"אספרסו, קצר" מאת שפי שפס / האושר בא במנות קטנות

אספרסו קצר מאת שפי שפס

הספר 'אספרסו, קצר' מאת שפי שפס, הוא אוסף של  שישה עשר סיפורים אנושיים, מסופרים בחמלה, מלווים בבת-שְׂחוֹק ומתובלים בהומור. כי אפשר למות בלי הומור, אך קשה לחיות בלעדיו. שישה עשר סיפורים קצרים, על אנשים: צעירים המנסים לצמוח, ולא תמיד מצליחים לפרוח; מבוגרים, שלא איבדו את תקוות העבר; מציאות עגומה של גמד, שחייו הקצרים ריקים מתוכן ויש בהם רק סבל אישי; זמר נשמה: רגעי אושר של זמר אוטיסט; חיבור בלתי אפשרי בין דתיה מבני ברק וחילוני מפרדס כץ; סיפור אהבה בשדרות רוטשילד, ומסע של חיפוש עצמי באנטרקטיקה; אנשי הצפרדע – אנשי הדממה: חיים שמתחילים במי השפיר ומסתיימים במצולות הים; וגם כלבים מדברים (פני הדור כפני הכלב) ודגים מונוגמיים (נס הדגים), שמלמדים אותנו פרק בזוגיות. בקיצור: "אספרסו, קצר". מרוכז, כהה, ארומטי. שותים אותו בלגימה אחת, אך טעמו המריר-עמוק ממשיך לעקצץ את הלשון זמן רב. גם אם יש נגיעות של ביוגרפיה אישית בתוך הסיפורים, הסיפור תמיד מביא את הדברים למקומות מאד מרוחקים מן האמת הביוגראפית. הסיפורים אמנם מתרחשים בהוויה ישראלית, אך רבים מהם עוסקים בנושאים אנושיים אוניברסליים.

שפי שפס (65) נשוי, אב ל- 3 וסב ל- 7, תושב כפר סבא, הוא בעל תואר ראשון בספרות עברית ומומחה בכיר בפסיכולוגיה קלינית. עוסק בטיפול נפשי וביעוץ ארגוני. שירת כפסיכולוג בצה"ל בשורה של תפקידים בכירים בהם הפסיכולוג הראשי של אמ"ן. עסק, בין השאר, בטיפול בארצות הברית בנפגעי הלם קרב כרוניים של צבא ארה"ב ממלחמת וייטנאם והביא איתו ארצה תובנות חשובות על הפעלת חיילים מול אוכלוסייה אזרחית שרלוונטיות לפעילות צה"ל בשטחים. היה בעלים ומנכ"ל של מכון קינן-שפי לפסיכולוגיה תעסוקתית. פרסם עשרות מאמרים, בעיקר בתחום הפסיכולוגיה הארגונית. "אספרסו, קצר" הוא ספר הפרוזה הראשון שלו אחרי ספר ילדים "גשם מקומי" (הוצאה עצמית) וספר שירים שיצא בימים אלה, "מצב הכן" (הוצאת מנדלי מוכר ספרים).   

שפי שפס

"תמיד הייתי איש של ספר", מספר שפי שפס. "בראשית דרכי קיבלתי תואר ראשון בספרות עברית ובפסיכולוגיה מאוניברסיטת ת"א ובחרתי לעשות קריירה בפסיכולוגיה. פרסמתי מאמרים מקצועיים בתחום הפסיכולוגיה הקלינית והארגונית, אך לכתיבה הספרותית הגעתי לפני כשנתיים".

