דויד ובת דודו מאת אריאלה בהלול-דימנד / מסע רווי חושניות וזיכרונות לגעגוע אמיתי

17 שנים נדרשו לאריאלה בהלול דימנד לחזור ולכתוב. לא שירה. החלו אצלה רגעים חדשים של להתכנס בתוך עצמה ולהקשיב לעצמה. "גם לזה צריך הייתה מסגרת. לבד לא יכולתי. משמעתי את עצמי. בכל יום לכתוב מעט. שעה, חצי שעה ולא לוותר. והמילים נשפכו על הדף. זיכרונות טבריה. ואולי הזיכרונות האלה הם רק תירוץ לגעגוע האמיתי". והיא אכן מביאה אותנו בספרה 'דויד ובת דודו' לטבריה, במסע משותף רווי חושניות: נופים, צבעים, ריחות וטעמים מתערבבים זה בזה, לעתים מתעתעים בקוראים, אך בסופו של דבר נוגעים בהם ומובילים אותם לפתרונות ותובנות. הכינרת בסיפור שלה, לדבריה, "כל הכוחות מסתתרים בה. מכושפת, ודמונית ורכה ואהובה ומשנה פניה ומקרבת ומרחיקה".

עלילת הספר: מדי שנה לקראת הפסח, מגיע דויד ממרסיי לשבוע אחד לארץ, לעיר טבריה, לבקר את סבתו האהובה, מצד אביו. הפעם, פגש בבית סבתו את ליה, בת דודו. סקרנית וחסרת מנוחה, היא ממגנטת אותו להרפתקה רווית תשוקה ויצרים דרכה נחשפים ההיסטוריה המשפחתית וסוד אפל הקשור בחייה של סבתו השנייה של דויד, מצד אמו רות, המאיים ומשפיע על המשפחה.

דויד מנצל את הביקור הנוכחי כדי לנסות ולהבין יותר את חייה וסודותיה של סבתו מצד אמו והוא חש שהם המפתח להבנת הבחירה של אמו לעזוב את כל המוכר לה והאהוב עליה ולהרחיק אותו מאביו וממשפחתו בארץ.  בסופו של דבר, הוא יודע שסודות אלו הם גם המפתח להבנתו את עצמו.

במשך שבוע יוצאים דויד וליה למסע בכבישי הארץ ונופיה, סקרנים לגבי סודות העבר, נמשכים זה לזו ונשאבים למסתורין שבדרכים בהן הם חולפים. מסעם המשותף רווי חושניות: נופים, צבעים, ריחות וטעמים מתערבבים זה בזה, לעתים מתעתעים בקוראים, אך בסופו של דבר נוגעים בהם ומובילים אותם לפתרונות ותובנות.

קשרים רבים נשארים תלויים באוויר, אהבות רבות אינן יכולות להתממש, הכמיהה לקשר שורה על כל הדמויות ברומן. העבר וההווה נשזרים אחד בשני ומקלפים מדויד, שכבה אחר שכבה, את סיפור חייו הנפתל. לעיני הקורא נחשף גבר כבן ארבעים וחמש, חזק וחלש, מגלה ומסתיר, אוהב ושונא. בעיקר מנסה להתמודד ולייצב את המערבולות הפנימיות והחיצוניות האופפות את חייו.

למרות שעזב את טבריה לפני שנים רבות, דויד אינו יכול להתנתק מהכינרת. הוא נמשך אליה וחושש מפניה, מנהל איתה יחסים של אהוב לאהובתו, מנסה להבין את  השפעתה על  משפחתו לדורותיה,  ובעיקר מנסה לנצח את כוחה המיתי ולהטביע  את סיפורי המשפחה הקשורים בה.

אריאלה בהלול-דימנד נולדה בשנת 1956 בחיפה, לאב יליד טבריה ואם ילידת ונצואלה. היא מתגוררת בחיפה, נשואה ואם לשניים. בעלת תואר ראשון בספרות עברית וחינוך, ותואר שני במנהל החינוך ותכניות לימודים מאוניברסיטת חיפה. לימדה ילדים בירושלים, בית שמש וחיפה.

אריאלה בהלול-דימנד מספרת כי חלפו 17 שנים מאז שהוציאה את ספר שיריה הראשון, בשנת 1996,  'נוצה אחר נוצה קדח האור' (ספרי עיתון 77) ועד רומן ביכורים חדש זה שלה. "19 שנים שאני מנהלת את בית הספר הפתוח בחיפה. שני מעגלים חוץ ופנים. מנהלת בית ספר, אני עומדת מוכנה כולי, הגוף, הפנים, הנפש להיות שלהם. של התלמידים ושל המורים ושל ההורים ושל כל המערכות הסובבות אותי. 17 שנים של עבודה מהפנים אל החוץ. להיות קשובה ולתת מענה.

הכתיבה נשארה מאחור. כתיבת השירה בכלל. להתקרב לנפש ולגעת בתמצית הרגש הפנימי, לא הצלחתי כשהקולות של החוץ מושכים אותך ותובעים ממך  וסוחטים ממך עד הטיפה האחרונה את הנפש. אני שלהם.

