הבלוג של החיים שלי מאת ג'סיקה ברודי / בעיות נעורים = בלוג לקבלת החלטות

 

כל בחירה שברוקלין פירס עושה מסתיימת באסון. היא זקוקה לעזרה דחופה. היא פותחת בלוג ומבקשת מהקוראים שלה להחליט בשבילה הכול: איזה ספר לקרוא לשיעור אנגלית, אם להצטרף לנבחרת הדיבייט, ואפילו… עם מי לצאת.

"ההורים שלי אומרים לי כבר שנים שאני מקבלת 'החלטות גרועות'. אבל אני אף פעם לא האמנתי להם. כי אתם יודעים, הם הורים. וממתי הורים צודקים לגבי משהו? אבל לאט-לאט אני מתחילה לתהות אם אולי באמת נולדתי ככה. כאילו ששיקול הדעת הלקוי הוא חלק מהדי-אן-איי שלי או משהו כזה. שיש לי נטייה גנטית לקבל החלטות מחורבנות.

טוב, אולי זה קצת מלודרמטי. אבל תסלחו לי, אני מרגישה קצת מלודרמטית כרגע. אז ככה: קוראים לי ברוקלין פירס, אני בת חמש-עשרה, ואני מאותגרת בקבלת החלטות. ברצינות, אני לא מצליחה לחשוב מתי בפעם האחרונה קיבלתי החלטה נבונה, כולל המסיבה שארגנתי כשההורים שלי היו מחוץ לעיר ושגרמה בטעות לשרפה. נכון, זה לא היה הרגע הכי מוצלח בחיי.

אבל הרי בגלל זה פתחתי בלוג. כדי שהקוראים יקבלו החלטות בשבילי. כן, פשוט ויתרתי. הרמתי ידיים. אני נותנת למישהו אחר להחליט איזה ספר לקרוא לשיעור ספרות, ואם להיענות להזמנה להצטרף לנבחרת הדיבייט. ההזמנה, דרך אגב, הגיעה מאיזה בחור חמוד-בדרכו-החנונית שעשה לי תמרון היימליך והציל אותי מחנק בקפיטריה. (תזכורת לעצמי: ללעוס את המלון לפני שבולעים.) אני אפילו נותנת להם להחליט עם מי כדאי לי לצאת!

בקיצור, מתברר שיש דברים שאי אפשר פשוט לבחור או לתת למישהו אחר לבחור במקומך – נגיד, במי להתאהב. ועכשיו הכול דפוק יותר מתמיד. לא מאמינים לי? תקראו את הספר ותחליטו בעצמכם. אתם תצחקו, תבכו ותצרחו מרוב תסכול. או שאולי רק אני עושה את זה. הרי בסופו של דבר, אלה החיים שלי."

מחברת הבלוג של החיים שלי, ג'סיקה ברודי, נולדה בלוס אנג'לס ועברה לקולורדו כשהיתה בת שתים-עשרה. היא כתבה את הספר מועדון הקארמה ועוד שני רומנים למבוגרים. כיום היא מחלקת את זמנה בין קליפורניה לבין קולורדו… כי היא לא מצליחה להחליט היכן היא רוצה לחיות [: 

 

"סיפור שיתפוס אתכם חזק וישאיר אתכם עם טעם של עוד!" (Seventeen.com)

 

מתוך הספר: פרולוג

רעש הסירנות חזק משציפיתי. ולא שבכלל ציפיתי אי פעם לסירנות כשכל זה התחיל. אחרת, מן הסתם, לא הייתי מסכימה לזה.

במבט לאחור.

איזה ביטוי דפוק.

