ביקור בית עם המשוררת ליאורה בן יצחק: עיר פנימית / "המחלה כבר אינה מנהלת אותי"

 

המשוררת ליאורה בן יצחק מתייחסת בחלק גדול משיריה להתמודדות עם מחלת הטרשת נפוצה, בה חלתה לפני כ- 22 שנים. בת קיבוץ וצ'לנית בעברה. "משוגעת על מוסיקה בכל גווניה". מנחה סדנאות ל"כתיבה יוצרת" רב תחומית. בשנים האחרונות עוברת מהפך בכתיבת השירה, מאז שנכתב השיר 'דו"ח בריאות', המדבר על מחלתה שפרצה ב-1990, הכתיבה הפכה להיות פתוחה בגובה העיניים לעיני הקורא. "השירים נכתבים לא מחמלה אלא מכח פנימי. השירים מספרים ואינם מסתתרים מאחורי שורות יפות". לאחרונה הוציאה את 'עיר פנימית', שירים, ספרה הרביעי, ומספרת שהמחלה כבר אינה מנהלת אותה.

 

 

 

 

המשורר עודד פלד כתב על שירתה בגב הספר: "העיר הפנימית של ליאורה בן יצחק היא מפה שבה משורטטות במכחול רגיש ובוטח קואורדינטות מורכבות של נופי נפש, הלכי רוח והרהורי לב. יצירתה השירית טבועה בחותם הקֶשֶׁב העמוק. המשוררת קשובה למרחב הפנימי שלה ולמרחב החיצוני הסובב אותה, ומיטיבה לתרגם לשפת השיר ניואנסים של התנסויות, מאוויים, זיכרונות ורגשות. הטבע, גם בהקשר הביתי והעירוני שלו [פרחים, עצים, ציפורים, עונות השנה החוזרות ונשנות], מלווה רבות משורות שיר אלה ומתואר בחדוּת, בססגוניות רבה. מרגשים במיוחד הם השירים המתארים את מכאובי מחלתה ואת ההתמודדות הפיזית והמנטלית אתה. "הכאב הפך לדייר משנה," היא כותבת בבוֹטוּת, ובשיר אחר הכאב לובש את דמות הציפור של יאיר הורביץ, הנמצאת "על גשר הנשמה החסרה." נוגעים ללב הם השירים העוסקים בזיכרונות ילדותה וביחסיה עם הוריה שהלכו לעולמם. כאן היא יודעת לטפל בנושאים במינון נכון של תיאור ואמירה תוך התרפקות על העבר שאינה גולשת להתלהמות. קסם הפשטות והכנות שורה על השירים האלה, המישירים מבט אל הקורא, בגובה העיניים, ומזמינים אותו לחלוק עם המשוררת מסע אל נבכי עולמה העשיר".

המשוררת ציפי ארצי כותבת: שירתה של ליאורה בן יצחק פוגשת בהגדרות מדויקות למצבים דרמטיים ההופכים מפואטיקה למשהו "אמיתי" (עמ'12) "רֶגַע לִפְנֵי הַהִתְעוֹרְרוּת / כַּדּוּר הָאָרֶץ זָז וַאֲנִי אִתּוֹ…" ועוד, (עמ' 16) "הַמַּחְשָׁבָה לָקוּם וְלָלֶכֶת מְשַׁתֶּקֶת…  אצל כל אדם קיים הצורך למתן ביטוי אבל אצל המשוררת ניתן להבחין כי הוא הכרחי, כמעט כמו הקיום עצמו וכך השירים מועברים. נחוץ היה לה לבטא את אותו פרק קריטי 'בלתי הפיך' בחייה בו הושם קץ לתקופה, והחל תהליך ההתמודדות:תחילה האבחון, הידיעה, (עמ' 39) "אוּלַי כְּשֶׁהַבָּרָק הוֹלֵם – הַתּוֹבָנָה מִתְבַּהֶרֶת." ולאחריה ההתפכחות, הבאה לידי ביטוי בהומור מקאברי (עמ' 41), "אֲנִי הוֹלֶכֶת יָשָׁר, אֲבָל הַצֵּל צוֹלֵעַ,/ רֶגֶל יָמִין חוֹרֶקֶת". שם הספר: 'עיר פנימית', ואכן, מהשירים למדתי על העיר הפנימית של המשוררת, עיר מלאת כאב והשלמה, אבל מה שבולטת יותר, היא ההתייחסות להתבוננות של האחרים עליה, ועל עולמה, כפי שזו באה לידי ביטוי, ואולי זה רק פרי דמיונה. 

