הרומן עם הרומנטיים

מהי אהבה וכיצד היא מתמזגת בין עלילות ורומנים ספוגים בדמעות, רגש, גיבורים על סוס לבן? האהבה תמיד הייתה קו עלילה מרכזי ברומנים שקראנו עוד בנעורנו והיא ממשיכה לשרוד בכל הספרים, אפילו רוויי האירועים ומכל הזאנרים. כיצד מתמודדים הסופרים עם הנושא והיכן מקומו בספריהם ואילו ספרי מקור חדשים  עוסקים באהבה, ברומנטיקה וגם בגירושים מלאים באהבה.

ההתעסקות באהבה מסקרנת

"יהיה מדויק יותר לומר שאני מתמקדת באהבה.  אהבה היא רגש חזק, אולי החזק ביותר. אהבה יכולה להביא עמה תשוקה, אינטימיות, בנייה, התחדשות ומחויבות. מצד שני אהבה יכולה להביא עמה גם את צדדיה המכוערים, כאב, ייסורי נפש, הרס עצמי וקנאה. בכל מקרה, היא כרוכה בטלטלות, סערות ובליל רגשות עז. זה כוחה ובשל כוחה של זו, ההתעסקות אתה מסקרנת ומושכת אותי. בכתיבתי, אני מתייחסת לאהבה ביראה ובכבוד, אבל לא מעטים הם המקרים בהם אני מתייחסת אליה גם בציניות ובבדיחות הדעת", מספרת זיו ביילין, מחברת מיקה מתאהבת, (ידיעות ספרים)

ספרה השני, רומן-רומנטי שמשב קצת מתח וגם קצת סקס, ובעיקר דוגמניות על, אופנה, מעצבים, ניו-יורק, פריז, תל אביב, ושלל תובנות על יופי וגבורה, קריירה ואהבה. לספרה הראשון (רומן אירוטי) היא קראה 'הרומן הרומנטי'.

האם הוא בכלל קיים?

הסופרת חנה גולדברג מספרת, כי "בגיל 25, כשישבתי במטבח מול הבחור, שעד לא מזמן הייתי מאוהבת בו ופתאום כל מה שרציתי זה שהוא ילך, כתבתי: "אהבה היא אור הולך ובא. אם תבקש אותה לנצח – חפש באנטרקטיקה." (מתוך השיר "אנטרקטיקה"). בספרי אהובי הלא ידוע (הוצ' כתר) הגיבורה היא רווקה בת 47 שכבר 30 שנה מחפשת את "האחד", מסרבת להתפשר. האם הוא בכלל קיים? תשובתי לשאלה הזו מסתתרת בעמוד האחרון של הספר. "ההשראה שלי לסיפור הגיעה מהתהליך המכאיב, המבלבל ומלא ההתלבטויות שעברתי אני עצמי בתהליך מציאת אהבה, ותהליכי החיפוש שראיתי אצל חברותי, שחלקן מיהרו להתפשר ולהתחתן בנישואים "נכונים", וחלקן חיות עד היום בספקות ובתחושת החמצה מתמדת.  כבר בגיל 17 יוצאות הגיבורות בספרי, רחל ולאה, לחפש את "האחד", את אהבת חייהן, את זה שיעשה אותן מאושרת וייתן טעם, צבע ומשמעות לכל העניין הזה שנקרא לחיות. כבר בתחילת החיפוש לאה נשברת. היא ממהרת להתפשר ולהתחתן בגיל צעיר עם "מהנדס עם דירה", כמו שאימא שלה חולמת שהיא תעשה. רחל, לעומת זאת, ממשיכה לחפש אהבה אמיתית, סוחפת, מכמירת-לב, מרעידת-אמות-סיפים, שנים ארוכות היא ממשיכה להתעקש שהוא קיים אי שם, לחלום שהוא יגיע, למרות הספקות, ההשפלות, האכזבות, למרות הבידוד החברתי הנכפה על רווקה ישראלית מבוגרת, והכי קשה – למרות הבדידות המנוולת, חסרת הרחמים, שנועצת בבשרה ציפורניים חדות, מרושעות. מי משתיהן צודקת? לאה? רחל? איך אדם צריך לחיות את חייו? האם כדאי להעז ולחלום? אולי נכון יותר ללכת על בטוח? האם אהבה בכלל עושה אותנו מאושרים? ומה זה לעזאזל אושר?" 