אבל אפילו כשהחברה הכי טובה שלי, שֵיין, הרגועה־עד־להלחיץ, הודיעה לי שהם בדרך, בכלל לא ציפיתי שהסירנות יהיו כל כך חזקות. או כל כך… לא יודעת… בולטות. הן כמו זרקורים שמפלחים את הלילה האפל, מעירים את השכנים, ומכריזים באוזני כל מי שנמצא ברדיוס של עשרה קילומטרים, "היי! אתם! תסתכלו הנה! ברוקלין פירס פישלה… שוב!"

למה שלא יוציאו פשוט הודעה לעיתונות או משהו ונגמור עם זה?

אם כי אין לי ספק שזה יגיע לעמוד הראשון של העיתון מחר. או לפחות לכתבה עם הכי הרבה כניסות בכמה בלוגים מקומיים. כי באמת, על מה יש עוד לדבר במקום הקטן והמשעמם הזה, עיירת השום־דבר־מעניין־לא־קורה־כאן? על זה שלכנסייה הראשונה על שם הקדוש־מה־אכפת־לי הגיע כומר חדש בשבוע שעבר?

לא, זאת בטוח תהיה ה־כותרת בחדשות.

וברור שאני אהיה ממש בלב השערורייה… שוב.

אפשר אולי להגיד שאני סוג של מגנט לתשומת לב לא רצויה. מוּעדת למין אסונות כאלה שמעוררים "סערה תקשורתית".

בגיל שנתיים נפלתי לתוך פיר מכרה נטוש והייתי תקועה שם במשך חמישים ושתיים שעות בזמן שהמחלצים עבדו מסביב לשעון כדי להציל אותי. הם נאלצו לקדוח דרך שישה מטרים של סלע מוצק כי הבור בקרקע, כך התברר, היה גדול מספיק בשביל פעוטה ששוקלת אחד־עשר קילו אבל לא גדול מספיק בשביל כבאי ששוקל תשעים וחמישה קילו במדי חילוץ מלאים.

הסיפור הזה כבש את כל מהדורות החדשות. לפי ויקיפדיה, האומה כולה צפתה בשידור החי בטלוויזיה, כשהמחלצים שלפו אותי החוצה. הסיפור הגיע לשעריהם של עשרים עיתונים ומגזינים שונים בתפוצה לאומית, ההורים שלי קיבלו שיחת טלפון מהנשיא בכבודו ובעצמו, והיו אפילו דיבורים על עיבוד למיני־סדרה בטלוויזיה.

מאותו רגע בכל רחבי המדינה הכירו אותי כ"בייבי ברוקלין, הילדה הקטנה שנפלה לתוך פיר המכרה". צעד אחד, תינוקי ומתנודד בכיוון הלא נכון, הספיק כדי להכתים לנצח את חיי כ"אסון". דבק בי אות קין של דפוקה. אני לא זוכרת שום דבר מהאירוע, אבל הזיכרון ממשיך לעקוב אחרי לכל מקום. מפורסמת בגלל משהו שלעולם לא אצליח להיזכר בו. הונצחתי בזכות טעות אחת אומללה בשיקול הדעת.

ההורים שלי אומרים לי כבר שנים שאני מקבלת "החלטות גרועות". אבל אף פעם לא האמנתי להם. כי אתם יודעים, הם הורים. וממתי הורים צודקים לגבי משהו?

אבל אט־אט אני מתחילה לתהות אם אולי באמת פשוט נולדתי ככה. כאילו ששיקול הדעת הלקוי הוא חלק מהדי־אן־איי שלי או משהו כזה. שיש לי נטייה גנטית לקבל החלטות מחורבנות. אמנם אמא שלי תמיד האשימה את עצמה בתקרית, אבל הרי אני מי שהחליטה — בשבע השניות הארורות שנדרשו לה כדי לרכוס את המעיל של אחותי — שזה רעיון טוב לרדוף אחרי הלטאה הקטנה והירוקה ולרדת איתה מהשביל ישר לתוך פיר מכרה נטוש.

ומה למדתי מאז? בשלוש־עשרה השנים שעברו? טוב, אם לשפוט לפי שלל כלי הרכב של שירותי החירום השונים שפרוסים לאורך הרחוב… לא הרבה בכלל.

