אינטואיציה מאת ד"ר ג'ודית אורלוף / לדעת כיצד להתחבר לחוכמה הפנימית שלנו

אינטואיציה מאת ד"ר ג

הפסיכיאטרית ד"ר ג'ודית אורלוף, מספרת בספר 'אינטואיציה – להקשיב לקול הפנימי' את סיפור חייה הבלתי רגיל ומלמדת את קוראיה כיצד להכיר במתנות האינטואיטיביות שלהם,  ולהשתמש בהן כדי לחולל מהפכה בחייהם ובחיי הסובבים אותם.

ספר זה הוא דיוקן עצמי מופלא של אישה אחת, שערכה מסע לעבר קבלת האינטואיציה ככלי טיפולי. בספרה מעלה אורלוף מחשבות על המהפכה שהתחוללה ברפואה ובפסיכיאטריה המודרנית בשנים האחרונות וחוקרת את תפקיד האינטואיציה בשמירה על בריאות גופנית ורגשית על ידי הבאת דוגמאות מחייה האישיים ומחיי מטופליה.

אורלוף מלמדת את קוראיה כיצד לזהות חוויות אינטואיטיביות בחיי היומיום שלהם, לעורר את האינטואיציה הרדומה שלהם בעזרת תרגילים המעצימים את התודעה ולהשתמש במדיטציה, בתפילה ובפירוש חלומות כדי להרחיב את האפשרויות שלהם.

ד"ר ג'ודית אורלוף היא מחברת חירות רגשית ואנרגיה חיובית. אורלוף היא פסיכיאטרית מוסמכת ומרצה קלינית בפסיכיאטריה ב-UCLA.

מתוך אינטואיציה:

הקדמה חדשה

כרופאה, אני משלבת אינטואיציה ורפואה קונבנציונלית, שילוב שהוא עדיין בבחינת כפירה בעיני רופאים הנוטים לפעול על-פי הכלל: סטטיסטיקה = מציאות. מה שאני עושה אינו קשור לעבודתי בלבד. הוא קשור לתשוקת החיים שלי. אני מקשיבה למטופליי ולאנשים המשתתפים בסדנאות שלי ומאבחנת אותם בעזרת האינטלקט והאינטואיציה שלי, בעזרת חוכמה פנימית רבת עוצמה, שהיא יותר מאשר חשיבה הגיונית. אני חווה את האינטואיציה כהבזק של תובנה, כתחושת בטן, כקול פנימי או כחלום. אני תמיד ממתינה לעור הברווז, לעקצוצים הנפלאים האלה שאומרים לי, "כן, נגעת בלב העניין!". אני לא פועלת אלא אם אני מרגישה בהם. אני משתמשת ביכולותיי האינטואיטיביות כדי להשלים את המדע היבש וברקע הרפואי שלי על מנת לפתח אבחנה ותוכנית טיפולית. השילוב של האינטואיציה שלי עם הידע הרפואי הקונבנציונלי מאפשר לי להציע למטופלים שלי את המיטב שבשני העולמות.

בספר אינטואיציה: להקשיב לקול הפנימי אני חולקת איתכם כמה מהמאבקים ומהניצחונות שחוויתי כשהשלמתי עם קיומה של האינטואיציה בחיי האישיים ובחיי כרופאה. אף שההקשבה לאינטואיציה היא דבר קדוש בעיניי ושהקול האינטואיטיבי שלי הוא חזק, ברור ונטול פחד, לא תמיד זה היה כך. כבתם היחידה של זוג רופאים, כשבמשפחתי המורחבת עוד עשרים וחמישה רופאים, אני צאצאית של שושלת אנשים בעלי חשיבה מדעית מובהקת. כילדה היו לי חלומות ואינטואיציות שהתגשמו. תחילה פטרו זאת הוריי כמקריות, אבל עד מהרה הם החלו להזדעזע כל-כך, שנאסר עליי לדבר על כך בבית. בשנות התבגרותי התביישתי ביכולותיי, משוכנעת שמשהו אצלי לא בסדר.

