קרניים מאת ג'ו היל / מותחן מלא הומור על אהבה ואובדן

קרניים מאת ג

קרניים מאת ג'ו היל, הוא ספר מתח מצמרר אך גם מלא הומור על אהבה ואובדן ועל טבעם של הטוב והרע. זהו רומן עוצר נשימה, מבריק ומקורי. הספר תורגם ל- 22 שפות, הופק כסרט בכיכובו של דניאל רדקליף (הארי פוטר) ויצא לאקרנים בסוף 2013.

איך הייתם מרגישים לוּ התעוררתם בוקר אחד וגיליתם שעל ראשכם צצו קרניים? אין ספק שהייתם מזועזעים. זה בדיוק מה שקרה לאיג פריש. אך בזה לא תמו צרותיו. עד מהרה הוא מגלה שלקרניים גם מתלווה כוח נורא – כל מי שנמצא בקרבתו ממהר להתוודות על מעשים איומים שעשה ועל תשוקותיו האפלות ביותר.

מרין ויליאמס נרצחה בנסיבות לא ברורות, בהותירה את חברה האהוב איגנטיוס פריש כחשוד העיקרי במעשה. למרות ששוחרר מחוסר ראיות, כולם, כולל הוריו, משוכנעים שהוא הרוצח. את יום השנה הראשון למותה מבלה איג שיכור כלוט. בבוקר המחרת הוא מתעורר עם זיכרון מעורפל של כמה מעשים נוראיים שעשה, הנגאובר מהמם… וזוג קרניים שצומחות מרקותיו! אל הקרניים מתלווה כוח נורא – כל מי שנמצא בקרבתו ממהר להתוודות על חטאיו ועל תשוקותיו האפלות ביותר. איג נחוש בדעתו לנצל את יכולתו החדשה כדי למצוא את המפלצת שרצחה את אהובתו והפכה את חייו לגיהינום עלי אדמות – לא רק שאיבד את אהבת חייו אלא שכולם, כולל הוריו, בטוחים שהוא הרוצח. להיות טוב והתפלל לעזרת האל לא הועילו עד כה. הגיע הזמן לנקמה… הגיע זמנו של השטן!

ג'ו היל זכה בפרסים רבים ולביקורות מהללות על ספריו ונחשב לאחד הקולות החדשים המבטיחים ביותר בספרות המתח והמסתורין בשנים האחרונות.

שני פרקים ראשונים

1

איגנטיוּס ויליאם פֶּריש העביר את הלילה האחרון בשתייה לשוכרה ובעשיית דברים איומים. למחרת בבוקר הוא התעורר עם כאב ראש, הניח את כפות ידיו על רקותיו וחש במשהו לא מוכר, זוג בליטות גבשושיות חדות. הרגשתו הייתה רעה כל-כך – הוא סבל מחולשה ועיניו דמעו – ובתחילה לא חשב עליהן כלל, ההנגאובר שלו היה קשה מכדי שיהיה מסוגל לחשוב או לדאוג.

אבל בעודו מתנודד מעל לאסלה, צדה עינו את דמותו במראה שמעל לכיור והוא ראה שבשנתו צמחו לו קרניים. מרוב הפתעה הוא נרתע לאחור ובפעם השנייה בתוך שתים-עשרה שעות, השתין על כפות רגליו.

2

הוא תחב את איברו חזרה למכנסי החאקי הקצרים – עדיין היה לבוש בבגדיו מאתמול – נשען על הכיור ורכן לפנים כדי להיטיב לראות.

בתור קרניים הן לא היו משהו ראוי לציון, כל אחת מהן הייתה ארוכה כזרת, עבה בבסיסה וצרה והולכת עד החוד הדק שהתעקל כלפי מעלה. הקרניים היו מכוסות בעור משל עצמן, חיוור מדי, פרט לקצוות שצבעם היה אדום מכוער, דלקתי, כאילו עמדו החודים לבקוע מבעד לבשר. הוא נגע באחד מהם וגילה שהחוד רגיש, והנגיעה בו מכאיבה במקצת. הוא העביר את אצבעותיו על צדי הקרניים וחש בעצם המוצקה מתחת לעור החלק המתוח.

