים ועל אלו שכבר כמעט הגלידו מהעבודה במטבח. גם דרור נרתע מהן כשהיא מושיטה יד ללטף את ראשו.

שתי הידיים האלו, בעבר, גוננו עליה ביום שבו הופרדה באכזריות מהוריה – שהם ואיתם רבים משרידי הקהילה בהמבורג נרצחו, בעוד היא בדרך לא דרך ניצלה ברגע האחרון מגזר דין המוות.

עדין מהדהדות באוזניה צרחות וזעקות השבר של שלדי האדם המבוהלים שנדחסו במכות לתוך צריף טחוב מצחין וצר טרם מותם. היא נזכרת איך באותו רגע אחד של חסד היא הצליחה להתכופף בפינה ולהרים את ידיה מעל לראשה כדי להגן על עצמה, לכמה שניות בתוך הגיהנום.

 

 

 

עצי תה לא יפרחו כאן מאת כינרת מעיין, הוצאת הספרים "גלים", שנת 2014, 174 עמודים