ניצוץ האהבה

הסופרת והעיתונאית מרים קוץ, מחברת הספר על רקע רומנטי מספרת, כי "אהבה עבורי היא תעלומה, סיפור בלשי, וככזה גם הצגתי אותה בספרי. הסיפור מסופר בשתי וערב של עבר והווה, כאשר קטעי העבר מנסים להאיר ולפרש את המבוך של ההווה ולהיפך. אהבה היא אחת החוויות הפחות הגיוניות בחיינו, ולכן ניסיתי ואני מאמינה שעוד אמשיך לנסות לחקור אותה, גם בספרים הבאים שאכתוב". 

האם אהבה גדולה יכולה באמת להסתיים יום אחד? ואם כן, איך  מתרחש התהליך הזה, ולמה? האם אפשר לאהוב שני אנשים באותה המידה? וגם בו זמנית? למה בכלל אנשים מתאהבים? איך נדלק הניצוץ הזה? למה הם נמשכים אצל בני הזוג שלהם?  ולמה הם נוטים לעיתים קרובות להתאהב באדם הלא נכון?

כל השאלות האלה וגם הרבה אחרות עולות במהלך הקריאה בעל רקע רומנטי (הוצ' ידיעות ספרים). הספר מתאר חמש עשרה שנים בחייה של מימי וינטר, רווקה תל-אביבית, העוסקת בהנחיית סדנאות לפנויים-פנויות. בעוד היא מתמחה בייעוץ לבעלי הלבבות השבורים, היא נכשלת בכל פעם מחדש בפתרון המבוך הרומנטי של חייה הפרטיים, שבמרכזו ניצב מיקי, הגבר הלא נכון המושלם.

תובנה מהחיים

את שפתאום מאת אורין אסף הוא סיפור אהבה אמיתי, משולב בדמיון נוגה וכואב שבו דמיון ומציאות, רוחניות וארוטיקה נשזרים זה בזה (הוצ' דפים מספרים). אורין מספרת, כי "לפני כשנתיים, הכרתי בחור, אשר הטיח בי דברים קשים. סה"כ היינו כשבוע וחצי יחדיו. לא לקחתי אותו ברצינות וחשבתי שכשם שנכנס אל חיי, כך ייצא, אך טעיתי. דבריו היכו בי במקום שאף אחד אחר לא נגע בו אף פעם. התחלתי לחפש תשובות מדוע זה קורה לי בכל פעם. מהו הדבר אשר גורם לי שוב ושוב לחזור על אותם טעויות בחיי. חיפשתי תשובות והגעתי לקבלה. שם, נפתח לי צוהר לעולם אחר אשר גרם לי להבין שאותו בחור היה המניע לחיפוש התשובה. למעשה, אותו בחור היה לי כמראה. ניסיתי לנקות את הכתם במראה, כלומר אצלו. בעוד שלמעשה הכתם היה למעשה  אצלי על המצח. התחלתי להבין שעליי לחפש את התשובות בתוכי ולא באחרים, שעליי לשנות את עצמי כדי לקבל את האחר. היום אני נמצאת במקום אחר. מקום שיודע איך לתת, אך יחד עם זאת יודע גם איך לקבל. למדתי שאהבה נבנית עם הזמן והתאהבות היא דבר שחולף. אהבה שנבנית עם הזמן תחזיק מעמד עד אין סוף. היום, אני אפילו לא זוכרת כיצד הבחור נראה, אבל אני יודעת שאין זו התאהבות, אלא אהבה, והספר נכתב לאותו בחור כדי להביע את אהבתי והערכתי אליו".

