ביקור בית עם הסופר אמנון ז'קונט: אביגיל / לפעמים נקמה היא המרפא היחיד

| 06/03/2014 | 0 Comments

אביגיל / לפעמים הנקמה היא המרפא היחיד

אביגיל / לפעמים הנקמה היא המרפא היחיד

הסופר אמנון ז'קונט החליט לשלב בין שתי אהבותיו ולנסות לכתוב ספר מתח תנ"כי – "קשה במיוחד לחבר את עקרונות הסיפור הבלשי הרציונליסטי עם האפוסים התנ"כיים הרגשיים". עלילת הספר 'אביגיל' לוקחת אותנו, ללילה אחד, בחורף של שנת 1070 לפני הספירה. הוא מספר כי בשנים האחרונות הוא חי בצל טראומה ושעבר תהליך דומה לזה שעוברת אביגיל, גיבורת ספרו העשירי, אם כי למזלו בנסיבות פחות טראגיות.

ד"ר אמנון ז'קונט, סופר והיסטוריון המתמחה בתולדות התרבות, המדעים והרעיונות.  מלמד כתיבת פרוזה בשיטה ייחודית, אשר מתבססת על פרוק והרכבה-מחדש של חוויות חיים. פירסם שמונה רומנים (שחלקם תורגמו לאנגלית, רוסית, ספרדית, צרפתית, גרמנית, סינית ויפנית), ספר דוקומנטרי-כלכלי, ביוגרפיה (של מאיר עמית) וספר של סיפורים קצרים.

 

"לפעמים הנקמה היא המרפא היחיד":

ידה של הזקנה רעדה מן המאמץ עד שצנחה אל חיקה. הבקבוק שב אל גלימתה?. "את לא רוצה למות," קבעה בסיפוק, "את תחלימי."

"איך?"

"תמצאי את הרוצח ותענישי אותו."

"זה לא יחזיר לי את בני."

"זה יחזיר לך את חייך," הזקנה רקקה וליקקה את שפתיה.

"אני לא רוצה אותם."

הזקנה גיחכה.

"את לא מסוגלת להבין מה אני מרגישה."

"בגלל שלא היה לי ילד?" שאלה הזקנה בחדות.

אביגיל הנהנה.

"איבדתי דברים אחרים  והרגשתי כמה החיים שלי שבירים, עד שכל אדם יכול לחדור לתוכם ולהרוס… גם אני רציתי למות."

היא השתתקה. אביגיל המתינה זמן מה ולבסוף שאלה: "מה עשית?"

"נקמתי. הדרך לחזור ולהאמין בחיים היא לקחת  אותם בחזרה מידי אלה שחיללו אותם. מכה תחת מכה. רצח תחת רצח." (מתוך 'אביגיל')

 

שם: אמנון ז'קונט

גיל: 66

סטטוס: נשוי + 1

מגורים:  תל אביב

 

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספר אביגיל, הוצאת כתר, 2014.

 

אמנון ז'קונט (צילום: ורדה רזיאל ז'קונט)

אמנון ז'קונט (צילום: ורדה רזיאל ז'קונט)

מאין שאבת את ההשראה לכתיבתך (לספר זה)? "אחרי שכתבתי ששה ספרי מתח, ספר סיפורים ושני ספרים דוקומנטריים – הרגשתי שכל ספר מתח נוסף יהיה בעצם 'more of the same'. היות שבמקצועי אני גם היסטוריון החלטתי לשלב בין שתי אהבותי ולנסות לכתוב ספר מתח תנ"כי. בדקתי ומצאתי שאיש עוד לא כתב ספר כזה, ולא לשווא: קשה במיוחד לחבר את עקרונות הסיפור הבלשי הרציונליסטי עם האפוסים התנ"כיים הרגשיים. הדבר רק אתגר אותי יותר, וישבתי לכתוב".  

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "שלוש שנים, אך במהלך אותו זמן כתבתי גם את הביוגרפיה של מאיר עמית. בדרך כלל אני כותב שתי יצירות בעת ובעונה אחת. הדבר מאפשר לי להתרחק מכל אחת לסירוגין ואז לחזור אליה בעמדה ביקורתית יותר".

