ביקור בית עם הסופר איגור איבניצקי: טיול שורשים / דמויות מרתקות וסוגיות משעשעות

טיול שורשים מאת איגור איבניצקי

רו"ח ועו"ד איגור איבניצקי, מביא לנו בספרו הראשון "טיול שורשים", קובץ סיפורים קצרים שטומן בחובו הומור פרוע, דמויות מרתקות וסוגיות משעשעות. בכתיבתו משלב המחבר חוויות אישיות, טראגיות ומצחיקות כאחת, אך בתוך המציאות, פוגש הקורא דילמות אוניברסאליות, החבויות בטקסט ומזדקרות מול פניו פתאום, כאילו אומרות: "הנה אנחנו, תתמודד!". 

הסיפורים מתרחשים בשנות ילדותו, התבגרותו ובחרותו של המחבר. הם עוסקים באירועים קטנים שהתרחשו בסביבתו. הסיפורים רוויים בהומור , גם "שחור". הסיפורים רוב הזמן בועטים, עוקצניים, שנונים. חלק גדול מהסיפורים מסופרים מנקודת המבט של העולה החדש (רוב הזמן "בלי כבוד, בלי סטאטוס ובלי אמצעים"), הינם בהסתכלות רעננה השופכת אור וממקדת את המתחולל בראשו של מי שהגיע ארצה כעולה חדש ואיך המציאות משתקפת דרך עיניו. מציאות אכזרית, מדי פעם.

במרבית הסיפורים ניכר שהחלומות הפרועים של גיבוריהם, מתנפצים, בסופו של דבר,  אל מול המציאות הקוראת אותם לסדר, אך לפחות הם עשויים "להנעים את דרכנו אל הקבר", כדברי המחבר. חרף נוכחותו הדומיננטית של מוטיב המוות בקובץ הסיפורים, הם רוויים בהומור שחור, ב'אופטימיות זעירה', בפנטזיות מיניות שחולמים גיבוריהם ב'חלום ליל קיץ' ובמשחקי 'לשון נופל על לשון'.

הגיבור הטיפוסי של איבניצקי בפירוש אינו יכול להיקרא כך במובן הראשוני של המילה, והוא וודאי יהיה הראשון שיעלה גיחוך מריר על פניו, למשמע הניגוד שמשתמע מכך. ובכל זאת הוא דמות אמיצה וחסרת חת. הוא עומד מול המציאות הקשה, המגוחכת, התובענית ואומר: "עד כאן! עכשיו אני מחליט מי אני ולאן אני הולך." ואכן, הגיבור של איבניצקי חולם בהקיץ על חיים אחרים, מלאי בחורות יפהפיות ומזמינות, הרפתקאות ועושר, ללא עכבות ובלי ההתחייבויות שהחיים מזמנים לאדם על כל שעל. ולא רק זאת, הוא אף מנסה להוציא את תכניותיו המופקרות לפועל ולהגשים את חלומותיו הפרועים, מלאי ריגושים ותענוגות, וגם כשהוא נכשל כישלון חרוץ, הוא אינו מתעייף ואינו מוותר, ומתחיל הכול מחדש.

איגור איבניצקי עלה מברית המועצות ב- 1990, בגיל 16. למד ראיית חשבון וכלכלה במסגרת עתודה אקדמאית. שירת כקצין אקדמאי במנהל התשלומים של צה"ל כ-6 שנים. מאז שחרורו עובד כמנהל יחידת ביקורת ברשות ניירות ערך. תוך כדי העבודה למד גם עריכת דין. "כישורי הכתיבה שלי התפתחו בזכות כתיבת דוחות ביקורת פנים, דוחות סיכומי חקירה וכן במהלך ההתמחות במשפטים. שמעתי מספר רב של פעמים שאני כותב נורא יפה וזה הכניס לי 'זבוב' לראש".

שם: איגור איבניצקי

גיל: 39

סטטוס: אב ל- 2

מגורים: פתח תקווה

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספר טיול שורשים, הוצאת אוריון, 2014.

