ביקור בית עם הסופרת יעל נאמן ברק: רק שלא יגיד את המילה הזאת

יעל נאמן ברק גדלה בבית עם אח מיוחד. ספרה החדש "רק שלא יגיד את המילה הזאת" מבוסס גם על חוויות מילדותה. ההשראה לכתיבתה באה מכאב, שיש לה עד היום, כאשר היא רואה שחברת הילדים דוחה את הילדים עם הצרכים המיוחדים.

 

יעל נאמן ברק עורכת דין בהכשרתה, הייתה גם מורה לאזרחות ועסקה בפיתוח תכניות ארציות עבור ילדים ונוער עם צרכים מיוחדים. כיום היא מנהלת את קרן לאוטמן לחינוך ולקידום השויון בין יהודים וערבים בישראל. הקרן שותפה לפיתוח ולתמיכה בתכניות עבור מנהלי בתי ספר, עבור בני נוער בישובי הדרוזים לקידום תעסוקת אקדמאים ערבים והנגשת ההשכלה הגבוהה בישראל.

 

"כתיבת הספר הזה הייתה חוויה משמעותית עבורי. השילוב של הסיפור שלי, עם אמונתי בכוחם של ספרים להשפיע, הביא לכך שרציתי מאד שהספר יצא לאור. אני מקווה שאכן יגיע לילדים ולאנשים רבים".

 

"אבא תמיד כועס על נדב. בעצם גם אני כועסת עליו, כועסת נורא.

למה הוא לא יכול להיות ילד רגיל?" (מתוך "רק שלא יגיד את המילה הזאת")

 

שם:  יעל נאמן ברק

גיל: 43

סטטוס: נשואה + שלושה ילדים

מגורים: נירית

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר רק שלא יגיד את המילה הזאת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012.

מאין את שואבת את ההשראה לכתיבתך? "הספר שכתבתי מבוסס על חוויות מילדותי ועל שיחות עם אנשים שהם הורים או אחים לילדים עם צרכים מיוחדים. ההשראה באה מכאב, שיש לי עד היום, כאשר אני רואה שחברת הילדים דוחה  את הילדים עם הצרכים המיוחדים, במקרים הטובים יותר דחייה מנומסת  ובמקרים הפחות טובים בגסות.

כתיבת הספר הזה הייתה חוויה משמעותית עבורי. לחוויות ילדותי, הצטרפו חוויות שצברתי עם השנים ומפגשים עם אנשים, משפחות, אחים. השילוב של הסיפור שלי, עם אמונתי בכוחם של ספרים להשפיע – הביא לכך שרציתי מאד שהספר יצא לאור. אני מקווה שאכן יגיע לילדים ולאנשים רבים."

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "את הספר כתבתי במשך כשנה אבל לקח עוד זמן לא מועט עד שהחלטתי להוציאו לאור."

איזה ספרים קראת לאחרונה? "לאחרונה קראתי את הספרים המרתקים הבאים: ניאבק בצללים מאת לידיה ז'ורז', השפעה בלתי הוגנת מאת אריאל הירשפלד ורונית מטלון, הביקור מאת הילה בלום, 1Q48 מאת הרוקי מורקמי."

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "בנעורי קראתי את כל ספריהם של הרמן הסה, מילן קונדרה, ודוד שחר. סופרים נוספים שקראתי את מרבית כתביהם הם: א.ב. יהושע, עמוס עוז, ז'וזה סרמאגו, נתן שחם, אהרון מגד, גרסיה מארקס, אבל אם אני צריכה לבחור סופר אחד, זהו דוד גרוסמן, שכשאני קוראת את ספריו אני מרגישה נישאת למחוזות אחרים של תודעה ורגש. גם הספרים שכתב לילדים הם יצירות מופת.  ספריו: חיוך הגדי, שתהיי לי הסכין ואשה בורחת מבשורה – השפיעו עלי ורגשו אותי בצורה יוצאת דופן.".