שפי שפס מספר, כי "הטריגר לכתיבת הסיפור הראשון, שנקרא כמו שם הספר כולו, היה תחרות הסיפור הקצר של עיתון 'הארץ'. אמרתי לעצמי: אתם רוצים סיפור קצר? אתן לכם סיפור קצר לא רק מבחינת כמות המילים, אלא המוטו וכל מרכיב בו יהיה קצר: סיפור על איש קצר – גמד, שחייו הקצרים ריקים מתוכן ויש בהם רק סבל אישי, ששנתו בלילה קצרה והוא מתכסה בשמיכה קטנה וקצרה ממנה מבצבצות רגליו הקצרות, שהסוכך על חלונו קצר מידי ולכן הוא מתעורר עם אור ראשון, ועוד ועוד. גם שיאו של הסיפור מתרחש בבית קפה כשהברמן שואל אותו אם הוא רוצה אספרסו קצר או ארוך. כל תסכולו המתמשך של קורץ  – זה שמו של הגמד (קורץ בגרמנית – קצר), פורץ החוצה והוא יורה בברמן באקדח קצר קנה, אותו רכש כדי לשים קץ לחייו שלו. למרות שהסיפור קשה, השתדלתי מאד לא להיות שיפוטי אלא מאד אמפטי לחייו האומללים של הגמד.

"מכאן פרץ הסכר. אני מניח שהוא קשור גם למחלת הסרטן שלי והתחושה שיש לי צורך לכתוב סיפורים קצרים, כי הז'אנר אהוב עליי ודורש זיקוק מדויק של העלילה והדמויות. ואולי גם תוחלת החיים שהתקצרה קשורה לעניין.  הסיפורים זרמו בקצב מהיר ביותר. תוך שנה כתבתי 16 סיפורים קצרים, כולם פרי הדמיון (ולא תיאורי מקרה של מטופלים בקליניקה). הקצב המהיר נבע מן הסיבה שהסיפורים ישבו מוכנים בתוך ראשי, מבחינת סיפור העלילה והדמויות וכל מה שנותר לי זה להתמודד עם המילים. הספר יצא בהוצאת 'אופיר ביכורים'.

במקביל לספר הפרוזה 'אספרסו, קצר', הוציא בימים אלה שפי שפס את ספר שיריו הראשון מצב הכן, בהוצאת "מנדלי מוכר ספרים", העוסק במצבי החיים המאפיינים את הקיום האנושי: אהבה, התאהבות, פרידה, געגוע, סבל ואושר, בריאות וחולי, יחסים בין-אישיים, יצירה ומוות. דרך השירים נבחנים מצבי חיים אלה מזוויות חדשות ומפתיעות, לעיתים בציניות, אך לרוב מתוך חיוך של חמלה. מכיל 34 שירים אישיים, כתובים בשפה נקייה וחפה מצבע. השפה היא ישירה וברורה, והתוכן העומד מאחוריה, גם בהיותו מורכב, מוגש לקורא בהתחשבות ובשקילה. הקורא זוכה לאסוף לא מעט תובנות מניסיון חייו של הכותב, הן בהתייחס לעבר ובין להווה הנוכחי.

סיפור קצר מתוך הספר 'אספרסו, קצר':

אספרסו, קצר

קוּרְץ קץ בשנתו עם אור ראשון. אף שהוריד את סוכך החלון מלוא אורכו, נותר רווח דק מעל אדן החלון, ומשם חדרה קרן אור חיוורת שקבעה סופית כי תם הלילה. הרבה התחבט עם עצמו אם להחליף את הסוכך. מצד אחד הוא ממלא את תפקידו, וגם אם חסרים לו סנטימטרים אחדים, האם הוא ראוי לנידוי? מצד שני אלה סנטימטרים קריטיים, ההופכים אותו לבלתי ראוי. ויש צד נוסף להתלבטות. תמיד יש צד נוסף. עוד צד אחד ועוד צד שני, בדיוק כמו שנתו המיוסרת של קורץ. לכן אין לדעת אם חסד עושה עמו הסוכך, שגואל אותו מוקדם מהתהפכויותיו במיטה, קוטע עוד חלום רע של יקיצה, או שמא מקדים את סבלו ומאריך את יומו הריק של קורץ.