עו"ד ורו"ח איגור איבניצקי

מאין שאבת את ההשראה לכתיבתך (לספר הזה)? "מחוויות אישיות – ילדות, עליה, לימודים אקדמיים, שירות צבאי, עבודה, חברים, מערכות יחסים".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "שנה וחצי, לא כולל עריכה".

כיצד התחלת לכתוב? מה היה הטריגר? "מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד חלמתי את אותו החלום. זה לא שהעלילה בחלומותיי תמיד חזרה על עצמה, ממש לא. ההפך הוא הנכון – אף חלום לא היה דומה למשנהו. ובכל זאת, תמיד חלמתי את אותו החלום. אולי נכון יותר לומר שתמיד חלמתי את חלומותיי באותו אופן. חלמתי שאני כותב סיפור, מעין קול רקע אילם וחד-גוני מאחורי המסך, רק תקתוקים של מכונת כתיבה, וכל מילה שנכתבה הופכת לעלילה של חלום שבתוך החלום. יקיצה מהשינה הייתה מפסיקה את העלילה באמצע, ותמיד ניסיתי לדמיין, בעודי שוכב במיטה, מה יכול היה לקרות בהמשך… אבל אחר כך פשוט הייתי קם והולך – לבית הספר, לאוניברסיטה, לצבא, לעבודה…

כשאבי חלה בסרטן התחלתי לסבול מנדודי שינה. הייתי ישן שעתיים-שלוש, מתעורר ולא מצליח להירדם שוב. אחרי שנמאס לי לבהות בתקרה בחושך, החלטתי לנצל את הזמן הפנוי, להיענות לאתגר שהציבו לי חלומותיי במשך זמן רב כל כך ולהשתעשע בכתיבת סיפורים. בדיוק באותה תקופה הפסקתי לחלום, אני חושב שזה קרה כשסיימתי את סיפורי הראשון. כתבתי במשך שנה וחצי, בעוד אבי נלחם במחלה הארורה. במקום לצעוק, לקלל ולהכות, השתוללתי על הנייר – הרי הוא סופג הכול.

"מצפה לך תקופת עצב ארוכה ולא בטוח שתחזור להיות אותו אדם שהיית", אמר לי בלוויית אבי חבר שאיבד את אמו בנסיבות דומות. אני מקווה שקובץ הסיפורים הזה יעזור לי להיזכר במי שהייתי. והחלומות? ממילא רובם לא מתגשמים. אז לפחות שנתענג עליהם בדרכנו הקצרה אל הקבר.

כישורי הכתיבה שלי התפתחו בזכות כתיבת דוחות ביקורת פנים, דוחות סיכומי חקירה וכן במהלך ההתמחות במשפטים. שמעתי מספר רב של פעמים שאני כותב נורא יפה וזה הכניס לי 'זבוב' לראש".

האם חלק מהסיטואציות בספר קשורות להתרחשויות במציאות שלך ? "כן, אפילו רובן, אך עם זאת יש לשים לב לדיסקליימר של הספר – לפרוטוקול, כל קשר בין הסיפורים לבין המציאות מקרי בהחלט".

האם הספר הוא רק לקריאה והנאה או שיש מסרים שאתה רוצה להעביר בספר (באמצעות הסיפור)? "אני חושב שהספר מלא במסרים דידקטיים: טיול שורשים – חשיבות של שמירה על זהות עצמית, Forbidden Shiksa – "חשוב להתכונן לגיל הזקנה ולהעביר אותו בכבוד", אם תרצו אין זו אגדה – חשוב לחיות כאילו זה יומך האחרון (או 5 השנים האחרונות שלך, לפי הסיפור), תחיית המתים – ביקורת על כפיה דתית, יומן – המציאות / השגרה ששואבת אותנו לתוכה, סדר עולמי חדש וכלבת פבלוב – ביקורת על "צרכנות בהמתית", אופטימיות זעירה – סכנה שבאופטימיות יתרה, מקום שכיף למות בו – ביקורת על מערכת בריאות ציבורית (ניכר גם בלוויה ואופטימיות זעירה), וכו'".