אילו ספרים קראת בילדותך? בילדותי לא הפסקתי לקרוא לרגע. קראתי כל מה שהזדמן ושהיה בספריה, בבית ובבתי חברים. כמה מהספרים והסופרים האהובים עלי: ספרי הרוזנת דה סגיר (פרנסואה ראש גזר), אלכסנדר דיומא (הצבעוני השחור), ז'ול ורן (מיכאל סטרוגוב) הנרי רידר הגרד (בת מונטסומה), מונטגומרי וספרי האסופית, אריך קסטנר (ואורה הכפולה הכי!), דבורה עומר (שרה גיבורת נילי), אסתר שטריט וורצל (אורי, שהיה אחד הספרים האהובים עלי), וכמובן הספר שני רעים יצאו לדרך של ימימה אבידר טשרנוביץ, המאוזכר בספרי."

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "הייתי שמחה לקחת ספרים שטרם קראתי ושכתבו הסופרים האהובים עלי."

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זהו ספרי הראשון."

ספרי קצת על הספר שכתבת: "תמר, גיבורת הספר, היא אחות לנדב שהוא ילד עם צרכים מיוחדים, הלומד בכיתת חינוך מיוחד. הילדים בשכונה מציקים לנדב, קוראים לו בשמות ומנצלים את חולשתו כדי לפגוע בו ולהעליב אותו. תמר מתביישת. לא קל לה להתמודד עם אח כזה בבית, לא קל לה להתמודד גם עם בן השכנים המציק לו, המפיץ עליה ועל משפחתה דברים בכיתה, והיא חוששת שהילדים בכיתה ילעגו לה בגלל אחיה.

תמר הנבונה והרגישה חשה שגם לאבא לא קל רגשית עם נדב. היא יודעת שאבא  איננו גאה בו וזה מרגיז אותה. ברגישותה היא  חווה גם את עלבונה של אמה, כשהילדים בשכונה מציקים לנדב, ופוחדת מפני תגובותיה המוקצנות. תמר גם מזדהה עם אחיה הצעיר, שבגלל נדב איננו מביא אף פעם חברים הביתה. תמר  לומדת בחוג לילדים מצטיינים הטכניון, שם היא פוגשת את מיכאל, ילד חכם וסקרן שמבין במדע ובכימיה. ביחד הם מחליטים לנסוע למכון ויצמן ברחובות ולנסות למצוא דרך 'לתקן' את מוחו של נדב. במקביל לומד נדב לקראת עלייתו לתורה בטקס בר המצווה, והמשפחה כולה מתרגשת וחרדה לקראת האירוע."
 

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "הספר זה עתה יצא לאור, ואני עדיין מתרגשת ממנו. אם אכתוב עוד ספר בעתיד, אכתוב רומן למבוגרים."

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "אני מאמינה שאנשים כותבים ממקום עמוק ואותנטי. כדי להוציא ספר לאור צריך להאמין בספר, להאמין  שהוא טוב, וראוי שאנשים רבים יקראו אותו."

משפט מסכם: "לספרים יש כח והשפעה אמיתית על חיי, מאז ילדותי ועד היום. אני מקווה שלספר שכתבתי תהיה השפעה ואולי אפילו יהווה מקור עידוד עבור ילדים הנאלצים להתמודד, ומרבית הילדים הרי מתמודדים, עם איזשהו קושי."

 

רק שלא יגיד את המילה הזאת מאת יעל נאמן ברק

"אבא תמיד כועס על נדב. בעצם גם אני כועסת עליו, כועסת נורא. למה הוא לא יכול להיות ילד רגיל?" כך חושבת תמר, גיבורת הסיפור על אחיה נדב, שהוא ילד בעל צרכים מיוחדים, הלומד בכיתה מיוחדת, בבית ספר מיוחד. רק שלא יגיד את המילה הזאת הוא סיפור מרגש ומטלטל המתאר תהליך התבגרות של ילדה הגדלה כאחות לילד עם צרכים מיוחדים, והחווה את הניכור והלעג בה מתייחסת הסביבה לילד כזה. הספר מעניק לקורא הזדמנות להבין נקודת מבט, נעלמת בדרך כלל, של אחים במשפחות בהם גדלים ילדים בעלי צרכים מיוחדים. לאחר שתקראו את הספר, לעולם לא תגידו את המילה הזאת.

