ביקור בית עם הסופרת אורה קרופיק מחברת הספר החברים של אדם / כל משפחה: עולם פנימי מורכב

החברים של אדם הוא ספרה החמישי לנוער של אורה קרופיק. גם בספרה החדש חודרת אורה אל תוך נבכי ליבם של בני הנוער בכתיבה מרגשת ואמיצה, ומציבה בפניהם מראה אל עולמם הפנימי המורכב. בסיפור  באה לידי ביטוי  חברות אמיצה העומדת בכל פעם במבחן, בצד התמודדות עם קשיים בבית ובכיתה, כשברקע – כל אחד ומשפחתו המיוחדת.                                                 

אורה קרופיק היא בעלת תואר שני בחינוך, עוסקת בתחום החינוך והוראת הספרות בכתות היסוד.  למדה בסדנה לכתיבת סיפורים לילדים בהנחיית נורית זרחי בבית אריאלה בתל-אביב .

"חשבתי על המשפחות האחרות של עודד, של ניר ואפילו של רוני ונדב. נזכרתי במה שהם סיפרו בכיתה על ההורים שלהם כשהמורה לימור דיברה על יום המשפחה. גם אצלם העניינים לא נראים משהו. לא הייתי בטוח אם יש בכלל מישהו שהכול במשפחה שלו טוב. שאלתי את עצמי, "למי יש משפחה מושלמת? או אפילו סתם מאושרת?" (מתוך הספר)

 

שם: אורה קרופיק

סטטוס: נשואה + 3

מגורים: כרכור

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר החברים של אדם, דני ספרים, 2014.

ספרי קצת על הספר שכתבת: "החברים של אדם הוא סיפור על שני חברים טובים  (דניאל ואדם) המכירים אחד את השני קצת מלפני הכניסה לכיתה א',  כשדניאל, בן לאבא ירקן ואמא מוכרת בחנות בגדים,  עבר לגור בשכונת יוקרה, לא רחוק מביתו של אדם.  אדם הוא ילד יחיד במשפחה, אביו מרבה לנסוע לחו"ל במסגרת עבודתו ובקושי נמצא בבית, ואמו מדברת איתו רק כשיש לה משהו להעיר לו. לעומת זאת בביתו הרועש של דניאל, מתרחשים אירועים מדאיגים. אירועים אלה מעצימים את החברות בין השניים ומוציאים אותם להרפתקה מסוכנת במיוחד שעלולה לפגוע בהם. גם נוגה, הילדה בה מתאהב אדם ואליה הוא פונה בזמן מצוקה, לא נהנית ממשפחה נורמלית במיוחד. וישנה גם שרה השכנה, הבודדה, שיודעת הכול על כולם ובטוחה שרוח רעה מסתובבת ברחוב ואולי צריך למצוא באינטרנט מגרש רוחות. הסיפור מתרחש  במהלך שנת הלימודים של כיתה ו', כשקורים אירועים  מוזרים בכיתה ובבתים, הגורמים לאדם לתהות אם באמת למישהו מחבריו לכיתה יש משפחה מושלמת או מאושרת". 

"חשבתי על המשפחות האחרות של עודד, של ניר ואפילו של רוני ונדב. נזכרתי במה שהם סיפרו בכיתה על ההורים שלהם כשהמורה לימור דיברה על יום המשפחה. גם אצלם העניינים לא נראים משהו. לא הייתי בטוח אם יש בכלל מישהו שהכול במשפחה שלו טוב. שאלתי את עצמי, "למי יש משפחה מושלמת? או אפילו סתם מאושרת?" (מתוך הספר) "התמה המרכזית של הסיפור. האם יש באמת משפחה שהיא מאושרת…"

מאין שאבת את ההשראה לכתיבת הספר? "החומרים הינם תמהיל של מציאות ודמיון. כמורה לימדתי בבתי ספר הנמצאים בשני קצוות האוכלוסייה. הרעיון למזג בין ילדים החיים בעולמות שונים אך קרובים גיאוגרפית, נוצר מעצמו".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "מאחר שהסיפור עבר הרבה מאוד עיבודים ושינויים, תהליך הכתיבה (עם הפוגות חשיבה) ארך כשלוש שנים".