מתוך אופטימיות זעירה: "החיים הם שׂק של חרא שחונק אותך עד שאתה מתחיל לחרבן קיפודים" – אמנם בסיפור מדובר בתופעות פיזיולוגיות, אך ברור שזאת מטפורה לסבל נפשי שעובר בן אדם במהלך חייו (בדרכו הקצרה אל הקבר).

אילו ספרים קראת לאחרונה? "לאחרונה קראתי בעיקר סיפורים קצרים – של וודי אלן, אתגר קרת, עמוס עוז, קארל צ'אפק, קורט וונגוט, צ'כוב, גוגול, בבל".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "קפקא, גבריאל מארקס, קוטזיי, סאראמגו, דוסטוייבסקי, בולגקוב, קובו אבה, אמיל אז'אר. בסיפור 'יומן' ניכרת השפעה של קפקא לדעתי. יתר הסיפורים – אני חושב שניכרת השפעה של וודי אלן (לא רק של סיפוריו אלא גם סרטיו, במיוחד של סרט 'לפרק את הרי' שאילו מורכב מסיפורים קצרים)".

אילו ספרים קראת בילדותך? "מדע בדיוני (ז'ול וורן, קורט וונגוט, סופרים רוסיים – בלייב, אחים סטרוגצקי), קלסיקה רוסית (דוסטוייבסקי, טולסטוי, צ'כוב, גוגול, בולגקוב), ג'ק לונדון, דרייזר, פיכטוונגר, המינגווי, רמרק, או הנרי".

אילו שלושה ספרים תיקח איתך לאי בודד? "את הספרים 'משפט' של קפקא, 'אומן ומרגריטה' של בולגקוב, 'חטא ועונשו' של דוסטוייבסקי. אלה לא בהכרח הספרים האהובים ביותר עלי, אלא ספרים שיש בהם מספר רב של רבדים ולכן אפשר לקרוא אותם מספר פעמים וכל פעם לגלות משהו חדש".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זהו ספרי הראשון".

ספר קצת על הספר שכתבת: "קובץ סיפורים קצרים, כל סיפור בפני עצמו, אך כחוט השני עוברת בהם הביוגרפיה הפרטית שלי. הם עוסקים באירועים קטנים שהתרחשו בסביבתי. הסיפורים רווים בהומור אם גם 'שחור'. הסיפורים רוב הזמן בועטים, עוקצניים, שנונים, לא מעט משחקי 'לשון נופל על לשון' . חלק גדול מהסיפורים המסופרים מנקודת המבט של העולה החדש (רוב הזמן "בלי כבוד, בלי סטאטוס ובלי אמצעים") הינם בהסתכלות רעננה השופכת אור ונותנת פוקוס זרקורי על המתחולל בראשו של מי שהגיע ארצה כעולה חדש ואיך המציאות משתקפת דרך עיניו. מציאות אכזרית מדי פעם".

מתוך הסיפור Nothing matters (Life stinks): "אז זאת המשמעות של האמונה? להודות לאלוהים על כל יום שבו הרולטה הרוסית שהוא מפעיל לא מצביעה עליי? כמו בהמה בבית מטבחיים המודה לקַצב שלא הספיק לשחוט אותה עד לכניסת השבת, על קצת אוכל ומים שהוא משאיר לה כדי שלא תאבד מעסיסיותה עד יום ראשון?" – הרהורים על קשר סיבתי בין תוצאות למעשים ועל אמונה על רקע מחלה סופנית של אבי.

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "לא בתקופה הקרובה. אוגר רעיונות לסיפורים קצרים נוספים".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "לכתוב מתוך חוויות אישיות.  אני חושב שסבל מוסיף לכתיבה".

משפט מסכם:  "בכל מקרה אלוהים יזיין אותנו בסוף – אז לפחות שניהנה בינתיים".