כיצד התחלת לכתוב? מה היה הטריגר? "את הרעיון לכתוב ספר כזה הגה אדם שנכח בהרצאה שנשאתי בספרייה ברחובות בשלהי שנת 2010, לרגל צאת ספרי 'חידת מותי'. גוללתי שם כמה השערות הנוגעות לערמומיותו הפוליטית של הנביא ירמיהו, והאיש, שלצערי לא שאלתי לשמו כדי שאוכל להודות לו (ואשמח אם ייצור אתי קשר), אמר: 'מדוע שלא תכתוב את הדברים כספר מתח?' באותם ימים היו לי תוכניות לכתוב ספר שונה לחלוטין, שכמה פרקים ממנו כבר נכתבו ואפילו פורסמו בעיתונים. אבל דבריו של אותו אדם לא הרפו ממני, וכשהגעתי למכוניתי כבר הייתי מאוהב בספר המתח התנ"כי שהלך ונרקם במוחי".

האם חלק מהסיטואציות בספר קשורות להתרחשויות במציאות שלך? "בוודאי. עברתי תהליך דומה לזה שעוברת אביגיל, אם כי למזלי בנסיבות פחות טראגיות. בשנים האחרונות אני חי בצל טראומה שגרמו לי עבריינים שחדרו למחשבים שלי, במה שכונה 'פרשת הסוס הטרויאני'. הם שאבו חומרים מן המחשב שלי ופיזרו אותם בכל רחבי האינטרנט, כתבו מיילים בשמי, השחיתו את הערך עלי ב'ויקיפדיה' ועוד. הרגשתי נרדף, חשוף וחסר אונים. כשהם נתפסו לבסוף, מצאו אצלם לא רק את החומרים שלי אלא מסמכים של הרבה חברות מובילות במשק, שהשניים מכרו למתחרים של אותן חברות באמצעות חוקרים פרטיים. הם היו צפויים לעשר עד חמש עשרה שנות מאסר, אבל הפרקליטות התקפלה והסכימה להסדר טיעון מקל. בניכוי שליש הם שהו בכלא מעט זמן,  ועד מהרה שבו לאיים על המחשבים שלי ושל העולם. הרגשתי שהמדינה נטשה אותי ולא השיגה צדק למעני ולמען יתר הקורבנות.

באותן שנים נמצא בכותרות משפטו של או ג'יי סימפסון, שזוכה מרצח אשתו בדין הפלילי, אבל יצא חייב בתביעה האזרחית. בהשראת המקרה ההוא, תבעתי את השניים לדין אזרחי, ואחרי שנים של התגלגלות בין טחנות הצדק – זכיתי. הוטל עליהם לשלם לי פיצויים נכבדים ואני הרגשתי שהחשבון יושב וסוף סוף נעשה צדק".

האם הספר הוא רק לקריאה והנאה או שיש  מסרים שאתה רוצה להעביר בספר (באמצעות הסיפור)? "אני מאמין (וגם מלמד את תלמידי) שבכל ספר קיים מסר, מנוסח או לא מנוסח, מודע או לא מודע. אני קורא לכך 'משפט הצפון'. במקרה שלי, 'משפטי הצפון' של הספר הם: (1) אסור לזלזל בכוחה המרפא של נקמה. כשגורמים לנו עוול, אנחנו מתחילים לתפוס את חיינו כמהות שבירה מאוד, שכל אחד יכול לחלל אותה. לכן, נקמה היא לפעמים הדרך היחידה לשוב ולהאמין בחיינו.(2) הספר הוא אספקלריה של חיינו ביום, ואני מכוון לומר שמצבן של נשים בשנת 2014 לא שונה בהרבה מזה שהיה לפני שלושת אלפים שנה. על אף החקיקה הנאורה והמוסכמות שהשתנו, עדיין אנחנו חברה שמתנהלת על ידי גברים ולמען גברים, ולנשים יש סיכויים מצומצמים להתפתח אישית ומקצועית ואפשרויות מוגבלות. (3) הספר מאפשר לי גם לבטא את מחשבותיי על דת. הגותו של שפינוזה הייתה חלק מעבודת הדוקטור שלי ואני מאמץ את דעותיו בכל לב, וגם מוסיף להן את הרובד שמסיבות פוליטיות לא העז לנסח: דת היא אמונה טפלה שהתמסדה".