התרגשתי לכתוב את אינטואיציה: להקשיב לקול הפנימי משום שהשתוקקתי לשחרר את קול האינטואיציה שלי ולסייע לאחרים לעשות כמוני. כפסיכיאטרית מוסמכת וכמרצה קלינית בכירה לפסיכיאטריה באוניברסיטת UCLA, אני עובדת במערכת הרפואית הרגילה, שלעתים קרובות מדי נוטה לסגוד לאינטלקט על חשבון האינטואיציה. נדרשו לי שבע שנים כדי להשלים את כתיבת אינטואיציה, משום שהיה עליי להתמודד בנחישות עם הפחדים שעלו בי לגבי מה שיחשבו הקולגות שלי. האם זה הולם להביא את האינטואיציה לתוך הטיפול הקליני? האם ניתן לבטוח בה? האם תבקר אותי הקהילה הרפואית שאני כה גאה להימנות עמה? בסופו של דבר, תשוקתי לכתוב את הספר הזה היא שסייעה לי להחזיק מעמד, משום שהאמנתי ואני עדיין מאמינה שהעדפת המדע על פני האינטואיציה היא פגיעה מצערת בשירות הניתן למטופלים. איננו חייבים לבחור באינטלקט על פני האינטואיציה; ריפוי אמיתי מגלם בתוכו את שתי צורות הידע הללו.

קיבלתי מתנה גדולה בעקבות הוצאתו לאור של אינטואיציה: להקשיב לקול הפנימי. הדבר אפשר לי לצאת מהארון ה"אינטואיטיבי" שלי. כבר לא יכולתי למצוא מחסה באנונימיות שהגנה עליי מהביקורת של העולם שהפך להיות כה שכלתני עד ששכח כיצד לראות באמת. היה עליי להביע את עמדתי על ערכה של האינטואיציה בריפוי. אומנם קיימים תמיד סיכונים כשאתה חושף את עצמך, אולם ברגע שהייתי בטוחה בעוצמתו וביתרונותיו של המסר ונוכחתי לדעת עד כמה ההקשבה לאינטואיציה מסייעת לאחרים להחלים, פחדיי התפוגגו. התמורה הטמונה בהיענות לשליחות שלי ובכך שלא הנחתי לפחד לעצור אותי ממשיכה להתפתח ולחזק אותי. ניתן להבין מדוע אני עצמי חבה חוב כה גדול לספר אינטואיציה: להקשיב לקול הפנימי, ומדוע הוא תמיד יהיה כה מיוחד בעיניי.

מאז הספר יצא בראשונה לאור נהניתי לראות כיצד מתרחשת תחייה מחודשת בכל הנוגע לשילוב של אינטואיציה ברבדים שונים ורבים בחברה, החל בדרך שבה אנחנו מנהלים את בריאותנו, את כספנו ואת ההזדמנויות העסקיות שלנו, ועד לדרך שבה אנו מנהלים את מערכות היחסים שלנו. כיום יש אנשים מעולמות שונים המכירים ביעילות ההקשבה לקול הפנימי: התפיסה שמדובר במשהו השייך לאנשים "מעופפים" הולכת ומתפוגגת. אנשים פותחים את מוחם ואת לבם. כמעט מחצית מהאמריקנים משתמשים בשרותי רפואה משלימה, כטיפולים העומדים בפני עצמם או כטיפול משלים לטיפול הרפואי המקובל. המכון הלאומי לבריאות בארה"ב מממן מחקרים רבים העוסקים בטיפולים הוליסטיים, החל ממחקרים הבודקים כיצד יוגה יכולה להפיג נדודי שינה ועד למחקרים אודות הדרך שבה צ'יקונג עשוי לסייע לטיפול בסרטן. מחקרים על מיפוי המוח הראו כי מוחנו מחווט לחוויות רוחניות – למעלה ממאה בתי ספר לרפואה מעבירים היום קורסים ברוחניות. הכותרת "מדע המדיטציה" הופיעה במלוא תפארתה על שערו של כתב העת Time.

בה בעת חלה התעוררות ברפואה המערבית המקובלת. מחקרים מדעיים עדכניים קושרים בין אינטואיציה ובין "מוח" נפרד הנמצא במערכת העיכול ונקרא מערכת העצבים האֵנטֶרית. זוהי רשת נוירונים הלומדת מידע ואוגרת אותו. בנוסף לכך, במחקר שנעשה באוניברסיטת הרווארד נמצא קשר בין היכולת האינטואיטיבית הכללית ובין גרעיני הבסיס (Basal Ganglia), חלק במוח שמודיע לנו כשמשהו אינו כשורה ועלינו לפעול בקשר לכך. בכתב העת Science פורסם מאמר שלפיו כאשר אנו "ישנים על משהו", ה"מחשבה הלא מודעת" הזאת מביאה לבחירות חכמות יותר מאשר מחשבות חוזרות ונשנות, במיוחד כשמדובר בנושאים חשובים. בעיסוק הרפואי שלי ובחיי הפרטיים, אני ממליצה בחום על גישת ה"לישון על זה" בקבלת החלטות. כפי שאני כותבת ביאינטואיציה: להקשיב לקול הפנימי, ניתן לזכות בתובנות מופלאות על-ידי התחברות ליצירתיות הקמאית של חלומות ושל התת-מודע.

