ביקור בית עם הסופרת והיוצרת מיכל גוברין: אהבה על החוף / עומק הדחף לאהוב בכל גיל ובכל מצב

אהבה על החוף מאת מיכל גוברין

הרומנים של מיכל גוֹברין, שיריה ומסותיה תורגמו לשפות רבות וזכו, לצד יצירותיה בתיאטרון, בפרסים חשובים בארץ ובעולם. לאחרונה נדפסה בספרייה החדשה מהדורה חדשה לרומן 'השֵם' פרי עטה, עם אחרית דבר מאת יהודה ליבֶּס. ספרה 'גוף תפילה', שנכתב בהשתתפות הפילוסוף הצרפתי הנודע ז'אק דֶרידָה והמשורר האמריקאי דיוויד שפירו, תורגם השנה לעברית וראה אור בפרסומי מופ"ת והוצאת הקיבוץ המאוחד/קו אדום כהה. הרומן 'השם' זכה בפרס 'קוגל', ובתרגומו לאנגלית בפרס "קורט" לספר היהודי. הרומן, 'הבזקים', נבחר על-ידי אקו"ם להישג הספרותי של השנה, 'מעשה הים, כרוניקת פירוש' זכה בפרס קרן רבינוביץ'. 

בימים אלה התבשרה מיכל גוברין שזכתה בעיטור מסדר האמנויות והספרות הצרפתי, וזאת לאחר שבשנת 2010 בחר בה 'סלון הספרים' בפאריז לאחת משלושים הסופרים שהותירו חותם על ספרות העולם בשלושים השנים האחרונות. 'אהבה על החוף', ספרה החדש, רואה אור במקביל בצרפתית, בפאריז, בהוצאה הבוטיקית רבת המוניטין של סַבִּין וֶספּיזֶה.

אהבה על החוף רומן סוחף בין שלושה, מהדהד כקונכייה רבת-יופי את בְּלִיל הקולות של העיר הקטנה ואנשיה שנקבצו ממזרח וממערב ושקיוו למצוא בה חוף מבטחים "בהחלטיות עיקשת, לחיות, לחיות!". אולם מעבר לסיפור האהבה המסעיר, החושף את עומק הדחף לאהוב בכל גיל ומצב, זהו רומן מרתק על ההוויה הישראלית בראשיתה, ועל קשרי-הקשרים שמחברים כל אחד מאיתנו לזולתו גם מבלי דעת – גורלו של האדם היחיד בין משברי ההיסטוריה.

גוברין ביימה בכל התיאטראות הגדולים בישראל, והיא מיוצרי התיאטרון הניסיוני היהודי. פרופסור גוברין מרצה כיום באוניברסיטת תל אביב, והיא ראש קבוצת דיון של יוצרים וחוקרים במכון ון ליר. היא כיהנה כראש האקדמי של המחלקה לתיאטרון במכללת אמונה, לימדה במכון שכטר למדעי היהדות בירושלים, באוניברסיטה העברית בירושלים ובבית הספר לתיאטרון חזותי. הייתה סופרת אורחת באוניברסיטת ראטגרס, בבית הספר לארכיטקטורה קופר יוניון בניו יורק, ובקמפוסים המרכזיים ברחבי ארצות הברית, בצד השתתפותה בפסטיבלים רבים לספרות ולשירה בארץ ובעולם.

"נולדתי בתל אביב, וגדלתי בבית ספוג תרבות ואמנות, כבת יחידה של אב איש עליה שלישית ואם ניצולת שואה. הספרות היתה מקור חיי הרוח שלי מילדות, אבל הייתי חושבת ביאוש 'שלעולם לא יהיה לי על מה לכתוב, כי הרי דבר לא קורה בבית…'. שנים לקח לי להבין עד כמה עמוקים היו העולמות הטמונים בקרוב ביותר, בדירה בתל-אביב. כי הרי, בארץ, כל אדם הוא רומן, וכל משפחה היא סאגה. יש רק להקשיב. התחלתי לכתוב בגיל הנעורים, שירה ופרוזה, נסעתי לעשות דוקטורט בפריז על תיאטרון ופולחן יהודי, ועם שובי, ביימתי תרגמתי ועבדתי לבמה הצגות רבות, ולימדתי בימוי. תלמידי הם בין יוצרי התיאטרון החשובים, ממקימי התיאטרון הפלסטיני, ומיוצרות תיאטרון הנשים הדתי. אך מעל הכל, חבריי ליצירה הם הקוראים, המבצעים בכשרונם את הספר, ומקימים לתחייה את העולם שבתוכו", מציינת מיכל גוברין .

