אני שלך ואת שלי מאת אורית רז / אהבה גדולה מהחיים

אני שלך ואת שלי מאת אורית רז

אהבה גדולה מהחיים היא העומדת במרכז "אני שלך ואת שלי", הרומן החדש של הסופרת אורית רז. בכישרון וברגישות מתוארים עולמותיהם של ישראל בן ה- 18 ושל פולה בת ה- 17 הנמלטים יחד ערב הכיבוש הגרמני מעיירת הולדתם בפולין.

מלחמת העולם השנייה, המתחוללת ברקע, מפרידה בין השניים. לקראת סוף המלחמה, כשישראל חוזר לעיירתו כחייל בצבא הפולני, הוא מוצא מכתב שמבהיר לו כי אהובתו היא אלמנה ואם לילד רך בשנים המתגוררת במוסקבה. מאותו רגע, בזכות תושייה מופלאה, דבקות במטרה ותעוזה שאין לה קץ הוא הופך את הבלתי אפשרי לאפשרי – חוצה את מסך הברזל, נושא את פולה לאישה ומחלץ אותה ואת בנה מציפורני המשטר הקומוניסטי החשוך במטרה לעלות איתם לפלשתינה.

זהו סיפור היסטורי אמיתי מרתק ומרגש המתרחש על רקע תקופה סוערת במיוחד בהיסטוריה  האנושית, ועניינו סבל מיותר  הנגרם  בשל שנאה, אפליה וגזענות. האומץ לחיות עומד במרכז הסיפור: שני גיבורי הסיפור דבקים בחיים גם ברגעים הכי קשים, על אף כל האבדנים הנוראים והמחירים הכבדים שמביאה המלחמה איתה.

הסופרת אורית רז (63), נשואה לאלכס ואם לשני בנים, תושבת רמת השרון, התפרסמה בעיקר כסופרת ילדים ונוער. ספרה "מר זוטא ועץ התפוחים" שזכה לאין סוף עיבודים ברדיו, בטלוויזיה ובתיאטרון, הוא המפורסם שבספריה. על ספרי הנוער שלה זכתה בפרסים בארץ ובעולם. "אני שלך ואת שלי" הוא ספרה השלישי למבוגרים. קדמו לו "תערוכת יחיד", ספר נובלות  (הוצאת מעריב) ו"מי בכלל דיבר על אהבה", רומן המתרחש על רקע רצח רבין (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011).

"הסיפור עוסק בחייהם של חמי וחמותי בתקופת השואה", מספרת אורית רז. "הוא מבוסס על סיפוריהם ועל כתבים שהשאירו. בימי ששי, בביקור השבועי שלנו בביתם, הם היו חוזרים ומספרים לנו על עברם. אולם סיפורם הלאה אותי כיוון שטבע בפרטים היסטוריים. בהיותי סופרת התייעצו איתי וניסו להיעזר בי, לגבי ספר זכרונות שלהם שכל אחד מהם כתב בנפרד. אבל לאמיתו של דבר הכתיבה לא הייתה המגרש הטבעי שלהם. לפני כארבע שנים, כשהם שבו והתייעצו איתי לגבי כתיבתם נפלטה לי מהפה, מבלי שאתן לכך את דעתי, הצעה על פיה אני אהיה זו שאכתוב במקומם את הסיפור. הם הגיבו בהתלהבות. מיד הפקידו בידיי כל מה שכתבו, ואני יצאתי מביתם די מבוהלת. מה פתאום הבטחתי? איך אעמוד בהבטחתי? אולם כשבאתי הביתה והתחלתי לקרוא את החומרים, נשאבתי אל תוך הסיפור המרתק והוא כבש אותי לחלוטין. הרגשתי שנפלה בידי הזכות לספר סיפור אהבה מרגש וסוחף ומיוחד במינו, על אהבה גדולה מהחיים. אהבה שנקטעה על ידי מלחמת העולם, אולם צמחה ולבלבה בסופה".

"מלאכת הכתיבה על בני הזוג, שהיו בתחילת המלחמה כבני שש עשרה ושבע עשרה ובסופה – אנשים צעירים בגילאי העשרים, ארכה כשלוש שנים, במרוצתן נפטרה חמותי ממחלת הסרטן. העלילה מתרחשת בפולין וברוסיה לסירוגין".