אז רק ברגע זה, בשנייה זו ממש — כשהסירנות מייללות, וכל האנשים מתקהלים כדי לנסות לחטוף איזו הצצה בפיסת רכילות עסיסית, ובכאוס הכללי של רעיון טוב שהשתבש קשות — אני מתחילה לחשוב שאולי ההורים שלי בכל זאת צדקו.

כי כשכובלים אותך באזיקים ומכניסים אותך למושב אחורי של ניידת, אולי רצוי שתתחילי לשקול מחדש את הדרך שבה את מנהלת את החיים שלך.

חרוכה עד העצם

בתחנת המשטרה יש ריח של צנים שרוף. כאילו מישהו זרק פרוסת לחם למצנם ושכח ממנה. או שאולי חלקיקי הריח המעושנים פשוט נשארו בתוך הנחיריים שלי עוד מהשרפה. נוסעים סמויים ומרדנים שנצמדים למערכת הנשימה שלי מבפנים, כמו אורח מעצבן שמסרב לעזוב זמן רב אחרי שהמסיבה נגמרה.

ותסמכו עלי, המסיבה ממש נגמרה.

אני לא יודעת כמה הצליחו הכבאים להציל מהבית. כשלקחו אותי בניידת, הלהבות עדיין המשיכו לכלות את הבית ללא לאות.

אני מרגישה כאילו אני נמצאת בחדר הקטן והמחניק הזה מאז ומעולם. אני חושבת שזה חדר המנוחה, כי בפינה ניצב שולחן ועליו פלטת חימום חשמלית חלודה וקנקן קפה שמונח עליה, וכל חמש דקות נכנס איזה שוטר, מוזג לעצמו קפה לתוך כוס קלקר ושולח אלי מבט כזה של "וואו, איך שאת פישלת" בגבות מורמות.

אין כאן שום דבר לעשות. שום דבר לקרוא ושום דבר להסתכל עליו חוץ מהשעון על הקיר. ותאמינו לי, הדבר הזה בטוח מקולקל. אני נשבעת שהוא מתקתק רק פעם בחמש שניות. יש איש שמן ומקריח שמשרבב כל הזמן את הראש שלו כדי להגיד לי שהוא "מטפל בכל העניין," ושאני "לא צריכה לדאוג". הוא אמור להיות עובד סוציאלי שהופקד על המקרה שלי. והמחשבה היחידה שעוברת לי בראש היא יופי, עכשיו אני מקרה.

אני כל הזמן מחכה שיכניסו את שיין. לפחות אז יהיה לי עם מי לדבר. היא היתה ממש לידי כשהשוטרים הופיעו… והכבאיות, והאמבולנסים, וגם ניידות השידור. המילים האחרונות שאמרה לי לפני שכבלו אותי באזיקים ולקחו אותי היו "אל תדאגי, ברוקס, אנחנו יחד בעניין הזה."

אבל בשש השעות האחרונות נראה שאין בעניין הזה אף אחד חוץ ממני. אה, וגם פיל, הבחור־היותר־מדי־שמח־להיות־כאן־בשעה־כל־כך־מוקדמת שקורא לעצמו "עובד סוציאלי". אני מניחה שאת שיין בטח מחזיקים בחדר אחר. תמיד עושים את זה בסרטים. מפרידים בין העבריינים כדי לראות מי ידבר קודם. טוב, אם נדמה להם שאני מתכוונת להלשין על החברה הכי טובה שלי, שיחשבו שוב.

זאת אומרת, נכון שכל העניין התחיל בתור רעיון שלה. אבל אני הסכמתי. אני הכנסתי אותנו לבית. אני הדלקתי את הכיריים…

למרבה המזל, זה לא היה הבית שלי. למעשה זה לא היה בית של אף אחד. זה החלק הגאוני בכל העניין. או לפחות, זה היה אמור להיות החלק הגאוני בכל העניין. מצחיק איך המילה "גאונות" יכולה לקבל משמעות חדשה לגמרי כשיושבים בתחנת משטרה בשבע בבוקר.