שם: מיכל גוברין

גיל: 62

סטטוס: נשואה למתימטיקאי, חיים ברזיס, ואמא של רחל-שלומית ומיריקה ("הקוראות הראשונות שלי – שלהן מוקדש הרומן החדש")

מגורים:  רחביה, ירושלים

יריית פתיחה:  הוציאה לאחרונה את הרומן אהבה על החוף, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013

מיכל גוברין (צילום רחל-שלומית ברזיס)

מאין שאבת את ההשראה לכתיבתך ספרך החדש? "איך מתחילה כתיבה של רומן? תמונה מבליחה, עזת מבע, מרגשת עד דמעות – כמו רגע ההתאהבות. רק אחר כך תתחיל ההיכרות האיטית עם הגיבורים, עם סיפורם, שכבה-שכבה, כמו חיים שמתחילים להיפתח בעקבות התלקחות האהבה.  כזו היתה גם תחילת "אהבה על החוף". כאילו הייתי שם, עם הגיבורים, ובי עבר הדחף – זה המוביל את אסתר וייס בת השמונה עשרה לברוח מהצללים שבבית כשגופה מוליך אותה מילדות אל טלטלת התשוקה, את מואיז דרעי, שהגיע מפריז ויודע שחייו הם כישלון, או את אלכס-אלחנדרו, שגופו הצעיר מתפקע מאלם.

"גיבורי הרומן חיים את התאהבותם כמרד עיוור בחייהם ובמוצאם, ועד כמה הם דומים לי עצמי, בגילה של אסתר. כי, כמו כל רומן, גם אהבה על החוף נותן מילים למה שנשתק. כל ילדותי מילא סוד ענקי את הבית, סוד אפל, מאיים ומושך כאחד. הוא היה מתפרץ בדפיקות לב רועמות כשהייתי נשארת לבד בדירה בקומה השלישית, בלילות שבהם יצאו ההורים. אז, בפחד מהחושך העמוק שהקיף את שכונת "מגורים" הצעירה בתל אביב, הייתי מגניבה את ידי אל מגירת הלבנים של אמא, כדי להוציא משם אלבום קטן, ובו צילומים בשחור לבן, של אנשים לא מוכרים, וגם של ילד זר, שמבטו העביר בי טלטלת רעד. "הבן של אמא" ידעתי במעומעם. יותר לא ידעתי אז על השואה. ואמא שתקה. בשמה החדש, רינה. אבל בגבור המועקה היתה ידי ממשיכה לגשש, ומוציאה ממחבואו, בתחתית ארון הבגדים של אבא, את האקדח העטוף נרתיק עור וגרב של צמר, האקדח ששימש את אבא, פנחס גוברין, ואז סגן מנהל עמידר בימי הבנייה ההמונית, בנסיעותיו לדרום, וגם לאשקלון. הייתי מחזיקה לרגע את האקדח וכובדו הרגיע מעט את הפחד מגנב, אבל עוד יותר, את אימת הצללים שבבית.

"גם אני מרדתי בכל זה בנעורי. דרכי היתה הבריחה לקריאה קדחתנית, או עשיית תיאטרון, והיו השירים, שהביאו איתם את העולם הגדול, שבו בוודאי הכל מושלם, "אֶל אֶטֶה סִי ז'וֹלִי" או "אָלִין". אבל רק שנים אחר כך, כשנסעתי ללימודי הדוקטורט בפריז, גיליתי שגם "שם", מתחת למדרכות פריז, קבור סוד, אפל, שתוק, מחפיר. ובמיוחד, שחדוות החיים והיופי מכסים כולם, על מה שנקבר, כמו שבתי- הקפה ואולמות האופרה המשיכו לשקוק בפריז גם כשנשלחו אל המוות יהודיה וילדיה. ופתאום, העיוורון של הארץ הצעירה והמטולטלת שם, על חוף הים התיכון, קיבל הד אחר דווקא מעיר האורות.

"רומן שוזר יחד זיכרון של תחושות עזות, עמוקות, עם תבונת השנים. וכך המבט החומל מכיל את עיוורונם של הגיבורים ואת סיפור המקום הקטן ושברי החיים שחיפשו בו חוף מבטחים, ואת המקסם הגואל של האהבה.