פחד מאהבה

עידו אנג'ל, מחבר הרומן ספר ילדים (הוצ' מודן) מספר, כי "אני חושב שבסופו של דבר אתה חש אהבה כלפי מי שבשל מכלול תכונותיו, אתה משתקף לעצמך הכי טוב בעיניו. כדי לאהוב צריך מי שיהיה נאהב, צריך את הכלי הזה שיהיה אפשר ליצוק את אהבתך לתוכו, ולמרות שזה אולי נשמע אגואיסטי, גם צריך להרגיש שזה לא לחינם, כלומר, שה"נתינה" הזו של הערכה לאדם, החפיצה ביקרו, בקרבתו – מעניקה לך עצמך משהו בתמורה. אני אוהב את בנותיי כי הן נותנות לי להרגיש שהן זקוקות לי. אני אוהב את הסופרים הנערצים עלי כי למדתי מהם. וכשמדובר באהבה לבן או בת זוג, זה מיוחד משום שמערכת היחסים הזו כוללת סוגים שונים של נתינות ותמורות – בני הזוג זקוקים זה לזה, לומדים זה מזה, משמחים זה את זה, מנחמים זה את זה. ככל שהנתינה והתמורה גדולות יותר ורבות יותר ותכופות יותר – כך האהבה עצומה יותר. למרבה הצער, הטרגדיה של הדמויות ב'ספר ילדים' היא שהן לא יודעות לאהוב. הן מפחדות לתת מעצמן, לכן לא מקבלות תמורה. הפחד, בעצם, הוא זה שמוביל אותן, ובמקרה של אורי ואפרת זה הפחד להפוך להיות ההורים שלהם. זה נובע מכך שאת שניהם לא ידעו לאהוב באמת בילדותם. הוריו של אורי שנאו זה את זה אבל לא התגרשו "בשביל הילדים". אמה של אפרת השתגעה בלידתה, מה שהוביל למערכת יחסים של קרבה יתרה לאביה, לאהבה שכבר אינה אהבה, אלא תלות. אני מאוד מקווה שמי שיקרא את הספר יוכל להזדהות עם הפחדים וללמוד שכך בהחלט צריך לא לעשות".

לגבי ההשראה לסיפור, מוסיף עידו, כי "לגביו "השראה" זה מושג חמקמק. גם הפועל "שאיבה" לא מתאים כל כך, לפחות לא באופן שבו אני כותב. "פחד" נכון יותר, והפועל הוא "לופת". אז הפחד שלפת אותי כשהתחלתי לכתוב את "ספר ילדים" היה פחד מזוגיות. פשוט שכבתי במיטה לצד בת הזוג שלי (לשעבר) ופחדתי. כמו אורי, בפרק הראשון של הספר, לא ידעתי להסביר לעצמי את מהות הפחד הזה, אבל ידעתי בהחלט לפחד אותו. העניין הוא שפחד אף פעם לא מספיק כדי לכתוב ספר. דמות יכולה לפחד, הסופר לא. לכן התחלתי לשאול את עצמי מאיפה הפחד הזה מגיע, וככל שהעמקתי בו, כך גיליתי שהוא מגיע מכל מיני גיבנות שאני נושא, שקשורות בעיקר בילדות שלי בתור בן יחיד להורים גרושים. ברגע שהבנתי את זה ואזרתי אומץ להסתכל לזה בעיניים, הספר ממש נפרש מולי וידעתי מה אני צריך לכתוב".

סיפור אישי

שינקן עם סחוג, ספרה של עומרית קאלק, (הוצ' קונטנטו דה סמריק) הוא במובנים רבים סיפור חייה. מסע מרתק אל נבכי החיים, עתיר יצרים, רגשות ואירועים שמשרטט את החיים בעיר קטנה בדרום גרמניה מנקודת מבטה של אישה ישראלית שקשרה את גורלה במקום.

עומרית נישאה לבחור גרמני. דווקא כאשר נדמה שחלומותיה מתחילים להתגשם, מציאות החיים בגרמניה טופחת על פניה והיא נאלצת להתמודד עם חמותה, גרמנייה קתולית בעלת עבר נאצי שממררת את חייה ומבקשת לא רק לסלקה מהבית, אלא גם להשתלט על בנותיה ועל חינוכן כנוצריות כשרות.

