המקום הבטוח מאת תומר פלד / הנצחת המחאה החברתית של קיץ 2011 בתמונות

המקום הבטוח מאת תומר פלד

הצלם תומר פלד ליווה עם מצלמתו את הפגנות המחאה שהתחוללו בישראל בקיץ 2011. תמונותיו מנציחות את הרגעים הדרמטיים: הזעם, הכאב והאינטימיות של מאות האלפים שקמו מהמקום הבטוח שלהם ויצאו להגן על עתידם. בימים אלה הוציא ספר חדש, אלבום מרהיב, 'המקום הבטוח', שמהווה סיקור מרהיב של אירוע שגרם לרבבות לצאת החוצה, ושכנראה עוד נראה כמוהו. האלבום כולל למעלה מ- 200 תמונות והוא מחולק לנושאים כמו עייפות, הורות, אמנות, חברות, מנהיגות, שמחה, דיאלוג, עצב, אחדות, אלימות, בהייה והתבוננות, חולמנות, שילוט ועוד.

לדעתו של תומר פלד, לכל אחד מאיתנו יש מקום בטוח. זהו המקום המגונן, הנעים, המוכר. אצל כל אדם מוגדר אותו "מקום בטוח" בדרך שונה. מה גורם לנו לצאת מהמקום הבטוח לפעולה ולשנות את דפוס התנהגותנו? במהלך מחאת האוהלים של קיץ 2011 יצאו לרחובות אנשים רבים והקימו אוהלים בשם הרצון להוריד את מחירי הדיור. דרך הפעולה הייתה שונה מאדם לאדם. עבור חלק מאותם אנשים המקום הבטוח הפך לפסטיבל של מופעים ומפגשים חברתיים, ועבור חלקם האחר הוא היווה מקום הישרדותי שהם היו נכונים להסתכן עבורו, ואף לאבד את חייהם. מחאת האוהלים היוותה נקודת הסתכלות מעניינת, שממנה ניתן ללמוד גם על מצבים נוספים בחיינו. מה גורם לנו לפעול כפי שאנחנו פועלים כאשר המקום הבטוח שלנו מאוים? מתי וכיצד כל אחד מאתנו יגיב כאשר המקום הבטוח שלו כבר לא יהיה מקום בטוח? האם ממקום זה נצא לפעולה יזומה רק לעתים רחוקות, כאשר יש בנו רצון חיובי להרחיב את גבולותיו, או שנפעל רק כאשר אנו חשים איום על עצם קיומו?

תומר פלד, (43), צלם מקצועי ומטפל באוכלוסיות מגוונות, בילדים אוטיסטים ובבני נוער בסיכון ובמצוקה, ובמבוגרים שמסתגרים בתוך עצמם.  תומר גם מדריך בקבוצת השווים, מסגרת הנותנת מענה רגשי, חברתי ותעסוקתי, באמצעות אומנויות, לילדים, נערים ובוגרים בספקטרום האוטיסטי. משמש גם כמדריך  בתגי"ל – זוהי מסגרת חינוכית הנותנת מענה לצרכים הייחודיים של תלמידים עיוורים ולקויי ראייה במסגרת קבוצת השווים. מסגרת זו מהווה חלק אינטגרלי מהתמיכה הניתנת לתלמידים עיוורים ולקויי ראייה.

אחדות / צילום תומר פלד

מאין שאבת את ההשראה לנושא הספר (המהפכה החברתית)? "אוסף החוויות והאנשים שפגשתי במהלך  הצילומים גרמו לי להבין שיש כאן מסמך היסטורי חשוב שכדאי לשמר להרבה שנים". 

איך הכול התחיל? מה משך אותך ומה היה הטריגר? "רוב חיי גדלתי בתל אביב בזכות סבתי המנוחה. לאחר מותה, התחלתי לחפש דירה.  רציתי לשמור על הסביבה המוכרת של החברים  ובתי הכנסת. הבנתי שללא עזרה, קשה מאד לגור במחירים המטורפים של בעלי דירות שדרשו סכומים לא הגיוניים לשכירות עבור מקום לינה קטן.  דפני ליף ייצגה בעיני את הילד הקטן שצועק 'המלך הוא עירום'. מעניין שבאקראי יצא שלאחר החתונה שבה צילמתי את בן דודי ואשתו, דפני ליף ערכה להם את סרטון החתונה. כנראה שהיינו באותו סרט מבלי שידענו. בפעם הראשונה שהגעתי ראיתי שני אנשים מוכרים, קרוב משפחה יריב הורביץ וחבר מהצבא גל קיזלשטיין, ששמחו לראות אותי מגיע לצלם.  האינטואיציה אמרה לי שמשהו גדול הולך להיות וכל יום הגעתי לצלם". 