נקודת מבט.          

עוד ביטוי דפוק.

כי לדברי פיל, העובדה שזה לא היה הבית שלי היא לא בהכרח דבר טוב. הכול כל כך מבלבל. כולם מפריחים מילים כמו "הסגת גבול", "הצתה בזדון", "תקופות מאסר" ו"צריכת אלכוהול בקרב קטינים", ולי אין מושג מה כל זה אומר. טוב, חוץ מצריכת אלכוהול בקרב קטינים. את זה, לצערי, אני מכירה די טוב. בייחוד עכשיו, כשהפונץ' המחוזק מתחיל להתפוגג וההנגאובר נכנס לפעולה. תאמינו לי, זה לא משפר בכלל את המצב. אני ממש מצטערת ברגע זה שאני לא אוהבת קפה. אפילו הקנקן המעופש הזה על השולחן בפינה מתחיל להיראות טוב יותר מהטורנדו בצורת כאב ראש שמתבשל לי מעל הרקות. אני מניחה את הראש על השולחן כדי לנסות להירדם, אבל משטח העץ הקשה רק מחמיר את הלמות הדופק בראש. יהרוג אותם להביא לי אקמול? או כדור הרגעה?

הדלת נפתחת שוב בחריקה קצת אחרי עשר בבוקר, ובדיוק כשנדמה לי שאני עומדת לזכות בעוד מבט מאוכזב של אחד ממשרתיה הנאמנים של מדינת קולורדו, השוטר במדים שעל תגו חרות השם "בנקס" מביט בלוח הכתיבה שבידיו, ואז מרים אלי את עיניו ואומר, "ברוקלין פירס?"

אני מהנהנת, וראשי ההולם עדיין שעון בין ידי. "כן?"

אני מתפללת שהוא יגיד לי שאני הולכת הביתה. או ששיין נמצאת בחדר הסמוך ומחכה לראות אותי. או שפֵיית השחרור־ממעצר הגיעה לנופף בשרביט הקסם שלה ולהבריח אותי מפה.

אבל הוא לא אומר אף אחד מהדברים האלה. במקום זאת מצחו מתקמט והוא בוחן את פני במבט מהורהר כזה, כאילו הוא מנסה להיזכר בעיר הבירה של איזו מדינה עלומה במרכז אמריקה. "אין שום סיכוי שאת בייבי ברוקלין, נכון? הילדה הקטנה ההיא שנפלה לפיר המכרה לפני המון שנים?"

פנטסטי, אני חושבת לעצמי באנחה. בדיוק מה שאני צריכה עכשיו. מוניטין של יצרנית כותרות.

"כן, זאת הייתי אני."

השוטר בנקס זוקף את גבותיו, כאילו מתרשם מהיותי סלבריטאית. "וואו. ברצינות? אז איך היה שם למטה? פחדת?"

"אני לא זוכרת," אני מסננת מבין שיני. "הייתי בת שנתיים."

המרמור שבקולי כנראה חמק מאוזניו, כי הוא ממשיך לדבר. "תזכירי לי איך הגעת לשם? רדפת אחרי ארנבת או משהו?"

"לטאה, "אני ממלמלת.

"את בטח מתחרטת על ההחלטה הזאת, אה?" מעיר בנקס בצחקוק שעולה לי על העצבים. "לא הדבר הכי חכם בעולם, מה?"

"יש משהו שרצית להגיד לי?" אני מחווה בראשי לעבר לוח הכתיבה שלו, בתקווה.

"אה, נכון," הוא משיב, ומחזיר את עצמו בבת אחת לתוך הרגע. "בשורות טובות. נראה שאת הולכת הביתה."