"הכתיבה של אהבה על החוף היתה מלווה בתענוג עצום: החשמל שעובר בין הדמויות נשא אותי. כתבתי בבית, בחוף הים, ובנסיעות אל אשקלון, שאת מורכבות סיפורה גיליתי תוך כדי כתיבה. את ההגהות עשיתי במלון "הולידי אין", שעל צוק הטיילת, וכשצוות המלון שמע שבאתי לעבוד על רומן המתרחש בעירם, הם פינקו אותי בחדר המשקיף לגלים. ולאורך כל תהליך הכתיבה, הפכתי למכורה לתכנית "רגעי קסם" וגיליתי את כוחם של השירים, ועד כמה כולנו נדלקים לאהבה כמותם. ולכן, יצרנו לקוראים את "הפסקול של הספר": http://www.kibutz-poalim.co.il/love_on_shore_soundtrack

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "ארבע שנים, אך לא ברציפות. הכתיבה הראשונה פרצה במהירות, כמו אימפרוביזציה בחזרות לתיאטרון, ואז התחילה עבודת 'הבימוי' (בה נעזרתי בניסיוני כבמאית) ובה, בניית כל פרטי העולם הפנימי של הדמויות, היחסים, המחשבות, בתוספת המקום, התאורה, המקצב…".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "ספרו של אהרון אפלפלד 'מים אדירים' הותיר בי חותם עמוק, כמו כל ספריו, איתם אני מנהלת שיחה אינטימית. התענגתי מכל שורה של 'הנער האבוד' של תומס וולף, ומכוח הפרוזה של מישימה ב'לאחר המשתה'. תמיד מלווה אותי גם קריאת שירה. ולאחרונה, תרגומיו של מנחם לורברבוים ל'שורות' של המשורר הרומנטי, וורדסוורת, ול'רביעיות' של ט.ס. אליוט. הספר יצא בליווי קולאז'ים של שרון אתגר, בסדרת 'דברי-ם/כרמל' אותה אנו עורכים יחד".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? בכתיבה של "אהבה על החוף" שוחחתי עם צ'כוב, שעומק עיצוב האדם ביצירתו הוא משיאי הספרות בעיניי. קראתי שוב את מרגריט דוראס, כדי לחדד את ההבדל בין שיאי הכתיבה הצרפתית על אהבה, ובין מה שנראה לי פן ייחודי של האהבה במציאות היהודית והישראלית. מחזה הרדיו הנפלא של דילן תומס "מילק ווּד" היה לי השראה בעיצוב קולה של 'העיר הקטנה', וכמו הגיבורה, אסתר וייס, קראתי את 'מגילת האש' של ביאליק".

אילו ספרים קראת בילדותך? "בילדות קראתי באינטנסיביות ספרות אירופית, ובצידה גם ישראלית. בנעורים ליוו אותי קפקא, ולורקה, ותומס מאן, ורילקה, וביאליק בפרוזה ובשירה שלו, ואחר כך גם צ'כוב, ועגנון, ודון דלילו, וסמואל בקט, אשר ביימתי שלוש הצגות מפרי עטו, וגם זכיתי להפגש איתו בפריז, לשיחה שהיתה לי מקור השראה נדיר".

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? תנ"ך, ביאליק וצ'כוב. 

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זה הספר העשירי שלי. הוצאתי שני רומנים, ספר סיפורים, ספר של פרוזה שירית, המועמד כדף גמרא, ארבעה ספרי שירה, לאחרונה הוצאתי את ספרי המשותף עם ז'אק דרידה ודיוויד שפירו, 'גוף תפילה', וערכתי מסע עמוק כשהבאתי לדפוס של ספר הזיכרונות המופלא של אבי, פנחס גוברין, 'היינו כחולמים' (כרמל, 2005)".