קורץ מתח את רגליו מלוא אורכן והן בצבצו מחוץ לשמיכה הקצרה שהתכסה בה. תמיד התכסה בשמיכה קצרה. בעבר הרחוק ניסה להתכסות בשמיכה בגודל רגיל, אך זו יצרה אצלו תחושות של אובדן וחנק, ומהר מאוד הוא מצא את עצמו מחפש פתרון בחנות לדברי תינוקות. "ורוד או תכלת?" שאל המוכר בחיוך. "אפור", ענה קורץ. "אם תקנה שתיים, תקבל הנחה", שידל המוכר. "רק אחת", ענה קורץ בקוצר רוח, וכבר נלחם בנחשול הזעם שהציף את גופו ואיים להשתלט על ראשו. באותו לילה גילה שהשמיכה אינה ארוכה דיה. במשך כמה לילות ניסה לישון בלעדיה, אך אז חש חשוף ומאוים. מאז לימד את עצמו לישון עמה בתנוחה עוברית, ובבוקר היה מגיח ממנה בלידת עכוז.

סדר יומו של קורץ היה קבוע ואפור. אחרי היקיצה היה מתיישב על מיטתו, בוהה באפלולית ונהנה מן הריקנות שגאלה אותו מייסורי הלילה. לעתים היה יושב כך דקות אחדות, לפעמים נמשכה ישיבתו שעה ארוכה. הוא אהב את הזמן הזה, ולולא נצרך לנקביו היה בוודאי מתענג על הישיבה עוד ועוד. בלית בררה היה קם וצועד בצעדים קטנים ומדודים לחדר השירותים הזעיר שאסלה נמוכה מילאה את חללו. משם היה עובר לחדר האמבטיה, שכלל אמבט מצהיב, גומחת מקלחת וכיור, עולה על ההדום שהיה מונח למרגלות הכיור ומסתכל בפניו הצעירות שניבטו מן המראה הקעורה. הראש הגדול הצליח תמיד להפתיע אותו ולעורר בו פליאה ותסכול. "ראש בגודל נורמלי", חשב, "אולי אפילו גדול מדי", אמר בקול רם. מדי פעם, אחרי ימים של בדידות ושתיקה, היה משמיע לעצמו משפט קצר כדי שלא ישכח את צליל קולו, צרוד ונמוך. "ואולי לא גדול מדי", הוסיף, "אלא גדול יחסית".

גם בבוקר זה קורץ שטף את פניו הגדולות בכפות ידיו הזעירות ולאחר מכן גחן, מילא את פיו מים, גרגר וירק. היום אין טעם לצחצח שיניים. אתמול לא בא דבר אל פיו, כך שאין מה לנקות. הוא הספיג את ראשו הקירח במגבת הלחה. כמה טוב שאינו צריך לטרוח על סידור שֵׂער. כילד היה לו שער עבה ומקורזל, שלא הגיב לניסיונות הסירוק של אמו, ותמיד נראה כמו קסדה דביקה. "צמר פלדה", כינו אותו ילדים רעים. כשגילו את דבר קיומו של ספוג מתכת לניקוי כלים שנקרא "ננס", היו צועקים לו: "לך תביא ננס מהמכולת". הוא היה נמלט אז בבכי בחיפוש אחר אמו, אך גם כשזו הרימה את קולה וקיללה את הפורעים, לא מצא נחמה.

אמו היתה אישה גדולה וגבוהה, שערה בהיר וכובע קש רחב שוליים עיטר את ראשה בזמן שעבדה במשתלה. רוב היום היתה מטפלת בצמחים, מקלטרת, משקה, גוזמת, ובכל אותה עת מזמרת לעצמה מחרוזות שירי עם סלאביים. בעיניו היתה היפה בנשים, שבויה בעולמה ועטופה בצלילי שיריה, ורק כאשר באו הגברות המכובדות לקנות עציצים, שתילים או זרי פרחים, היתה מתפנה אליהן ומעניקה להן אחד מחיוכיה הנדירים. קורץ אף פעם לא הבין כיצד אישה יפה וגדולה זו הביאה לעולם ילד כמוהו. שנים חשד שאינו בנה וניסה לטוות בראשו סיפורים שיסבירו את העניין. כשחשה בכך היתה חוזרת ומספרת לו את סיפור לידתו בפרטי פרטים. הטנדר של אבא נתקע באישון לילה בדרך לבית-החולים, הצירים התגברו, היה לה פיפי ארוך-ארוך, היא לא הבינה שירדו לה המים. למזלה, הזדמנה למקום ניידת משטרה וזו הביאה אותה לבית החולים כשהלידה כבר היתה בעיצומה. "הראש גדול והוא תקוע, תביאו מלקחיים", צעק רופא צעיר טרוט עיניים. קורץ חזר ודמיין את המעמד שוב ושוב: הנה אמו שוכבת שם, רגליה הלבנות והארוכות מפושקות עד השמים, ראשו הגדול בוקע מבין שפתי ערוותה הלא מגולחת, והיא גונחת בקולי קולות. עד כאן הכול בסדר.