דת אינה אלא אמונה טפלה שזכתה למיסוד:

הכוהנים סיימו את תפילתם ופנו לאחור. אלדד פסע לעברם, נושא את הצלחת וענף עץ שהוצת באש הכירה. הכוהנים חלפו על פניו בזה אחר זה, מתעלמים ממנחתו. אלדד שמט את האש ארצה בהבעה של קבלת הדין. אביגיל רצה אליו, תלשה מידיו את הצלחת והניחה אותה על האדמה. אחר כך מיהרה לאסוף את הענף הבוער והגישה אותו אל הזרדים שעליה. האש השמיעה קול פצפוץ ובקהל עבר רחש של תרעומת. הכוהנים עצרו מהליכתם והסתובבו לאחור. ריח הקורבן הנצלה מילא בבת אחת את החצר. "מגיע לו קורבן!" צעקה אביגיל.

"אישה לא יכולה להקריב קורבן." אחד הכוהנים, איש צעיר וגבה קומה, בעל מבט מתנשא, הביט באש והעביר את ידו עליה. כדור זעיר נשר מידו אל תוך הלהבות. הלהבות נעשו כחולות ומיד אחר כך ירוקות. רחש של התפעלות עבר בנוכחים. "אדונָי לא רוצה את הקורבן הזה," הכריז הכוהן, "הבן שלָך לא היה אדם. הוא היה חיה. כולם יודעים זאת. אש ירוקה היא סימן שאדונָי לא רוצה בנשמתו."

"האש נעשתה ירוקה משום שהוספת לה אצטרובל של עץ אורן. אילו הייתי מוסיפה ענף יבש של תפוח – היא הייתה בוערת גם בכחול." אביגיל קרבה אל הכוהן והוא נרתע לאחור. "הבן שלי לא היה חיה," צרחה, "ואם אדונָי שלכם לא רוצה אותו, אני לא רוצה את אדונָי." היא רכנה אל הצלחת הלוהטת ובמכה אחת הפכה אותה אל החול. כריות אצבעותיה צרבו, אך היא לא חשה בכך. הלהבות אחזו באדמה שנספגה בשמן, ואביגיל נשטפה תחושת רווחה. לנגד עיניה הדומעות אספה אליה האדמה, בשמה של האם הגדולה, את הקורבן לזכרו של יותם." (מתוך 'אביגיל')

אילו ספרים קראת לאחרונה? "בשבועיים האחרונים קראתי תרדום חדש של 'האדמה הטובה' מאת פרל ס. באק, וכן את 'יהודים ומילים' של עמוס עוז ופניה עוז זלצברגר".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך?  "ג'ון לה קארה, שספרו 'המרגל שחזר מן הכפור' הוא בעיניי יצירת מופת. האופן שבו גיבורו, ג'ורג' לימאס עובר תהליך מציניקן לאדם מאמין (במקרה זה – מאמין באהבה) – מרשים ואפילו מטלטל. האופן שהתהליך הזה מונח על גבי פלטפורמה של ספר מתח עורר בי הרבה השראה ולימד אותי רבות. גרהם גרין – מאותן סיבות, וכך גם ג'וזף קונרד, סבסיאן ז'פריסו ועוד".

אילו ספרים קראת בילדותך? "הכל. כל מה שמצאתי בספריית הורי, בספריות שבסביבתי ובבתי חברים. פעם אפילו המצאתי לעצמי אחות, בטי, ורשמתי אותה לספריה ברמת גן כדי לקבל ספרים נועזים 'של גדולים'."

