מהתופת של גטו מינסק לזוועות של מחנות סיביר / ניצחון בלתי אפשרי מאת אנטולי רובין

ניצחון בלתי אפשרי מאת אנטולי רובין

האם תוכלו לראות בדמיונכם נער מתבגר נזרק לבדו אל מסע זוועות, שורד אותו מבלי לאבד צלם אדם, וממשיך הלאה מתוך נכונות לעשות הכול למען אלה שנותרו מאחור? "ניצחון בלתי אפשרי" מאת אנטולי רובין ז"ל מביא את סיפורו של האישי של המחבר, אדם שקורות חייו מנעוריו המוקדמים מגלמים בתוכם את הטרגדיה שפקדה את עמנו בשואה ולאחר מכן את רדיפות היהודים בברית המועצות ואת מחנות העבודה בסיביר.

לקראת יום השואה ואחרי כארבעים שנה מההוצאה לאור של המהדורה הראשונה של הספר, ד"ר קרני רובין, החליטה להוציאו לאור מחדש (הוצאת ספרי ניב) לאחר שכתובו על ידי הסופרת גלילה רון-פדר-עמית.

אנטולי רובין נולד בשנת 1927 במינסק בירת רוסיה הלבנה. בשנת 1941 הרגו הגרמנים את כל משפחתו והוא נשאר לבדו בגטו, עד להשמדת יהודי גטו מינסק. משם ברח לכפר שבו מצא מקלט כשהוא מתחזה לנוצרי. בשנת 1946 עלילה אנטישמית גורמת למאסרו הראשון, הוא נידון ל-5 שנות עבודות פרך בסיביר. בסיועה של דודתו ששרדה את המלחמה, הוא השתחרר לפני הזמן, חזר למינסק ולמד במכון לתרבות הגוף. היחס האנטישמי אליו, נטע בו רגשות ציוניים והוא התחיל לפעול להשגת מידע על ישראל.

עקב פעילותו הציונית נאסר בשנית בשנת 1958. כתב האישום נגדו כלל בתחילה ניסיון לרצוח את חרושצ'וב, תעמולה ציונית, קשר עם שגרירות ישראל וליבוי הלכי רוח לאומניים. נפסקו לו  לשש שנות מאסר במחנות במורדוביה. לאחר שחרורו, חזר למינסק לפעילותו הציונית וכמעט נאסר  בשלישית, כאשר קבל היתר לעלות ארצה בשנת 1969.

אנטולי עלה ארצה ב-1 במאי 1969 ומיד הצטרף לקבוצה של פעילים למען מאבק גלוי לפריצת שערי העלייה מברית המועצות ולמען מאבק גלוי לשחרור יהודי ברית המועצות וזכותם לעלות לארץ ישראל.

לפרנסתו החל ללמד חינוך גופני, ותוך כדי כך הוא כתב על תלאותיו ועל כך קבל את הפרס הראשון על החיבור "דרכי לארץ ישראל" מידי הנשיא קצב. ספרו זה תורגם ונקרא  "מגפיים חומים מגפיים אדומים – מגטו מינסק עד מחנות סיביר" (דביר, 1977).

בשנת 1972 נשא אנטולי את ד"ר קרני ז'בוטינסקי, בתו של ערי ז'בוטינסקי ונכדתו של זאב ז'בוטינסקי, פסיכיאטרית, לשעבר נציבת הקבילות לחוק ביטוח בריאות ממלכתי.   בשנת 2012, תשע"ב, נמנה בין ששת מדליקי המשואה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה.

אנטולי רובין נפטר ב- 16 בינואר 2017 ונקבר בבית העלמין שבקריית ענבים.

קרני רובין (צילום יואל צרפתי)

ד"ר קרני רובין, אשתו של אנטולי רובין, מספרת: "בביתנו היה נטוש ויכוח בין אבי לבין אמי. אבי טען שהציונות סיימה את תפקידה ואילו אמי טענה שהוא טועה כי יש את היהודים בברית המועצות שעוד יעלו ארצה. אבי לא האמין בכך ואולם, סמוך למותו ביוני 1969, הגיעו אלינו שני פעילים צעירים שעלו ארצה מברית המועצות וסיפרו על התנועה הציונית המתחדשת שם. כשהלכו אמר לי אבי "אמא צדקה ואני טעיתי, יהדות ברית המועצות אכן תעלה".