17 שנים נדרשו לי לחזור ולכתוב. לא שירה. עדיין לא. עבודת הניהול לא מאפשרת את הזיכוך הזה את המגע הכל כך מדויק במה שקורה עמוק פנימה. אבל המילים היו חזקות . געגוע לילדות ולמקום אחר. אולי הנפש רצתה לנוח מעט מהאינטנסיביות הכמעט בלתי אפשרית להיות מנהלת של בית ספר ייחודי. כזה שהמחיצות בין הבאים בשאריו נפרמים בסיטואציות רבות כזה שאני לא רק מנהלת ומורה אלא קודם כל אשה מקשיבה.

והחלו רגעים חדשים של להתכנס בתוך עצמי ולהקשיב לעצמי. גם לזה צריך הייתה מסגרת. לבד לא יכולתי. משמעתי את עצמי. בכל יום לכתוב מעט. שעה, חצי שעה ולא לוותר. והמילים נשפכו על הדף. זיכרונות טבריה. ואולי הזיכרונות האלה הם רק תירוץ לגעגוע האמיתי. אבא שלי מת לפני עשרים ושתיים בכל יום שישי נסענו לטבריה עד שהמורה קראה ואמרה לאבא שאנחנו מפסידים חומר לימודים. המורה  הפסיקה לנו את הנסיעות. הגיבורה שלי בסיפור לומדת להיות מורה.

מזל שנשארו החופשות. בכל חופשה נסענו לטבריה. אחי אבי ואני.  על המרפסת הענקית של סבתא שלי.  קרו הדברים שהיו רק שלי. מביטה במבוגרים ולא צריכה לתת דין וחשבון ולא צריכה להיות בהתפנות אל החוץ. רצה בשבילים בחצר הענקית .50 שנים עברו ואני זוכרת כל ריח  בשביל שהוביל לכניסה של הבית, או בונה זיכרון של הריחות, וסבתא שלי הגדולה עם הסינר הנצחי ומטפחת הראש וארון האגוזים שהייתה מחביאה מכל הנכדים וסופרת בקפידה בכל פעם כשפתחה וחילקה לנו כמה ואנחנו כבר ידענו איפה המפתח .

ואני רואה את התלמידים שלי, ואומרת לעצמי שגם להם יש מפתחות אסורים ושוב אני הופכת להיות אריאלה המנהלת ורואה את התלמידות והתלמידים שלי וחושבת אם להעלים עיין או לא וכמה להעלים עיין הרי הם צריכים גם את הסודות אבל אני מורה ומחויבת ומיד מתחילה שיחה ביני ובינו או בינה  ואין שקט פנימי וכל הכוחות נמשכים החוצה ועומדים לשרות.

ואז אני רצה לנדנדנות בחצר של סבא שלי ומקבלת סחרחורת  כשאני מתנדנדת ומעיפה עצמי בכל הכוחות אבל זאת הסחרחורת שלי ואיש לא נמצא לידי. ואיך זה שלייה  בת הדוד לומדת הוראה ורוצה להיות מורה. ואז אבא שלי לוקח את סבא במכונית הדופין שלו למסעדה על שפת הכינרת ונפרשים כל הכחולים וכמעט נוגעים בכפות רגלי ואני עומדת מול האגם הענק הזה ומרגישה את כל ישותי אני מול הכינרת. רק שתינו. ואינני צריכה לומר דבר ואינני של אף אחד.

וכשאין חורף אנחנו שוחים בכינרת. המבוגרים מרשים לי להיכנס לבד. בעיניהם היא לא סוערת הכינרת. אין בה גלי ענק. ואני תמיד שוחה לעומק. חרדה ומפוחדת והתחושות האלה מרגשות אותי. ועוד רגע אולי המים יכסו את פני ולא אוכל לנשום. ואני  עומדת דמומה לא נוגעת בקרקע ושם, ממול רחוק וקרוב, נדמה לי שאני רואה בתים לבנים קופסאות מתערטלות בטיפות מים שניתזות על עיני ואני מדמיינת לי משפחה שיושבת שם ותוהה . 

שעות הייתי במים שוחה, צפה, צוללת. ואני שומעת ולא רוצה לצאת מהמים. בשקט. לבד. והאח שלי ובני הדודים שלי נמצאים על החוף וקופצים משובר הגלים ומהמקפצה ואני שומעת את הקולות והצחוקים ומתבודדת בים. אני צריכה את השקט הכחול. והכינרת בסיפור שלי, כל הכוחות מסתתרים בה. מכושפת, ודמונית ורכה ואהובה ומשנה פניה ומקרבת ומרחיקה .

ולרגע אני מסתובבת במים  ומגדל ענק מסתיר לי את השמיים תחנת הקמח של סבא שלי. היא הייתה ענקית. הבניין הכי גדול מול הכינרת. ובפנים אפלולית. וריח  של קמח שסתם את פתחי האוורור ובעיקר את הצמיגים השחורים המחוספסים והשחורים אני זוכרת ועליהם שקי יוטה ענקיים כורסים מחמת הקמח שמלאו אותם. זיכרון? חלום? בדיה?