כיצד התחלת לכתוב? מה היה הטריגר? "החשיפה לאוכלוסיות סוציו אקונומיות שונות, היכרות מעמיקה עם ילדים בגיל הרך ובוגרים (גם כאמא), ההיכרות עם הורים קרייריסטים החוזרים בשעות הלילה לביתם ורק אז פוגשים את ילדיהם או מרבים בנסיעות לחו"ל לעומת הורים חסרי כל המנסים להרוויח כסף בכל דרך. מתוך ההיכרות הזאת בחרתי להתמקד במשפחות. משפחות שעל פניו נראות מאושרות ולהן ילדים נפלאים.  אך האם באמת הכל נפלא?".  

האם חלק מהסיטואציות בספר קשורות להתרחשויות במציאות שלך? "ישנן סיטואציות מסוימות הקשורות למציאות שלי, אך הן מעטות ואינן שוות התייחסות"

האם הספר הוא רק לקריאה והנאה או שיש מסרים שאת רוצה להעביר בספר (באמצעות הסיפור)? "גם בשיעורי ספרות, אינני אוהבת לשאול 'מה המסר בסיפור' או 'מה אפשר ללמוד מהסיפור'. לטעמי סיפור נועד להנאה. אם משהו ממנו מעורר לאחר קריאה מעט חשיבה, סימן שהסיפור טוב".

"בכל פעם שהיא ביקשה להחליף בין שני ילדים, נשמעו קריאות אכזבה. בינתיים שיחקתי "קנדי קראש" בסלולרי. פתאום שמעתי קול מעל הראש שלי: "כשתגמור לנטרל את הסוכריות, תזוז שאוכל לשבת." הרמתי את הראש והבטתי בעיניים הכחולות של נוגה. זזתי עם הכיסא הצידה. "רק זה מה שהיה חסר לי," מלמלה לעצמה. לא עניתי." (מתוך הספר) שלא מרצונה נוגה התבקשה לעבור מקום ולשבת ליד אדם. זה היה  תחילתו של קשר מיוחד ביניהם.

 

"דניאל התעשת במהירות וזחל אלי. "תקשיב, אדם, העסק מתחיל להיות מסוכן. ברגע שהוא עוצר ברמזור אדום, אנחנו מושכים את הידית ועפים מהאוטו, הבנת?" הנהנתי בראשי. התקרבנו אל הדלת האחורית וחיכינו לרגע שהוא יעצור. האוטו לא עצר. כל הדרך אבא שלו דיבר בסלולרי. "אני בדרך… כן, תוך רבע שעה אני מגיע… כן, אני מביא אתי את כל מה שצריך." הדיבורים שלו עזרו לדניאל לדבר אתי ולנסות להרגיע אותי. רעדתי בכל הגוף." (מתוך הספר) "מאחר ואבא של דניאל חוזר הביתה בשעות מאוחרות, דניאל החליט לעקוב אחריו. הוא גייס לעזרתו את אדם, חברו הטוב. אך מתחילת המעקב כשהעסק התחיל להשתבש והם מנסים  לצאת מהרכב".

 

"שרה, תעשי טובה: אל תספרי לאף אחד על מה שראית עם המשטרה. דניאל ממש מסכן. הוא לא אשם."היא הסתכלה עלי ואמרה: "אני לא אספר כלום. אתה יודע למה? אה? משפחה לא בוחרים. צריך להסתדר עם מה שמקבלים." הסתכלתי עליה ונתתי לה נשיקה על הלחי. היא צחקה. "אתה נחמד," אמרה. "לך, לך אל החבר הזה שלך." (מתוך הספר) "שרה, השכנה המבוגרת, אוהבת לשבת על הספסל, לצפות בשכנים וללקט מידע. היא 'לשכת המודיעין' של הרחוב. אדם לא אוהב את החטטנות שלה במיוחד ודניאל מנסה לגלות איפוק. עם הזמן שניהם מגלים כי כדאי להקשיב לתובנות שלה".  