מתוך טיול שורשים: עבודה עברית / הסיפור "יומן"

מנשה גוטליב היה איש של יומנים. לא יומן אלקטרוני, לא אייפון, לא יומן של outlook, אלא יומנים של פעם – דפדפות פשוטות. האובססיה של מנשה ליומנים התחילה לפני יותר מעשור, כאשר בהיותו רואה חשבון בשירות המדינה מונה לתפקיד של מבקר באגף ביקורת פנים של אחד ממשרדי הממשלה. כדי למצוא חן בעיניו של המבקר הפנימי הראשי של המשרד ולהשתלב טוב יותר בתפקיד החדש, החליט מנשה להצטרף ללשכת המבקרים הפנימיים שאיגדה כמה אלפי מבקרים שעסקו במקצוע בישראל. ריאיון הקבלה במשרדי הלשכה, אשר נראו כמו מחסן של ספרי לימוד ובטאונים גנוזים, נמשך כחמש דקות. שני מבקרים בגמלאות, אשר התנדבו בלשכה, שאלו את מנשה כמה שאלות, ובתום הריאיון לחצו את ידו ובירכוהו בחגיגיות על הצטרפותו לשורות הלשכה. בניגוד ללשכת רואי החשבון, אשר הוציאה ביטאון דו-חודשי, ארגנה עשרות השתלמויות בשנה וסייעה לחבריה למצוא עבודה – לשכת המבקרים הפנימיים של אז הסתפקה בגביית דמי חבר ותרגום תקנים מקצועיים של מקצוע הביקורת הפנימית מאנגלית, תוך השמטת פסקאות שלא התיישבו עם תפיסת הביקורת הציונית. קרנה של לשכת המבקרים כבר החלה לרדת בעיני מנשה, אולם בראש השנה ציפתה לו בדואר חבילת שי נחמדה מהלשכה שכללה תעודת חבר, דרישת תשלום דמי חבר לשנה הבאה ויומן. היומן היה פשוט למראה, דפדפת כחולה בעלת כריכה קשיחה למחצה, אשר נשאה בגאון סמליל של לשכת המבקרים הפנימיים. אולם כשמנשה פתח את היומן, נעתקה נשימתו. כל יום, למעט שבת, היה מחולק ביומן לשני חלקים: לוחות זמנים ומטלות. "איזה רעיון נפלא!" חשב מנשה, "עד עכשיו נאלצתי לרשום מטלות יומיות בין פגישות, ואם פגישה הייתה זזה ועולה על רישום מטלה, הייתי צריך להתחיל למחוק הן את הפגישה הן את המטלה ולרשום את הכול מחדש. אבל מעכשיו חיי הולכים להשתנות. פגישות ומטלות לא ידורו יותר בכפיפה אחת!"

בזכות היומן המיוחד אשר היה מגיע בדואר מדי שנה בשנה, בצירוף דרישה לתשלום דמי חבר בסך כמה מאות שקלים, ובשל האמונה של מנשה שיומנים כאלה יוצרו במיוחד לפי הזמנת לשכת המבקרים הפנימיים ואי-אפשר להשיגם בשום מקום, המשיכה הלשכה ליהנות מתשלום דמי החבר מכיסו של מנשה, גם לאחר שהבין שתרומתה לרמת מקצוע הביקורת הפנימית בישראל אינה גדולה כפי שציפה.