ודויד בסיפור לוקח את לייה לטחנת הקמח וטחנת הקמח היא מקום בו אפשר להתכנס ולהחביא והאפלולית מאפשרת לגעת ולהמציא ושם נרקמים נימים של קירבה.

ודויד בסיפור מגיע בכל שנה לביקור של שבוע אל סבתא שלו כדי לאפשר לנפש שלו לנוח כדי לקבל את החיבוק הזה שהוא מתגעגע אליו .להסיר מעל עצמו את הדאגה והמשימות שהוא עושה עבור כולם, לגעת לעבור במקומות שיכל היה להיות שם רק עם עצמו.

אבל הפעם הוא פוגש את לייה בת הדוד שלו אצל סבתא".

19 שנים מנהלת את בית הספר הפתוח בחיפה. לפני כן הייתי מורה בירושלים. לייה הגיבורה שלי גרה שם. אני מתגעגעת לירושלים. לדרך המתפתלת  שהייתי עושה מחיפה לירושלים

זה היה ברור שאנהל בית ספר "אחר"  כזה שגבה העיניים הוא חוק  שאסור לעבור אותו . כזה שאוכל להיכנס אליו בחיוך ולצאת בחיוך. שארגיש אותו בגוף שלי , כזה שלפעמים אני שומעת עצמי מדברת אל הילדים ותוהה אם זה לא מה שאמרתי לילדה הפרטית שלי היום בבוקר או לבן שלי אתמול. כמעט שאין מחיצות ביני ובין הילדים.  כך אני רוצה ללמד אותם. כך אני מציעה להם את השבילים שיצטרכו לבחור.

להיות מורה זאת אהבתי הגדולה. ללמד את הקטנטנים האלה, שירה. להקריא להם שירה ולצייר איתם שירה ולכתוב איתם שירה. האהבה שהם נותנים לא תלויה בדבר. גם חולפת ומפנה מקום לאהבה של אלה שבאים אחריהם. כמעט אי אפשר להתגעגע בעבודה הזאת. ההוויה היא הדבר עצמו. הכח הפורץ מחמש מאות הילדים והילדות אינו מאפשר דבר חוץ מאשר להיות על המשמר וקשוב אליהם בכל רגע.

נכונה לספק להם את מאווייהם וצרכיהם הלימודיים והחברתיים . אין רגע אחד של שקט. המולה כמעט בלתי אפשרית. זה בית ספר שהכיתות שלו אינן מתחילות ונגמרות בארבע קירות.

הילדים לומדים בחוץ. אני צריכה לראות את הילדים אני רוצה אותם לידי.  המסדרונות משמשים ללמידה ופעילות שלהם, החדר שלי הוא גם החדר שלהם.

לכל ילד תפקיד אחראי על ילד אחר בבית ספר. לשעה אחת בשבוע באופן חברתי. הילדים יודעים שאנחנו סומכים עליהם שמותר להם לבקש ולשאול ולהתנגד. אבל הילדים יודעים שכדי להשיג ולשכנע הם צריכים לחשוב  איך לעשות זאת. הם יודעים שהרבה אחריות מוטלת עליהם בכך שאנחנו סומכים עליהם. בכך שאנחנו מאפשרים להם להיות שותפים לעשייה השונה למחשבות השונות בבית הספר.

זה בית ספר שמאמין בכל סוגי הלימוד ובכל צורות הלימוד. רק לעשות את כל המעשים כדי לדעת מה מתאים למי ולמה. זה בית ספר שמאמין באומנות. שפת האומנות אינה רק יופי ותחביב אלא חובה להתפתחות השכלית והרגשית והנפשית של הילד. הלימודי העיוניים לא יכולים להיות מנותקים מאומנות פלסטית ותיאטרון ושירה וכתיבה .זה המזון שלהם זאת ההתפתחות שמשרה על הילדים יכולות חשיבה מסתעפת ויצירתית בבואם לדון בנושאים שונים.

זה בית ספר עירוני שמחפש את השדות והוואדיות ובכל פינת טבע  אפשרית, ללכת בה ללמוד בה ולטפח אתה".

פרק ראשון מתוך דויד ובת דודו, מאת אריאלה בהלול-דימנד

 מצאו אותה מוטלת על החוף.

כשהרימו אותה נשארה תבנית הגוף שקועה בתוך חלוקי הים וגרגרי החול. הדייגים שלה התעקשו להשאיר אותה כך. לא נתנו שימחקו את המשקע שנוצר. שלושים יום ישבו ושמרו שהמים לא יטשטשו את העקבות שהותיר גופה.

אשה קטנה. ששכבה מכווצת. שכינסה את גפיה.

כשנשאו אותה לבית החולים היו צריכים להפריד בכוח בין ידיה ורגליה שלפתו אלה את אלה.

דויד. זאת החופשה השנתית שלו.