 

פרקים ראשונים

 

רק שלא יגיד את המילה הזאת, רק לא אותה.

עמדתי בלב הולם מול אלעד וייסברג ופני לוהטות. נדב עמד לידי כשהשפה התחתונה שלו רועדת.

"מפגר. לך מכאן. מפגר."

המילה נאמרה. וכמו תמיד, ברגע הזה, רציתי  להכות אותו בפָּנים המחודדות שלו, לגרום לו לבכות ולרוץ הביתה.

"אתה מפגר בעצמך" אמרתי בשקט. "אתה דביל ואידיוט ומגעיל. מי בכלל רוצה לשחק איתך. בוא נדב, נלך."

אבל נדב לא ויתר. ביד אחת, נוקשה וחסרת שליטה, ניסה להכות את אלעד. אלעד התחמק מהמכה בקלילות וצחק. "אני יכול לגמור אותך במכות עכשיו, אבל אתה סתם חתיכת מפגר."

תפסתי את נדב  ביד ומשכתי אותו. שיבוא כבר. לפני שאלעד באמת ירביץ לו. אבל הוא כבר היה בתוך ההתקף. היד שלו התרוממה, לא מכוונת, והִכתה אותי ישר בפנים. אלעד שוב צחק. הרגשתי את הגוש בגרון. לא עכשיו. לא עכשיו. תתאפקי.

"חתיכת אידיוט," אמרתי לאלעד, "יש לך צחוק של אידיוט."

"תיזהרי," אמר אלעד וקירב את אגרופו לפני. "את תחטפי גם ממני ולא רק מהאח המפגר שלך."

"אני לא פוחדת ממך,"אמרתי בקול רועד, "רק תנסה לגעת בי, ותראה איך תסתבך."

אלעד הסתכל לצדדים. לא היה אף אחד בסביבה. רק כמה ילדים מכיתה א', חברים של יוני, היו באימון כדורגל במגרש.

"תיזהרי," אמר שוב, והלך.

הסתובבתי והלכתי הביתה. נדב הלך אחרי. השפה שלו עדיין רעדה מאוד.

"אני אהרוג אותו," הוא אמר לי. "אני ארסק לו את הצורה."

כשהגענו הביתה ראינו את יוני יושב מול הטלוויזיה ואמא ישבה לידו וקיפלה כביסה. נכנסתי ישר לחדר שלי, נשכבתי במיטה עם הספר שלקחתי מהספרייה בצהריים.

אמא הופיעה בפתח.

"מה קרה?" שאלה.

"כלום" אמרתי בלי להוריד את העיניים מהספר.

"את מוכנה לענות לי?" כעסה.

"אלעד וייסברג קרא לנדב מפגר."

"ומה עשית?"

שתקתי. רואה את המבט המתקדר בעיניה.

"את רוצה לומר לי שעמדת שם ונתת לו לקרוא לאח שלך בשמות ולא אמרת כלום?"

"אמרתי לו שהוא בעצמו מפגר."

"זה חייב להיפסק" רתחה אמא. "אני מתקשרת לאמא של האלעד הזה. אני כבר אַראה לה מה זה לגדל ילד מגעיל כזה."

רק לא זה, בבקשה שהיא תירגע  ותוותר על הרעיון, התפללתי. דִמיינתי את אלעד וייסברג מחקה את המשפטים הנוזפים שלה, מול כל ילדי השכונה.

עקבתי אחריה בזווית העין. היא הלכה לתלות כביסה. כשסיימה עברה ליד הטלפון, אבל לא הרימה אותו, אלא המשיכה למטבח להכין ארוחת ערב. נשמתי לרווחה.