"לימים, פגשתי את אנטולי, בפעם הראשונה בשדה התעופה כשבאנו לקדם את פניו של אחד מהבולטים שבפעילי העלייה בברית המועצות.

"אנטולי, גבר יפה-תואר, זקוף ורחב-כתפיים, עם חיוך שובה לב, לכד מיד את תשומת ליבי. כעבור שבועות אחדים נתקלנו שוב זה בזו בחתונתו של אחד מראשוני עלייה זו, והתחלנו לשוחח. החיבור היה מיידי, וכבר לאחר שבועיים החלטנו להתחתן. ככל שהעמקתי להכיר אותו, גיליתי גם את הניגודים שבו: מצד אחד מתאגרף, מצד שני אדם רגיש, אוהב יופי, אומנות, ילדים ובעלי חיים; מצד אחד נושא עצב עמוק, מצד שני בעל הומור שובב. אנטולי סיפר לי שבירושלים, במלון "אימפריאל" שבו הוא שוכן, הוא שכב על המיטה והחל לכתוב את סיפור חייו. מאוחר יותר התגוררנו יחד במעונות בית חולים קפלן, בו למדתי כירורגיה, ושם הוא המשיך לכתוב. ניכר היה שהעלאת הדברים על הכתב עוררה בו רגשות קשים. הוא הסביר לי שבמהלך השואה, כאשר עבר מעל גופות, נלחם על חייו ונס על נפשו כל הזמן, הוא פעל כאוטומט, מנותק מרגשותיו. רק כשהגיע לחוף מבטחים, ארץ ישראל, והחל לכתוב את קורותיו, חי מחדש את הזוועות והתלאות שעבר. רק כאן, בארץ ישראל, הוא היה יכול להרשות לעצמו להרגיש.

קרני ואנטולי בערב פסח 2009 (צילום תמר רובין)

"השואה רק הגבירה בו את הרצון להכיר את שורשיו. המאסר הראשון בתקופת סטלין והרדיפות אחר היהודים גיבשו בו את ההכרה שרוסיה איננה ביתו וכי הוא רק "דייר ארעי" בה. המאסר השני, במקום לשבור אותו, הניע אותו להקים מחדש את התנועה הציונית במינסק. בשלב הזה, הוא היה כבר איש מחתרת ותיק ומנוסה, יוצא דופן באומץ ליבו, ובתור שכזה, הדריך את תלמידיו לשלול כל האשמה מצד הק.ג.ב., גם אם אין היגיון בכך: "לא נישאר תמיד לא!" אמר להם, ובכך הציל אותם ואת עצמו יותר מפעם אחת. חבריו תיארו את גבורתו של אנטולי כיוצאת דופן, במיוחד לאור העובדה שמינסק הייתה פרובינציה שהשלטונות עשו בה ככל העולה על רוחם, מבלי שאיש ידע על כך. זאת בניגוד למצב ששרר במוסקבה ובלנינגרד, שהמאסרים בהן התפרסמו בעולם. בשל צניעותו, הוא לא דיבר על מה שחווה ולא התגאה בפועלו. אני, לתומי, לא הבנתי עד כמה היה גיבור בלתי שביר".

קרני רובין מוסיפה: "מאז ומתמיד ידעתי כמה חשוב היה לאנטולי שסיפורו יראה אור, כדי שתיוותר אחריו עדות אישית על הטרגדיה שפקדה את עמנו, לא רק בשואה, אלא גם אחריה תחת המגף הסובייטי. עדות זו, כך קיווה, תהווה אבן דרך לדורות הבאים, ובפרט לבני הנוער. מאז פטירתו, ב-16 בינואר 2017, נאבקתי על כך שספרו זה יצא לאור בשנית. אני מברכת על כך שמאבקי הצליח לאחר שכתובו על ידי הסופרת גלילה רון־פדר-עמית לה נתונה תודתי".

ניצחון בלתי אפשרי מאת אנטולי רובין. הוצאת ספרי ניב. שנת 2019, 237 עמודים.