על המרפסת העגולה בבית סבתו, מצא עצמו יושב מול לִיָה, בת-הדוֹד שלו, נשאב לתוך פרץ שאלות שהמטירה לעברו.

לפנות בוקר נחת ממרסיי. במונית לטבריה סובב מעט את ידית החלון ונתן לזגוגית לשקוע. התענג על רוחות האביב הקרירות שדגדגו את זיפי זקנו ודקרו בעדינות בלחייו.

מדי שנה, בימים האלה, שבוע או עשרה ימים לפני ערב פסח, היה מגיע לטבריה. כל השנה נתן לתחושת הגעגוע ללחוש בעדינות בגופו. חש בחמימות הזאת שהתרחשה בו ונשמרה עד הביקור. אהב את הציפייה לקראת הנסיעה.

הוא ירד מהמונית בפתח ביתה של סבתו. שנה. זה הזמן המדויק שעבר מביקור לביקור. מן היום ההוא, כשהיה בן ארבע, לא החמיץ אף לא ביקור אחד.

הפעם הגיע ומצא שם את לִיָה.

הוא ישב במרפסת של סבתו, בוחן את שינויי העלווה מהשנה שעברה. המהום שלא הכיר, גרם לו לסובב את ראשו אל הפתח הנמשך מהמרפסת אל חדרי הבית. מבעד לאור הערב הרך, ראה אותה במעורפל. בידה אחזה תמונה. מבט מהיר אחד הספיק לו.

לבוש בג'ינס נצחיים, דהויים מעט, מתח את זרועותיו לאחור ונדנד קלות את רגליו האחוריות של הכיסא. קשת הגב נמתחה. עצר והחזיר את ידיו לפנים, מניח אותן על ברכיו. ברווח הפנימי שבין ירך לירך ניצבה כוס עם מיץ ענבים. הוא נטל אותה.

ליה התקרבה ומסרה לו את התמונה. לקח אותה מידיה ולא הרים את עיניו מהתמונה המהוהה.

"מצאו אותה מוטלת על החוף," חזר על המילים, מסתכל בפעם המי יודע כמה על אותה תמונה חיוורת, היחידה שהיתה על המדף, מונחת כמעט מוסתרת בקצה שורת הספרים העליונה בסלון אצל סבתא שלו.

"מי מצא אותה?"

"החברים שלה. דייגים. לילה קשה. חודש דצמבר היה ידוע כחודש של סערות. מי שיצא לדוג פחד פחד-מוות. החלטה אחת לא נכונה מצדם והיו עלולים למצוא עצמם בתוך ים שועט לתוך קרביהם."

ליה הביטה בדויד בעיניה השחורות, נוצצות וחודרות. היא לא הרפתה.

לא היה מספיק אור כדי שיהיה בטוח, אבל הוא חשב שהיא מגלגלת אותן מהר מדי. הרימה את ידה ונגעה באצבעה באחת מעיניה: "משהו לא בסדר?"

"הן תמיד כך?"

"מי?"

הבעת פניה העידה בה שלא ירדה לסוף דעתו. חשב שהגיב מהר מדי למה שסער בעיניה. רצה למשוך בחזרה את השיחה. להתחיל רגיל. לא הצליח להתנתק מהעיניים האלה ומהגבות הדקיקות והארוכות. הניח את הכוס וקם מכיסאו להדליק את נורת הניאון. דברים לא קורים סתם, הרהר, משנן את המנטרה שהיה משנן בכל פעם שנתקל במקריות מוזרה. דמות לא-ברורה ריצדה מול עיניו בשעה שניסה להסיר מבטו מפניה. הגבות – מה יקרה כשייפגשו מעל עצם האף?

"תכבה," שמע אותה, "אני לא אוהבת את האור הזה."

דויד התעלם מבקשתה, חזר לכיסאו, לקח את הכוס והניחה שוב בין רגליו.

"בדרך כלל," אמר, "לא יצאו לים בלילות חשוכים וסוערים. בשעות הזועפות האלה, כשהיה נדמה שאפילו גלי הים נחרדים מעוצמת תעוזתם, היו הדייגים מתכנסים באחד הבתים. על רצפת החדר, במרכז, ניצבה פתילייה ועליה סיר מבעבע ושוצף קצף סמיך של מרק דגים. המרק הרותח שימש להם תחליף למכשיר חימום. נתחי דגים והרבה ירקות חריפים שנקצצו לריבועים זעירים מילאו את הסיר והפכו את המרק לעיסה שחיממה את בטנם, בשעה שחיכו חסרי סבלנות לשינוי מזג הגלים. מדי כמה דקות, בתור שנקבע על פי מפלס המרק שהתמעט, שאל מישהו לגבי הרוחות, כמות הגשם וגובה הגלים…"

דויד השתתק. העייפות, המילים הרבות, הזיכרון שהיה צריך לזכור ולא התכונן לו, פניה של ליה הגומעות כל מילה, והעובדה שעדיין לא לגם לגימה אחת מהכוס שהחזיק בין ירכיו, נתנו אותותיהם.

הוא נשם נשימה ארוכה, לקח את הכוס ושתה אותה עד סופה.