אילו ספרים קראת לאחרונה? "אשמת הכוכבים מאת ג'ון גרין, אבי ואמי מאת אהרון אפלפלד, יותר מדי אושר מאת אליס מונרו".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "כל ספר שקראתי השפיע עלי במשהו. האחד בזכות יכולת התיאור הנפלאה, השני בזכות הקצב, השלישי בזכות העלילה, הרביעי בזכות כתיבה מצומצמת. החמישי בזכות ההומור… אבל אם בכל זאת מחויבת לשמות – נורית זרחי  קרובה לנפשי  מבין הסופרים הישראלים".

אילו ספרים קראת בילדותך? "הייתי הילדה הכי צעירה בכיתה (ילידת סוף דצמבר) ועוד משקפופרית, רגישה נורא ולגמרי לא מה"מקובלות". כתבתי המון יומנים וקראתי עוד יותר ספרים, בהם: אבא ארך רגליים, הלב, האסופית, השביעיה הסודית, חסמבה, קופיקו".

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "נקוה שבאי הבודד יהיה חיבור לחשמל ואינטרנט. מעדיפה לכתוב, אחרת לא מגיעה לשם! אם לקרוא אקח את: שני ירחים מאת שרון קריץ', יורדי המרכבה מאת פטריק וייט (הגיע הזמן שאקרא את הסדרה שוב), ללכת בעקבות הלב מאת סוזאנה תמרו".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זה ספרי החמישי".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "בימים אלה מתחילה בכתיבת סיפור חדש על  התמודדות לא קלה בין קבוצת ילדים מכיתה ו', להם יש מנהיגה, לבין ילדה מהכיתה שחולקת על דעתם לא אחת".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "גם אני סופרת מתחילה. בינתיים מחפשת טיפים מסופרים ותיקים.  הספר 'ציפור ציפור' מאת אן למוט מומלץ לקריאה –  וגם כדאי מאוד להשתתף בסדנת כתיבה".

 

אורה קרופיק – ספרים

ספור קטן על תקווה גדולה, הוצאת דני ספרים, 2000

שולה הכוכבים, הוצאת קוראים, 2008

חברות עם שחר, הוצאת דני ספרים, 2013

מריה, הוצאת דני ספרים, 2013

החברים של אדם, הוצאת דני ספרים, 2014

 

מתוך הפרק ראשון / החברים של אדם

"איזה שעמום היה היום," רטן דניאל כל הדרך מבית הספר. "יכולתי כבר לעבוד אצל אבא שלי," המשיך, גורר את רגליו בעייפות.

"ואצלו לא משעמם?" שאלתי תוך שאני בועט באבן.
"לא משעמם, רק מרגיז." רק שלא ימשיך לדבר על אבא שלו, חשבתי.

"מה יותר מרגיז, לעבוד בחנות הירקות, לסחוב ארגזים מפה לשם ולמיין פירות רקובים עם אבא שלך, או ללמוד?" שאל עודד. הוא לא חיכה לתשובה והמשיך, "בטח לעבוד עם אבא שלך. כמו סבל, נכון?"

"עודד, תיזהר ממני!" אמר דניאל וצמצם את עיניו בצורה מסוכנת.

הרגשתי שהוא מתחיל לאבד שליטה וחיפשתי דרך לשנות נושא. בינתיים הם המשיכו להקניט זה את זה. דניאל אמר שיוצא לו לראות את אבא שלו יותר מכל הילדים בכיתה.

"מתי אתה רואה את אבא שלך, עודד? דקה לפני שאתה הולך לישון?"

עודד שתק. ידענו שאבא שלו עורך דין עסוק שמגיע הביתה בשעות מאוחרות. גם אותי המילים האלה השתיקו כי גם אני בקושי רואה את אבא.

"ניפגש בארבע, במקום הקבוע," אמר דניאל לפני שנפרדנו.

"אני לא יודע אם אני אספיק," מלמלתי "יש המון שיעורים."

"תספיק, תספיק," ענה דניאל כשכל אחד פנה לדרכו.