כתיבתה של ליאורה מוקפדת מאד ונדמה כי המשוררת אשר נקרעת בין שני עולמות: מחד, ההשלמה עם המחלה ומאידך עם היכולת להמשיך בקו ישר ולתת רק לצל לצלוע, ללבוש ולפשוט צורה, כל אימת שהגוף ממושמע. נדמה כי המשוררת מנהלת מסע עיקש לשמר את שניהם לבל ישמטו מאחיזתה. היא מבינה כי אין בידיה לשנות דבר ועליה לקבל את הדין להביט קדימה. אך מותר לה להתרפק על חלומות (עמ' 44) " כְּשֶׁהַגּוּף מְמֻשְׁמָע, הוּא מִתְפַּנֶּה לַחֲלוֹמוֹת." את עברה וגעגועיה היא משמרת בצורת 'חלומות' עליהם היא נשענת בעתות מצוקה כדי להזין את 'הרוח' וכך היא כותבת בשירה "חולמת אותי" (עמ' 10) ובשירים אחרים.

מורכבות השירים הכלולים בספר נותנים ביטוי רב-גוני במסע אותה עוברת המשוררת בחיפוש אחר הנוסחה לדו-קיום עם המצב הבריאותי שלה. המאבק המתמיד מתנהל בין האישה תאוות החיים, השורדת את ההווה, לבין עברה שעדיין חי וקיים בה , וזו המציאות המתישה והכמעט בלתי נתפסת הבאה לידי ביטוי בשיריה. הכל מתרחש ומתקיים לחילופין בין המשוררת לבין עצמה ובינה לבין סביבתה הקרובה והרחוקה. וככל שמעמיקים בתוואי המסע, מבחינים בגעגועים אל העבר השבים ומציפים את המשוררת – המנסה להפליג שוב ושוב אל אותן המראות והמחוזות, כדי לשאוב מהם חיזוקים.

* * * * *

שם: ליאורה בן יצחק

גיל: 63

סטטוס: אם ל- 2 בנים

מגורים: הוד השרון

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר  עיר פנימית, שירים, בהוצאת אבן חושן, 2012

מאין את שואבת את ההשראה בכתיבתך? "אני עדיין ילדת טבע, מתבוננת פנימה והחוצה ורואה כל הזמן רואה דברים חדשים שלא חשבתי עליהם לפני כן. המוזיקה מרחיבה את הנפש, זורמת איתה במדיטאציה רואה מראות חדשים המגיעים כל הזמן ומתחברים לכתיבה. יש לי בפייסבוק מאות חברים אמנים, מגיבה כל הזמן ליצירה המעוררת אותי, מדפיסה 3 שורות, מנקדת ועושה שיתוף. זהו חומר גלם נפלא לשירים הנכתבים אחר כך".

מאיזה גיל את כותבת שירה? "כילדה, אחרי שהורי התגרשו הגיעו השורות הראשונות ואחרי כן עברנו ללמוד בקיבוץ מעברות ואז הגיע הצ'לו. מורתי הראשונה הייתה ג'נבייב טורטליה , אחותו של הצ'לן המפורסם פול טורטליה ז"ל. כל משפחתו עברה להתגורר בקיבוץ מעברות למספר שנים ולנו התלמידים הייתה זו פריבילגיה מיוחדת במינה. שעות הנגינה היו הזמן היחידי לעצמי, לצלילים העמוקים שהגיעו לאט לאט לנפש. באותן שנים הכתיבה פסקה".

ליאורה בן יצחק (צילום: גיורא בילו)

מתי כתבת את השירים המצויים בספרך? האם ליקטת אותם לאורך שנים? "רוב רובם של השירים שנאספו לספר, נכתבו בשנים האחרונות בכתיבה מאוד אינטנסיבית".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "קוראת בעיקר שירה, בהם 'רוצה רק לומר' מאת המשורר ויליאם קרלוס ויליאמס, 'הנפש היא אפריקה' מאת המשוררת נורית זרחי, 'מדגסקר' מאת המשורר הנפלא שלמה לאופר ועוד".