תודה לאל!

אני מזנקת מהכיסא ורצה לעברו; אני מרגישה שמתחשק לי לכרוך את זרועותי סביב בטנו השמנמנה ולמעוך אותו. אני עוצרת את עצמי, מן הסתם.

"תודה, תודה, תודה!" אני קוראת. באמת הגיע הזמן שיוציאו אותי מהחור הזה.

אני חושבת על המיטה הרכה והנוחה שלי, על הכרית הלבנה והפלומתית שלי, על פיג'מת הכותנה הנקייה שלי. לבנים נקיים. משחת שיניים ומי פה. כל הדברים שנראים מובנים מאליהם עד שנתקעים במקום כזה במשך שש שעות רצופות.

אבל תחושת ההקלה שלי גוועת די מהר. כי המילים הבאות שיוצאות לו מהפה הן הכי מפחידות ששמעתי כל הלילה. יותר מפחידות מ"הצתה בזדון", יותר מפחידות מ"הסגת גבול", אפילו יותר מפחידות מ"תקופת מאסר".

השוטר בנקס מצמיד את לוח הכתיבה שלו אל ירכו ושולח אלי קריצה אוהדת. "ההורים שלך כאן."

אם שותים, לא מטגנים — בשביל זה יש חברים

ולא שלא הבאתי בחשבון את הגורם ההורי במשוואה הזו. פשוט בחרתי בכוונה לא לחשוב עליו. העדפתי לחיות בעולם (גם אם דמיוני) שבו הורים פשוט לא קיימים.

יש מילה לזה, לא? קוראים לזה "הכחשה".

"הם הצליחו לעלות על טיסה מוקדמת מבוסטון," אומר לי השוטר, תוך שהוא פותח את הדלת ומוליך אותי לאורך כמה מסדרונות.

בוסטון. הכול התחיל בבוסטון, מסצ'וסטס. או כפי שאחותי הגדולה, המושלמת, השקולה, זאת־שאף־פעם־לא־תשרוף־בית היתה ממהרת לתקן: קיימברידג', מסצ'וסטס. מקום מושבה של אוניברסיטת הרווארד. אוניברסיטה לאנשים שמקבלים החלטות נכונות בחיים. החלטות שלא נגמרות בתחנות משטרה שמריחות כמו קרואסון שרוף.

במילים אחרות, אוניברסיטה לאנשים כמו איזבל פירס.

ובכל שנה, בתחילת אוקטובר, יש סוף שבוע שמוקדש במיוחד להוריהם הגאים של אנשים מהסוג הזה, אלה־שאף־פעם־לא־ישרפו־בית. קוראים לו "סוף שבוע למשפחות". אבל באותה מידה אפשר היה לקרוא לו "סוף שבוע להורים", כי בתור בת "משפחה" רשמית, לא זכור לי שקיבלתי הזמנה. ולא שהייתי הולכת. ולא שהייתי חושבת אפילו ללכת. במיוחד אחרי שנודע לי ש"סוף השבוע למשפחות" נקרא גם "סוף השבוע שברוקלין מקבלת את כל הבית לעצמה". אם כי אני מתארת לעצמי שעם הזמן שני השמות ייזנחו לחלוטין ויוחלפו פשוט ב"סוף השבוע שבו ברוקלין שרפה בית לדוגמה".

יום שכולנו נוכל בסופו של דבר להיזכר בו ולצחוק יחד מכל הלב.

בטחחחחחח.

אני מאשימה את איזי. אם היא לא היתה מתקבלת לאוניברסיטה כל כך יוקרתית וסנובית, ההורים שלי לא היו נוסעים לסוף שבוע שלם ולי לא היתה הזדמנות להסכים לרעיון המבריק (לשעבר) של שיין. אם אחותי היתה דפוקה כמוני, היא בטח היתה גרה בבית, לומדת באיזה קולג' קהילתי עלוב במרכז דנוור, וכל זה לא היה קורה. אני הייתי ישנה במיטה שלי עכשיו, מתענגת על השעות המבורכות האחרונות של סוף השבוע, במקום להיות כאן, ולצעוד את צעדי האחרונים לפני ההוצאה להורג.