"הספר שלי הוא בעצם הסיפור שלי עם מעט הגזמות. אימא של בעלי הייתה המכשפה במערכה, ואני הרגשתי שמישהו צריך להציל אותי כי אני לא מצליחה לבדי. אבל אף אחד לא הגיע ואפילו הנסיך שנישאתי לו היה עיוור למצב. הרגשתי לבד, בודדה ושהעצמי, האנוכי שלי לא מצליח לפרוץ, הייתי מאוד עצובה והחלטתי להתחיל לכתוב כמעין תרפיה. להוציא הכול. בהתחלה בעלי נפגע כי מדובר באמו. הוא לא היה ער ליחסיי עם אמו ולא רצה להתערב. אני הייתי נחושה לכתוב ולשחרר את רגשותיי כי הבנתי שיש לי זכות להתנגד לה, להפסיק לכעוס עליה ובמיוחד על עצמי על שאפשרתי לה להתנהג אליי בגסות ולהרגיש מהי אנטישמיות במאה העשרים ואחת. הסברתי לו כי אין הכוונה לפגוע, כי מדובר רק בי וכי החלטתי להפוך את הסיפור לרומן. הוא למד להכיר ברגשותיי וכיום הוא עומד לצידי ואפילו גאה בי".

גירושים יכולים להיות סיפור אהבה

סיפור אהבות מאת כנרת רוזנבלום, מציע התבוננות מפוכחת, כנה ונועזת בשגרה ובערכים של הזוגיות בתקופתנו. עוסק בגליה וכרמי, זוג צעיר בסוף שנות השלושים לחייהם והורים לשלושה, שחוזרים לכפר באיטליה בו נישאו, אחרי עשר שנים בכדי להתגרש.

מה אירע או השתבש בעצם לזוג המושלם למראית-עין, שאמור היה להביס את כל סטטיסטיקות הגירושים? במהלך המסע עורכים הזוג חשבון נפש ופותחים את הפצעים שעד אז שניהם ביקשו להסתיר: את שמחת היחיד שנשחקה בחיי היומיום, את היצרים שנבלמו ואת התעוררות התשוקה של גליה לגבר אחר, שלגמרי במקרה נמצא בדיוק באותם ימים באיטליה ומבקש לחדש את קשריו. האם חשבון הנפש הכאוב הזה יהיה חשבון אחרון לפני הפרידה הסופית או שגם ממסע הגירושים תהיה לגליה ולכרמי דרך חזרה?

מתוך התבוננות קרובה בפרטי הפרטים המרכיבים את תמונת האידיליה המשפחתית, משורטט דיוקן ריאליסטי, מר ועם זאת מלא תקווה, של הקשיים והסכנות הניצבים לפתחה של האהבה, גם האהבה הגדולה, כאשר היא מתממשת בזוגיות. מרגש ומלא דילמות משפחתיות (הוצ' כתר).  

להיפרד נכון

גיבורי פרידה נכונה מאת רמה מרינוב-כהן (הוצאת פן וידיעות ספרים) הם שני זוגות, בסביבות גיל החמישים. איה ובעלה אורי, ירון והגר אשתו. איה וירון הם חברי נעורים לשעבר, "אקסים מיתולוגיים". הספר פותח בפגישה מחודשת בין איה וירון, עשרים ושמונה שנים לאחר שנפרדו ובנו לעצמם חיים חדשים. הפגישה מטלטלת את סדר חייהם. האם ניתן להחיות את הזיכרונות הכמוסים מבלי לערער את הווה, את החיים?  הספר מוביל את הקורא להתעמתות של הגיבורים עם עצמם ועם עברם. יחסם לאהבה הישנה ולשנים שחלפו מאיר את העלילה ומעורר שאלות: מהו ערכו של זיכרון רגשי? מה מידת אמינותו? האם ייתכן שהזיכרון מתעתע בנו ומשנה את צורתו כדי למלא תפקיד כלשהו? ושאלות נוספות של יחסים – מה מספר אדם לאשתו? מה מספרת אישה לבעלה, ועל מה בני זוג שותקים? זהו רומן פוליפוני, שבו הדמויות מספרות את סיפורן בגוף ראשון, בהווה ובעבר, בדיבור ובכתיבה. בסגנון ייחודי ובשפה קולחת נטווים עולמם ונישואיהם של איה ואורי אל מול אלה של ירון והגר, על רקע סיפור של חברות-נפש, בגידה וטיפול פסיכולוגי שלא ברור מה טיבו. העלילה מתרחשת בארץ – של היום ושל פעם. והייתה יכולה להתרחש בכל מקום שבו אנשים נפגשים, מתאהבים, נפרדים, מתחתנים, ונפגשים שוב. ולאן כל זה מוביל? לבחירות שנעשו וליחסים שנבנו. למה שחושבים ולא מעיזים לומר, אבל אולי אפשר לכתוב. למיילים של עכשיו ולמכתבי אהבה של פעם. לשאלות קשות שפסיכולוג בעידן המודרני עלול להותיר אחריו. לחיים בהווה כשהאהבה הישנה מתגלה לתוכם, ולפרידה נכונה. רמה מרינוב-כהן מספרת, כי "היה טוב אם להשראה של ספר היה מקום גיאוגרפי, או בזיכרון, שאפשר ללכת אליו, למצוא את ההשראה ולשאוב אותה אליך. כתיבת ספר היא מרדף אחר אינספור מחשבות ורסיסי השראות, שבאות, מרצדות, ונעלמות, ואתה מנסה לאחוז בהן ולהפכן לרעיונות. ובמקרה של 'פרידה נכונה' – רסיסי ההשראה כללו מפגשי מחזור ואירועים סביבם, דברים ששמעתי וראיתי, חברויות שנרקמות, עבר שחלף ואולי נותר, מכתבים, מחשבות ומה שביניהם".