מי המשורר ששיריו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הוא היווה גם השראה לכתיבתך?  "בשנות ה-90 עברתי סדנאות רבות לכתיבת שירה. המשוררת נורית זרחי, השאירה בי את חותמה בתובנותיה על החיים, השירה, בראיה רחבה על העולם, הזמן המרחב והתחלתי לשאול שאלות. המשורר רוני סומק, פתח לי חלון לשירה האמריקאית שנגלתה לי מסקרנת, שונה ממה הכרתי עד אז. המשוררת סירקה טורקה הפינית וויסלבה שימבורסקה הנפלאות, היו לי אבני דרך לכתיבה הפתוחה, המספרת".

איזה ספרים קראת בילדותך? "אמיל והבלשים מאת אריך קסטנר, אסופית מאת לוסי מוד מונטגומרי, 80 אלף מיל מתחת למים מאת ג'ול ורן, נשים קטנות  מאת לואיזה מי אלקוט ועוד ועוד".

איזה 3 ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "שנים רבות שאיני מתיירת בעולם, העולם הפנימי הוא הבית מזין אותי ימים ולילות".

פרסמת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זהו ספרי הרביעי".

ספרי קצת על הספר שכתבת: "חלק מהשירים מתייחסים להתמודדות עם המחלה. עבר – הווה ומה שביניהם בוחנת את הזמן. המחלה כבר אינה מנהלת אותי. היא ישנה חווה אותה לפעמים יותר או פחות. אני שמחה להתעורר בבוקר ועם כל שיר שנכתב, חייה כאן ועכשיו, השירה מנווטת אותי ממלאת את היעוד שלשמו אני כאן, בעולם הזה. ישנן נגיעות בילדות, בהורים, בבניי והתבוננות דרך ראי השירה".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "כותבת כל הזמן ימים ולילות ונהנית מאוד מהספר החדש"

מה הטיפ שלך למשורר מתחיל? "לקרוא ולקרוא שירה".

משפט סיכום: "עם כתיבת השירה בנפשך- לך על זה!"

ליאורה בן יצחק – ספרים

כרית סביונים, שירים, הוצאת כרמל, 1995

גולה גילגולה לגיל הרך, ספר ילדים, הוצאת דני ספרים, 1996

ידיים חולמות שירה, שירים, הוצאת כרמל, 2004

עיר פנימית, שירים, הוצאת אבן חושן, 2012

 

שירים מתוך הספר 'עיר פנימית'

 

עיר פנימית

עִיר פְּנִימִית מַמְצִיאָה אוֹתִי בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ.

אֲנִי טוֹעָה מִתּוֹךְ פִּזּוּר דַּעַת וַעֲיֵפוּת,

הוֹלֶכֶת לְאִבּוּד בִּרְחוֹבוֹתֶיהָ.

 

אֵינִי יוֹדַעַת אִם אֲנִי נֶעֱלֶמֶת        

אוֹ נִבְחֶנֶת בִּיכֹלֶת הִשָּׂרְדוּת,

כְּשֶׁאֲנִי צוֹנַחַת,

פַּחַד מְרַפֵּד אֶת הַמַּכָּה.

לְעוֹלָם לֹא אוּכַל לִלְמֹד מֵהַצִּפֳּרִים,

הַמַּצְפֵּן שֶׁלִּי נִסְדַּק.

נְעוּלָה בְּתוֹךְ סַד

לוֹמֶדֶת לָלֶכֶת.

 

כל אחד צריך בית

 

אֲנִי גָּרָה בְּבַיִת מִשֶּׁלִּי.

יֵשׁ בָּזֶה נֶחָמָה,

אֵינִי צְרִיכָה לְהִתְרַגֵּל

לְבַעַל בַּיִת חָדָשׁ.

הוֹלֶכֶת בְּקֹשִי, לְעוֹלָם

אֵינִי מִתְרַחֶקֶת מֵהַבַּיִת.

עִם הַמַּזְגָן, הַיָּמִים חוֹזְרִים

עַל עַצְמָם, כּוֹתֶבֶת.

כָּל הַזְּמַן כּוֹתֶבֶת.

אֵינְסוֹף עוֹלָם

גָּר

אִתִּי

וְהַנֶּפֶשׁ, כְּמוֹ פַּעֲמוֹן

 

אפילו מחלות מתות מפחד

 

אֵינִי מִתְעַמֶּקֶת בְּיוֹם הַמָּחָר.

עוֹד רֶגַע אֶהְיֶה מְחֻבֶּרֶת לַמָּקוֹם

בּוֹ הִבְשַׁלְתִּי לְסַפֵּר אֶת סִפּוּרִי.