מנשה ראה את עצמו סֵמל של רציונליות וסדר מופתי, והיומן היה הגורם המרכזי שסייע לו בכך. ניהול היומן תפס נפח גדל והולך בחייו של מנשה, וכלל, מלבד לוח זמנים של פגישות עם מבוקרים ומטלות מקצועיות, גם פגישות מתוכננות עם חברים לכוס בירה, ימים שבהם נתבקש לאסוף את בנו מהגן עקב לחץ בעבודתה של אשתו, ציון ימי הולדת של חברים ובני משפחה, שעות אימון בחדר כושר, רישום מטלות בית דוגמת קניות בסופר או איסוף חולצות מהמכבסה ועוד. רק סוג אחד של פעילות לא בא לידי ביטוי ביומנו של מנשה, וזאת מטעמי זהירות מקצועית: פגישותיו הלוהטות עם רבקה, גרושה בשנות השלושים המאוחרות לחייה, קלדנית באגף הביקורת, אשר היו מתרחשות לרוב על שולחן העבודה של מנשה בשעות הערב של יום חמישי, אחרי שכולם היו הולכים הביתה, ומזכות את שניהם בלא מעט שעות נוספות לפי תעריף של 125% – ואף 150% –  אם מנשה היה נוטל ויאגרה באותו ערב וממציא איזה תירוץ יצירתי לאשתו, בסגנון "כוננות באגף הביקורת". את מועדי הפגישות האלה, חרף העובדה שרובן המוחלט היה נקבע כאמור לערבי חמישי, מנשה היה דואג לרשום בפנקס אדום קטן שנועד לדברים שלא יאה לרושמם ביומן שנשא סמליל של לשכת המבקרים הפנימיים.

שיטות הרישום שניהל מנשה ביומנו הלכו והשתכללו עם הזמן. אם בעבר מנשה היה מנהל את כל הרישומים בעט והיה מתעצבן מהצורך לשפוך לא מעט טיפקס עקב כל שינוי, עם השנים למד להבחין בין אירועים בעלי הסתברות גבוהה להתרחשות במועדים שבהם נקבעו – אותם היה ממשיך לרשום בעט – לבין אירועים פחות ודאיים, להם הקדיש כיתוב בעיפרון בלבד. מדי יום ביומו היה עובר על היומן – מצויד בעיפרון, עט, מחק וטיפקס – רושם, מוחק, מעביר, מסמן V-ים ו-X-ים, משווה מול הפגישות שנקבעו לו באמצעות ה-outlook, רושם-מוחק-מעביר עוד פעם.

עיסוקו של מנשה ביומן הפך להיות יותר ויותר אובססיבי במרוצת הזמן. אם בעבר בדיקה והתאמה של היומן היו נערכות פעם ביום וגוזלות כחצי שעה, דבר שהיה בהחלט סביר ביחס למידת הסדר שהשיג בזכות כך בעבודתו ובחייו, עם הזמן הכפיל מנשה את תדירות בדיקתו המעמיקה ומידת יסודיותה, ואף היה נוהג להגניב איזו "הצצונת" ביומן מדי חצי שעה, כך שכשליש מיום עבודתו היה מוקדש למלאכת סידור היומן.

גם בבית נהג מנשה לעשות "וִיש" קטן ביומן לפני השינה (לא משהו פונדמנטלי, 40-30 דקות), והיה מעיין ביומן כשהתעורר כל בבוקר, מיד אחרי שכיבה את השעון המעורר והרכיב את משקפיו. פעם אחת תפסה אותו אשתו קורא את תוכן היומן לבנם התינוק במקום סיפור לפני השינה, "כדי להרגיל אותו לסדר", תירץ מנשה. גם רבקה הייתה מוכנה להישבע שתפסה פעם את מנשה מעיין ביומן בעודו משגל אותה מאחור כשהיא מכופפת על שולחנו. "רק הזזתי אותו", טען מנשה והושיט לרבקה חבילה של מגבונים לחים כדי שתנקה את עצמה לפני שהיא חוזרת הביתה.