בשנים האחרונות מכירים יותר מאי-פעם בערכה של האינטואיציה בעולם העסקים והניהול. כתב העתHarvard Business Review  מציין שכמעט מחצית ממנהלי החברות סומכים כיום על האינסטינקטים שלהם ולא רק על עובדות ומספרים כשהם מנהלים את החברות שלהם. כתב העת Forbes מכנה את האינטואיציה בשם "תחושת הבטן המוזהבת" ("the golden gut"). אנשים מפורסמים כמו קונראד הילטון, ביל גייטס, אופרה ווינפרי ואחרים הכריזו שהיא הכרחית להצלחה. דונלד טראמפ אף אמר, "בניתי אימפריה של מולטי-מיליארדים על-ידי שימוש באינטואיציה שלי".

מאז הפרסום המקורי של אינטואיציה: להקשיב לקול הפנימי חוויתי שינויים מופלאים בקשר שלי עם האינטואיציה. עד אז עבדתי באופן פרטי במשך שלוש עשרה שנים ונפגשתי עם מטופלים חמישה ימים בשבוע. רק לעתים רחוקות נשאתי דברים מול קהל. אני שקטה, ביישנית ומופנמת ביסודי וזקוקה לזמן השקט שלי. אבל הספר אינטואיציה: להקשיב לקול הפנימי זרק אותי אל המעגל הרחב יותר ואפשר לי למצות את מלוא הפוטנציאל הטמון בי ולהעביר את המסר שלי בצורה גלויה יותר. נהניתי לדבר אל קהלים בעולם כולו על מתן מקום לאינטואיציה שלהם. דיברתי אל קבוצות מגוונות להפליא בכנסיות, בבתי כלא, בבתי כנסת, בבתי חולים, באוניברסיטאות, במרכזים לגמילה מאלכוהול, בחברות, בפורומים לזכויות אדם ובהוספיסים. אני שמחה לומר שהייתי "הפסיכיאטרית האינטואיטיבית" הראשונה שהוזמנה לדבר בוועידה של אגודת הפסיכיאטרים האמריקנית, שלשם מגיעים נותני הטון במקצוע שלנו, מקום הנחשב לשמרני שבשמרנים. הדרכתי תלמידי רפואה ומתמחים בפסיכיאטריה ב-UCLA והעברתי סמינרים לאימון באינטואיציה למומחים מתחומי הבריאות. חיוני שמרפאים יפתחו ביטחון באינטואיציה שלהם וישתמשו בה למען אחרים. האינטואיציה היא המורשת האוניברסלית שלנו, שפה שכל אחד יכול ללמוד.

עם זאת, למרות השינויים החיוביים הנרחבים שראיתי בעולם הרפואה, אני עדיין נתקלת בהתנגדות לאינטואיציה בקרב חלק מהרופאים מהזרם המרכזי. אך אינני נוהגת לנסות לשכנע אנשים בדבר כלשהו. גיליתי שמה שעשוי להיראות הגיוני בעיני ספקנים הוא פשוט לומר כיצד ניתן ליישם את האינטואיציה מבחינה טיפולית – כמו למשל, ללמד מטופלים להקשיב לתחושת הבטן שלהם כדי לבחור במערכת יחסים בריאה. שמתי לב שלעתים קרובות, כשרופאים אלה או יקיריהם סובלים מבעיה בריאותית קשה, הם פתוחים יותר לקבל גישות חלופיות לאחר שהם נתקלים במגבלות הטיפולים הקונבנציונליים. על אף שמשבר יכול להעיר אותנו בעוצמה רבה, בספר אינטואיציה: להקשיב לקול הפנימי אני טוענת שאיננו צריכים – ושלמעשה אסור לנו – להמתין לשעת משבר כדי להיפתח לכוחו של הריפוי האינטואיטיבי.