סיפור אהבה

אורית רז (צילום סטודיו פרג')

עיקרו של הספר הוא סיפור אהבה: הרומן מתחיל ערב מלחמת העולם השנייה, כאשר ישראל בן השבע עשרה מציע נישואין לפולה, נערתו ואהובתו בת השש עשרה. פולה דוחה את הצעתו בתואנה שהיא צעירה מדי להחלטות כאלה. זמן קצר לאחר מכן, ערב פלישת הצבא הגרמני לעיירת הולדתם, מציע ישראל לפולה להציל את חייה ולהימלט יחד איתו מפולין. היא מקבלת את הצעתו. הם עוברים את הגבול ומתנדבים לעבודת פרך ברוסיה. אך החיים מפרידים ביניהם כאשר כל אחד מהם נשלח למחנה עבודה אחר. בהמשך נחלץ כל אחד מהם ממחנה העבודה ונרשם ללימודים באוניברסיטה: פולה לומדת רפואה במוסקבה, נישאת למילה, סטודנט לרפואה, וכאשר היא יולדת את אליק בנם היחיד, מתגייס מילה לצבא הרוסי ונהרג במלחמה. היא ממשיכה בלימודיה כשהיא מתגוררת בבית חמה וחמותה. בינתיים נרשם ישראל, אשר אהבתו לפולה לא דעכה מעולם, ללימודי אגרונומיה. עם תום לימודיו הוא חוזר לפולין כמתנדב בצבא הפולני. בביקור בעיירת הולדתו הוא מגלה מכתב מפולה ושומע את אשר עבר עליה בשנות הפרידה. מאותו רגע אין דבר שיעצור בעדו. בתושייה ונחישות אין קץ הוא חוצה את מסך הברזל.

יש לציין שהופעתו של החבר הקודם בביתה אינו מתקבל בברכה ע"י דורה, אמו של מילה. היא אינה מעוניינת שפולה תחזור לפולין יחד עם הנכד היחיד שנותר לה מבנה היחיד והיא עושה ככל יכולתה כדי להפריד בין זוג האוהבים, אבל האהבה מנצחת. ישראל בעקשנותו מתגבר לא רק על ניסיונותיה, אלא גם על הבירוקרטיה הסובייטית. הוא בונה סיפור כיסוי ששובר את ליבם של הקשוחים בשרי ברית המועצות, ולאחר מאבק מניפולטיבי לא קל מצליח להוציא את אהובתו ובנה לפולין ומשם לישראל.

"תוך כדי כתיבת הספר", אומרת אורית רז, "הרגשתי שאני חייבת להכיר את הרקע. ביקשתי מבעלי לנסוע לפולין, זו הייתה נסיעה בלתי נשכחת בה ביקרנו בבית הוריה של פולה חמותי שעמד אז למכירה. הצגנו את עצמנו כקונים פוטנציאלים, קיבלנו מפתח מהשכן והתנפלנו במצלמותינו על קירות הבית כמו זוג פפרצים. "הנה התנור שאימא הייתה מספרת איך המשפחה הייתה יושבת סביבו בימי החורף הקרים, הנה החנויות ששימשו כקצביה!" היינו נרגשים מאוד. הבית היה ריק מאדם ואנחנו הרגשנו כאילו אנחנו חוזרים הביתה. (בית הוריו של ישראל חמי נשרף עוד במלחמה ההיא, כפי שמסופר גם בספרי, וגם את המקום עליו עמד תיעדנו במצלמתנו). עליי לציין שתוך כדי תהליך הכתיבה חלתה פולה חמותי בסרטן הלבלב. דבר שלא הפריע לה לסייע לי בכתיבת הספר. אני זוכרת ערב אחד שבו לקחתי אותה לבדיקת אמ אר אי. תוך כדי נסיעה היא תיארה לי דברים שנכנסו אחר כך לספר. מחלתה גרמה לי לכתוב ללא הפוגה. ניסיתי להתחרות במהלך המחלה כדי שהיא תזכה לקרוא את הספר עוד בחייה, אולם לא הצלחתי. הספר ראה אור רק שנה וחצי לאחר לכתה".

