קיץ אחרון מאת הנסיורג שרטנלייב / העוצמה האדירה של חברות נעורים

קיץ אחרון מאת הנסיורג שרטנלייב

קיץ אחרון מאת הנסיורג שרטנלייב הוא מין קפסולת זמן מעידן לא כל כך רחוק, שנושאיה עדכניים תמיד – מהי חברות אמת, מהי אהבה, ומה נותר מאיתנו מנעורינו. הספר לוכד את השנים הסוערות של המסע אל תוך עצמנו ברוך פיוטי, מלנכולי ומקסים, מעורר לחיים את אווירת שנות השמונים באירופה, ואת הרגע בו היה נדמה כי העולם עומד להשתנות.

כשהנספר בן ה- 17 פוגש את בוירות, הוא נכרך אחריו מיד. זו חברות נעורים עזה, מסוכנת, מסעירה. השנה היא 1974, והשניים מבלים את זמנם הפנוי בהאזנה לתקליטים, ברכיבה על סוסים, בטיפול באופנועים שלהם, במחשבות על מין, במסעות מפתיעים, ובהתאהבות. נדמה להם שיוכלו להימלט מעולמם הצר, כפי שנדמה לבני דורם שיוכלו לגבור על הממסד השמרן.

תאונה איומה קוטעת את האשליה, קוטעת את ברית הדמים ביניהם. מה יישאר מן החברות?  מה יישאר מן הנעורים?

"המוות היה אמנם הפחד הגדול ביותר שידענו בגילנו, אך לא המוות שלנו עצמנו, אותו לא הבאנו בחשבון כלל"

שרטנלייב מגלה יכולת נדירה לתפוס ולתאר את העוצמה האדירה של חברות נעורים – יחסי הגומלין בין שני חברים שאחד מהם מהווה עבור האחר מושא לחיקוי, כזה שגורם לך לעשות דברים שלא היית מעז לעשות בלעדיו, שמביא אותך אל הקצה, ושמקרב אותך אל עצמך.

זהו ספרו הראשון המתורגם לעברית של הסופר השוויצרי הנסיורג שרטנלייב, יליד 1957. הנסיורג הוא מחזאי, כותב תסכיתים, תסריים, סיפורים ורומנים שתורגמו בין השאר לאנגלית, צרפתית וספרדית. הוא המחלק את זמנו בין ציריך לאירלנד.

פרק מתוך הספר קיץ אחרון

חורף 2010

לו הייתי בחורה, הייתי מתאהב בך בו-במקום. המשפט הזה צץ לפתע בראשי ועמו הזיכרון הראשון של בּוֹירוֹת, שנדחק ועלה לפני הסצנה שקראתי זה עתה לקהל בלי תשומת לב מיוחדת, פעמים רבות כל כך כבר קראתי אותה. עדיין אהבתי לקרוא באוזני תלמידים, אף על פי שלא יכולתי לשאת עוד את המבטים השחצניים, המשועממים ולעתים גם עוינים, של בני הנוער, ואת השאלות שלהם, שנשאלו כדי לצאת ידי נטל החובה.

לו הייתי בחורה, הייתי מתאהב בך בו-במקום! המשפט הזה כבר עלה פעם בדעתי לפני יותר משלושים שנה, אי-שם במגרש צדדי של אצטדיון לֶצִיגרוּנְד, בעת האימון הראשון שלי בקבוצה ב' של הצעירים במועדון הכדורגל "בְּלוּ סטַארז".

אחרי הקריאה הזמינה אותי המורה לכוס קפה בחדר-המורים. אמרתי לה שישנתי מעט מאוד ושאני רוצה לחטוף עוד שעת מנוחה לפני הופעת הקריאה הבאה שלי.