מפרקים את החבילה

יעל ינאי, טְרוֹם-גרושה ואם לארבעה, כתבה את סיפורה של מיכל, שהוא בעצם סיפורה שלה, שהוא בעצם סיפורם של מי שמקיצים יום אחד לצד בני זוגם משכבר בחיק הידיעה החותכת, המקיזת דם: הם לא יכולים להמשיך ככה. לא ככה. אבוא בלי אוויר (הוצ' כנרת זמורה ביתן) הוא סיפור אוניברסלי מאוד ועם זאת פרטי ומקורי להפליא. זהו תיאור לא מפוּלטָר ולא מצונזר של שינוי אישי באמצע החיים; מסמך מרתק, עמוק, מצחיק ומדאיג, מרוצף בּאֱמֶת, הכתוב בעוצמה מסעירה ומאיר מזווית חדשה את חיינו כיצורים זוגיים והוֹרִיים, נשים וגברים כאחד. יעל מספרת, כי "אהבה בשבילי היא סוג של בית. להרגיש בבית. מקום לשים בו ראש, ללכת לאיבוד לעצמי. אהבה בשבילי זה מישהו שלידו אני יכולה להיות מי שאני רוצה להיות. מישהו שאני אוהבת אותו לא בגלל מה שהוא, אלא בגלל מי שאני כשאני לידו. אהבה בשבילי זה להרגיש מורגשת. סוג של כנפיים לעוף, ושורשים להיות נטועה. לעוף עמוק. להרפות עד הסוף ולהיאחז עד הסוף. אני לא מכירה דרך אחרת להיות את מי שאני. הספר הזה הוא פסקול של החיים שלי. חייתי אותם וכתבתי אותם, לפעמים בד בבד, לפעמים בדילֵיי קל, כמו הזמן שלוקח לרעם להישמע אחרי שהברק התפוצץ לנו מול העיניים.  הספר הזה הוא סיפור המסע שלי אל עצמי. כי הגיע יום שבו התחוור לי שאני חייבת לזוז משבצת בחיים, לפרק את הקֵן שלי, את נמל הבית שלי, את חוף המבטחים שלי שעלה על שרטון. כי כמה אפשר לחיות בניוטרל. מתישהו, איפשהו, מוכרחים להכניס להילוך. וכל אותו זמן משהו בי התעקש מאוד, ומשהו בי הניף דגל לבן.   אז חייתי את החיים שלי, וכתבתי אותם. כל הדרך אל האמת שלי, אל השאלות שלי, ואל התשובות. כי מגיע רגע שבו אדם מסתכל לעצמו בלבן של העיניים ויודע: או שינוי, או לא להיות. כי משהו בו מת,  ובאותה נשימה משהו בו מת לִחיות".