מדי יום ביומו ממשיכה להתפתח הבנת האינטואיציה שלי. ראיתי כיצד האינטליגנציה המהדהדת שלה ממשיכה ללמד אותנו דרכי התנהלות חדשות – כיצד להיות מודעים יותר וחושיים יותר וכיצד להיות פתוחים יותר למגוון הסימנים העומדים לרשותנו כשאנחנו מקבלים החלטות בכל התחומים. אני רואה את עצמי כתלמידה נצחית של האינטואיציה. אני תמיד מלמדת אותה בשילוב עם הרחבת הלב – תהליך של צמיחה רוחנית ומציאת חמלה ללא גבולות. אין זו רק מיומנות יוצאת דופן המאפשרת גישה למידע, כמו בחירת מספרים ללוטו. אין לי בכך כל עניין. כוונתי היא להשתמש באינטואיציה למטרות בריאות וריפוי. לפני שנים הדהימו אותי ביותר הרגעים האינטואיטיביים רבי העוצמה, רגעים של סינכרוניזציה מפתיעה, דֵזַ'ה-ווּ ותחושות מוקדמות – רגעים מרגשים באמת שבהם אעסוק בספר זה. אולם ככל שחלף הזמן נדהמתי במידה שווה גם מהרגעים הקטנים יותר שהאינטואיציה מביאה עמה – להתכוונן ולדעת מה לומר לחבר השרוי במצוקה; כיצד להתמודד עם מצב קשה בעבודה; מה ירגיע את בן הזוג שלכם בתקופות קשות. יחסי הגומלין האלה, הבאים מהלב, הם משמעותיים ביותר.

אני ממשיכה להתרגש מהאופן שבו הספר אינטואיציה: להקשיב לקול הפנימי השפיע עמוקות על חיי הקוראים שלי. מאז שכתבתי באופן גלוי על המסע שלי לאימוץ האינטואיציה, נעשיתי לנמל מבטחים עבור אחרים, לאדם שניתן לחלוק עמו חוויות דומות. שמעתי מאנשים בעולם כולו שאמרו על האינטואיציה שלהם, "אינני יכול לספר על כך לבן הזוג שלי, לחברים או למטפל שלי!" הם פחדו שיבקרו אותם, ילעגו להם או יכנו אותם חסרי היגיון או משוגעים. אלה שיצרו איתי קשר השתוקקו להביע את עצמם מול אדם שיקבל אותם, אדם שיבין. הספר אינטואיציה: להקשיב לקול הפנימי מאפשר להם לטפח את היכולת יקרת הערך והאינטימית שלהם ולהתגאות בה. אני מקווה שהוא יסייע לכם לעשות אותו הדבר.

ספר זה מהווה מפת דרכים לכל מי שנמשך לאינטואיציה ושואף להפכה לחלק בלתי נפרד ומעורר השראה בחייו. בחלק הראשון, "התחלות", תקראו כיצד גדלתי כילדה אינטואיטיבית וכיצד התחלתי בשלב מאוחר יותר לשלב את היכולות האלה ברפואה. בחלק השני, "הדרכה", אני חולקת שיטות מעשיות לפיתוח אינטואיציה, חלומות וקשר עם הנתיב הרוחני שלכם. החברה שלנו, הנוטה לאינטלקטואליות יתר, כמעט שאינה תומכת באינטואיציה. אולם הניסיון לפתח אותה הוא תמיד רלוונטי, לא רק כדי שתוכלו לבטוח בעצמכם, אלא גם כדי להעמיק את התובנה ואת החמלה כלפי אחרים. המסר הגלום בספר אינטואיציה: להקשיב לקול הפנימי הוא נצחי.

בעשור האחרון צמחתי והפכתי מאישה הנאבקת למצוא את הקול האינטואיטיבי שלה למישהי המוצאת נחמה גדולה בהיבט חיוני זה
של עצמה. זה באמת נפלא לפתח ביטחון בכוח שבתוכנו – לחוש בהרמוניה ובשלווה הנובעות ממיזוג של היבטים שונים בתוכנו. תהליך מתמשך זה מוסיף לעורר בי משיכה עזה, שילוב של כל מה שקיים ומה שיכול להיות. זהו הדבר שההרפתקה של פיתוח אינטואיציה יכולה להציע.

כיום, אין זה משנה מה אני חווה, במיוחד כשלבי 'נקרע למיליון חתיכות' או כאשר אני חשה מבודדת ובודדה, האינטואיציה והקשר הרוחני שלי מחזקים אותי. בין אם נראה שהמצב מבטיח ובין אם דווקא מדכא, יש לי כעת הכלים להביט אל מעבר למובן מאליו, לראות את המובן העמוק יותר של התמונה. אני משתדלת תמיד לשמוע את המסר הגדול יותר – לא לפעול בפזיזות מתוך פחד אלא להיות מונעת מתחושת אמת יציבה יותר. קיימת ברכה באינטואיציה; היא מאפשרת לנו להתחבר לסמכות פנימית אותנטית במקום לפעול בפזיזות כהרגלנו, על-פי תסריטים שליליים הנמצאים במוחנו.