"לא בטוח," צעקתי. 

למען האמת, לא כל כך רציתי להגיע למגרש הכדורגל. בכל פעם כשאבא שלי טס לחוץ לארץ, אני לא רגוע. לפעמים אני אפילו מתעצבן על כולם; על אמא שלי, על החברים שלי.

אמא שלי רק רואה אותי חוזר מבית הספר ומתחילה עם השאלות שלה: "אתה מרגיש טוב? קרה לך משהו? למה אתה נראה לי עצוב?"

"תעזבי אותי," אני עונה לה והולך לחדר שלי, מתיישב מול המחשב ומשחק במשחקים שבהם אני הוא הגיבור הראשי ויש לי מכונית יוקרתית, מטוס, ספינת מרוץ והכי הרבה כוח. אני מסתובב עם רובה והורג את כל מי שמעצבן אותי. מי שמנסה לפגוע בי אף פעם לא מצליח.

אבל היא מתחילה: "האוכל מוכן!"

אני לא עונה.

"בוא לאכול, האוכל מתקרר!" היא לא עוזבת אותי.

"רק רגע," אני מנסה להרוויח זמן. "אני כבר בא."

כשהיא מתחילה עם ה"אני אכבה לך את המחשב " אני מוותר.

"למה אתה בקושי אוכל?"

"אני לא רעב."

"מה אכלת קודם?"

לא עונה.

אמא שלי לא מדברת הרבה בזמן הארוחות. רק כשיש לה משהו מיוחד שהיא רוצה לספר, היא מדברת.

גם אני לא דברן גדול. כשנגמרות לה השאלות שנינו יושבים ושותקים.

פעם הבאתי חתלתול הביתה אבל בהזדמנות הראשונה שהייתה לו הוא עזב. בטח הבית השקט שלנו הבריח אותו. כשאבא שלי חוזר, הוא לפעמים קונה לי משהו: נעלי כדורגל מיוחדות, כדורגל מעור. אבל אף פעם אין לו ממש זמן להיות איתי. הבוקר, כשהוא התארגן לטיסה, לא רציתי לדבר איתו.

"נו, אדם, אל תהיה כזה. תגיד לי מה אתה רוצה שאני אקנה לך."

"לא רוצה כלום," אמרתי.

"למה אתה כועס? הפעם זו טיסה קצרה, לקפריסין." הוא ניסה לחבק אותי. התחמקתי ממנו בשנייה האחרונה.

"אל תיגע בי!" צעקתי.

"אתה הילד שלי. מה, אסור לי?"                      

יצאתי מהחדר ולא דיברתי אתו. איך אפשר להסביר לו שעד שאני מתרגל שהוא בבית, הוא טס ועד שאני מתרגל שהוא לא בבית, הוא חוזר.

אמא שלי מאוד גאה באבא. בשיחות עם החברות שלה אני שומע אותה אומרת דברים כמו "בזמן האחרון אבנר נוסע לכל כך הרבה כנסים, מציג מחקרים חדשים בתחום הרפואה ועושה כבוד למדינה". ממש מעניינים אותי כל המחקרים האלה. רק פעם אחת שמעתי את נאוה, החברה הכי טובה של אמא, שואלת אם זה לא מפריע לי שאחרי שהוא היה כל כך הרבה זמן בבית, עכשיו הוא בקושי נמצא. "ילדים מתרגלים מהר למצבים חדשים. גם אדם," ענתה לה אמא במהירות. לא יכולתי לסבול את השקר הזה וטרקתי את הדלת. נאוה, שמכירה אותי מהיום שנולדתי, נכנסה לחדר שלי.

"אדם, מותק, מה שלומך?"

"בסדר," עניתי והמשכתי לשחק במחשב.

 "כן? איך בלימודים?"

 "כרגיל. אותו דבר."

"אתה שמעת את השיחה שלנו?"

"אני לא מקשיב לשטויות," עניתי לה.

 היא ליטפה את הראש שלי ואמרה, "אני כל כך אוהבת את התלתלים שלך," והלכה.