תומר פלד מספר, כי "הצילום הוא כלי בעל עוצמה עבורי. הוא מאפשר לי לשתף את העולם במחשבות וברגשות שלי. הוא מסייע לי להנציח רגעים נדירים ולהעניק משמעות לרגעים יפים, בטרם יחלפו לבלי שוב.  כאדם דתי, המצלמה מאפשרת לי להתבונן מלמעלה, לבחון, להעמיק ולקדש את מה שאני רואה בעולם; כלוחם מיומן למדתי להיות דרוך ומוכן לשלוף את המצלמה בזמן המתאים; כתרמילאי חובב טבע למדתי להאזין לקולות, ולהגיע עם המצלמה למקומות קסומים ולא שגרתיים; כמטפל באוכלוסיות מגוונות – של ילדים אוטיסטים, נוער במצוקה ומבוגרים שמסתגרים בתוך עצמם – למדתי לחדד את האינטואיציה שלי מול נפש האדם. הבחנתי אצלם בסקאלה רחבה של התנהגות, מאוטיזם מסוגר בתוך בועה ועד למאבק אלים על מקומם הבטוח בעולם. ראיתי אתגר בהצבת המצלמה שלי מולם: לנצור רגעים באמצעות הבעות פנים, לתפוס את הרגש, את הרעיון, את הדרמה.  ניסיתי להבין מתי אדם בוחר להתכנס בתוך עצמו, במקום הבטוח שלו, ומתי לצאת ממנו. רציתי לדעת מה מניע אותו להרחיב את גבולותיו או להיאבק עליהם. פעולות המחאה של אזרחי ישראל בקיץ 2011 היו למרחב הפעילות שלי. יצאתי אליהן כשאני חמוש במצלמה, ומצאתי רבבות בני אדם שיצאו להיאבק על המקום הבטוח שלהם. ספר זה מנציח את הרגעים הקסומים של המחאה הגדולה: את הזעם, התסכול מהמנהיגות, את אווירת הפסטיבל בצד רגעים קטנים של אינטימיות.

דיאלוג / צילום תומר פלד

"המצלמה שלי לא הפסיקה לתקתק. 2011 הייתה שנת התקוממות סוערת בישראל. היא החלה בהתארגנות מחאה קטנה על מחירה של קופסת קוטג' ועל מחירי הדיור, והסתיימה במצעד של מאות אלפים במרכז תל-אביב. כהמשכה של אותה מחאה, ביולי 2012, התרחש מעשה אחד נואש של אדם שהצית עצמו למוות במהלך הפגנה במרכז תל-אביב. לצד המחאה החברתית, אורגנו באותה תקופה הפגנות נוספות של רופאים, אחיות ועובדים סוציאליים, והוקמו מאהלי מחאה על ידי מחוסרי דיור ויוצאי אתיופיה שדרשו ולא קיבלו את מבוקשם.

"למעלה מ-4,000 תמונות צילמתי בהפגנות שהסעירו את המדינה, רק מעטות מתוכן שילבתי בספר זה. כל תמונה היא סיפור אישי של מישהו. אולי גם של עצמי. יש בתוכי מעין קול פנימי, ששולח אותי למקום הנכון בזמן הנכון, כדי לקלוט את הרגע המסוים הזה; רגע של זעם וכעס, לעתים אף של אינטימיות חבויה. אני צועד לאורך השדרה וקולט מסרים באוויר, מבחין בשפת גוף, בתנועת המונים – ומצלם.

"בשיאה של המחאה אני בוחן את האנשים. תחילה אני עושה זאת מעמדה של תצפית חיצונית. אינני יוצר קשר עם איש, כאילו כל האירוע אינו קשור אליי. לפתע אני חש שעברתי לתצפית משתתפת, מעורבת. אני יוצר קשר עם האנשים, מדבר איתם, לומד לזהות את אנשי המפתח וגם את אלה שהולכים אחריהם בעיניים עצומות ומבצעים את כל מה שאומרים להם לעשות.