"אתה מכיר את המקום?" ליה טרדה את מנוחתו בקולה המהיר, עיניה לא מניחות לו לרגע, "את הכנרת בזמן סערה?" עיניה רשפו וטלטלו.

"לא. לא יצא לי."

ליה זזה באי נוחות. הגבות השחורות החלו להתרחק זו מזו.

"כמעט כמו הסערה ההיא."

ליה לא הסירה את מבטה מפניו. "אני לא מבינה."

"אני רואה אותך כך ויכול לדמיין את הסערה הנוראית אז, כשחיפשו את סבתא שלי."

"זאת לא סערה, אולי גל אחד שמתפרץ. לא כדאי לך להיות לידי בסערה אמיתית."

תנסי אותי, הרהר בינו לבינו.

סבתא שלהם נכנסה עם שתי כוסות נוספות של מיץ ענבים: "תשתו, בריא, מהבציר האחרון."

דויד הראה לה את הכוס הריקה וחייך. הניחה את הכוסות על מעקה המרפסת, התקרבה אליו ונגעה קלות בשְׂער ראשו: "לא הספקתי להגיד לך שלִיה כאן."

היא חייכה אל ליה שערבבה באצבעה את המיץ הסמיך בכוס, ושבה ונכנסה לתוך הבית.

דויד אמר: "כשאמרתי שמצאו אותה על החוף, התכוונתי לסבתא שלי מצד אמי."

"ידעתי." ענתה בשקט.

הוא הביט בליה: "את יודעת הרבה."

"אתה לועג?"

"אני עייף."

"אני מתנצלת," אמרה במבוכה, "אפילו לא שאלתי אותך – איך היתה הטיסה?"

"ארוכה."

"ואני ישר מתעלקת עליך."

קירב את הכוס לשפתיו ולגם.

היא לא יכלה להתאפק: "יהיה נורא אם אני אשאר כאן שבוע?"

"לא יהיה נורא."

ליה התעקשה: "אם זה בכל זאת יפריע, אני אסע." עיגולים אדומים, חיוורים, נרקמו על לחייה.

"אם אצליח לנוח, נוכל לרדת יותר מאוחר לכנרת."

השחור בעיניה קדח, האדום כבר בער על לחייה: "תיקח אותי למקום ההוא?"

"למקום ההוא." אמר לה.

"אני אחכה לך כאן על המרפסת," אמרה בשקט, "אחרי ארוחת הערב שסבתא תכין לנו."

 

בסלון המוּכר, עם ריח הקירות שהוא אוהב להתענג עליו, חש תחושה מוזרה.

נגע בכף ידו בצוואר. דימה שעצם הגרון התארכה מבפנים וצמחה לו אל תוך הלוע. ליה הפתיעה אותו במטַר שאלותיה, ויותר מכך הופתע בעצמו על שנענה בקלות לשאלותיה. אולי היא דומה לאמי? בלע את הרוק שבחלל פיו וביטל כהרף עין את המחשבה. הרי אם ידביקו את גבותיה השחורות לפנים הלבנות של אמו, תצא זעקה ממצחה. כמעט כמו להדליק גפרור ולהבעיר בו את הכנרת. אולי זה השקט החסר שבה, אותו שקט שעטתה אמו כשמלות ארוכות, מנסה להסתיר את הרעש המבעית שהיה ממלכד את איברי גופה ומרעיד את פעימות לבה. אולי מעברי הזיכרון שהזכירו לו באופן מקוטע את פני הנשים המחבקות, אלה שנתן להן לפתות אותו ולחשוק בגופו לילה אחר לילה.

הוא הסתובב וחזר למרפסת.

היא ישבה באותו מקום. הרימה עיניה בשאלה. הוא חשב שאישוניה התרחבו מעט. הם משקיטים לה את הפנים.

"שוב אתה מסתכל עלי ככה?!"

הוא התנצל בנימוס: "אני כנראה אסתכל עלייך הרבה." הוא הסיט את הנושא: "אני מעדיף לצאת עכשיו, לפני החשכה."

"מה בוער?" שאלה סבתא, שנכנסה בעקבותיו למרפסת, "רק הגעת, דויד."

ליה קמה נמרצת ונישקה את סבתה: "הוא רוצה להראות לי את הכנרת."

"את מכירה אותה."

"רוצה להכיר יותר."

סבתא נענעה בראשה. דויד התקרב ונשק על מצחה.

"חששתי שתתחרט." אמרה לו.

כשהגיעו לג'יפ, ניגש לצד הדלת שלה פתח וחיכה שתיכנס. "למה שאתחרט?"

"רק הגעת. נראית לי עייף."

"אני עייף."

היא נכנסה והתיישבה בשקט.

הם נסעו.

"אני אשתוק," אמרה.

"על מה את רוצה לדבר?"

"אני צריכה לשמוע."

"את תשמעי את הים."

הם הגיעו. כיבה את המנוע. הביט נכחו: "את רואה את טחנת הקמח?"

"אני רואה," אמרה לו, פתחה את הדלת ויצאה. דויד יצא והלך אחריה.