למחרת בבוקר כשקמתי, נדב עוד היה בבית. ההסעה שלו, שתמיד מגיעה מוקדם,  איחרה היום. אמא דיברה בטלפון והסתובבה בחוסר מנוחה.

הערתי את  יוני. עזרתי לו להתלבש והכנתי לשנינו כריכים. אמא אפילו לא הסתכלה לכיוון שלי. היא ניסתה לברר האם ההסעה תגיע באיחור או לא תגיע בכלל. נדב עמד לידה בפנים מבוהלות ושאל שוב ושוב: "אז איך אני אגיע לבית ספר? איך אני אגיע?"

ניסיתי לקלוע לעצמי צמות, אבל לא הצלחתי. בסוף עשיתי קוקו רגיל ויצאנו. נתתי יד ליוני כשחצינו את הכביש בדרך לבית הספר. היד שלו בידי הייתה כל כך מתוקה ונעימה. רציתי שהיא תישאר שם, אבל יוני הבחין בגיל ודני ושמט את ידו.

"איפה היית אתמול, למה לא באת לאימון?" שאל גיל.

"הייתי חולה," ענה יוני.

ידעתי שהוא משקר. אתמול כשנדב אמר שהוא יוצא לשחק במגרש בו מתקיים האימון של הקבוצה של יוני, יוני – אחי הקטן –  נהיה מיד חולה, והודיע שהוא לא יכול ללכת לאימון.

"רוצה לבוא אלי היום לשחק  בפלייסטיישן?" שאל גיל.

"כן," ענה יוני.

הוא תמיד שמח ללכת לבתים של החברים שלו. שם אין סיכוי שייתקל  בנדב.

הגענו לבית הספר בדיוק בצלצול. רציתי לתת ליוני נשיקה, אבל הוא השתמט ממני במהירות ורץ לכיתה שלו.

כשנכנסתי לכיתה ראיתי את אלעד וייסברג עומד בפינה מוקף בבנים. הוא סיפר משהו, והם  צחקו. הפנים שלי התלהטו. התיישבתי במקום שלי והוצאתי את הספר השני שלקחתי אתמול מהספרייה.

המורה יהודית נכנסה ואחריה רוני שעשתה פרצופים מצחיקים מאחורי גבה. התאפקתי בקושי שלא לצחוק. רוני התיישבה לידי ומיד התחילה לבלגן את השולחן. חתכה ניירות ועשתה מהם מטוסים. פיזרה את הטושים מהקלמר שלי. ציירה על השולחן לבבות וכתבה מצד אחד רוני ומהצד השני תמר. הלב שלי התרחב מאהבה אליה.

בסוף היום ביקשה ממני המורה יהודית לגשת אליה.

"תמר, את זוכרת את המבחנים שעשית לפני חודש, בתחילת השנה? ובכן היום הודיעו לי שהתקבלת לתוכנית העשרה  של הטכניון. את יכולה לבחור איזה חוג שאת רוצה. פעמיים בשבוע אחר הצהריים תיסעי לטכניון. קחי את הטפסים האלה, צריך  להחתים עליהם את אבא ואמא."

ריחפתי באוויר. כל כך רציתי להתקבל. ידעתי כמה זה ישמח את אבא. לא יכולתי להתאפק והתקשרתי אליו לעבודה.

הקול שלו בטלפון לבש את הטון הגאה והמאופק: "את רואה,  תמר, תמיד אמרתי לך שאת  מוכשרת, מחוננת ממש."

רצתי לרוני. דילגתי במדרגות לקומה השלישית, מאושרת כל כך עד ששכחתי שאלעד וייסברג גר בקומה השנייה של אותו בניין.

הוא עקב אחרי עוד מהקומה הראשונה, אולי עוד מהחלון וחיכה לי בפתח הדלת. כשראיתי אותו, קפאתי במקום לרגע, ומיד המשכתי.

"שמעתי שהתקבלת לחוגים בטכניון."

לא עניתי. מאיפה הוא כבר יודע?