ספרי קצת על הספר שכתבת: "הספר אהבה על החוף נפתח במועדון ריקודים על חוף אשקלון, בראשית שנות השישים, ברגע בו מתלקח רומן סוחף בין שלושה. אסתר וייס, שסיימה זה עתה תיכון דתי, קונה שמלת כתפיות והולכת לראשונה בחייה למועדון. על הבר שותה קמפרי מואיז דרעי שבא מפאריז להיפרד מאמו הנוטה למות, ומאחור, אלכס, העולה הצעיר מבואנוס איירס, נמשך לגבר הזר ומגלה בעקבותיו את אסתר. ברקע נשמעים השירים של פּול אַנקָה, אַדָמו ואֶלביס. לצליליהם רוקדים צעירי העיר את נעוריהם, כמפלט מהצללים המאיימים עליהם ועל העיר שקמה זה מקרוב – צללי המלחמות וצללי עברם האישי. טלטלת-האהבה נחווית אצל כל אחד מגיבורי אהבה על חוף כמרד בחייו הקודמים. עיוורים למה שחוללו הם חולפים אלה על פני אלה מבלי משים ועם זאת הם קשורים ביניהם בקשרי-קשרים הנחשפים לעיני הקוראים בהדרגה. כך מותח משולש האהבה הסוער גשרים מפתיעים אל רבאט של שנות הארבעים, אל הרי הקרפטים בקיץ 1939 ואף אל עזה שמעבר לגבול.  הרומן מהדהד כקונכייה את בְּליל הקולות של העיר הקטנה ואנשיה שנקבצו אליה ממזרח וממערב כאל חוף מבטחים, "בהחלטיות עיקשת, לחיות, לחיות!". ואסתר, שתהפוך בסוף הקיץ ההוא מנערה לאישה, היא החוט המקשר בין כולם".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "אני עובדת על 'השתיקה של אמא', שבינתיים אני יכולה לתאר אותו כ'מֶמוּאָר' (ספר זיכרונות) על אי-זיכרון. זהו מהלך כתיבה מסעיר, המהפך את אושיות הקיום. מחקר הרקע לקראתו וכתיבתו התנהלו במקביל לכתיבת  אהבה על החוף. בימים אלה, אני מכינה לדפוס ספר שני של ז'אק דרידה ושלי, 'מירושלים לירושלים' ובו טקסטים משיחתנו על ירושלים כמיתוס הפעור של זמננו". 

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "קודם כל, להיות נאמן לקול האישי ביותר – ובכל האומץ. להאמין בו ובמיוחד בהבלחה הראשונה, שיש בה לרוב אמת מעורטלת, וצורך קיומי טהור. ובאותה נשימה גם להאמין בקורא. כל עוד יש אמת בדברים, הקורא ילך אחריך. הקוראים לא מטומטמים. אין צורך להתחנף אליהם, הם בעלי הברית, המבצעים, ויש לכבד אותם ואת מורכבותם.  יחד עם זה, אפשר כמובן להנות משליטה בצורות, חדשות או עתיקות, וכמובן לא להפסיק לשוחח עם סופרים ומשוררים, בעיקר מתוך קריאה של שיחה, של קירבה. וצריך לדעת להיות הקורא של עצמו, חמור, קשוב ורגיש. ולשם כך כדאי להעביד שעות נוספות לא רק את הראש והדימיון אלא גם את הבטן, העור, או הלב –להרגיש  מתי הבטן מתהפכת, העור סומר והלב הולם – כי הרי אלו הם הגלאים המעודנים ביותר לאפקט הספרותי – הפלא הזה שמילים הופכות בתודעתנו לחוויות קיום עזות. ולסיום, ללכת תמיד עם פנקס ועט, כיוון שהכתיבה בוקעת מתוך החיים וממשיכה ונוצרת גם רחוק משולחן הכתיבה".

משפט מסכם:  כדי לכתוב רומן צריך להכיר הרבה דמויות, מקומות סיפורים ועולמות, ולהכיל את כולם בקירבה. בנעורי קראתי דברים אלו אצל רילקה, ב"רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה", שם הוא מתאר את כל התנסויות החיים הקיצוניות שיש לחוות ולהטמיע ו"רק אז ייתכן כי קרה יקרה ובשעה נדירה מאוד תיווצר ותעלה מתוכם המילה הראשונה מבית של שיר" (בתרגומו של ישראל זמורה). ואולי לכן הרביתי לנסוע לקרוא וללמוד, הקשבתי לסיפורים גלויים ושתוקים, הלכתי ברחובות ערים רבות ועל חופי ים שונים. אך מעל הכל צללתי את תוך העברית וארון הספרים שלה, כדי לשלות ממעמקיה את הפנינה המופלאה של הסיפור היחידאי שלנו – זה הטבוע בעברית, ובחיינו הסעורים בארץ. וכך הבאתי את כל ניסיוני בכתיבת פרוזה ושירה, בבימוי תיאטרון או במחקר והגות,  אל כתיבת הרומן. הכל התנקז למפגש עם הדמויות, ועם העולמות שניגלו לי בזכותן".  