"תלכי ישר."

היא סובבה את ראשה אליו: "אתה חזק בהוראות."

"תביטי קדימה, אחרת תפספסי."

"מה יקרה, אני אטבע?"

היא הרימה את ידה ושפשפה את עיניה. כפעמון אזהרה נשאב לתנועת היד שלה. תחושה של סכין חדה בגופו. צעדה כמה צעדים גדולים ונעצרה.

"קרה משהו?" שאל.

שתקה.

הוא חשב על העיניים ששפשפה באכזריות.

"מוזר…" פלט.

"מה מוזר?"

"אמא שלי… דרכך אני רואה אותה."

"אני דומה לה?"

"את הכל – חוץ מלהיות דומה לה. היא לבנה, ויש לה שיער לבן ועור לבן ועיניים שקופות."

היא התקרבה אליו ופערה את עיניה: "מה עוד אתה רואה?"

דויד התרחק מעט, אבל את מבטו לא ניתק ממנה. "האישונים גדלים," אמר לתוך עיניה.

"ברור. חושך. הם מתאמצים. לא כל יום אמא שלך מבקרת אותם."

"בואי, צריך להמשיך."

האור היה חיוור מאוד. שם לב שנעליה גבוהות. היא פסעה פסיעות גדולות. בכל פעם שכף רגלה שקעה בתוך חלוקי הנחל, נוצרה סביבה גומת אבנים.

"מהג'יפ, הטחנה נראתה הרבה יותר קרובה." אמרה לו.

"נכון. היא התרחקה."

"דויד…"

היא רוצה שתעברי את הטקס לפני שאת נכנסת אליה."

"טקס?"

"לפני שנכנסים לטחנה חייבים להגיע למקום ההוא. לשבת בשקט ולהקשיב לגלים. יש לילות שמצליחים לשמוע את לחשם ולהקשיב לסיפור שלהם. יש לילות שלא."

"אתה שמעת?"

"אני מדבר איתם כל שנה."

ליה נעצרה חיכתה שיתקרב. "זה קצת מפחיד."

"אני שומר."

לקחה את כף ידו והחזיקה בה. חש בקרירות נעימה מתפשטת.

"היד הרזה שלך תואמת," אמר.

"למה?"

"לנעל הארוכה שלך."

"שתיהן ממשיכות לגדול." אמרה.

"אם כך יהיה מעניין לבוא בשנה הבאה."

"לא לכל אחד אני מראה."

"לבני-דודים את מראה?"

"תלוי," היא אמרה. "אתה מרגיש?"

"אני מרגיש."

"התכוונתי לרסיסי המים שזוחלים לתוך הבגדים. שונאת שהגרביים שלי נרטבים. קלטה שדויד מתבונן בה. בלי משים הרימה את ידיה ללחייה.

הוא נעצר והתיישב על קו המים, התעלם מהאדוות המרטיבות את הג'ינס, חלץ את נעליו, הסיר את הגרביים והביט על המים.

"זה המקום?" שאלה.

"שבי כאן." הוא סימן לה על אבן שמונחת לצדו. "לא תירטבי."

איך מקשיבים לגלים?"

"עוצמים עיניים. שותקים."

"שני דברים שאני לא מסוגלת."

כשהתיישבה, סיפר לה בשקט: "סבתא שלי היתה מצטרפת לדייגים באמצע הלילה. טבריה שחורה. פנסים עמומים. הם ידעו בדיוק מתי מותר לצאת ומתי אסור. לפנות בוקר, כשמצאו אותה על החוף, חיפשו את כל החברים שלה. את כולם מצאו בבתים. אף דייג לא דיווח על יציאה לדיג."

"כלומר?"

"באותו לילה לא היה דיג לילי. האשה הזאת מעולם לא יצאה מהבית לים לבדה. תמיד בחברת הדייגים או הגברים האלמנים שעבדה אצלם."

"אז מה קרה שם?"

"יום הולדת. סבתא שלי אולי בת עשרים וארבע, אולי פחות, עבדה אצל אחד האלמנים של טבריה. נהוג היה שנשים רווקות מקבלות חדר בדירה תמורת עבודות בית. שנים אחר כך סיפרה שאותו לילה היה יום ההולדת של האלמן שעבדה אצלו. כמעט כל השנה הוא חיכה ליום הזה. היציאה היחידה שלו מהבית היתה ביום ההולדת שלו. מסעדה קבועה בבית מלון על המים. בכל שנה היה מגיע אחד האחיינים שלו ולוקח אותם למסעדה. היה חודש דצמבר. מספרים שסערה כזאת טבריה לא זכרה ולא זוכרת עד היום."

"יודעים אצל מי עבדה – אז מה הבעיה?"

"כנראה שהיו בעיה או שתיים. כששאלו את האלמן שלה, הוא התעקש שהם חזרו הביתה יחד, שהיא עזרה לו כרגיל להתפשט ולהיכנס למיטה. הוא זכר אפילו את כוס התה שהביאה לו."

"איפה מצאו אותה?"