"את שרפת את הבית לדוגמה שלי?!"

אמא שלי, מתברר, רואה אותי לפני שאני רואה אותה, ולא מבזבזת זמן.

"איך יכולת לעשות דבר כזה?" היא שואגת עוד לפני שכף רגלי דרכה באולם הכניסה.

"קמיל." אבא שלי מניח יד רכה על כתפה. "הבטחנו שנטפל בזה בצורה הגיונית."

"זה היה בגובה שלושים וחמישה אלף רגל," אמא שלי נוהמת בחזרה. "עכשיו אנחנו בכניסה לתחנה של משטרת פרקר. היגיון לגמרי לא בא בחשבון עכשיו."

"זאת היתה תאונה, אני נשבעת," אני מנסה להסביר, אבל אבא שלי מהסה אותי במבט שאומר "אם את רוצה לחיות, תהיי בשקט."

"תאונה?" אמי רועמת. "תאונה! ואני מניחה שגם זה שהתגנבת למשרד שלי, גנבת לי את המפתחות וארגנת איזו פּארקייה בתוך הבית לדוגמה של פרויקט הבנייה הכי גדול שלי עד היום, גם זה היה תאונה?!"

אני די בטוחה שאמא שלי מתכוונת לומר "פארטייה", אבל אני חכמה מספיק כדי להימנע מלתקן אותה. כנראה ההחלטה הנבונה הראשונה שקיבלתי זה זמן רב.

השוטר בנקס מכחכח בגרונו ואנחנו מסתובבים ומסתכלים עליו. למרבה הפלא לא נראה שהוא מרגיש איזושהי אי־נעימות לעמוד באמצע המריבה המשפחתית שלנו. אני מניחה שהוא רואה מצבים כאלה לעתים קרובות. טוב, הרי לא שלמשטרה בעיירה הזאת יש משהו טוב יותר לעשות מאשר להרוס "פארקיות" של תיכוניסטים. פרקר, קולורדו, היא לא בדיוק בירת פשע. בשנה שעברה תפסו סטודנט שמכר גראס מתא המטען של הג'יפ של אמא שלו, ואנשים עדיין מדברים על איזו שערורייה זאת היתה. למרבה הצער, זה לא מנבא טובות לגבי התוכנית שלי לשכוח שכל הדבר הזה בכלל קרה אי פעם.

"למה שלא נדבר על זה כשנגיע הביתה," מציע אבא שלי, ושולח אל השוטר הנהון מתנצל.

בלי להוסיף מילה, אמא שלי מסתובבת על עקביה ויוצאת בסערה מהדלת. אני כמעט יכולה לראות את שובל העשן מאחוריה.

* * *

"נצטרך להתקשר לבוב," אומר אבא שלי בעוד הוא מנווט את המכונית על כביש 83. השמש הבוהקת של שעות הבוקר המאוחרות מסנוורת אותי אחרי שהייתי כלואה בתחנת המשטרה כל הלילה. אמא שלי בוהה במבט חלול אל מחוץ לחלון מושב הנוסע. למעשה המבט שלה רק נראה חלול. אני מכירה אותה מספיק טוב כדי לדעת שריקנות היא ממנה והלאה. זה המבט הזה שיש לה בעיניים כשהיא מרגישה שמישהו בגד בה. תערובת מטרידה של זעם, עצב ו"מה עשיתי שזה מגיע לי?" — לא צריך יותר מזה כדי לגרום לך להקיא מרוב אשמה.