אילו שלושה ספרים תיקח איתך לאי בודד? " 'מורה נבוכים' לרמב"ם. קראתי קטעים ממנו לצורך הדוקטורט שלי ומעולם לא היה לי פנאי לקרוא אותו ביסודיות; התנ"ך והברית החדשה – ככל שאני קורא בהם, אני מגלה עוד ועוד סיפורים וזוויות דרמטיות שלא קלטתי בקריאה הקודמת; 'הווידויים' מאת ז'אן ז'אק רוסו. משהו בכנות האכזרית שלו מזכיר לי את אשתי, ורדה, וכנראה יאפשר לי להפוך את השהות באי לתקופה של התבוננות עצמית ושל השתפרות".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זהו ספרי העשירי".

ספר קצת על הספר שכתבת: "הספר אביגיל הוא כאמור שילוב חדשני של ספר מתח בלשי וסביבה תנ"כית. במרכזו ניצבת אישה שגרה בעיר צובה שביהודה ועוסקת ברפוי באמצעות עשבים. באחד הלילת בנה, שהיום היינו מכנים אותו אוטיסט או אספרגר, נמצא רצוח במיטתו. אביגיל מבקשת מבעלה ומנכבדי העיר למצוא את האחראי על מותו של בנה ולהעניש אותו. איש אינו מוכן לסייע לה בכך והיא יוצאת למסע חקירות, אשה נואשת בעולם של גברים. היא נרדפת, מוכה ומרומה, אך לא מרפה. היא מרגישה ויודעת שרק ידיעת האמת תשחרר אותה ורק נקמה תשיב לה את חייה".

"החוויה של אישה משכילה ונבונה בעולם של גברים שמקטין ומגביל אותה":

אלדד לפת את זרועה בחוזקה, הוליך אותה אל תוך חדרו והדף אותה אל הקיר. "איפה היית אתמול?"

"בשדות," אמרה, "אספתי עשבים."

"יצאת בצהריים וחזרת בערב, אחרי שנרדמתי. כמה פעמים אמרתי לך שתצאי לשדות רק בשעות

האור? אישה הגונה לא נמצאת מחוץ לבית בערב."

אביגיל הייתה תשושה מכדי להתעמת אתו.

"ספרי את האמת. מה עשית בשדות?"

"פגשתי את הזקנה. היא באה לנחם אותי."

"גם את זה אסרתי עלייך. היא עובדת אלילים ומכשפה."

"היא לא מכשפה. היא מרפאה. כל מה שאני יודעת למדתי ממנה."

"היא מכשפה," אמר אלדד בביטחון, "מישהו סיפר לי שביקר אצלה בחשאי. היא נתנה לו פרי של

דוּדָאים כדי שיאכיל בו את אשתו העקרה. הוא ידע שפרי הדודאים רעיל, אבל היא הרגיעה אותו

ואמרה שמי שאוכל אותו מידיה לא יורעל. זה כישוף."

"אין בזה כל כישוף. היא מסלקת את הזרעים מתוך הפרי. גם אני עושה כך."

"גם עלייך אומרים שאת מכשפה. אם יראו את שתיכן יחד – זו תהיה ההוכחה." הוא נטל את

מטהו ופנה אל הפתח, "לכי עכשיו ושבי עם המקוננות."

"לא," אמרה אביגיל, "אני לא רוצה לקונן עליו. אני רוצה להבין מה קרה לו."

אלדד עצר. בפניו התפשטה ארשת של הבנה. "נכון, הוא היה ילד מקולל, אבל גם במקרה כזה

האם צריכה לקונן. כך מקובל. אחרי האבל – תוכלי לשכוח אותו."

"הוא לא היה מקולל," צעקה אביגיל, "ואני לא אשכח אותו. אני גם לא רוצה לקונן עליו. אני רוצה למצוא את מי שרצח אותו…" (מתוך 'אביגיל')

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "אני כותב עכשיו ספר שמתבסס על סדרת הרצאות שהעברתי באוניברסיטה לפני כמה שנים, ושמו 'ההיסטוריה – סיפור אהבה'. הספר מתאר תהליכים היסטוריים שהונעו בכמיהה לקירבה, לאהבה ולמין".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל?  "כתיבה היא מלאכה גלמודה והשוק לא מאיר פנים לסופרים לא מוכרים. לכן חשוב לכותב שיהיו לו שני נכסים: נחישות, שתגרום לו להמשיך לכתוב, להמשיך ולנסות לפרסם גם אם ההכרה מתמהמהת; וחברים טובים, שיאמרו לו את האמת על כתיבתו ויסייעו לו בכך להשתפר ולמצוא את הסגנון שלו".