אורית רז מספרת כי בימים אלה היא עובדת על רומן חדש. "אני שוב כותבת בעזרת חמי על תקופת השואה. זהו שוב סיפור אהבה לא יאומן, שונה לחלוטין מקודמו, שישראל שמע וסיפר לי. עלי לציין שאנחנו צוות עבודה נהדר, בגיל תשעים ושש ישראל, דוקטור לאגרונומיה בעברו, עדיין יצירתי מאוד. הוא מספר לי אירועים שחווה על בשרו או ששמע, אני מתעדת אותם ושולחת אליו לבדיקה, והוא קורא ומעיר הערות שאני מאוד זקוקה להן. לא תמיד אני מבינה את התקופה, את הרקע ההיסטורי, המנטלי, והוא מבהיר לי בסבלנות אין קץ. ממש כיף לעבוד ככה".

פרק ראשון מתוך "אני שלך ואת שלי"

ישראל התקדם לאִטו בתוך הלילה הקר והחשוך. עננים כיסו את השמים, והכוכבים נעלמו. רק הבלחי אור מהוססים רמזו על קיומם. הצינה הכתה בפניו בעקשנות, בלי שיוכל להתגונן מפניה. ישראל הידק את צעיף הצמר אל מצחו ואל לחייו. עיניו הציצו מבעד לחריץ, עוקבות אחרי השיח המצליף בגדר בעוצמה, בזעף.

ממרומים ניגר לרגע אורו של חצי הירח, שהציץ והתחבא לסירוגין מאחורי שמיכת העבים. הרוח הלמה בגזעים השדופים הבהירים של עצי הלבנה וניערה מן הצמרות טיפות גשם צלולות, כדוריות, זכר למבול שירד קודם. מגפיו פילסו להם דרך בין השלוליות האפלות, ששרידי עלים יבשים מפליגים לאורכן. בוץ כבד נאגר בסדקי הסוליות והקשה עליו את ההליכה. 

אחכה לה כאן עד שתגיע, אמר בלבו. 

כשהבחין בדמות הלבושה במעיל הצמר האפור, מטרייה שחורה תלויה על זרועה, רעד גופו במעיל החורף, שלא היה בו כדי להפיג את הצינה. 

או שזו הייתה ההתרגשות. 

נדמה היה לו שאפילו החתול, שהתנמנם מעבר לזגוגית חלון הבית שממול, יכול היה לשמוע את ההלמות הפראית של לבו. תופעה מוזרה שהחלה אצלו מהרגע שבו נגלתה פולה בין הבתים האפורים, עקביה נוקשים על הכביש.

“פולה!” קרא, מושיט את ידיו לקראתה.

“ישראל, זה אתה?” ענתה פולה, “מה אתה עושה כאן בקור הזה בשעה כל כך מאוחרת?”

מה הוא עושה בקור על יד ביתה בשעת ערב מאוחרת? הרי גם עד הבוקר היה מוכן לעמוד ליד החצר עם ערוגות הכרוב, המלפפונים והתות כדי להביט בגופה הדק החולף במעיל הצמר האפור מתחת לעצי הלבנה. 

“מחכה לך,” ניסה להשתלט על הרעד בקולו, פוסע לצִדה ומוחו מחפש אחר המילים.

היא הצטחקה: “הרי יכולת להיכנס הביתה!” אמרה. 

“אמך אמרה שתחזרי מאוחר… ואני לא רציתי להפריע.”

“כמה זמן אתה כאן?”

“אולי רבע שעה,” שיקר. האמת הייתה שחיכה לה כשעה. 

החיוך הקטן והנעים שלה גרם ללבו להחסיר פעימה.

כשהציע לה להיות נערתו, והיא קיבלה את הצעתו בחיוב – לא היה מאושר ממנו בכל ביאלה פודלסקה. כה גאה היה לטייל אתה יד ביד בשדרה שבמרכז הפרוור. 

ביום אביב גשום אחד, כשהצטופפו יחד תחת המטרייה, בחן אותה במבטו. כה יפה הייתה בעיניו, בחיוך הקטן שרטט על שפתיה ובידה המשחקת בשערה הבהיר. מתחת לעצי הערמון שעמדו אז בשלכת נעצרו. הוא ליטף את לחייה הרכות. אחר כך הגביה בידו את סנטרה ונישק את שפתיה. היא ציחקקה במבוכה, מביטה באור החורפי הנעים, אשר ניצת לפתע בין זרועות העצים החשופות. נדמה היה שהעולם סביבם מתוק כמו הצילומים בסרט רומנטי, ענוג ומלא אהבה. 

“יום יבוא ואת תהיי אשתי,” אמר פתאום.