אני מקווה שהסיפור האישי שאני מגוללת ביאינטואיציה: להקשיב לקול הפנימי יעורר בכם השראה, ושהמסע שחוויתי עם האינטואיציה יסייע גם לכם לבטוח בעצמכם. כולנו נוסעים במסלול הרוחני הזה. בדבר אחד אני בטוחה: אם תעקבו אחר קול האינטואיציה שלכם, לא תוכלו לטעות – זהו החבר הטוב ביותר שיהיה לכם אי-פעם. הישארו נאמנים לו. אינטואיציה פירושה העצמה, פירושה שלא צריך להתאים את עצמכם לאחרים שחושבים שהם יודעים מי אתם אמורים להיות. פירושה להיות מכווננים לעצמכם ולכל היופי הנובע מכך.

– ד"ר ג'ודית אורלוף

מרינה דל ריי, קליפורניה

פתח דבר

באחת השבתות, בשעת בוקר מוקדמת, צלצל הטלפון שלי. החבר של קריסטין, מטופלת שלי, מצא אותה מחוסרת הכרה על הרצפה בדירתה. מתברר שהיא נטלה מינון יתר של גלולות, חלקן כאלה שאני רשמתי לה, ושהיא שוכבת בתרדמת ביחידה לטיפול נמרץ בבית חולים קרוב בלוס אנג'לס.

הייתי המומה. במשך כמה דקות ישבתי כמשותקת. כיצד זה ייתכן? שום דבר במפגש שלי עם קריסטין לא הצביע על האפשרות שתנסה להתאבד. כלומר, שום דבר שלימודי הרפואה שלי הכינו אותי לקראתו. בכל זאת התייסרתי מאוד וחשתי רגשי אשם. ואז לפתע הבנתי שחלק ממני צפה זאת לאורך כל הדרך. תחושת בטן הזהירה אותי, אבל לא בטחתי בה; לא הקשבתי.

כשפגשתי בקריסטין בראשונה עבדתי כפסיכיאטרית רק שישה חודשים. מההתחלה לא היה קל לעבוד איתה. היה בינינו מחסום בלתי נראה שגרם לי לתסכול ולעצבנות. נראה שאפילו שאלותיי העדינות ביותר עוררו בה אי נעימות, כאילו חדרתי לפרטיותה. כדי לגרום לה להיפתח נדרש ממני מאמץ מנטאלי רב והדבר התיש אותי. קיבלתי את הרושם שהיא רצתה לסיים כל מפגש ולצאת מהקליניקה שלי מהר ככל האפשר.

במשך שנים קריסטין עברה מפסיכיאטר לפסיכיאטר בחיפוש אחר מזור לבעיית הדיכאון שלה. היא קיבלה מגוון רחב של תרופות נוגדות דיכאון, שלחלקן לא הייתה כל השפעה ולאחרות היו תופעות לוואי שהאפילו על הפעילות החיובית של התרופה. כשסיפרתי לה על תרופה חדשה שפעלה היטב אצל מטופלים אחרים, היא הסכימה באי-רצון לנסות אותה. במהלך החודשים שלאחר מכן בחנתי בשבע עיניים את התקדמותה.

בוקר אחד, לפני הפגישה הקבועה עם קריסטין, נקלעתי לפקק תנועה בדרך המהירה. בעודי יושבת בתוך ים המכוניות התחלתי להיזכר בקטעים מהחלום שחלמתי בלילה שלפני כן. ראיתי את קריסטין מסתובבת במבוך של רחובות בעיר התחתית של מנהטן בשעת לילה מאוחרת. קולות העיר עטפו אותה ולפרקים לא הצלחתי לראות אותה משום שהיא נבלעה בחשכה. כשצפיתי בה ממרחק היא נראתה בודדה ואבודה, נראה שהיא מחפשת משהו. קראתי אליה, אבל היא הייתה רחוקה מכדי לשמוע את קולי.

החלום הדהים אותי. כשלמדתי בבית הספר לרפואה הפסקתי לגמרי לחלום או שלא יכולתי לזכור יותר את חלומותיי. עברו שנים מאז שהצלחתי להיזכר בחלומותיי בצורה מפורטת שכזאת. נראה לי מוזר במיוחד שהחלום שלי היה על קריסטין, מפני שלא נוצר בינינו קשר רגשי במיוחד: לעתים נדירות בלבד חשבתי עליה מחוץ למפגשים.