 

בכיתה, באמצע השיעור, חשבתי עליו. נראה לי שדניאל הבין מה שעובר עלי כי כל הזמן הוא כיבד אותי בדברים שהביא מהבית. הוא גם ניסה לעזור לי ללמוד טוב יותר.

אחרי ארוחת הצהרים אמא נכנסה לחדר ואמרה לי לסדר אותו לפני שהעכברושים יבואו לבקר.

"תפסיקי להגיד לי מה לעשות!" צעקתי עליה.

"אלף פעמים אמרתי לך לעזוב את המחשב ולהתחיל לסדר את החדר!"

"לא רוצה, בסדר? מה תעשי לי?"

היא לחצה על הכפתור, כיבתה את המחשב וניתקה אותו מהחשמל.

"תשכח מהמחשב שלך," היא אמרה. כל מה שמצאתי בדרך עד לדלת היציאה מהבית העפתי: כסאות, ספרים, בגדים, מגבות מטבח, אפילו כוס מזכוכית. כבר לא היה אכפת לי.

"השתגעת? השתגעת?" היא קראה אחרי אבל אני כבר הייתי בחוץ.

ישבתי על הספסל בגן השעשועים וחיכיתי לכולם. במגרש הכדורגל שממול תמיד יש ילדים שמשחקים. נראה לי שגם אם אגיע באמצע הלילה מישהו ישחק במגרש.

"אדם, איפה דניאל?" שאל אותי עודד, מכדרר בכדור שהביא.

"כבר בא."

"אתה רוצה לשחק אתנו בינתיים?"

רציתי להיות חלוץ. הכדור היה מסכן כשהוא הגיע לרגליים שלי. בעטתי בו כל כך חזק עד שהשוער, רק מהפחד, ברח.

" פחדן אחד!" צחק עודד.

השוער התעצבן, התקרב אל עודד וצעק עליו: "אתה קורא לי פחדן? אתה פחדן!"

"תתרחק ממנו, אתה שומע?" צרחתי עליו ותפסתי לו את החולצה.

"תירגע, אדם," אמר עודד.

"בסדר, בסדר, תעזוב את החולצה שלי," אמר השוער אבל אני לא הקשבתי לו. הפלתי אותו על הדשא והתחלתי להרביץ לו. הוא שכב שם והסתכל עלי המום. מישהו תפס אותי והעיף אותי לצד. זה היה דניאל. הוא הגיע פתאום מאיפה שהוא ועזר לשוער לקום.

"שב על הספסל שם ותירגע," אמר לי דניאל. הרגליים שלי רעדו כשהלכתי לספסל. התיישבתי וגיליתי שכל הגוף שלי רועד. נהייה לי קר נורא. בטח השתגעתי. אמא שלי צדקה, אני משוגע. אני ילד משוגע.

"אתה בסדר?" שאל דניאל.

לא עניתי.

"אדם, כמעט הרגת אותו במכות".

רעדתי ולא עניתי.

הוא סחב אותי למתקן השתייה. "תשתה ותרחץ את הפנים." טוב שלא אמר לי לנשום נשימות עמוקות כמו שהוא אוהב להגיד.

"אני הולך לשחק. כשתירגע תצטרף לקבוצה שלי. הבנת?"

הנהנתי.

עקבתי אחרי המשחק. הבעיטות של דניאל היו מדויקות אבל השוער הזה קלקל לקבוצה.

ניגשתי אליו. "תזוז, אני אהיה שוער."

"מעולה," אמר והצטרף לדניאל.

התרכזתי במשחק ועצרתי כל בעיטה שנייה לפני שהכדור נכנס לשער.

"אדם, אפשר לחטוף ממך התקף לב!" צעק דניאל. "כל רגע אני בטוח שתוקעים לנו גול ואתה מצליח לבלום. איך אתה עושה את זה?"

"הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול!" הריעו לי כל החברים מהקבוצה בסיום המשחק. ניצחנו 0:4.

 

 

החברים של אדם מאת אורה קרופיק, הוצאת דני ספרים, שנת 2014, 157 עמ'