הלילה התעוררתי קצת לפני ארבע. כשניגשתי אל חלון חדר המלון שלי, ירד שלג. משאית לפיזור מלח נסעה ברחוב, אורות האזהרה שלה, שריצדו על מיטתי כל כמה שניות, הם שהעירו אותי כנראה. רעש המנוע, על כל פנים, לא הגיע אלי, גם לא קולם של שלושת הגברים שדילגו במרץ על המדרכה כמו נערי בית ספר. האם היו שיכורים? ואולי שמחו בשלג המסתחרר וברוח שהפריחה את הפתיתים בין הבתים והרקידה את בתי הקיבול של פנסי הרחוב, והאורות שקרנו פעם לכאן ופעם לכאן נראו כמו רוחות רפאים בסופה? זמן מה התבוננתי בשלג היורד ואחר כך חזרתי למיטה וניסיתי לשוב ולהירדם. וכעת הייתי עייף.

החצר ומדשאת הספורט של בית הספר המחוזי היו מכוסים שלג, השמים היו נמוכים אבל השלג פסק. כמה מן התלמידים שבאוזניהם קראתי מספרי ישבו במבואה ובלי לומר מילה או לברך לשלום הביטו בי כשיצאתי והלכתי לדרכי. מעל אגם לוצרן נח ערפל; רק לקראת צהריים יתפזר, כשהשמש תעלה מעל ההרים ותבהיק בגגות ובמרפסות, תאיר את הנהר ולבסוף גם את סמטאות העיר העתיקה של לוצרן.

עוד שעתיים יתחיל מפגש הקריאה הבא. האם יספיק לי הזמן כדי לנוח עוד קצת במלון שעל הגדה האחרת של האגם? ואולי מוטב לאכול משהו בקפטריה של בית הספר המחוזי ואחר כך לחפש את הכיתה הבאה ואת התלמידים הבאים?

הלכתי אל מרכז העיר. לא הצלחתי להוציא לי מהראש את בוירות, שהעלה בראשי את המשפט, אותו משפט שאז, כשצץ לראשונה, הדחקתי מיד. שאלתי את עצמי מה עלה בגורלו? הדרך התמשכה לאורך שפת האגם ולאורך פארק, אחר כך על גשר להולכי רגל מעל לנמל. אוניות נוסעים עגנו שם, בהם גם אוניית המְשוֹטָה שבה שטתי להנאתי לפני שנים רבות. על גגה הידסו שחפים, וכששמעו אותי, המריאו ועפו. פועלים פרקו את מטענה של אוניית משא; אבנים בגודל של אגרוף – עגולות להפליא ועוטות כיפות של שלג – הגיעו על מסוע אל משטח המטען של משאית ושם פיזרו אותם הגברים באתים באורח שווה.

במזנון שמאחורי תחנת הרכבת לא הבחנתי עד לאותו יום. אדניות בטון ובהן צמחים תחמו משטח מלבני ובו שולחנות פלסטיק קטנים. כעת לא ישב שם איש, כמובן. שלושה גברים עמדו ליד הדלפק מתחת לתנור החשמלי המקרין, גבר אחד עמד במרחק מה מהם, אך גם הוא, כמותם, החזיק בידו בקבוק בירה גדול. שלושים שנה עברו מאז הפעם האחרונה שנפגשנו, אבל זיהיתי אותו מיד: בוירות. היה לו זקן מדובלל עם פסי כסף ושיער עד הכתפיים. הוא לבש ג'ינס ומעיל פארקה ירוק. כלב בעל פרווה מנומרת שכב צמוד-צמוד אליו ונגע במגפי העבודה שלו.

נעמדתי לידו בלי לומר דבר. הוא לא הגיב. ריח של שומן מעופש עלה באפי, פני הנקניקייה שעל הגריל היו מפויחות ופקועות, נקניקיית קארי מכווצת לאורך של אצבע. הרוטב של סלט תפוחי האדמה שבתצוגה נקרש, בצד נערמו טבעות בצל. האישה שבתוך הביתן הוציאה את המסננת עם הצ'יפס מתוך השמן הרותח, ובחשה באחד הסירים. כבת חמישים הייתה, שערותיה הנחושתיות אסופות על קודקודה, שפתיה משוחות באודם, צללית עיניה בצבע תכול-שמים. גגון הפלסטיק שמעל ראשי השותים, השתקשק במשבי הרוח, קשור היטב אל הדוכן.