מחשבתו הראשונה הייתה שהוא הביא את הצרה הזאת על עצמו בדרך כלשהי. אמש, בשעה מאוחרת, הוא הלך לחורשה שמאחורי בית היציקה הישן, המקום שבו נרצחה מֶרִין ויליאמס. אנשים הותירו מזכרות לרגלי עץ הדובדבן השחור, החולה, שגזעו התקלף ובשרו נותר חשוף. כך נמצאה גם מרין, בגדיה קולפו מגופה ובשרה נותר חשוף. היו שם תצלומים שלה שנתלו בתשומת לב על הענפים, אגרטל עם ענפי ערבה, כרטיסי ברכה עטופים בפלסטיק מוכתם מחשיפה ממושכת לאיתני הטבע. מישהו – אמה של מרין, ככל הנראה – השאיר שם צלב מעוטר בוורדי פלסטיק צהובים, ופסל פלסטיק של הבתולה המחייכת באושר אווילי כשל אדם הלוקה בשכלו.

הוא לא היה מסוגל לשאת את החיוך האידיוטי הזה. הוא לא היה מסוגל לשאת גם את הצלב, שננעץ בקרקע בדיוק במקום שבו דיממה מרין למוות מראשה המנופץ. צלב עם ורדים צהובים. איזה חפץ מזוין. בדיחה גרועה, כמו כיסא חשמלי מרופד בכריות פרחוניות. הוא היה מוטרד מעצם העובדה שמישהו רצה להביא את ישו לכאן. ישו הגיע הנה באיחור של שנה וכבר לא יכול להביא שום תועלת. הוא לא היה בסביבה כשמרין הייתה זקוקה לעזרתו.

אִיג עקר את הצלב המעוטר ורמס אותו. התחשק לו להשתין והוא עשה זאת על פסל הבתולה, ומרוב שכרות הרטיב אגב כך גם את כפות רגליו. ייתכן שדי היה בביזוי של חפצי הקדושה האלה כדי לחולל את השינוי. אבל לא – הוא הרגיש שהיה שם דבר-מה נוסף. מה בדיוק? בזאת לא הצליח להיזכר. הוא שתה המון.

הוא סובב את ראשו לכאן ולכאן, בחן את עצמו במראה, הרים את אצבעותיו ומישש את הקרניים פעם נוספת. לאיזה עומק מגיעה העצם? האם יש לקרניים שורשים, ואלה מתחפרים בראשו עד למוח? חדר האמבטיה החשיך מהמחשבה הזאת, כאילו הנורה מעל לראשו כבתה לרגע קט. אלא שהחשיכה הזאת התרחשה מאחורי עפעפיו, בראשו, לגופי התאורה לא היה כל קשר אליה. הוא נאחז בכיור והמתין עד שהתקף החולשה יחלוף.

ואז הוא הבין. הוא נוטה למות. אין ספק שהוא נוטה למות. משהו פלש למוחו; כמובן – גידול ממאיר. הקרניים אינן קיימות באמת. הן מטפוריות, מדומיינות. יש לו גידול ממאיר שמכרסם את מוחו וגורם לו לראות כל מיני דברים. ואם הגיע לשלב שבו הוא רואה דברים, מן הסתם כבר מאוחר מכדי שיהיה אפשר להצילו.

הרעיון שייתכן שהוא נוטה למות הביא עמו הקלה עצומה, תחושה פיזית ממש, כמו שאיפת אוויר אחרי שהייה ממושכת מדי מתחת למים. אִיג כמעט טבע פעם וסבל מאסתמה בילדותו, ולכן הוא נהנה הנאה עצומה מעצם היכולת לנשום.

"אני חולה," התנשם. "אני עומד למות."

אמירת המילים הללו בקול רם שיפרה את מצב רוחו.

הוא בחן את עצמו במראה בציפייה שהקרניים ייעלמו עתה, משהבין שהן מדומיינות. אך ללא הועיל. הקרניים נשארו. הוא משך בשערותיו בעצבנות, מנסה לראות אם יוכל להסתירן לפחות עד שיגיע לרופא, וחדל מניסיונותיו ברגע שהבין כמה נואל הניסיון להסתיר משהו שאיש מלבדו אינו יכול לראות.

הוא הלך לחדר השינה בצעדים כושלים. המצעים היו סתורים ועל הסדין המקומט עדיין נותרו עקבות חמוקיה של גלֶנָה ניקולסון. הוא לא זכר כלל שנשכב במיטה לצדה, גם לא זכר איך הגיע הביתה – עוד פיסת מידע חסרה מהלילה הקודם. עד לרגע זה היה בטוח שישן לבדו וגלנה העבירה את הלילה במקום אחר. עם מישהו אחר.