האובססיה של מנשה ליומנו הייתה ידועה לַכול במשרד, ויום אחד עמיתיו לאגף הביקורת עשו לו מעשה קונדס – יומנו נשלף מתיקו והוסתר במגירת שולחנה של עמיתתו, שלא הבינה את פשר האובססיה של מנשה כלפי היומן והייתה סקרנית לראות מה יקרה אם תעלים לו אותו. כשמנשה גילה שיומנו לא נמצא בתיקו, לבו החסיר פעימה. היעלמותו של היומן חייבה אותו להתמודד עם המפלצות והשדים שארבו לו אל מחוץ לעולמו המוכר והמתויג, לרבות עם אלה שבנבכי נפשו. אחרי חיפושים ותשאולים שנמשכו כמה שעות, החל מנשה לאבד את עשתונותיו. כל חייו היו ביומן: מספרי הטלפון של מכריו, ימי ההולדת של בני משפחתו, יום הנישואין שלו, פגישות עם המבוקרים, ישיבות צוות, מועדי הגשת דוחות הביקורת להנהלת המשרד, רשימת קניות בסופר, מועד סיום ההתחייבות לחברת הכבלים, ביקור אצל השיננית, כנס ביקורת במגזר ציבורי בים המלח… כל מה שנשאר לו זה הפנקס האדום הקטן וזיוניו עם רבקה, שהפכו לשגרה מייגעת. מנשה התיישב בכסאו וניסה לדמיין איך ייראו חייו שכל מה שיש בהם זה זיונים עם רבקה מדי יום חמישי בערב. הוא העלה בזכרונו את עכוזה הכחוש ושדיה הנפולים של הקלדנית המזדקנת, אשר החלה בתקופה האחרונה להתעניין מתי הוא מתכוון לעזוב את אשתו ואף הזכירה מונחים מעורפלים שלמדה ככל הנראה בסדנה למניעת הטרדה מינית, דוגמת "קיום יחסי מין תחת מרות"… פניו של מנשה האדימו, חרחור מוזר עלה מגרונו, הוא הרגיש שהוא נחנק. הוא נעמד כדי לפתוח חלון, נתקף לפתע בחילה עזה ורוקן את תכולת קיבתו לתוך פח האשפה. אחר כך התיישב שוב, ניגב את פיו במגבונים הלחים, קם בשנית, השמיע צעקה איומה, הרים את הכונן של המחשב, חשב לשנייה על כל תוכניות הביקורת שאגר שם, שָׂם אותו במקומו, הרים את צג המחשב, ניתק אותו בזהירות מהכונן, השמיע צעקה של חיה פצועה פעם נוספת וניפץ אותו על הקיר.

יומנו של מנשה הוחזר לו לאלתר, בצירוף התנצלויות כנות של עמיתיו המבוהלים ובונבוניירה בתור פיצוי על עוגמת הנפש.

מעשה הקונדס של עמיתיו גרם למנשה להבין ששגרת חייו עומדת על קרקע לא יציבה, המונחת על גבי שריונו של צב מועד. 'איך לא חשבתי קודם שתלות ב'נכס מידע' כה מרכזי כמו יומן מחייבת התייחסות מפורשת ומפורטת ב-BCP של חיי. זה מה שנקרא 'הסנדלר הולך יחף'', הרהר מנשה, שנחשב למומחה לתוכניות המשכיות עסקיות (BCP) והתאוששות מאסון (DRP), ושערך לא מעט ביקורות בנושא ביחידות הסמך של המשרד הממשלתי שבו עבד. 'אני צריך לחשוב על DRP למקרה של אובדן אמיתי של היומן, שיתבסס על גיבויים על בסיס קבוע באמצעות צילום המקור והפקדתם באתר off-site, משהו כמו כספת חסינת אש בבנק…' המשיך לחשוב בעודו מקלח את בנו בערב.

***

למחרת בבוקר התעורר מנשה בבהלה. הוא הרגיש שהיומן נעלם. מנשה הניח אותו בערב על השידה שליד מיטתו, אך היומן בהחלט לא היה שם. עם היומן נעלם גם כל עולמו המוכר של מנשה. אחרי תקופת הסתגלות לא קצרה למציאות החדשה, מנשה הבין שבעצם מה שנעלם זה לא היומן אלא הוא, מנשה עצמו. היומן פשוט שאב אותו לתוכו.