מאוחר יותר באותו יום, כשליוויתי את קריסטין מחדר ההמתנה אל חדרי, התנצלתי על כך שאיחרתי בכמה דקות. אבל היה נדמה שזה לא הטריד אותה, מה שלא היה רגיל מבחינתה. היא בדרך כלל נהגה להתעצבן כשהייתי מאחרת. כעת, כשישבנו אחת מול השנייה, היא נראתה שזופה ועליזה.

"בראשונה זה שנים", היא אמרה לי, "נדמה שהדיכאון שלי דועך. התרופה הועילה מאוד. אני כבר לא מרגישה מנותקת כל-כך ומפוחדת מכל דבר".

כשהבטתי בקריסטין נזכרתי כיצד נראתה בפגישות הקודמות: כתפיה שמוטות, עיניה עמומות ומושפלות, קולה מונוטוני ועל פניה איפור כבד. היום ישבה זקופה, עיניה חיוניות וערניות, קולה חזק ופניה בהירות ונטולות איפור. במהלך ששת החודשים שחלפו הבחנתי בסימנים חיוביים נוספים, ראיתי שיפור אטי אך מתמיד, סימן טוב לכך שנוגדי-הדיכאון שנטלה אכן משפיעים לטובה. הקשבתי לה בשעה שתיארה את תחילתו של קשר רומנטי. ידעתי גם שהיא התפייסה לאחרונה עם בתה, שעמה נותק הקשר בעבר, ושהן דיברו על כך שייצאו יחד לחופשה. הייתי מרוצה. קריסטין החלה לצאת מהפקעת, הייתה נחושה להחלים והחלה לרקום תוכניות לעתיד.

כשדיברה העפתי מבט אל מחוץ לחלון וראיתי ערמות של עננים לבנים גליים. הפסקתי לשמוע את קריסטין לרגע, משום ששקעתי בצפייה בצורה המשתנה בשמים. קולה נשמע מרוחק מאוד, מילותיה הגיעו אליי בהילוך אטי, ועם זאת מוחי היה צלול לחלוטין. הרגשתי שלווה, נדמה שאני מוקפת בפתיתי השלג הצונחים סביבי. הכול היה קריר, דומם, שקט. נשמתי בקלות, וגופי נרגע. אינני יודעת כמה זמן נמשך פסק הזמן הזה, אבל במצב זה של שקט עמוק ולמרות כל מה שאמרה, לפתע זה הכה בי: קריסטין תנסה להתאבד.

הידיעה הפתאומית הזאת הייתה כמו חץ הפוגע במטרתו או כמו מיתר המתנגן בצליל המדויק והטהור ביותר. אבל להיות מודעת לניבוי בקונטקסט שבו אני מתפקדת כרופאה, היה זר, מאיים. חלק בתוכי רצה להכחיש זאת, לחסום זאת. הרגשתי שאינני יציבה, כמעט חלשה. בטני התכווצה לפקעת.

קריסטין הייתה המטופלת האחרונה שלי באותו יום. זה היה יום שישי, והייתי מותשת. יצאתי מאוחר ממרפאתי, לאחר שהחליף אותי פסיכיאטר אחר שהיה אמור להשיב לטלפונים של המטופלים שלי באותו סוף שבוע. אבל האפשרות שקריסטין תנסה להתאבד המשיכה לנקר בי.

באותו ערב טיילתי עם חברה בקניון של סנטה מוניקה, אזור מיוער בלוס אנג'לס, הרחק מהערפיח ומהצפיפות של מרכז העיר. האוויר היה רענן וריחני, חם שלא בהתאם לעונה, ממש כמו יום אביב. כשחלפנו ליד שכונה שקטה ובה שדרות עצים והתפעלנו משדות פרחי בר בפריחתם, התחלתי סוף סוף להשתחרר, אבל פניה של קריסטין המשיכו לעלות במוחי.

ראיתי אותה כפי שהייתה בחלום, חסרת כיוון ובודדה ואני רודפת אחריה ברחובות מנהטן. כמובן שלא היה לי כל בסיס מוצק להניח שקריסטין תנסה לשים קץ לחייה. למעשה, כל העובדות ההגיוניות הצביעו על הכיוון ההפוך בתכלית.