"מי זה בוב?" אני אוזרת אומץ לשאול. זה הדבר הראשון שאמרתי מאז שיצאנו מהתחנה. אמא שלי, די במפתיע, עדיין לא הוציאה הגה.

"עורך הדין של המשפחה שלנו," משיב אבא שלי.

"אה," אני ממלמלת חלושות, וחשה דכדוך וריקנות. אבל מה שאני באמת רוצה לשאול הוא "למשפחה שלנו יש עורך דין?" מצחיק איך מעולם לא ידעתי את זה עד עכשיו. כנראה כי אף פעם לא ממש הזדקקנו לו עד עכשיו. או יותר נכון… עד שהגעתי אני.

"נקווה שהוא יצליח לבטל את סעיף ההצתה בזדון," אבא שלי חושב בקול רם. "להסגת הגבול, לעומת זאת, יהיה קשה להתכחש. רק לך היתה גישה למפתח הכניסה לבית. והאלכוהול זה עניין אבוד מראש. רמת האלכוהול בדם שלך היתה מעל ומעבר למקסימום כשעצרו אותך. יש לנו מזל שאף אחד לא נפגע. היינו יכולים להתמודד עכשיו עם תביעה חמורה בנוסף לכול."

מזל.

יש מיליון דברים שאני מרגישה עכשיו, אבל אני ממש לא מרגישה "בת מזל".

אבא שלי מנווט בתוך מבוך הרחובות בשכונה שלנו עד שלבסוף אנחנו חונים בחניה הפרטית שלנו. עוד לפני שהמנוע כבה, אמא שלי משחררת את חגורת הבטיחות שלה, פותחת את הדלת, ושועטת אל תוך הבית. לפעמים נדמה לי שהשתיקה שלה גרועה יותר מהצעקות שלה. וברגע זה אני כמעט מייחלת לכך שתחזור לצרוח עלי. ככה לפחות הייתי יודעת מה עובר לה בראש.

אבא שלי, לעומת זאת, רגוע. קר רוח. שקול כתמיד. אני יכולה לספור על אצבעות יד אחת כמה פעמים ראיתי אותו מאבד את קור רוחו. אנשים תמיד אומרים שאמא ואבא שלי לחלוטין משלימים זה את זה. כמו בלון שקשור לסלע. אף פעם לא ממש הבנתי למה הם מתכוונים עד עכשיו.

"מה זה אומר, הצתה בזדון?" אני שואלת את אבא שלי, משחררת בקליק את חגורת הבטיחות שלי אבל נשארת דבוקה לכיסא. קודם לכן חיכיתי בקוצר רוח לחזור הביתה, אבל עכשיו אני ממש לא ממהרת להיכנס.

אבא שלי לוקח נשימה עמוקה. "זה אומר שהם חושבים שהצתת את האש בכוונה."

אני מרגישה את הפאניקה במעלה גרוני. "אבל זה לא היה ככה!" אני מצטווחת. "אני נשבעת שזה לא היה ככה!"

אבא שלי מביט בי בחטף דרך מראת הנהג. למרות האכזבה הניכרת בפניו, יש שם גם רמזים קטנים לחמלה. "אני יודע, ברוקס," הוא אומר, וגוון מטריד מופיע בנימת קולו החמימה בדרך כלל. "ובגלל זה אנחנו צריכים עורך דין."