קורץ לא ידע מתי התבררו ממדי האסון. האם התגלה העניין בלידה, מיד לאחר שהגיח הגוף בעקבות הראש, או שמא הלכו הדברים והתחוורו במהלך ילדותו המוקדמת. פעמים רבות האשים אותה בלבו על שהביאה אותו לעולם. האם לא היו סימנים שהעידו על כך בזמן ההיריון? האם היו והתעלמה מהם? וכיצד ייתכן שאישה גדולה ויפה כמוה יולדת גמד? ואולי התשובה נעוצה באבא שנעלם, וקורץ, שלא זכה לראותו, אינו יודע עליו דבר. ואולי היה האבא גמד קרקסים, ואמא לוליינית טרפז? תעלומה.

אמו ניסתה לגונן עליו כמיטב יכולתה. תמיד אמרה לו שהוא כל עולמה וכי לא יהיה לה גבר אחר בחייה. היא שלו ואך ורק שלו. ואכן, מעולם לא ראה אותה בחברת גבר זר. היא היניקה אותו עד גיל ארבע. הוא זוכר במעומעם כיצד היתה כורעת לצדו, אוספת אותו אליה וחולצת לו שד חם ורך. הוא היה יונק באטיות ובעדינות, מקפיד לא להכאיב לה, ובסיום היה מניח את ראשו בין שדיה ומנמנם בנחת. ערב-ערב הקפידה לרחוץ אתו באמבט. בהיותם ישובים במים הרדודים היתה עוטה על ידה כפפת פשתן רכה, מספיגה אותה בסבון נוזלי ומענגת את גופו הקטן בתנועות סיבוביות. הוא היה משתכשך באמבט ומתיז עליה מים, והיא היתה גוערת בו בתרעומת מעושה. לאחר מכן היתה עוטפת אותו במגבת גדולה, מלבישה אותו בפיג'מה ריחנית ושניהם היו נרדמים במיטתם המשותפת, חבוקים.

קורץ לא ידע אישה אחרת מימיו. אמו נפטרה בפתאומיות בהיותו בן 17, והוא נשאר לגור בבית הישן והמתפורר. את לימודיו הוא הפסיק עוד קודם לכן. הוא לא חסר לאיש ואף אחד לא התעניין בשלומו, וטוב שכך. אמו לא השאירה אחריה ממון, אך באופן מפתיע איתרו אותו שני אנשים שהיו מעוניינים במשתלה. הם הציעו לו סכום כסף נאה תמורתה, וקורץ, שמעולם לא חשב להמשיך בפועלה של אמו, קיבל את הכסף בשמחה ונפטר מן הצורך לדאוג לכלכלתו. על מעט הקשר עם העולם החיצון שמר באמצעות המחשב הביתי: הוא היה מתעדכן חלקית בנעשה בעולם, צופה בסרטים, מאזין למוזיקה ומדמיין את אמו שרה. לימים גילה את אתרי ההיכרויות והסקס. בתחילה ניסה בדרך זו ליצור קשר עם נערות, אך הניסיונות מעולם לא הבשילו לכלל פגישה עם מישהי. קורץ ידע שתמונת ראשו המופיעה באתר לא תועיל לו ברגע האמת. עלבונות מילדים ספג די והותר בחייו. בדחייה מצד אישה לא היה מסוגל לעמוד. אט-אט ויתר גם על הקשרים הבלתי ממומשים. הוא לא חשש לאבד משהו שלא היה לו מעולם. לעומת זאת, התעוררו אצלו רגשות פחד מלווים במערבולות כעס שלא הבין את פשרם ולא ידע כיצד לשלוט בהם. בצר לו ניסה להתנחם באתרי הסקס. הוא מעולם לא העלה בדעתו להזמין זונה לביתו. אפילו המחשבה על כך הקפיאה את דמו. זמן מה ניסה לצפות באתרי פורנו, אך הפער בין מידותיו לבין מידותיהם של הגברים המקפצים על נשים גונחות הביא אותו לייאוש שדיכא את יצרו.