כשהזכרתי זאת לעצמי, ניסיתי לנמק באופן הגיוני את הפחד שחשתי, להסביר אותו לעצמי וכך לסלק אותו. רק בסוף הטיול, כשחברתי שמה לב עד כמה אני מתוחה, סיפרתי לה על תחושת הבטן שלי. מאחר שהיא אישה מעשית, היא לא ייחסה לכך חשיבות רבה, אבל הציעה שבשבוע הבא בפגישה עם כריסטין אעלה בעדינות את הנושא, רק כדי להשקיט את חרדתי. הסכמתי איתה. אם תגובתה של קריסטין תדרוש זאת, נעמיק לחקור ברגשותיה. לעת עתה, מאחר שהיא מתקדמת יפה כל-כך, אין כל צורך להיחפז.

אבל קריסטין לא הגיעה לפגישה; בפעם הבאה שראיתי אותה היא הייתה מחוברת למכונת הנשמה ביחידת הטיפול הנמרץ הקודרת והמחניקה. על פני השטח נאבקתי כדי להישאר מקצועית, אבל הגלגלים במוחי לא עצרו לרגע. כשהמעטתי בערכה של תחושת הבטן שלי, בגדתי למעשה הן בקריסטין והן בעצמי. לא יכולתי לחשוב בצורה צלולה. הרגשתי כמו אליס בארץ הפלאות העוברת דרך המראה; לפתע לא יכולתי לראות ציוני דרך בטוחים, לא ראיתי שום דבר מוכר.

במשך קרוב לעשור עבדתי יום וליל. הכרתי כל פסיק בספרות הרפואית. הכרתי את כל סימני השיפור וכן את כל סימני האזהרה. שאלתי את עצמי שוב ושוב מה החמצתי. כל הבסיס המקצועי שלי החל לקרוס תחתיי.

לאחר שהתעמקתי בספרי הרפואה שלי, התקשרתי לבסוף לדייוויד, חבר וקולגה שסיים את ההתמחות שלו כמה שנים לפני כן. הוא ניסה להרגיע אותי ואמר שלא החמצתי דבר, אולם לא השתכנעתי בכך. הוא צדק מבחינה רפואית. אולם לא היכולת הרפואית שלי הטרידה אותי. הייתי המומה מההתעלמות הבוטה שלי ממידע אינטואיטיבי שהיה עשוי להועיל לקריסטין, שהיה עשוי לקבוע אם תחייה או תמות. מאחר שמקור הרשמים לא התאים למודל המסורתי, התעלמתי מהם.

במהלך לימודי הרפואה שלי בחרתי לבטוח בשיטה המדעית יותר מאשר באינטואיציות שלי, שנראו בלתי מדויקות ובלתי אמינות בהשוואה אליה. כשקיבלתי החלטות שהשפיעו על חייהם של אנשים אחרים, בחרתי בשיטה שהייתה קונקרטית ומוחלטת יותר. לא התייחסתי לעובדה שמערכת כזאת, יהיו מעלותיה אשר יהיו, מספרת רק לעתים רחוקות את הסיפור כולו.

במשך כל אותו חודש ביקרתי מדי יום ביומו בבית החולים. בדקתי את הגיליון הרפואי של קריסטין, התבוננתי בדמות השוכבת על המיטה הלבנה ונושמת נשימות שטוחות, בסדין נטול הקמטים כמעט שכיסה אותה. הקשבתי לצפצופים ולטרטורים שהשמיעה מכונת ההנשמה שלצדה. צפיתי בטפטוף הנוזל שבמכשיר האינפוזיה. קריסטין נראתה כרוח רפאים של עצמה, חיוורת ואפורה. השתוקקתי לשמוע את קולה, לראות סימני חיים כלשהם כדי להרגיע את רגשי האשם שלי. אבל הייתה שם רק דממת מוות.

יום אחר יום משכתי את הווילונות סביב מיטתה של קריסטין וישבתי לצדה, מעבירה במוחי את המקרה שלה ובוחנת אותו מכל זווית אפשרית, חושבת על כל הדרכים שבהן הייתי יכולה להעלות בשיחה איתה את נושא ההתאבדות. במהלך לימודי הרפואה שלי לימדו אותי לעקוב אחר קווים מנחים, להסתמך על כללים. לפעול על-פי תחושת בטן לצורך קבלת החלטות טיפוליות נחשב לחילול קודש. לימדו אותנו שאנשים רבים אינם חושבים על התאבדות ברמה המודעת עד לרגע האחרון. ייתכן שמחשבות אלה מסתובבות במוחם מבלי שישימו לב אליהן ושהן יפרצו רק כאשר הם נמצאים לבד, הרחק מהמטפל. תחושת הבטן שלי יכלה אפוא לסייע לקריסטין בהתמודדות עם התת-מודע.