מבחינה טכנית, זו באמת אני שהציתה את האש. אבל כשאני אומרת שזו היתה תאונה זה לא שקר. אולי אני מאותגרת ביכולת קבלת ההחלטות שלי, אבל פירומנית אני לא. פשוט חשבתי שהמסיבה תהיה מוצלחת הרבה יותר אם נכין פאהיטות. נכון, לא הייתי צלולה לגמרי כשהגעתי למסקנה הזאת. ונדמה לי שהוכחתי אחת ולתמיד שפונץ' מחוזק והכנת פאהיטות פשוט לא הולכים יחד. בייחוד כש"הירקות הטריים" שהתכוונת להוסיף למחבת מתגלים כעשויים פלסטיק, כמו כל כך הרבה דברים בבית לדוגמה. למותר לציין ש"הפלפלים הירוקים" ו"העגבניות" התלקחו די מהר, ומפיות הבד האלגנטיות שבהן השתמשתי כדי להוציא את ירקות הפלסטיק החרוכים מהמחבת התגלו כדליקות יותר משחשבתי. לפני שהצלחתי להבין מה קורה, מאה תיכוניסטים שיכורים התרוצצו ברחבי הבית וצרחו "שרֵפה!" ובסוף מצאתי את עצמי כבולה באזיקים.

אבל זה לא אמור היה להסתיים ככה.

זאת היתה אמורה להיות המסיבה של המאה… של המילניום. אירוע שישים אותי על המפה. יבטיח את מקומי בהיכל התהילה של תיכון פרקר. לפחות זה מה ששיין הבטיחה לי.

אוי אלוהים, שיין. אני מקווה שהיא לא בתחנת המשטרה עדיין. בטח ההורים שלה אספו אותה כבר לפני שעות. לא?

אני נכנסת הביתה בגרירת רגליים, חוטפת את הטלפון האלחוטי מהעריסה שלו במטבח ולוקחת אותו למעלה. עדיין לא הודעתי להורי שאצטרך טלפון נייד חדש כי שלי קבור מתחת לערמה של הריסות חרוכות באמצע שכונת מולטי־מיליונרים לא מאוכלסת. איכשהו זה לא נראה הרגע המתאים להציב דרישות.

אני סוגרת את דלת חדרי ומחייגת את המספר של שיין. אחרי שני צלצולים אני מגיעה לתא הקולי ומשאירה שם הודעה חפוזה והיסטרית למדי.

"שיין," אני מתנשפת לתוך הטלפון, "לא ראיתי אותך בתחנת המשטרה. אני מקווה שאת בסדר. רק רציתי להודיע לך שאצלי הכול בסדר. טוב, הרוב בסדר. אני בבית עכשיו. אבל נראה שאצטרך להיות בבית המשפט ביום שני בבוקר. סיוט. אני כל כך מצטערת. כל העניין הזה ממש מבאס. אני רק מקווה שלא הסתבכת יותר מדי. בכל מקרה, תתקשרי אלי ונוכל לדבר על הכול. אה, ואיבדתי את הנייד שלי בשרפה אז תצטרכי להתקשר אלי הביתה. טוב. ביי."

אני מנתקת ומשליכה את הטלפון על השולחן.

הלוואי שהיא בסדר.

אני מרגישה אומללה. בגלל הכול. בגלל שיין. בגלל הזימון המאיים שלי לבית המשפט מחר בבוקר. בגלל הבית לדוגמה — או מה שהיה פעם בית לדוגמה. העסקה הזאת, של פרויקט המגורים החדש, היתה אמורה להיות הפריצה הגדולה של אמא שלי כאשת פיתוח נדל"ן. היא היתה אמורה להיות כרטיס הכניסה של החֶברָה שלה להיכל התהילה.

כנראה אני לא האדם היחיד שירד מהמפה הלילה.

כשאני קורסת סוף–סוף על מיטתי, אני מתייסרת מן המחשבות ומהתמונות שמסתחררות בתוך ראשי. אש וצער. סירנות וחרטה. שוטרים במדים ומבטיהם המאוכזבים. עד כמה שאני מותשת, אין סיכוי שאצליח להירדם. ועד כמה שעפעפי כבדים, הם נשארים פקוחים לאורך כל הבוקר.

רגשות האשמה אינם מניחים לי לישון.

 

הבלוג של החיים שלי מאת ג'סיקה ברודי, מאנגלית: גיא הרלינג, הוצאת הכורסא, ידיעות ספרים ספרי חמד, שנת 2012, 352 עמודים