הם יצאו יחד אתמול בערב, אבל אחרי ששתה קצת, התחיל איג לחשוב, כדרך הטבע, על מרין, שיום השנה למותה עמד לחול בעוד ימים אחדים. וככל ששתה יותר כן התגעגע אליה יותר – ונעשה מודע יותר לשוני הרב בינה לבין גלנה. עם הקעקועים והציפורנים המלאכותיות, מדף הספרים העמוס ספרי מתח של דין קונץ, הסיגריות והתיקים במשטרה, גלנה הייתה היפוכה של מרין. היא עצבנה את איג בעצם נוכחותה מעבר לשולחן, הבילוי בחברתה נראה לו כמין בגידה, אף שלא היה לו ברור כלל אם הבגידה היא במרין או בעצמו. לבסוף הוא חש צורך עז להסתלק – גלנה לא הפסיקה להושיט את ידה וללטף את מפרק ידו באצבע אחת, מחווה עדינה לכאורה שמשום-מה הוציאה אותו מכליו. הוא הלך לשירותי הגברים והתחבא שם במשך עשרים דקות. בשובו, התא שלהם היה ריק. הוא ישב ושתה במשך שעה שלמה בטרם הבין שהיא לא תחזור. הוא לא הצטער על כך. אבל בשלב כלשהו סיימו שניהם את הלילה כאן, באותה מיטה, המיטה שחלקו ביניהם בשלושת החודשים האחרונים.

פטפוטיה העמומים של הטלוויזיה הגיעו לאוזניו מהחדר הסמוך. זאת אומרת שגלנה עדיין נמצאת בדירה, שהיא עוד לא הלכה למספרה. הוא יבקש ממנה שתסיע אותו לרופא. ההקלה הרגעית מהמחשבה שהוא עומד למות כבר חלפה והוא נחרד ממה שצפוי לו בימים ובשבועות הבאים: אביו מתאמץ לא לבכות, אמו מעמידה פנים עליזות, עירויים, טיפולים, הקרנות, הקאות בלתי נשלטות, אוכל של בית חולים.

הוא התגנב לחדר הסמוך, שם רבצה גלנה על ספת חדר המגורים, לבושה בגופייה של "רובים ושושנים" ובמכנסי פיג'מה דהויים. היא ישבה רכונה לפנים, מרפקיה שעונים על שולחן הקפה, ותחבה לפיה באצבעותיה את פיסת הדונאט האחרונה. לפניה היו מונחים הקופסה מהסופרמרקט שהכילה שישה דונאטס בני שלושה ימים, ובקבוק דיאט קולה של שני ליטרים. היא צפתה בתוכנית אירוח של בוקר.

היא שמעה אותו בבואו ולכסנה אליו מבט נוזף מעיניים ספק פקוחות ספק עצומות, ואחר שבה לבהות במרקע. נושא התוכנית היום היה: "החבר הכי טוב שלי הוא סוציופת!" גברים עילגים ומסורבלים התכוננו להשליך כיסאות זה על זה.

היא לא הבחינה בקרניים שלו.

"נראה לי שאני חולה," אמר.

"תפסיק לקטר," אמרה, "גם לי כואב הראש."

"לא. זאת אומרת… תסתכלי עליי. אני נראה לך בסדר?" שאל מפני שהיה חייב לוודא.

היא חזרה והפנתה לאט את ראשה לעברו והציצה בו מבעד לריסיה. המסקרה מאתמול עדיין הייתה עליהם ונמרחה קצת על העפעפיים. לגלנה היו פנים נאות, חלקות ועגולות, וגוף נאה מחוטב. היא יכלה להיות דוגמנית, אילו היה מדובר בדוגמנות של מידות גדולות. משקלה היה גבוה ביותר מעשרים קילוגרמים ממשקלו של איג. לא שהייתה שמנה בצורה קיצונית, הוא זה שהיה צנום להחריד. היא אהבה להזדיין רכובה עליו, וכאשר השעינה את מרפקיה על חזהו, הייתה יכולה לסחוט את האוויר מריאותיו, מעשה חסר התחשבות של חניקה ארוטית. איג, שלעתים תכופות כל-כך נאבק על נשימתו, הכיר את כל המקרים של אנשים מפורסמים שמתו מחניקה ארוטית. זו הייתה תופעה שכיחה להפתיע בקרב המוזיקאים. קווין גילברט. הידטו מטסומוטו, כנראה. מייקל הצ'נס, כמובן, לא מישהו שהיה רוצה לחשוב עליו ברגע זה. השטן שבקרבנו. בקרבו של כל אחד מאיתנו.

"אתה עדיין שיכור?" שאלה.