"על החוף. לפנות בוקר. ללא הכרה."

"מי מצא אותה?"

החברים שלה, הדייגים. בהתחלה לקחו אותה לאחד הבתים. לא מיהרו לבית חולים. טיפלו בה. חיממו את הגוף שלה ליד סיר מהביל. חשבו שאם תריח את הריחות המוכרים, תתאושש. עטפו אותה בשמיכות. פתחה עיניים. ישבו לידה והמשיכו להרטיב במגבת חמה את הפנים שלה, את הגוף, הכינו לה אוכל רך. לא השאירו אותה לרגע לבד."

"מה אמרה להם?"

"לא דיברה אבל הביטה בהם. ככה היתה יומיים, שלושה. שמרו עליה. לא נתנו לה להיות לבד. אחר כך בא הרעש הגדול."

"רעש?"

"היא התחילה לדמם. הדייגים נבהלו. לקחו אותה לבית-חולים. כאן למעלה." דויד הצביע על שורה צפופה של בתים. "עכשיו בתים, אבל אז רק גבעות ובית חולים אחד," אמר, "בבית-חולים עשו משמרות. טיפלו בה. לא היו אחיות ליד המיטה שלה. לא היה צורך. הדייגים שמרו עליה. כל מה שהיה צריך עשו; בשבילה. הדימום לא הפסיק. שם גם גילו…"

"מה?"

"שהיא נאנסה."

"נאנסה?!…" ליה לא התאפקה: "האלמן?"

דויד צחק: "טבריה סערה באותם ימים. האלמן הזה כמעט לא יצא מהבית. ליתר ביטחון בדקו."

"נו…"

דויד השתתק.

"סבתא שלךָ נאנסה. אני רוצה להבין מה קרה שם, למה אתה מקשה עלי?"

"אני מספר לךְ סיפור שקרה לפני כמעט שישים שנה."

"סיפור?"

"בואי ניכנס לג'יפ. קר לי כאן."

התעקשה: "אמרת שצריך להקשיב לגלים."

"נחזור בפעם אחרת." הוא החל לגרוב גרביים, החזיק בידו את נעלי הספורט, קם ופסע לעבר הג'יפ. ליה, כפופת ברכיים, ישבנה מורם מעט באוויר, בהתה בקו המים שנגע בכפות רגליה. היא נשארה על מקומה. דויד נעמד ליד דלת הג'יפ וחיכה. היא סובבה את ראשה לכיוונו, התרוממה ממקומה ונעמדה.

"בבקשה," התחננה, "תספר לי מה קרה שם… היה אונס. סבתא שלך נכנסה להיריון מהאונס הזה. לא היית נולד אם זה לא היה קורה."

דויד פתח למענה את דלת הג'יפ. היא נכנסה, גם הוא נכנס. הביט וראה שפניה התרככו. השרירים ריפו את העור ולחייה התעגלו. למרות שהיה אור חלש, ריתקו אותו הבעות פניה.

"תשאלי."

"תספר לי עליה."

היא הסבה בפתאומיות את פניה ונפגשה בעיניו שלא הסיר ממנה כל השיחה.

"שוב אמא שלך בעיניים שלי?"

"כנראה."

לא הניחה לו: "אולי היא תספר לי."

"היא תשמח."

"אז תחייג אליה עכשיו," התעקשה.

 

גם הנשים ההן התעקשו. הוא התמסר להן בקלות. נגע ומישש את בשרן הַרגיש והרך, המתוח והפגיע, בשעה שהיה מתפרץ בתשוקה וכובש את גופן. ליה כמעט משכה אותו לתוך ההמולה שחשש ממנה. תערובת מגרה של מילים גררה אותו למקום ההוא, המתקתק והאפל. עם הנשים שהיו לו, מעולם לא דיבר. רק חיכוך גוף בגוף. ליה התעקשה שידבר. היא הזיזה את ראשה במהירות, חתכה את האוויר בהסיטה את ראשה לימין ולשמאל, וחייכה חיוך גדול. הוא אהב לראות אותן מרוצות. זאת הקרקע הטבעית שלו. לרָצות את הנשים שאהבו אותו.

"יש מחברת," אמר, "סבתא שלי כתבה הכל במחברת."

"איפה היא?"

"אצלי."

דויד עצר את הג'יפ. כיבה את המנוע. הסתובב והביט אליה. את כל פניה ראה. ניסה לנעוץ את מבטו באישוניה המתרוצצים.

"מה היה כתוב?" שאלה.

"כשסיימה לאכול יצאה לעשן. האלמן חיכה במסעדה. רבע שעה עישנה."

"זאת הרבע שעה?"

"כן. ניגש אליה איש. היא ידעה מי הוא. ביקש ממנה אש. טבריה קטנה. במחברת היא כתבה שהיה קר. שכל מה שרצתה זה לגמור את הסיגריה. הוא תפס אותה חזק ביד."

"מספיק…" לחשה, "אל תספר יותר."

אנחת רווחה השתחררה מפיו. התניע את הג'יפ. כמה דקות לפני שהגיעו, אמר: "זה כל מה שרצית?"