 

אמנון ז'קונט – ספרים

פסק זמן, הוצאת עם עובד, 1982

Borrowed Time, הוצאת המילטון, בריטניה, 1986

איש הסגריר, הוצאת עם עובד, 1987

אחרון המאהבים החכמים, הוצאת כתר, 1991

מלכודת דבש, הוצאת כתר, 1994

מוכן לחיים (סיפורים), הוצאת כתר, 2000

מבוא לאהבה, הוצאת כתר, 2001

ש' כמו שקר (יחד עם ורדה רזיאל ז'קונט), הוצאת קשת, 2004

עובר ושב: סיפור קריסתו והצלתו של הבנק לפיתוח התעשייה, הוצאת ידיעות ספרים, 2009

חידת מותי, הוצאת כתר, 2009

מאיר עמית, האיש והמוסד, הוצאת ידיעות ספרים, 2012

אביגיל, הוצאת כתר, 2014

 

פרולוג מתוך 'אביגיל':

מוחו קפא בחרדה, אך לבו קלט הכול: שיחותיהם של הגברים, ריח המדורה, והיגון שכסס בלבותיהם של השועלים שבכלובי הנצרים. הוא השתופף בתוך הסבך שיצרו ענפיה הקורסים של אֵלָה זקנה וצפה ממסתורו באיש הגדול. כמו בכל פעם שראה אותו, השתאה לנוכח ממדיו. הוא היה גבוה ורחב מכל אדם שהכיר והשרירים בזרועותיו ובשוקיו החשופים היו תפוחים ונוקשים. שערו גלש על כתפי הענק שלו וכפות ידיו הגדולות שפעו רצון וחום מרתקים ומפחידים כאחד.

המחשבות הסתחררו בראשו, הבהובים מהירים של זיכרונות ישנים שהתקשה לצוד. "דבש. דבש. אריה". ביניהם השתרבב וצץ שמו שלו, כמו פזמון חוזר: "יותם. אני יותם".

הפחד פן ישכח את שמו ואת כתובתו וייבלע בעולם החלופי שרחש בראשו ליווה אותו בכל פעם שיצא מן החצר. אמו הייתה מחבקת אותו ולוחשת באוזנו. "יותם. אתה יותם. אל תשכח. אם פעם לא תמצא את הדרך הביתה: אתה יותם, אתה גר בעיר צוֹבָה. אמך אביגיל המרפאה ואביך אלדד הרואה."

אלדד, אביו, אחז בידו של האיש הגדול ושאל דבר מה. בחברתו של הענק נראה עלוב במיוחד ברזונו ובקומתו הנמוכה. האיש הגדול ניער את רעמת השיער שעל ראשו וצחק. יותם חש שהוא אוהב את מראהו הבריוני. הוא נראה כמי שקובע סדרי עולם ורק אז מציית להם, ויותם רצה להיות חברו. הוא שכח לרגע את הסכנה וחשב לקום ולחבק אותו, אך האיש הגדול התרחק אל תוך השדה ועמד בתוך השלף, חובק את זרועותיו ומשקיף אל החשכה.

"דבש ואריה", יותם זכר, "אריה ודבש". כשההבהובים במוחו גברו, הם היו מתפוצצים בפיו בצורת קטעי משפטים שנפלטו לחלל האוויר, מבקשים הקלה. הפעם, החרדה גרמה לו לתקוע את אצבעותיו בפיו ולכסוס בשיניו את העור שסביב הציפורניים. אש המדורה לחשה אליו איומים. הוא העדיף את השתקפותה המרוככת בפניהם של האנשים.

משהו, אולי ריח של טרף, גרם לשועלים להתחבט בכלוביהם. "אדוני, שמשון?" שאל אלדד, מחכה לפקודה.