לקראת יום הולדתו ה-18 הלכה והתגבשה במוחו האפשרות לשים קץ לחייו. הוא לא מצא עוד שום טעם להמשיך עם הריקנות והסבל. לאחר שהשלים עם הרעיון, בקלות יחסית, נותרו רק שני עניינים שדרשו טיפול. הראשון היה שינוי השם. הוא לא היה מוכן ששמה של אמו יוכתם בהתאבדות בנה, והוא פנה למשרד הפנים כדי לשנות את שמו. "מדוע אתה רוצה לשנות את שמך משמואל קורצברג לקורץ שמואלי?" שאל הפקיד וגירד את סנטרו הכפול. "אני רוצה שם פרטי קצר ושם משפחה ישראלי", ענה. "נו טוב", אמר הפקיד, "כבר שמעתי הכול. תחתום פה ופה". העניין השני היה קצת יותר מסובך. קורץ רצה מוות מהיר ובטוח. גז יגרום סבל ארוך. קפיצה ממגדל עלולה להסתיים בפציעה. תלייה צורכת כישורים טכניים שאין לו. חיתוך ורידים דוחה אותו. הוא צריך אקדח. סיכוייו להשיג אקדח ברישיון אפסיים. לא נותר לו אלא לחפש חלופה לא חוקית. חיפוש ארוך ומייגע באינטרנט עזר לו לבסוף למצוא את מבוקשו. "איזה אקדח אתה רוצה?" שאל אותו הקול בצד השני של הקו. "לא חשוב, אבל עם קנה קצר", ענה. שבוע לאחר מכן מסר לו שליח חבילה עטופה, וקורץ נתן לו בתמורה מעטפה שהכילה שטרות כסף.

חודש ימים נאבק קורץ באקדח ולא יכול לו. משהו עצר בעדו והוא לא ידע מה. שוב ושוב גלגל בראשו הגדול את כל הסיבות והאפשרויות, והגיע למסקנה שההחלטה נכונה. פעם אחת אפילו השמיע לעצמו את הטיעונים בקול רם והשתכנע. לכלל מעשה לא הצליח להגיע. הבוקר, שלא כדרכו, החליט לצאת מן הדירה לרחוב, אולי יהיה שם משהו שיביא אותו לכלל הכרעה. אחרי ששטף את פניו במים קרים התלבש ברישול – דחף את האקדח הטעון למכנסיו כשחולצתו מכסה עליו – והתגלגל החוצה. רוח קרה נשבה והשמים היו בהירים. קורץ לא הרחיק לכת. בפינת הרחוב היה בית-קפה קטן שחזיתו המתוחמת בחלונות זכוכית פלשה למדרכה. "אספרסו בר", הכריז שלט דהוי שהיה תלוי באלכסון מעל הכניסה. קורץ, שמעולם לא ישב בבתי-קפה, נכנס בצעד מהוסס. בקצה החלל הפנימי עמד דלפק ארוך ועליו מכונת קפה גדולה ומגש עם כוסות זכוכית וספלונים. שני כסאות בר גבוהים ניצבו בצמוד לדלפק. קורץ גרר את עצמו עד לאחד מהם וטיפס עליו במאמץ רב. עכשיו, ממרום מושבו, נגלה לפניו במלוא הדרו הבחור הצעיר שעמד מעברו השני של הדלפק, הפיק כוסות קפה מן המכונה והתעלם מקיומו. יופיו של הבחור הימם את קורץ. הוא היה גבוה, תווי פניו העדינים היוו ניגוד מושלם לגופו השרירי והגמיש הנתון בגופייה צמודה. אך מה שהרשים את קורץ יותר מכול היתה ארשת הנחת על פניו ושביעות הרצון העצמית שקרנה ממנו בכל תנועה. מלצרית צעירה – שתפקידה היה לקחת את כוסות הקפה שהכין ולחלק אותן ללקוחות הישובים סביב שולחנות קטנים – היתה מצחקקת עם הבחור בכל פעם שחזרה מסיבוב החלוקה, מפנה אליו את שדיה הלבנים שבצבצו ממחשוף חולצתה, ומוצאת עילה להתחכך בו. היה ברור לקורץ שהוא והלקוחות האחרים מהווים אך תפאורה חיוורת למחול הפיתוי והערגה התופחת שחוללה הנערה סביב הבחור האדיש לכאורה.