החיים בתוך היומן לא היו גרועים כל כך. יומו היה מתחיל בשבע בבוקר, בתאריך שחל באותו יום בעולם האמיתי. מנשה היה מתעורר ומתחיל לשחות עם הזרם של היומן. זרימת היומן הייתה לוקחת אותו מישיבה לישיבה, כפי שהיו רשומות באותו יום, ומנשה כאילו צפה במתרחש בישיבות מבפנים. היה מסקרן לראות כיצד פועלים המנגנונים הפנימיים של הישיבות. מנשה למד לכוון את מהלך הישיבות ולהשפיע על תוצאותיהן, באמצעות לחיצה על כפתור פה וסיבוב של גלגל שם. המטלות שהיו רשומות ביומן נראו כמו מפעלים, קטנים וגדולים, שכמו נבנו על גדות נהר הזמן שזרם בין הישיבות, לשמש להן מעין תפאורה. גלגלי המטלות היו מסתובבים, בוכנות נעו בהרמוניה, שסתומים נפתחו לסירוגין והוציאו עשן. בתשע בערב היה כיבוי אורות ומנשה היה שוקע בשינה עמוקה עד הבוקר.

ככל שמנשה התקדם על ציר הזמן, מספר הישיבות שהיו רשומות ביומן פחת וכך גם מספר המטלות. נופיו הפנימיים של היומן השתנו והוא החל להידמות יותר ויותר למדבר צחיח. במהרה למד מנשה שאמנם הוא מתעורר כל בוקר בתאריך שחל באותו יום בעולם האמיתי, אולם יש ביכולתו לשחות נגד כיוון הזרם אל העבר או להתקדם בשחייה מהירה לכיוון העתיד. כך למד מנשה לטייל על ציר הזמן של היומן, תָּחום בין תחילת שנת ה'תשע"ב לבין סופה, כאשר כל האירועים מתרחשים בו-בזמן במעין זרימה אין-סופית בנקודות הזמן השונות, שאליהן היה כאילו מגיע לביקורת פנימית, תרתי משמע. כאשר היה למנשה די כוח כדי לשחות נגד הזרם מהיום שבו היה מתעורר בבוקר אל העבר, שבו עדיין הייתה לו נוכחות גם בעולם האמיתי, הוא היה יכול לצפות בעצמו משתתף בישיבה או מבצע מטלה. התבוננות עצמית מהצד לימדה את מנשה לא מעט על אודות עצמו והוא אף היה מיישם את תובנותיו בחזרתו אל העתיד, באמצעות השפעה פנימית על מנגנוניהן הנסתרים של הישיבות והמטלות שבהן לא הספיק ליטול חלק.

מנשה נהנה מאוד מהוודאות ששררה בתוך היומן. לא היה מי שיעדכן את רישומיו, ולכן לא הורם יותר מחק ולא נשפכה אף טיפה של טיפקס. הדברים נותרו על כנם. מנשה הצטער שרשם חלק מהפגישות והמטלות בעיפרון ולא בעט, כי הן נראו לו עכשיו כמו חיזיון קלוש ולעתים התקשה לזהות את הדמויות. מנשה התבאס גם שרשם את פגישותיו הרומנטיות עם רבקה הקלדנית בפנקס האדום, ולכן הן לא נכללו בשגרת יומָנו. הוא בהחלט לא היה מתנגד לשחות קצת לעבר ימי החמישי הרוויים פעילות מינית עם הקלדנית הגמישה. אבל חוץ מזה, החיים בתוך היומן לא היו רעים בכלל. רק שבתקופה האחרונה, ככל שימי הסתיו החלו לתבוע את זכויותיהם וגרמו לבריחתם במנוסה של ימי הקיץ האחרונים, מחשבה חדשה הלכה והתעצמה בראשו האנליטי של מנשה והטרידה את שלוותו: מה יקרה לו ביום שבו שנת ה'תשע"ב תגיע אל קצה ועִמה גם היומן?

טיול שורשים מאת רו"ח ועו"ד איגור איבניצקי, הוצאת אוריון, שנת 2014, 144 עמודים,