"שוויצרית. את הילדה הכי שוויצרית בכיתה."

עקפתי אותו במהירות, נכנסת לאזור העציצים של רחלי, אמא של רוני.  עשרות עציצים מילאו את המדרגות והיה צריך לדלג מעליהם כדי להגיע לדלת הדירה, עליה היו מודבקות גלויות מצוירות ומצחיקות שרחלי אספה במשך שנים.

רחלי חיבקה אותי בחום.

"תמרינ'קה, כמה טוב שבאת, בדיוק אני מכינה שוקו עם גלידה, רוצה גם?"

רחלי, מורה לאמנות גדולת מידות ורחבת לב, גידלה לבד את שתי בנותיה, רוני ואחותה הקטנה גליה. אביהן עזב מזמן. לעתים רחוקות הוא היה מגיע לקחת את רוני וגליה לפגישה איתו. אחרי כל פגישה כזאת, היה אפשר לפגוש את רוני  על המגרש משחקת כדורגל עם כל הבנים של השכונה ובועטת בכדור בחמת זעם.

"התקבלתי לטכניון," אמרתי לרחלי.

"זה לא קצת מוקדם בגילך?" צחקה רחלי.

"לא," הסמקתי, "לחוגים."

רחלי לא התרגשה, "בהצלחה מתוקה. רוני בחדר" אמרה לי בחיוך.

רוני הייתה בחדרה ושיחקה במגזרות נייר שהכינה.

"חבל שאין לך אופניים," אמרה, "היינו נוסעות קצת במגרש."

שתקתי. לא אמרתי לה שאף פעם לא רכבתי על אופניים ואני אפילו לא יודעת לרכוב.

ישבנו במרפסת שלהם ושתינו את השוקו עם הגלידה.

למטה ראיתי את אלעד וייסברג משחק ברחוב עם כמה בנים מהשכונה. פתאום ראיתי את נדב מתקרב ונדרכתי.

"הנה האח שלך." אמרה רוני שהבחינה בו גם היא.

המשכתי להסתכל בלי לדבר.

אלעד וייסברג לקח דלי ישן שהיה זרוק בגינה, פתח את הברז, ומילא אותו במים עם הצינור. כשהדלי היה מלא,  הוא ניגש לנדב ורוקן אותו עליו בבת אחת. אחר כך  הרים את מבטו והסתכל  ישר למרפסת של רוני במבט של ניצחון.

נדב היה רטוב כולו. שערו נטף מים, ומחטי אורן שכנראה היו בדלי הישן, נדבקו לבגדיו ולשערו. ידעתי שהשפה שלו רועדת ושהוא מבוהל.

"מנוול," צרחתי מלמעלה, "חכה תראה מה אני אעשה לך."

"כן מה תעשי לי?" התגרה בי אלעד וייסברג בצעקה כשמאחוריו עומדים חבריו מהשכונה. אחד מהם היה תמיר, בן השכנים מהקומה למעלה בבניין שלנו.

לפני שעניתי לו ראיתי את אמא שלי שועטת במורד הרחוב. היא הייתה לבושה בבגדי בית, חגורה בסינר מקומח ואת הזעם שלה יכולתי לחוש עד לקומה השלישית בביתה של רוני.

היא נתנה מבט אחד בנדב ומיד באלעד וייסברג שעדיין אחז בדלי. בלי לומר מילה קרבה אליו והנחיתה סטירה עזה בפרצופו.

"אני רוצה לראות שעוד פעם אחת תיגע בו." סיננה, ומיד אחזה בידו של נדב שהלך איתה בשקט.

צנחתי על הכיסא בבית של רוני. תחושת אסון הציפה אותי. רחלי באה וחיבקה אותי בזרועותיה הגדולות.

כשהרמתי את ראשי הרחוב היה ריק.

 

רק שלא יגיד את המילה הזאת מאת יעל נאמן ברק,  איורים: אבי כץ, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת קריאת עשרה, שנת 2012, 164 עמודים.