כעבור זמן מה הסב בוירות את ראשו ונתן בי מבט חודרני אך חסר הבעה. אף על פי כן ראיתי שגם הוא זיהה אותי. הוא הוציא מפיו את הגפרור שלעס.

"תראו-תראו, המשורר!"

קולו נשמע יגע, אך גם אותו הייתי מזהה מבין אלף קולות אחרים, מזהה מיד. הוא פרש את זרועותיו, חייך ואימץ אותי אליו. תוך כדי החיבוק הקצר הרגשתי שהוסיף משקל. הכלב קפץ על רגליו, התנשף והסתובב סחור-סחור במבוכה. בוירות ליטף בעדינות את ראש הכלב, וזה חזר ונשכב.

"כלב טוב, זאפָּה, כלב טוב."

בוירות הדיף ריח של בירה, של שמן סיכה ושל עשן קר. השרוול הימני של מעילו היה מרוח בחלודה.

"חשבתי עליך היום," אמרתי, "מטורף, מה?" ובו-ברגע ידעתי שהוא לא מאמין לי.

"זה מה שאמרתי: אתם המשוררים משקרים. ואחר כך אתם טוענים שזו המצאה! או אמת!"

"לא, באמת. הרגע חשבתי עליך."

"חה, חה! גם אני," אמר ושב ותחב את הגפרור בפיו.

"עלי?"

"עליך? שטויות! עלי! זה מה שאני עושה כל הזמן בעצם, חושב עלי. לצערי."

"ומה אתה עושה כאן?"

נימת הטרוניה בקולי הפריעה אפילו לי. מדוע שלא יעמוד כאן בשעה אחת-עשרה בבוקר וישתה בירה במקום לעבוד?

"הפסקה. אתה בטח מכיר את זה," אמר וירק את הגפרור, "בתור משורר."

"אתה גר בלוצרן?"

"ליד. ואתה?"

הוא העיף בי מבט מלגלג ובמהירות הבזק העביר פעמיים – בדיוק כמו שעשה לפני כמעט ארבעים שנה – אצבע מורָה על שפתו העליונה ואחר כך ניער את ידו בהבעה של תימהון, כמעט של גועל, כמו אז.

"הם לא סתומים, כל אלה שם למעלה בהרים?" אמר בלי שהיה סיפק בידי לענות.

הוא יודע איפה אני גר, אפוא. לפני שש שנים עברתי לכפר טאוואנאזָה שבסוּרְסֶלְוָוה, מרחק שעת נסיעה ברכבת מחוּר.

"לא כולם," אמרתי, "לא. רובם."

"בדיוק כמו בכל מקום."

"כמו בכל מקום, בדיוק."

"אתה עדיין לא מעשן?" שאל.

הנדתי בראשי. ידיו של בוירות נראו בלות מעבודה, מתחת לציפורניו היה לכלוך.

"זה באמת היה מפתיע אותי. אני כן. קופסה ביום. לפחות. ומה עם כדורגל?"

"מה צריך להיות עם כדורגל?"

"אתה עוד משחק?"

"אני אטי מדי בשביל זה," אמרתי.

"כבר אז היית אטי. ובכל זאת שיחקת."

בוירות ניער את בקבוק הבירה. שנינו עקבנו אחרי הקצף העולה, אחר כך הוא רוקן את הבקבוק בלגימה אחת וגיהק.

"אגב, בסוף מצאתי אותו," אמר.

"את מי?"

"את התקליט. זה שחיפשנו כל כך הרבה זמן."