"עכשיו, כשאני בפנים, אני צריך לדעת מה להגיד ומה לא. אני צריך לדעת להסתיר את העולם שלי ויחד עם זאת להעצים אותו. אני נכנס למרכז ההתרחשות עם המצלמה בידי כאילו הדבר מובן מאליו, מנסה לקלוט סיטואציה ולפעמים נמצא בין לבין. המפגינים חוששים שמא אני שוטר סמוי. אם זה כך, אני לא יכול להתקרב אליהם. אך בעיני השוטרים אני כאחד מהמפגינים, ועל כן אני הופך למטרה ולעתים הם חשים שיש לעצור אותי מיד. אני משחק בין העולמות כדי להתחבר להתרחשות והופך לסוג של צל.

עצבות / צילום תומר פלד

חברות / צילום תומר פלד

"אני לוחץ על כפתור הצילום ולא מפסיק לחשוב: מה גורם לבן אדם למחות נגד מצבו? מתוך איזה מקום הוא מוחה? אילו רגשות עולים בו בזמן המחאה ומהם הגבולות שלו?

במהלך השנים שבהן אני מטפל בילדים, בבני נוער ובמבוגרים, אני נוהג להתבונן בהתנהגויות שונות. אני עוסק בתצפיות ומסתכל החוצה ופנימה. בוחן בסקרנות אחרים ולומד מהם על עצמי. למדתי להבחין בהתנהגות הבסיסית, הטבעית יש לומר, של התכנסות עצמית אל המקום הבטוח – מקום אישי שבו הפרט מרגיש עצמו מוגן ושמור מפני העולם כולו. ראיתי שלכל אחד המקום הבטוח שלו, ורק שלו, על סקאלה של רגשות, פחדים ואמונות. ראיתי סביבי אנשים שמחפשים נואשות אחר מקום בטוח להיות בו, מקום שנעים להם לחיות בו, שבו מכבדים אותם, מעצימים אותם ומאפשרים להם לשרוד.

המטופלים מושכים את תשומת לבי. יש ביניהם ילדים אוטיסטים, בני נוער הלוקים בהפרעות קשב, וכאלה שהורחקו מביתם תחת צווי בית משפט. אני מנסה לתקשר איתם וזה קשה. כל אחד מהם סגור בתוך עולם משלו ונמצא על סקאלה אחרת של תקשורת, שנקבעה כנראה בהתאם למידת האמון שהוא רוחש לסביבה, להורים, לחברים".

המקום הבטוח של מחאת קיץ 2011

עייפות / צילום תומר פלד

תומר מספר, כי "אחד המאפיינים השליליים של ההתכנסות אל המקום הבטוח היא תחושת הבדידות. אתה נמצא לבדך בתוך חלום או בעולם משלך, ורע לך בו. אט-אט מתחיל לצמוח אינטרס פנימי הקורא לך להסתכל החוצה. או-אז אתה מגלה אנשים נוספים במצב דומה לשלך, ומתחילה התרחשות מסביבך. אולי זו התכנסות לשם מגננה משותפת או יציאה למתקפת נגד, ואולי פשוט נקרא לה בשם "הפגנה". פתאום המקום שלך הופך להיות מקום בטוח יותר, ואתה מצטרף לקבוצה בעלת מכנה משותף שיכולה לומר בגלוי שהמצב שלה אינו טוב דיו. אם קודם לכן איש לא התייחס אליך, עכשיו כבר יש מי ששומע את קולך. אין הדבר שונה לגבי ההומלס שמגולגל בתוך עיתון ולגבי בעלי מעמד חברתי וכלכלי גבוה יותר: כולם חולקים תחושה של חרדה קיומית סובייקטיבית, גם אם חלקם חזרו זה עתה מטיול ממושך של שאנטי במזרח הרחוק וכיום אינם מוצאים את מקומם.