"כן, הגיע הזמן." האיש הגדול הסתובב בתנועה נחושה, התקרב ורכן אל האנשים שישבו ליד המדורה. "נשחרר אותם."

יותם פלט יבבה של שמחה ומיד נשך את ידו. הגברים, שכבר החלו להתרומם, עצרו והקשיבו. "זה ינשוף," אמר אביו ואימץ את עיניו אל תוך החשכה, "אולי אוח."

יותם תהה אם זיהה את קולו או ניחש שיצא בעקבותיהם. זה כמה ימים שבחצרם נערמו הכלובים ובהם שועלים שנלכדו בשדות. יותם ישב שעות בין הכלובים, מתנודד בין תחושה של סכנה וביטחון, ודיבר אליהם. הוא דִקלם באוזניהם משפטים שאהב וצחק בקול רם לתגובותיהם. הם הקשיבו לדקלומיו באמון ובתקווה, מחזירים לו בגניחות ובעיגול עיניים שסיפרו על רעב, על צמא ועל חרדה. הלילה, כששמע את עגלות השוורים בחצר ואת קולותיהם של הגברים שהעמיסו עליהם את הכלובים, זינק מעל מצעו ורץ בעקבותיהם אל העמק שעל גבול ארץ פלשתים.

הוא היה עייף. אחד מסנדליו נקרע. רגליו כאבו והעלו שלפוחיות ופיו היה יבש מן הריצה. ליד המדורה היה מוטל נאד מים. הצמא כרסם בו והוא דימה שראשו מצטמק. ממקום מחבואו עקב אחרי שמשון ששתה מן הנאד, ואחריו אביו. האחרים המתינו ביראת כבוד עד שיסיים ויניח את הנאד על הארץ. רק אז נטלו אותו לידיהם ושתו, כשגבם אל יותם. הוא יצא מבין השיחים והתקדם אל הנאד. הצמא מחק בו את כל הפחדים ובתוכו כבר חש את קרירותם של המים. השועלים זיהו אותו ופתחו במחול שמחה בכלוביהם. הגברים התנפלו על הכלובים המרקדים ובעטו בהם. יותם נסוג בבהלה אל מחבואו.

שמשון פתח את אחד הכלובים, שלף מתוכו שועל ואחז בזנבו. החיה הקטנה התפתלה וחשפה שיניים, מנסה לנשוך את הזרוע השרירית שאחזה בה. לבו של יותם הלם בחוזקה כשניסה להחליט את מי מהשניים, הענק או החיה, הוא אוהב יותר. "לפיד!" שמשון פקד.

אחד הגברים רכן אל המדורה והצית ענף יבש טבול בשמן זיתים. אש אחזה בו, עזה וצהובה. גופו של יותם התקשה במתיחות והתכדר. הוא כיסה את עיניו בידיו, אך הציץ מבעד לאצבעות. שמשון נטל את הענף הבוער בידו הפנויה והצמיד את הקצה שאינו בוער לזנב השועל. אלדד כבר עמד הכן ובידו חבל. הוא קשר את הלפיד לזנב השועל, ויותם חש צביטה של בגידה בחזהו. הוא נהם חרש אל השועל וחשף את שיניו כמותו. שמשון הניח לשועל לצנוח מידו אל השלף שבשולי השדה, אך הלה הפך את פניו ופתח בריצה לאורך הדרך. הלפיד שעל זנבו נחבט בעפר וכבה מיד.

שמשון כבר החזיק בידו שועל אחר. אלדד קשר אל זנבו עוד לפיד והפעם הטיל שמשון את החיה הרחק אל תוך השדה. יותם כעס על מעשי אביו, אך לא היה מסוגל לכעוס על שמשון. להבה קטנה פרצה בין שרידי השיבולים ומיד כבתה. "השלף לח מטל הלילה," אמר שמשון בתסכול.

"למה אנחנו מציתים שדה שנקצר?" שאל אחד הגברים, "שיבולים בוערות טוב יותר משלף."

שמשון לא השיב. הוא עמד רגע, שוקל. "שחררו את השועלים," אמר, "וערמו את הכלובים בתוך השדה."