משלא ענה, היא הנידה את ראשה ושבה לצפות בטלוויזיה. זהו זה, אפוא. אילו ראתה אותן, היא הייתה מזנקת על רגליה בצווחות. אבל היא לא יכולה לראותן מפני שהן לא שם. הן קיימות רק בדמיונו של איג. אם יביט בעצמו במראה כעת, אולי גם הוא לא יראה אותן. אבל איג קלט את בבואתו הנשקפת בשמשת החלון, והקרניים עדיין היו גם היו. בחלון הוא נראה כדמות זגוגיתית, שקופה, רוח רפאים שטנית.

"נראה לי שאני צריך ללכת לרופא," אמר.

"אתה יודע מה אני צריכה?" שאלה.

"מה?"

"עוד דונאט," אמרה וגחנה לפנים והסתכלה בקופסה הפתוחה. "אתה חושב שזה יהיה בסדר אם אוכל עוד דונאט?"

הוא ענה בקול יבש וצורמני שבקושי זיהה בעצמו, "מי מפריע לך?"

"כבר אכלתי אחד, ואני בכלל לא רעבה. סתם מתחשק לי לאכול אותו." היא הפנתה את ראשה והביטה בו, עיניה הבהיקו לפתע ומבטה נראה מבוהל ומפציר בעת ובעונה אחת. "מתחשק לי לזלול את כל הקופסה."

"את כל הקופסה," חזר אחריה.

"אני אפילו לא רוצה להשתמש בידיים אלא פשוט לתחוב את הראש לקופסה ולהתחיל לאכול. אני יודעת שזה מגעיל." היא העבירה את אצבעותיה מדונאט לדונאט וספרה אותם. "שישה. אתה חושב שזה יהיה בסדר אם אוכל עוד שישה דונאטס?"

המחשבה קשתה עליו בגלל החרדה, הלחץ והמשקל המעיק על רקותיו. אבל מה שאמרה עכשיו נראה לו חסר היגיון לחלוטין, חלק נוסף בבוקר הלא-טבעי, המסויט הזה.

"אם את סתם עובדת עליי, אני מבקש שתפסיקי. אמרתי לך שאני מרגיש לא טוב."

"אני רוצה לאכול עוד דונאט."

"אז תאכלי. לא אכפת לי."

"נו, טוב. אם אתה חושב שזה בסדר," אמרה ולקחה דונאט, בצעה אותו לשלושה חלקים והתחילה לאכול, תוחבת לפיה פיסה אחר פיסה בלי לבלוע.

חיש מהר נעלם כל הדונאט בפיה, התפיח את לחייה. היא כמעט השתנקה, נשמה עמוק דרך נחיריה והתחילה לבלוע.

איגי צפה בה בשאט-נפש. מעולם לא ראה אותה עושה דברים כאלה, לא ראה דברים כאלה נעשים מאז ימי חטיבת הביניים, בקפטריה, על-ידי ילדים שרצו להגעיל ילדים אחרים. היא סיימה, נשמה כמה נשימות כבדות, חטופות, ואז הציצה מעבר לכתפה והביטה בו בעצבנות.

"אפילו לא נהניתי ממנה. כואבת לי הבטן," אמרה. "אתה חושב שאני צריכה לאכול עוד אחד?"

"למה שתאכלי עוד אחד אם כואבת לך הבטן?"

"כי אני רוצה להיות שמנה באמת. לא שמנה כמו עכשיו. שמנה מספיק כדי שלא תרצה אפילו להסתכל עליי." קצה לשונה הגיח מפיה ונגע בשפתה העליונה, תנועה מהורהרת, מתלבטת. "אתמול בלילה עשיתי משהו מגעיל. אני רוצָה לספר לך מה עשיתי."

שוב עלתה במוחו המחשבה שכל זה לא קורה באמת. אם הוא אכן הוזה, הרי שזו הזיה מתמשכת, משכנעת עד לאחרון הפרטים. זבוב זחל על מסך הטלוויזיה. מכונית חלפה באוושה על הכביש. רגע רדף רגע בצורה הטבעית ביותר, והרגעים התחברו לכביכול-מציאות. איג היה חזק בחיבור. מתמטיקה הייתה הנושא החביב עליו ביותר בבית הספר, אחרי תורת המוסר, אלא שלתורת המוסר הוא לא יכול להתייחס כאל נושא ממשי.

"לא נראה לי שאני רוצה לדעת מה עשית אתמול בלילה," אמר.

"דווקא בגלל זה אני רוצה לספר לך. כדי להגעיל אותך. לתת לך סיבה לעזוב אותי. אני נורא מצטערת על מה שעברת ועל מה שאנשים אומרים עליך, אבל אני לא מסוגלת יותר להתעורר ולראות אותך שוכב לידי. אני פשוט רוצה שתסתלק, ואם אספר לך על הדבר הנבזי שעשיתי, אתה תעזוב ואני אהיה שוב חופשייה."