אוהל ראשון הוקם, ואחריו הוקמו עוד שניים. בתוך יומיים-שלושה מלאה שדרות רוטשילד בתל אביב בעשרות רבות של אוהלים. מסע הבריחה אל המקום הבטוח שחיפשו הצעירים מצא את יעדו בהפנינג המוני של שאנטי מקומי. אפילו האמנים הגיעו והופיעו בחינם. הצעירים לא יכלו לבקש יותר, והמחאה, מתקפת הנגד הציבורית מול החרדה הקיומית, הפכה למקום נוח שכיף להיות בו. מדברים איתך, מצלמים אותך, נותנים לך במה, ואנשים שלא דיברו אליך מעולם לפתע מדברים איתך בגובה העיניים. משל היו כולם נתונים בעיצומה של תפילת שבת בבית הכנסת, בה כולם שווים בתפילתם בפני בורא עולם ואין יודע מי עשיר ומי עני, מי מכובד ומי פחות.

המחיצות החברתיות הונחו בצד. אווירת אופוריה כבשה את כולם. ומה מבקש לו אדם? שיהיה מי שישמע אותו, שיהיה מי שיקשיב לו ויבין את מצוקותיו. הרי האדם הוא יצור חברתי מטבע בריאתו. הוא זקוק לתקשורת, לחיזוקים, להבנה ולאמפטיה. כשיש מי שמקשיב המקום הבטוח שלך מתרחב וההתנהגות פחות חרדתית. כשאין אוזן שומעת עלולות להתפתח תחושות ייאוש ואובדן שיובילו להתנהגות של הסתגרות ומעשי אובדן, כפי שבחר לעשות משה סילמן ז"ל, שהצית עצמו כמחאה על אדישות הרשויות כלפיו.

עימות / צילום תומר פלד

בימי המחאה הראשונים הסתובבתי בשדרות רוטשילד עם המצלמה ביד. בהתחלה היו לי ספקות, אבל בצדם הרגשתי שמשהו חדש קורה, שיש פה משהו אחר. אנרגיה זרמה מהאנשים ומשכה אותי פנימה. תחושת השותפות עם כל כך הרבה אנשים הייתה מדהימה ויצרה עבורי הרבה מצבים מעניינים לצילום. בהתחלה תיעדתי את ההתרחשות מתוך הזדהות, כי כל זמן שאני מאמין במטרות טהורות קל לי להתחבר למחאה".

מהו המסר המרכזי שהיית מעוניין להעביר דרך הספר? "לכל אחד מאתנו יש מקום בטוח המוגדר בדרך שונה מאדם לאדם. אותו מקום בטוח מגן על המקומות הכי פגיעים שלנו. החדירה למקומות הפגיעים (נפשית או פיסית) מערערת את הספקטרום הרגשי שלנו ומובילה אותנו לדפוס פעולה (עשיה או אי עשיה) לפי ניסיון חיינו. מנהיגות טובה יודעת לנתב את המקומות שפוגעים בכל אחד מאתנו לאיחוד כוחות ולאמונה שהמצב יכול להיות הרבה יותר טוב. ככל שאנחנו ומנהיגנו נתרחק מלשון הרע ועיתונות צהובה, נתמקד בשורש הבעיה ונעזור זה לזה כל אחד לפי יכולתו, מצבנו ישתפר".

עייפות / צילום תומר פלד

תומר פלד מוסיף: "אני עדיין מצלם כל הזמן. אני לא בוחר מה לצלם, אלא מצלם סיטואציות. מתמקד במאבק בין שוטרים למפגינים. מנסה, בצורה אובייקטיבית, לגלות מתי שוטר עושה את העבודה שלו ומתי האזרח יוזם פרובוקציה מולו. אני מצלם הכול, ללא אמות מידה שיפוטיות, ואחר כך בוחר מה להראות ומה לא, מה להעביר לתקשורת הארצית ומה להשאיר אצלי. יש לי מטרה: להעביר בעזרת המצלמה את האווירה שמתוכה צמחו האירועים. להיות נאמן ככל האפשר למקור. אני מקווה שספר זה יכול להמחיש, ולו במעט, את האווירה שהייתה אז, באותו קיץ של מחאה שבו אנשים עזבו את המקום הבטוח שלהם ויצאו להיאבק על עתידם, וכיצד אותה מחאה משפיעה עלינו כיום".

המקום הבטוח מאת תומר פלד, הוצאת "ספרי צמרת", שנת 2013, ספר מפואר בפורמט אלבומי, גודל 22 על 30 ס"מ, 184 עמודים, כריכה קשה,  אתר המחבר  http://tomerpeled.co.il/