מיכל גוברין – ספרים

אותה שעה, שירים, ספרית פועלים, 1981

שירים מתוכו הופיעו באנתלוגיות בשפות רבות, ולאחרונה בספרדית, כהקדמה ל"דורות" תרגום מיידיש של שירי רחל קורן 2013

לאחוז בשמש, סיפורים ואגדות, הוצ' הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1984

תרגום לאנגלית: לאחוז בשמש, סיפורים ומסות אישיות, ניו יורק 2010

סדר הלילה הזה, שירים, הוצ' הבמה, 1989

גופי מילים, שירים, הקיבוץ המאוחד 1990

תרגומים באנתלוגיות וכתבי עת בהונגרית, באנגלית, בסרבית, בצרפתית

השם, רומן, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1995. מהדורה חדשה עם אחרית דבר מאת יהודה ליבס, הוצ' הספריה החדשה, 2013

באנגלית, ניו יורק 1998, מהדורה בכריכה רכה 1999

מעשה הים, כרוניקת פירוש, ספר של פרוזה שירית, המועמד כדף גמרא,  ספר אמן, עם תחריטים מקוריים של ליליאן קלאפיש, הוצ' הראל, 1998; מהדורת אופסט, הוצ' כרמל, 2000

גוף תפילה, ספר משותף עם ז'אק דרידה ודיוויד שפירו, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 2013

באנגלית, ניו יורק 2000

הבזקים, רומן, הספרייה לעם/עם עובד, 2002

באנגלית, ניו יורק 2007, מהדורה בכריכה רכה 2008; בצרפתית, פאריז, 2008

"מסע בגולה" – בתוך: פרדריק ברנר,  "גולה, מכורות בנכר", אנגלית, 2003, צרפתית, 2003 

אמרה ירושלים, מזמורים ושירים, הוצ' דברי-ם/כרמל, 2008 עם רישומים מקוריים של אורנה מילוא, ספר אמן, סדנת ההדפס, ירושלים, 2010

אהבה על החוף, רומן, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 2013

פרק ראשון מתוך אהבה על החוף

1

מועדון החוף

הוא רץ. שאון הגלים בחושך היכה ברקותיו. כבר לא ידע מה חותך בו, סמיכות המלח או צעדיו שטבעו בחול. גופו הפך מזמן לבליל של זיעה והתנשמות. מואיז רץ. רק הקנאה החזיקה אותו. הוא ידע שהפסיד אותה, למן ההתחלה ידע, ובכל זאת רץ, פעור כולו, החולצה שמוטה מהחגורה והמקטורן נגרר מכתפיו. שערותיו הדבוקות הפכו את פניו למסכה, הגבות מורמות והפה פתוח בצעקה. 

כך התגלה לאסתר, כשנסוגה. אחרי הכול.

והאם היה אי-פעם משהו אחר ביניהם, בכל הימים שעברו מאז שראה אותה לראשונה בקצה הרחבה, מעבר לרוקדים, מרימה לאט את זרועה על-פני הלילה? כה צעירה, ילדה כמעט. עומדת שם מוארת, בשמלת כתפיות דקה, והחוֹם נח על כתפיהָ החשופות.

הוא הבחין אז איך ידה מתרוממת, וקול נפלט משפתיו. כמו נדהם שעד כדי כך. וגם הפחד. מיד. הוא לִעלע את לגימת הקמפרי, והתאמץ לייצב את מבטו. כאילו כל-כולו זרם לַזרוע המורמת, הבהירה.

והיא, אסתר, מן ההתחלה לא ידעה מדוע פרשה מן הנערות שהכירה בראשית אותו הערב ונעמדה בקצה הרחבה. הייתה חייבת לעמוד שם, כתפיה בהילת הפנסים וסנדליה מבוֹססים בחול החם. מרחב החוף מעולם לא נראה לה שחור כל כך וגם החום הלח המונח על כתפיה היה חדש, כשהרימה לאט את זרועה ואספה את שערה. מבטה נשאב אל ההבהוב שנשלח מתוך חליפה בהירה ליד הבר. היא לא הצליחה להתיק את המבט. ורק סיכת השיער הקשה אחזה בה.