היא לא ענתה. לרגע התכופפה, מסירה בעזרת ענף יבש את הבוץ שדבק בעקבי מגפיה השחורים. 

“אני רק בת שש-עשרה,” לחשה פתאום, גופה הקטן מרטיט ומבטה משתמט ממבטו; “צעירה מדי להחלטות מהסוג הזה. אני חייבת עוד לטעום מן החיים ולפגוש אנשים נוספים לפני שאחליט לקשור את גורלי עם… בעל.”

ישראל שתק. רק עיניו התלחלחו. בלבו הצטער על המילים שהשמיע באוזניה זה עתה. הוא חש שעולמו חרב עליו, שכן בבת אחת הפך מבטה של פולה אטום ומרוחק. בפנים חיוורות החזירה למקומו תלתל שנשמט מצעיף הצמר שלראשה.

כדי להסתיר ממנה את הרעד שתקף את לסתותיו השתדל לשמור על ארשת פנים אדישה, שלא תסגיר את העובדה שהוא שואל את נפשו למות.

בשתיקה ליווה אותה אל שער בית הוריה. בטרם הספיק לנשק את שפתיה או אפילו ללפות את זרועה, נופפה בידה לפרֵדה, חמקה ממנו והתרחקה לאורך השביל עד שנבלעה מאחורי דלת הכניסה. 

ישראל קפא על מקומו, מאזין לצוויחת השער הנטרק ובוהה בערוגת התות שבחצרה. טעם של מרירות נצרב בגרונו.

למחרת הגיע שוב אל ביתה. הוא מצא אותה יושבת ליד שולחן הכתיבה בחדרה, ציפורניה הצבועות בלק ורוד לופתות את העט הנובע וספר הלימוד פתוח על ברכיה. היא נשאה אליו עיניים מהורהרות. 

“יש לי בחינה בגימנסיה מחר,” פלטה פולה ונשכה את זנבו של העט. 

עננה אפפה את לבו לנוכח מחשבה כי לא טרחה לקום ממקומה כדי לקבל את פניו. 

“הרי איני רוצה שמצבי יהיה כמצבך,” הוסיפה, ונדמה היה לו שהוא שומע נימת זלזול בקולה.

“מצבי?” תהה, מנסה להבליג על העלבון. 

לרגע השתררה שתיקה. היא החזירה את מבטה אל ספר הלימוד. פיה נאבק במילים, ואצבעותיו נקמצו לאגרוף: אולי מוטב שלא ישמע את דבריה, חשב; אולי ייטיב לעשות אם ילך כלעומת שבא. ובכל זאת, נשאר מסומר למקומו.

“ציוני הבגרות שלך,” שמע אותה אומרת בקול מדוד, “לא יאפשרו לך להמשיך וללמוד.”

“הרשי לי להעמיד אותך על טעותך,” התפרץ לדבריה. “סיימתי את הבגרות בהצטיינות.”

“אם כך – מדוע לא נרשמת ללמוד באוניברסיטה?” כל אחת ממילותיה המוכיחות, הצוננות, הצליפה בו כמכת שוט.

“לא אשמתי שהאוניברסיטאות בפולין מסרבות לקבל סטודנטים יהודים!” קרא ישראל, מושיט לעברה את ידיו. 

פולה קמה ממקומה, פוסעת לאחור. “היה עליך להשתדל יותר,” מלמלה.

נבוך נסוג ישראל חזרה אל פתח החדר. “בסוף השנה, כשתסיימי את לימודייך בגימנסיה ותהיי במצב דומה לשלי, אולי תביני אותי…”

“לא ולא!” פולה תחבה את אצבעה אל פיה, נושכת אותה בשיניה. 

“כשאסיים את הבחינות, אהפוך עולמות כדי להמשיך את לימודיי.”

“נחיה ונראה!” ישראל הפנה לה את גבו, ורק בהיותו בפרוזדור הצר שב וקפא על מקומו. סנטרו רעד. כמעצמה טיפסה ידו על לחייו, מנסה למחות את הדמעות. מבעד לדלת הפתוחה נוכח כי פולה חזרה אל השולחן והשפילה את עיניה אל ספר הלימוד, מתעלמת ממנו לחלוטין.

***

אני שלך ואת שלי מאת אורית רז. הוצאת הספרים קוראים, שנת 2016, 221 עמודים.