אֲנִי מוֹדָה עַל הַנִּסִּים הַצּוֹמְחִים מִתּוֹכִי.

גַּם כְּשֶׁכּוֹאֵב מוֹרִידָה אֶת הַקְּרוּם הַקָּשֶׁה

וְקוֹרֵאת לוֹ בְּשֵׁם.

אֲפִלּוּ מַחֲלוֹת מֵתוֹת מִפַּחַד.

וַאֲנִי – הַבְּדִידוּת שֶׁתָּמִיד הָיְתָה

שׁוֹאֶבֶת מִלִּים

מִתּוֹךְ מַיִם הַמִּתְקָרְבִים לַמָּקוֹם

שֶׁרָחֲקוּ מִמֶּנּוּ

בָּאֲגַם הַגָּדוֹל שֶׁל הַדְּבָרִים.

 

ואז הכל משתנה

 

אֶצְלֵנוּ לֹא מַצִּיגִים לְרַאֲוָה

תְּמוּנוֹת מִשְׁפַּחְתִּיּוֹת עַל כּוֹנָנִית

הַסָּלוֹן כְּמוֹ בְּאָמֶרִיקָה.

אֶצְלֵנוּ שׁוֹמְרִים הַכֹּל בַּלֵּב.

וּכְשֶׁזִּכָּרוֹן מִתְפּוֹרֵר,

מַדְבִּיקִים בְּדֶבֶק מְיֻחָד

מְהַכֹּלְבּוֹ.

וְאַחַר כָּךְ אֲנִי מְגַלָּה אֶת הָעִיר הַגְּדוֹלָה,                                              

בָּהּ הַכֹּל וְהַרְבֵּה. וְאֵיךְ יוֹדְעִים

עַד שֶׁמִּתְאַהֲבִים לְתוֹךְ בַּיִת מוּאָר

וְאָז הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה:

אָבִי הָלַךְ וְאִמִּי הָלְכָה אַחֲרָיו

עִם הַסַּרְטָן

וַאֲנִי שׂוֹרֶדֶת עִם רוּחַ, הַדּוֹחֶפֶת

אֶת הַגּוּף קְצָת וּמְאֻשֶּׁרֶת

טִפָּה יוֹתֵר מִתּוֹךְ שֶׁקֶט,

מִתְעוֹרֶרֶת הַשִּׁירָה לְלֹא זְמַן

וּמָקוֹם

כִּי כָּכָה זֶה עַכְשָׁו אֲנִי מְדַבֶּרֶת

וְרַק זֶה נֶחְשָׁב

 

ואלה תולדות

                            ללנקה שלזינגר

עֵינָיו שֶׁל הַחַיָּט הַשְּׁכוּנָתִי

מְמַלְמְלוֹת לִקְרָאתִי מֵאֲחוֹרֵי זְגוּגִית עָבָה.

מַזְמִינָה לְפִי מִידָּה, מְחַפֶּשֶׂת בּוֹ אֶת סַבָּא יוּלְיוּס

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הִכַּרְתִּי.

חַיָּט הוֹט קוֹטוּר הָיָה. מקְצוֹת הֲרֵי הַקַרְפָטִים צָבְאוּ עַל פִּתְחוֹ.

תִּשְׁעִים שָׁנָה מֵאָז שֶׁהִלֵּךְ לְצִדָּהּ שֶׁל סָבְתָא בֶּרְטָה 

בַּגִּנָּה הַפּוֹרַחַת בְּחוּסְט.

גֶּבֶר נָמוּךְ קוֹמָה וְהִיא גְּבוֹהָה יְפַת מַרְאֶה, מְתֹעָדִים בְּשָׁחֹר לָבָן

עֵינָיו מְאִירוֹת מִבַּעַד לַנְּיָר הַמַּצְהִיב

הַזִּיכְרוֹנוֹת נֶעֶלְמוּ.

הוּא אֵינָו מִזְדַּקֵּן לְיָדָה, חֲלוֹמוֹתֶיהָ מִּתְגַּעְגְּעִים תָּמִיד. 

הֵם קְרוֹבִים כָּל-כָּךְ

עֵד שֶׁהַמִּלִּים נוֹגְעוֹת בַּצַּלָּקוֹת הַמֵּתוֹת     

בֵּין אוֹשְׁוִויץ לְבֵית הֶעָלְמִין

 

 

 

עיר פנימית, שירים, מאת ליאורה בן יצחק, הוצאת אבן חושן, שנת 2012, 97 עמ'