האזכורים היחידים לתחושות בטן או ליכולות אינטואיטיביות אחרות שאי-פעם ראיתי במהלך לימודי הרפואה שלי היו בספרים שתייגו אותן כסימן לחוסר תפקוד פסיכולוגי משמעותי. התגאיתי מאוד במעמדי כחברה פעילה באגודת הפסיכיאטרים האמריקנית, בהיותי חלק מצוות רופאים בבתי חולים יוקרתיים ובכבוד שלו זכיתי מעמיתיי למקצוע. אולם כשישבתי לצד מיטתה של קריסטין חשתי ששני חלקים שונים בתוכי התנגשו זה בזה. יכולתי לראות את פניי כילדה קטנה בראשית שנות השישים מונחות מעל פניי כפי שהן כיום: שתי תמונות נפרדות מונחות זו על גבי זו ועומדות להתמזג. ממה ברחתי במשך זמן כה רב? חשתי פרפור בלבי, מתח קר ושקט. הפכתי למאובנת בתוכי, חששתי שאם אזוז אתפרק למיליון רסיסי זכוכית.

העובדה שתחושת הבטן שלי התאמתה נתנה תוקף לרגשותיי ובה בעת החרידה אותי. אבל היה עליי להכיר בעובדות שעלו מהמקרה של קריסטין. אם אוכל לשאוב הן מהידע האינטואיטיבי והן מהידע הרפואי, יהיו בידיי הכלים שבעזרתם אוכל להיות צעד אחד לפני המטופל ולעקוב אחר מחשבותיו ורגשותיו לפני שיהפכו למעשים בלתי הפיכים. יכולותיי האינטואיטיביות לא יגרמו כל נזק אם אשתמש בהן בזהירות, וחשוב מזה, הן עשויות למנוע סבל.

כשהבטתי בפניה של קריסטין על הכרית, כשמאפה ומפיה יוצאים צינורות פלסטיק, הבנתי שכרופאה אחראית אסור לי להמשיך להתעלם ממידע רק משום שהגיע אליי בדרכים שהרפואה המסורתית טרם קיבלה. חייבת להיות דרך לשלב אינטואיציה ברפואה המקובלת. כשמשלבים את שתי הגישות, כל אחת מהן עשויה לחזק את השנייה ויחד הן יכולות להפוך לגישה רבת עוצמה יותר מאשר כל גישה בפני עצמה.

לאחר כמה שבועות ארוכים, שבמהלכם לא הייתי בטוחה אם תחייה או תמות, שבה קריסטין להכרתה. ניסיתי להכין את עצמי לאפשרות שלא תשרוד, אבל בתוך תוכי ידעתי שמותה יהרוס אותי. תמיד הייתי מרגישה אחראית באופן כלשהו לכך שלא פעלתי על-פי תחושת הבטן שלי. לכן, למרות הסיוט הארוך שבתרדמת שלה, חשתי הקלה והכרת תודה. שתינו זכינו לצאת מהמצב.

כששבנו לטיפול, גישתי כפסיכיאטרית השתנתה. נדרתי נדר שהפך לחלק משבועת היפוקרטס הפרטית שלי: לא רק שלא אגרום נזק, אלא אחפש קשר טיפולי שבו אוכל לתת את כול כולי. לא הייתי בטוחה כיצד להשיג זאת, אבל דבר אחד – שאותו לימדה אותי קריסטין – היה לי ברור: אם לא אנסה, העונש יהיה כבד מדי.

למאבק שלי עם קריסטין היה תפקיד מפתח בחיי, הן מבחינה אישית והן מבחינה מקצועית. התנסות זו גרמה לי להבין שעליי לפתוח מחדש חלק בתוכי שנסגר לפני זמן רב – ואין זה משנה עד כמה הדבר מפחיד אותי. למעשה, הייתי ילדה כשהתחלתי לצעוד בשביל לעבר צומת דרכים גורלי זה. במשך שנים, אף שנלחמתי בכך, ידעתי שמשהו מבדיל אותי מאחרים, נדמה כי הונחיתי על-ידי קצב שונה, אמת שונה. כעת, כשאני מביטה לאחור על חיי, אני מבינה שסדרת אירועים יוצאי דופן, ומבחינתי שגם אינם ניתנים להסבר, היא שהכשירה את הקרקע לכך.

אינטואיציה – להקשיב לקול הפנימי מאת ד"ר ג'ודית אורלוף, תרגום: בתיה זיסו, הוצאת אופוס, שנת 2013, 383 עמ'