אם לא אזכר כעת באיזה תקליט מדובר, אני אבוד. זה יעיד שלא הייתי אלא סתם חבר שלו, אחד מני רבים. חבר הכי טוב לא שוכח איזה תקליט חיפשו יחד כמו משוגעים. ואכן נזכרתי, לנגד עיני ראיתי פתאום את מאות, לא, את אלפי ארגזי התקליטים שבהם חיפשנו, את שוקי הפשפשים שסרקנו.

"קֶנד היט" אמרתי מהר, כמעט נכשלתי בדברי, "הופעה חיה בטופאנגה קורל".

"בדיוק," אמר בוירות ועצם בהנאה את עיניו, "הוקלט בקניון טופאנגה בקליפורניה."

"1966 ו-1967."

"בארצות הברית של א-מ-רי-קה," אמר בשקט.

מתי הייתה הפעם האחרונה שקראתי לארצות הברית כך, כמו שתמיד קראנו לה? לפני שלושים שנה. על "טריומף 650", במהירות של 150 קמ"ש, בלי קסדה, בחולצת טי ובז'קט ג'ינס, צמוד לבוירות, התכווצות בשיפולי הבטן. "ממש כמו בא-מ-רי-קה!" צרחתי לו לתוך האוזן, לפנינו הכביש הישר כסרגל, עצים בשוליו, הכביש לבִּירמֶנסדוֹרף.

"אתה רוצה לשמוע אותו?" אמר והעלה על פניו אותה הבעה שהניעה אותי לפני שנים רבות לעשות דברים שאחרת מעולם לא הייתי עושה, אם משום שהיו אסורים ואם משום שהיו מסוכנים והפחידו אותי.

הנהנתי. בוירות אחז את בקבוק הבירה בצווארו, רכן מעל לדלפק והעמיד אותו ליד ערמה של צלחות קרטון. האישה – היא חתכה במספריים פלפל חריף לתוך סיר ובתוך כך קראה במגזין צבעוני – נשאה את עיניה וחייכה.

"חכה רגע, ואלטי," אמרה והביטה בו בחיבה. "מה אתה אומר על הצ'ילי שלי?"

הוא עצם את עיניו והניח לה להכניס לפיו את הכפית. לפני ששחרר אותה, מצמץ בשפתיו מצמוץ מוגזם משהו ונאנח.

"כמו תמיד, ריטה," אמר. "יותר טוב ממסעדה מקסיקנית."

 "מספיק חריף?" שאלה וליקקה את הכפית.

"בשביל הבחורים מהמשרד זה חריף מדי. בשבילי זה בדיוק במידה הנכונה. הולכים, זאפָּה. צ'או, ריטה."

שפתו התחתונה הייתה מוכתמת ברוטב, גם זה לא השתנה אפוא: כשאכל, היו לו פירורים על הלחי, שרידי לחם בין השיניים, גלידה על הסנטר. רוטב דבק בשפתיו של בוירות ואני קינחתי לי את הפה – כמו אז.     

"יש לך פה משהו," אמרה ריטה, רכנה מעבר לדלפק והעבירה את אצבעה על פיו.

"רק בשבילך, ריטה, רק בשבילך."

היא הפריחה לו נשיקה, אבל הוא כבר התכופף לחבר את הרצועה לקולר של כלבו. פיה של האישה עטה ארשת נוקשה, היא ליקקה את אגודלה ודפדפה במגזין. בוירות הזדקף והלך משם בלי להביט לאחור.

"איפה את גר בעצם?" שאלתי אותו והלכתי אחריו.

"תיכף תראה, האנזי."

מתי בפעם האחרונה קרא לי מישהו בשם הזה, השנוא עלי כל כך? האנזי. אימא שלי. עד מותה קראה לי כך. המהומה שהקמתי בשל כך בכל פעם הייתה מזויפת, והיא ידעה זאת. אהבתי שהיא קראה לי כך. האנזי.

קיץ אחרון מאת הנסיורג שרטנלייב מגרמנית: דפנה עמית. הוצאת כתר, שנת 2012, 196 עמודים