"מה אנשים אומרים עליי?" שאל. שאלה טיפשית, הוא ידע זאת ברגע שהיא יצאה מפיו.

היא משכה בכתפיה. "הם אומרים שעשית למרין כל מיני דברים איומים. ושאתה סוטה מין חולה. דברים כאלה."

איג בהה בה, מרותק. צורת הדיבור שלה הדהימה אותו, איך כל דבר שאמרה היה גרוע מקודמו ובאיזו שלווה לכאורה היא אמרה את הדברים. בלי שמץ בושה או מבוכה.

"אז מה רצית לספר לי?"

"פגשתי את לִי טוֹרנוֹ אחרי שנעלמת לי אתמול בלילה. אתה זוכר שלי ואני יצאנו בתיכון?"

"אני זוכר," אמר איג. לי ואיג היו חברים פעם, בחיים אחרים, אבל כל הדברים האלה כבר נגמרו בשביל איג, הם מתו יחד עם מרין. קשה לקיים קשרים חברתיים כשאתה נחשד בביצוע רצח על רקע מיני.

"אתמול בלילה, בסטיישן האוס, הוא ישב בתא מאחור, ואחרי שנעלמת הוא הזמין לי שתייה. לא דיברתי עם לי המון זמן. כבר שכחתי כמה קל לדבר איתו. אתה מכיר את לי, הוא לא מביט מלמעלה על אף אחד. הוא היה ממש נחמד אליי. אחרי שעבר זמן ואתה לא חזרת, הוא הציע שנלך לחפש אותך במגרש החנייה, ואם יתברר שעזבת הוא יסיע אותי הביתה. אבל כשהיינו בחוץ התחלנו להתנשק בלהט, כמו בעבר, כשהיינו ביחד – ואני נסחפתי וירדתי לו, בו-במקום, לעיני שני בחורים שצפו בנו והכול. לא עשיתי דבר מטורף כזה מאז גיל תשע-עשרה, כשהייתי על ספיד."

איג נזקק לעזרה. הוא חייב לצאת מהדירה. האוויר שם היה דחוס מדי והוא חש לחץ ותעוקה בריאותיו.

היא גחנה שוב מעל קופסת הדונאטס, על פניה הבעה חסרת דאגה, כאילו סיפרה לו זה עתה משהו לא חשוב במיוחד; שנגמר להם החלב או ששוב אין מים חמים.

"אתה חושב שזה בסדר אם אוכל עוד אחד?" שאלה. "הקיבה שלי מרגישה טוב יותר."

"תעשי מה שאת רוצה."

היא הפנתה את ראשה ונעצה בו מבט, עיניה הבהירות נוצצות בהתרגשות לא-טבעית. "אתה רציני?"

"אני לא שם זין," אמר. "תתפטמי כאוות נפשך."

היא חייכה וגומות חן הופיעו בלחייה, ואז הרימה את הקופסה ביד אחת. היא החזיקה בה היטב, תחבה פנימה את ראשה והתחילה לאכול. היא לעסה בקולניות, מצמצה בשפתיה והתנשפה בצורה מוזרה. היא השתנקה שוב וכתפיה הקשיחו, אך היא המשיכה לאכול, השתמשה בידה החופשית לתחיבת עוד דונאט לפיה, אף שלחייה כבר היו מלאות עד להתפקע. זבוב נסער חג בזמזום מעל לראשה.

איג חלף על פני הספה בדרכו אל הדלת. היא הזדקפה קמעה, מתאמצת לשאוף רוח, וגלגלה את עיניה לעברו. מבטה היה מבוהל, לחייה ופיה הלח היו מאובקים בסוכר.

"ממ," גנחה. "מממ." אם היו אלו גניחות הנאה או ייסורים, זאת לא ידע.

הזבוב נחת על זווית פיה. הוא ראה אותו שם לרגע – ואז הגיחה לשונה של גלנה מפיה והיא לכדה את הזבוב בכף ידה בו-בזמן. כשהורידה את ידה, הזבוב כבר לא היה בה. לסתה של גלנה עבדה בקצב, טחנה את כל מה שבפיה לעיסה.

איג פתח את הדלת והחליק החוצה. בעת שסגר את הדלת אחריו, ראשה היה תחוב שוב בתוך הקופסה… צולל ששאף אוויר מלוא ריאותיו ושב וצלל במעמקים.

קרניים מאת ג'ו היל, מאנגלית: נעה בן פורת, הוצאת אריה ניר, שנת 2013, 407 עמ'