גם אחר כך לא הודתה שבשביל זה היא קמה, נעה מקבוצת הנערות המצטופפות בצחוק נרגש סביב השולחן, הנערות שבתחילת אותו הערב הראשון הזמינו אותה, "בואי, שבי איתנו". הן ישבו דחוקות, מתנועעות ביחד, משרבבות שפתיים אל קשי השתייה, שואלות אותה, "איך קוראים לך?" "אסתר". "יופי!" וכבר הייתה ביניהן, הניעה גם היא קלות לַמקצב את גבה החשוף, מול חבורת הבנים שנעמדו מגחכים להזמין אותן לריקוד שבו יצמידו אותן אל גופם לקולות המוסיקה המכה מן הרמקולים, פּוּט יוֹר הֶד אוֹן מַיי שוֹלדֶר. כבר פעמיים ניגשו להזמין אותה, והיא סירבה. "תלכי, אסתר, מה את מפסידה", צִחקקו הבנות לידה. "לא, לא", נרתעה באותו מחנק שבגללו גם קמה ונסוגה עד קצה הרחבה על גבול החוף השחור כל כך. לא, זאת לא היא שקמה, לא אסתר וייס, רק ההיא שלבשה את שמלת הכתפיות החדשה ונסעה עד לחוף, והמילים שדִקלמה בחגיגת הסיום של בית הספר ניעורו בה, כי אֶלֶף מַעְיְנוֹת חַיִּים שׁוֹקְקוּ בִלְבָבִי וְנַפְשִׁי שָׁאֲלָה הֲמוֹן אַהֲבָה, הֲמוֹן אַהֲבָה. באותו דחף נעמדה, כה שונה משאר הצעירים שברחבה, רועדת באוויר הלח, והרימה את הזרוע בכוח שאינו בשליטתה. היא נישאה אל הבהוב החֲליפה והמבט. תלויה עליו באיברים כבדים. כמו בובה.

מואיז ראה שהיא יודעת שהוא מסתכל בה. שרק לכן היא מרימה את היד אל שערה. שאם רק ירצה היא תלך אחריו, כמו כולן. אבל גל של חושך כיסה מיד את דמותה של הנערה הדקה, בוקע ממרחק, מכה בו לראשונה מאז הגיע מפאריז יומיים לפני שמָאמָה מתה. עוד הספיק. ואחר כך, כל השבעה, ישב משותק, לבוש בכותונת שקרעו לו בלוויה. וגם היום, כשעלו אל הקבר, קרא קדיש-יתום מן האותיות שלא ראה מזמן, ושום דבר לא נבקע. רק המילה, "מָאמָה", התנפחה לו ביובש. הוא התאפק גם כשנפרד מימימה, שחיבקה אותו פתאום חזק, כמו אז, כשהיה ילד; הניחה את ראשו על כתפה ובכתה, "מואיז, מואיז". גם כשכל האחרים חיבקו אותו נותר נוקשה, בתוך הבל החוֹם של חליפת הפשתן. ובאותו היובש נהג במכונית הישנה בכבישים הצרובים מהמושב עד לעיר הקטנה ולמלון סרני פלישתים ליד הים. נכנס מחוּק לחדר הפשוט עם הדפס הדוגית ומנורת הלילה, מזג מוכנית כוס קמפרי, וגם כשניגש אל החלון להביט על הים שהבהיק עדיין, לא נפרק מתוכו דבר. הוא נשאר בחליפה, רק שטף בכיור את הפנים והצוואר, לא הזמין שיחה בינלאומית לקתרין, ויצא. במועקה המאובנת נדד על קצה הצוק לאורך כביש הים, עד שירד לבסוף בשביל אל מועדון הריקודים שעל החוף.

רק עכשיו, פתאום, למראה הדמות המוארת, העומדת בשמלה קלה על כתפיהָ החשופות ומרימה את ידה, ניתק בקרבו שאון אפל שהזניק לבסוף את הדמעות לעיניו, כאילו הוא מכה עדיין אינאונים בגלים הסוערים, במאמץ נואש להמשיך לשחות, בזרועות דקות, נחלשות, עד ללובן של סדיני בית החולים ופניה השקופות של מאמה הרוכנות מעליו, "מואיז, מוֹן פֶּטִי, מון פטי מואיז"… 