קורץ נדהם מתחושות הריגוש והגעגוע שטלטלו את גופו הקפוץ. לבו לחש לו לברוח, אך רגליו סירבו לנוע והוא נותר נטוע במקומו. ואז הבחינה בו הנערה, ובפה אדום מלא שיניים בורקות אמרה לו: "היי שורטי, מה בשבילך?" משנאלם דום אמרה לו: "קח את הזמן, אני פה בשבילך", ופנתה לשולחן אחר. זה הרגע שממנו חשש קורץ. נחשול זעם התחיל לגעוש במעלה גופו עד שהגיע לראשו. הוא חיפש נתיב מילוט, אך לרוע המזל הבחין בו הבחור. "מה תשתה?" שאל אותו. "אספרסו", ענה קורץ והופתע מצליל קולו. "קצר או ארוך?" הזעם הציף את ראשו של קורץ עד כדי אובדן עשתונות. הוא שלף את האקדח, אחז בו בשתי ידיו הזעירות וירה שלוש יריות לתוך חזהו הרחב של הבחור. "קצר, קצר, קצר", זעק. האקדח נשמט מידיו וצנח על הדלפק, גופו החליק במורד הכיסא הגבוה ונחבט ברצפה. הוא נותר לשבת בגב שעון על דופן הדלפק וברגליים מיושרות ופשוקות.

רק כששכב קורץ על רצפת הניידת, בידיים כפותות מאחור, מתחת לנעלו הגדולה של שוטר שמסמרה אותו לשטיחון הגומי המסריח, החלה הצלילות לחזור אליו. ראשית עלו בראשו התמונות, ואחר כך הצטרפו אליהן הקולות: עיניו הפעורות של הבחור שהביטו בו בתימהון לפני שהתמוטט באטיות תוך כדי גרירת מגש הכוסות עד להתנפצותן המהדהדת; צרחות הנערה שחשה אל הבחור, גהרה מעליו והתבוססה בדמו; המולת האורחים הנמלטים מן המקום ורומסים בדרכם רהיטים הפוכים ומנות מזון דביקות; ואז – דממת מוות. בחלל בית-הקפה שנתמלא שברים נותרה רק אישה זקנה כבדת גוף, ישובה ליד שולחן שלא ניזוק, ועיניה הכחולות נעוצות בו. בקב ההליכה שלה היא הצביעה לכיוונו של קורץ ופלטה: "בום. בום. בום". בתוך דקות נשמעה יללת הסירנות. "שְכב על הבטן ואל תזוז", נשמעה פקודה, ומיד הגיעה חבטה אדירה שהפילה אותו והטיחה את פניו ברצפה. שפתיו התנפחו וטעם הדם מילא את פיו. גופו המקרטע נגרר על המדרכה והושלך לניידת. טריקת דלתות.

קורץ שקט ורגוע עכשיו. הוא מתמסר להמיית המנוע, לקרקוש חלקי המתכת ברכב ולטלטלות הדרך. הוא מקופל בתנוחתו העוברית, ורגלו של השוטר מסוככת עליו. הוא עוצם עיניים. לו יכול להתכרבל בשמיכתו הקטנה היה אפילו נרדם.

אספרסו, קצר מאת שפי שפס, הוצאת "אופיר ביכורים", שנת 2014,  234 עמודים