הגברים פתחו את דלתות הכלובים והחיות נמלטו אל כל עבר. לבו של יותם צהל. הכלובים נערמו לערימות. לפידים הוצתו והושלכו בעקבותיהם. הנצרים נדלקו בקול פצפוץ ושלחו לשונות של אש אל השלף. חומה לוהטת נולדה ומיד החלה מתרחקת, משאירה אחריה רמץ משחיר. השוורים שהיו רתומים לעגלות נעו על מקומם באי שקט. יותם שכב על האדמה, כובש בה את פניו. הוא שמע את הציוצים הרפים של עכברי השדה, את בהלת הציפורים שהמריאו מתוך הלהבות, נוטשות את קניהן, ואת צווחתם החלושה של הגוזלים הנִצְלים. מבעד לריסיו המורדים ראה את רגליו הצנומות של אביו, מכוסות בשיער שחור, צפוף, מבצבצות מתחת לגלימתו. הן התרוצצו על גבול השדה, כשהצית עוד קטע שנקצר ועוד אחד. הגברים האחרים התאמצו פחות. הם חזרו לשבת ליד המדורה והביטו באש המתפשטת. אלדד רץ אל פינה מרוחקת של השדה והשליך את האבוקה האחרונה. לרגע נדמה ליותם שהאש אופפת את אביו, והוא קפץ על מקומו ומילט מפיו צעקה. אחד הגברים קם והציץ אל תוך הסבך. "אני מוכן להישבע ששמעתי את הבן של המכשפה צועק."

יותם הצטנף.

"בוודאי חיה שנבהלה מהאש," הרגיע מישהו מן היושבים.

"אני מכיר את הקולות שהוא משמיע."

"אין שום דרך שיוכל להגיע לכאן…"

"למכשפות יש דרכים משלהן," האיש השיב. הוא רכן, אסף אבן ויידה אותה אל תוך הסבך. היא נחתה הרחק מיותם והעירה כמה ציפורים שפרחו אל תוך הלילה. "היא כישפה אותו שיהפוך לציפור ויעוף לרגל אחרינו," האיש קבע בביטחון.

שתי דמויות, ענקית וזעירה, יצאו מן החשכה. שמשון ואלדד שבו אל החבורה. "אלדד ידבר מחר," שמשון אמר והחווה אל השדות הבוערים באופק, "ואתם תאשרו שכל מה שיאמר הוא אמת."

הגברים פלטו המהומי הסכמה ולא העזו להחליף ביניהם מבטים.

"תישבעו," שמשון דרש.

כולם הניחו את ידם הימנית מתחת לירכם, ומלמלו שבועה שאשכיהם ייבשו אם יפֵרו אותה.

אלדד משך מתוך אחת העגלות ערימה של יריעות שְׁעַר עזים שהושרו במים. "תישארו כאן עד הבוקר ותשמרו שהאש לא תעבור אל השדות שלנו." הוא השליך את היריעות הרטובות על הרצפה וטיפס על פרדתו. שמשון קפץ על גבי סוס, מהיחידים שהיו בנחלת יהודה, ובתוך רגע – שניהם נעלמו.

חמישה גברים נותרו ליד המדורה, צופים אל השדה השחור. אחד מהם קם ממקומו. "הם רוכבים עכשיו הביתה, לישון, ואנחנו צריכים להישאר כאן עד הבוקר," רטן והביט לפנים, מהופנט על ידי פס האש שהתמזג עתה עם האופק. "שמשון לא רוצה שנהיה בעיר בזמן שאלדד יספר על גבורות הלילה," הוסיף.

"הוא חושש שנספר את האמת…" אמר אחר.

"אבל מה האמת? למה הוא התעקש להצית שדות שנקצרו?" שאל אחד היושבים.

"ולמה הוא מסכים שנציב פלשתים יחנה ביהודה וישגיח שלא נייצר ברזל? – זה ברור: יש לו הסכמים איתם. כשהוא יורד לאשקלון או לעזה הוא שוכב בלילות עם נשים פלשתיות ובימים – אוכל ושותה עם הסרנים."