"לא יכולתי לשמוע."

שוב לא דיברו עד שהחנה וכיבה את המנוע.

"כבר אין עצי מנדרינות," אמרה לו כשהחלו לטפס בשביל, מביטה לצדדים בסבך השיחים שצמחו פרא. היא פתחה את דלת הכניסה שמעולם לא היתה נעולה, וצעדה ישר לחדרה.

 

"ידעתי שלא תישארי שם," דויד אמר לה כשנעמדה מולו במרפסת בטי-שרט ארוכה ובמכנסי טרנינג. "שבי." קירב לה את הכיסא והיא התיישבה.

"מתי תיקח אותי לטחנה?" הסתובבה אליו חסרת סבלנות.

"יש לנו שבוע להיות יחד."

היא קמה מהכיסא, התהלכה עד קצה המרפסת וכשגבה אליו המשיכה: "סבתא שלך היתה בגיל שלי."

"נכון." אמר לה בשקט, ולליה היה נדמה שמשהו בגוון קולו מזכיר לה את אבא שלה.

"תספר לי," ביקשה, עדיין בגבה אליו.

למרות עייפותו ידע שלא ידחה אותה. היא לקחה כיסא וקירבה אותו אליו. התיישבה מולו. הוא בחן את פניה לאור הניאון החיוור. האישונים שלך הם סוד גם מפנייך, חשב.

"האלמן ההוא," התחיל, "לא ויתר עליה. רצה שתישאר לעבוד אצלו. כשרות נולדה, החליטה לחזור אליו. התעקשה שהדייגים יבואו בכל ערב וייקחו אותה ואת רות לבית הקטן שלה ליד המים. היא והחברים שלה והילדה היו יושבים בבית שלה. לפעמים שעה, לפעמים שעתיים. שותים תה חם ומחזירים אותן לביתו של האלמן. סבתא לא עזבה את רות לשנייה אחת. הן ישנו באותה מיטה…"

ליה ראתה בהרות אור מרצדות בעיניו הכחולות.

"אמא שלי," המשיך, "מעולם לא למדה בבית הספר. סבתא פחדה שייקחו אותה ממנה. למרות שניסו לברר, לא הסכימה להגיד מי אנס אותה. חשבה שאם לא תגלה, ישכחו."

"מה היה לילדה לעשות עם שני זקנים?"

"אמא שלי היתה ילדה שקטה. מסתובבת סביב המבוגרים. היא נולדה לבנה. שקופה. פעם, אחד האלמנים אמר לאמא שלה, שגם כשהבת לבושה, אפשר לדעת בדיוק אם היא רגועה או כועסת – כל כך שקופה היתה בצבע העור שלה. ילדים חברים לא היו לה מעולם."

"אתה, כנראה."

"כנראה מה?"

"היית החבר הראשון שלה."

חייך: "בדיוק כמו בספרים."

"מה בספרים?"

"את מדברת ואני מתכווץ."

"אני לא רואה."

"בדמדומים בדרך כלל לא רואים."

"בת כמה היתה אמא שלך כשהתחתנה?" שאלה ליה.

"שש-עשרה. אולי פחות."

"ואבא שלך?"

"עשרים וחמש."

"היא העבירה אותה לאבא שלך בגיל שש-עשרה? לא שלחה אותה לבית ספר, לא נפרדה ממנה לרגע, ובגיל שש-עשרה עזבה אותה? ועוד עם מישהו שמבוגר ממנה בעשר שנים?!"

"תשע… בוודאות אני יודע, שאבא שלי הוא היחיד שאהב את אמא שלי אהבה אמיתית. אמרתי לך שהיה בה משהו שגרם למבוגרים לרצות לגונן עליה. מהפעם הראשונה שאבא שלי ראה אותה משתרכת בחנות שלו אחרי אמא שלה, הוא התאהב בה."

"אבא שלך בטח נפגע מאוד כשהיא החליטה לעזוב אותו אחרי כמה שנים."

"זה סיפור ללילה אחר…" אמר, "אני מנחש שיהיו לנו הרבה שעות אמא שלי."

ליה גלשה לתוך כיסא העץ, שלחה את רגליה קדימה והניחה את שתי זרועותיה על משענות הכיסא. הביטה על פניו מאוכזבת מעט: "תסביר לי, איך אמא שלה עזבה אותה והעבירה אותה לאביך? תסביר לי."

"מחר."

"אני לא הולכת לישון!" חריצי עיניה המטירו כעסים. "אני נשארת כאן."

היא שילבה את ידיה על חזה, הניחה כף רגל אחת מעל השנייה. דויד שם לב שהיא מחככת את נעליה זו בזו.

"את רוצה שאביא לך שמיכה?"

"אני רוצה שתספר לי."

"את תצטרכי להתאפק."

הוא קם וניתַק מהכיסא: "אני הולך."

 

 

 

דויד ובת דודו מאת אריאלה בהלול-דימנד, הוצ' ספרי עתון 77, שנת 2013, 221 עמ'