באסתר אחז רעד. כמו בחנות, בשעה שקנתה את שמלת הכתפיות בצבע תכלת. היא שיקרה להורים ואמרה שדורשים תוספת תשלום בקורס לכתבנות, שאליו שלחו אותה לפני שתתגייס, בסוף הקיץ. השטרות שרפו לה את הידיים כשהראתה למוכרת "את זה" והצביעה על השמלה בחלון הראווה. וכשלקחה אותה לבסוף, ארוזה בנייר דק, ודחפה אותה אל תיק הבד בין הספרים והמחברות, הסמיקה. ורק היום לבשה אותה בבית השימוש של הקורס, ועליה את החולצה. היא יצאה בלי לחשוב אל החום הלח שנח על הקפלים הרכים סביב המותן ולאורך הרגליים, נדחפה אל רחובות המרכז ההומים בשעת בין-ערביים, ובמקום לחזור אל הצללים בבית, עלתה לאוטובוס המוביל עד לחוף. שם הלכה בשדרת האשלים, עד קצה צוק הכורכר. לנוכח הים שנפתח פתאום, כחול-ורוד, עד קצה האופק, הסירה את החולצה והמשב החם עטף את כתפיה בירידה בשביל התלול מהצוק עד מועדון החוף. התרסקות של מוסיקה ושל גופים רוקדים קידמה אותה, פּוּט יוֹר הֶד אוֹן מַיי שוֹלדֶר.

ואז ראתה אותו. בחליפה. ליד הבר.

הרעד טיפס באסתר, עלה מחום החול בסנדליה, סִמרר את הכתפיים וקטע את נשימתה בצעקה רפה, שמע ישראל.

מואיז הידק את כף ידו סביב כוס הקמפרי, ועדיין לא השגיח איך מהצד האחר של הבר מסתכל עליו הבחור שמכר את המשקאות לצעירים הקולניים.

אלכס נמשך לגבר המהודר בחליפת הבז' מרגע שזה נכנס – כאילו מישהו מחייו הקודמים, כשעוד היה אָלֶחַנדרוֹ, הגיח למועדון החוף והתיישב ליד הבר.

"קמפרי", פלט הגבר לעברו. הוא שב עם הכוס והבקבוק והשתהה במזיגה, וגם כשסיים לא חזר לעזור לאשר שהחליף תקליטים על הפטיפון ותִמרן מול הנדחפים, אלא נשאר סמוך לגבר ולרחש המותרות שעלה מחליפתו, כמו מרחוב החנויות המפוארות בבואנוס איירס, כמו מריח המקטרת שעמד בקליניקה של אבא.

רחש פתאומי, מִכָּזֶה מרחק.

אבל אז נדרך הגבר, הזדקף על מקומו. רק בשל כך הפנה גם אלכס את מבטו, בגלל הגבר. וכך גם הוא ראה אותה.

היא עמדה שם, בקצה הרחבה. זרועה מורמת, לא מודעת ליופייה, והאור שטף את כתפיה הדקות, את שפתיה המפושקות מעט.

"אתה רואה אותה", עוד הספיק אלכס לחשוב מבעד לדקירת הבוהק, כמו זו של פס השמש שהיה פורץ מבין תריסי חדרו בבואנוס איירס, כשהיה קומץ את אגרופיו ופוחס את אפו לזגוגית כדי לא לצעוק, גם כשחוד השמש, שחדר עם הרעש המהוסה מאָבֶנידָה קוריאֶנטֶס למטה, חתך את אישוניו, כי אבא שוב מדד אותו במבט נוזף בארוחת הצהריים, לפני שנסגר מאחורי דלתות הקליניקה. אבל גם אותה דקירת כאב לא השתיקה את צעקת הבושה מגופו שהתבגר, לא מחקה אז מסביבו את מועקת חדר הילדוּת עם קופסאות המשחקים שנותרו בשידה. וגם התקליטים ששמע שעות לבד או החברוּת בתא טרוצקי והנאומים הנלהבים על מהפכה, לא הצליחו לחלץ אותו מהמועקה. רק הספרים לחשו אליו, רק בהם מצא מפלט.

"אתה רואה אותה", הלמו דפיקות הלב באלכס, כאילו כבר ראה את הנערה הזו היכנשהו. היא עמדה שם בשמלת כתפיות, הרימה לאט את זרועה, על גבול החושך הנפער. ופתאום שוב, אותה דקירת כאב.

פּוּט יוֹר הֶד אוֹן מַיי שוֹלדֶר, הוֹלד מִי אִין יוֹר אַרְמס, בֵּייבִּי…

אהבה על החוף מאת מיכל גוברין, הוצ' הקיבוץ המאוחד, שנת 2013, 224 עמ'