"אז הכול שקרים, כל מעשי הגבורה? כל הנפלאות?"

מישהו בקצה החבורה אמר בקול רם ועמוק: "כבר עשר שנים שאני נמנה עם הלוחמים. מעולם לא ניהלנו אף קרב של ממש. הכול שקרים."

עוצמתו של הקול הִכְּתה על קירות גולגולתו של יותם. ומגרונו פקעה הזעקה: "הכול שקרים! הכול שקרים!"

החמישה הפנו את ראשיהם לאחור כאיש אחד. "זה הבן של המכשפה," אמר הלוחם, "אמרתי לכם שהוא שם." על פניו עלה גיחוך של מזימה. הוא התכופף אל שרידי המדורה, נטל גחלת גדולה, הניח אותה בשולי הסבך ונשף עליה. יותם נסוג אל תוך הסבך. כשהגחלת הפכה בפתאומיות ללהבה – החל לרוץ.

רוח לילה מערבית שלחה את האש בעקבותיו. הוא חתר בבהלה בתוך צמחיית הקיץ היבשה, אך האש הייתה מהירה ממנו. הוא חש בחוּמה על גבו, כמו נשימתה של חיה גדולה. הצמא עורר בו זיכרון נורא של מוות. במוחו רדפו המילים זו את זו והכתיבו את הקצב שבו נעו רגליו: "אש. אלדד. שמשון. הכול שקרים! הכול שקרים! אש…" לפתע שינתה האדמה מתחת לרגליו את מרקמה ונעשתה תחוחה וטובענית. שדה שאך זה נחרש. הוא הניח לסנדליו לטבוע בין התלמים, ורץ יחף לאורכם, הופך מדי פעם את ראשו וצופה בחורש הכלה באש. השחר החל לעלות ולרגע דמה אורו לנוגה שפלטו השדות הבוערים שבמערב. יותם נלכד בין שתי הזריחות שעלו זו מול זו. הוא הגיע אל דרך ומיד נשכב על האדמה, לחמוק משלוש עגלות השוורים שעברו בה.

כשהגיע העירה כבר עמדה השמש במרכז השמים. הוא עבר את השערים אל הכיכר, שהמתה מאדם. תושבי העיר נהרו בסמטאות שהתבוססו בשפכי הבוקר, בין בתי הבוץ הדלים שנבנו על שרידיהם של הארמונות הכנעניים. יותם תעה בין הקולות, המראות והריחות. הגירויים הציפו אותו בגלים של סחרור. הוא מצא לו מקום בצד השקט של הככר, בצִלה של סככה מאולתרת, בתוך קהל של בעלי מומים, פושטי יד. אביו עלה אל הבמה שעליה ניצב כיסא האבן שלו, והרים את ידיו אל על. "אנשים!" קרא, "בני העיר צובה!"

הס הוטל בקהל. כמה תינוקות ייבבו ואמותיהן מיהרו להכניסם אל מתחת לגלימותיהן ולחלוץ להם שד.

"כולכם ראיתם את המערב מאדים לפנות בוקר. שמשון השופט שוב חולל מעשה גבורה: הוא לכד שלוש-מאות שועלים, חיבר אותם בצמדים, זנב-אל-זנב, וקשר לפיד בתווך, בין שני הזנבות. אחר כך הבעיר אש בלפידים ושלח את השועלים בשדות הפלשתים. הלילה בערו כל תבואותיהם של הערלים, מגדיש ועד-קמה, ועד-כרם זית…" 

יותם חש שהוא נמס. הצעקה שבה ותפחה בפיו. הוא נשך את אצבעו כפי שאמו לימדה אותו. עיניו דמעו מכאב, אך ללא הועיל. הצעקה לא הרפתה. היא חתרה הלאה, משתלטת על מוחו, חודרת מבעד למסכי הכאב ומתפוצצת בגל אדיר של מילים: "שקרים! הכול שקרים!"

 

 

אביגיל מאת אמנון ז'קונט, הוצאת כתר, שנת 2014, 269 עמודים

 

Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, דף הבית - סופר השבוע, מתח בלש אימה, פרוזה מקור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.