הפונדק של אריה דרייפוס – שם הכול יכול לקרות

הפונדק מאת אריה דריפוס

חייו ופועלו של אריה דריפוס (82), מציבים אותו כמועמד טבעי להצטרף למחול הדמויות שהוא מתאר. אריה, תושב חיפה, עלה מצרפת לפני יותר משישים שנה, בוגר בית הספר החקלאי "מקווה ישראל", שירת בצבא קבע ומחזיק בתואר שני של האוניברסיטה העברית בספרות אירופית וחינוך. מסלולו המקצועי עשיר ומגוון  הן בארץ  והן בחו"ל. הוא  נשלח  לשליחויות ארוכות  טווח  באירופה  או באפריקה. עם שובו התחיל קריירה שנייה כמתנדב בקרב ילדים נזקקים בעמותת "קליר" בירוחם במועצה לילד החוסה. הוא עסק בהוראה במוסדות לאוכלוסייה בעייתית ומתנדב גם בבית חולים לחולי נפש "שלוותה".

ספרו השלישי שיצא בימים אלה, הפונדק, מגולל את מאבק ההיחלצות של אנשים מן היישוב מנפילות העבר. במילים  אחרות, הדמויות נדרשות  להתמודד עם מחדליהן כדי להחזיר לעצמן את האני האמיתי שמסתתר אי שם  מתחת לרבדי תסכולי החיים. הפונדק אמנם ממוקם בישראל, אבל אינו בעל אופי יהודי או ישראלי במיוחד. השוהים בו מגיעים ממדינות שונות, מדתות שונות ומאופקים חברתיים וכלכליים שונים. הפונדק בשמי-דרום הוא אכן מוזר בנוף הישראלי המחוספס והמבעבע. הוא לא מקום מודרני, מפואר ומתוקשר, אבל גם לא תואם את הדמוי המצוי של הפונדק המצוי כמרכז אספקה של צרכים בסיסיים לנוסעים במצוקה.  ייחודו טמון בהעדר סייגי שיוך פוליטי, דתי או כלכלי. דלתותיו פתוחות בפני כל אחד ללא הבדלי מין, דת או לאום, כל עוד המבקר יכול לעמוד בתנאי היחיד: נטילת אחריות על עצמו.

הגישה הליברלית המשוחררת הזאת מאפשרת לפסיפס אנושי מגוון לשלב ידיים בחדווה ולהפוך את סיסמת הפונדק הבלתי רשמית – "אתה כל מה שיש לך" לשגרה. פועלו של הפונדק מזדקר ובוהק בפריפריה הרחוקה. הוא עמיד בפני תעתועי הזמן והחברה ומציע לאורך שנים לא מעטות מקלט למי שחש שאיבד את זהותו. רוב המגיעים לפונדק נווה-דרור מנוסים ומצולקים מכדי לצפות שהגיבנת האישית שלהם תתפוגג במעוז החדש והמוזר הזה, אבל בפונדק כמו בפונדק, הרציונליות מאבדת כל בוקר חלק נכבד מן הרלוונטיות שלה והחלומות הגנוזים רוקמים בו עור וגידים גם אם משאלות הלב כרוכות בהתפשרויות  לא קלות.

האיגלו במדבר של הפונדק מכריז ברמה ש"כאן הכול  עשוי לקרות". תהיה זאת אהבה לוהטת בין כומר קתולי איטלקי לספרית צמרת יהודייה או פסנתרנית בעלת שם עולמי שמדיחה כלים. סיפורי הפונדק אינם עוד אגדה, אלא תיאור ותו לא.

אריה דריפוס (צילום דפני דנון)

הפונדק הוא ספרו השלישי של אריה דריפוס. ספרו השני סדקים ברוח (הוצאת "אופיר ביכורים") מציג את סיפורו של ציור מסתורי ומרדף מותח סביבו שעובר דרך מנזר בבולגריה, עולם הרוח החיפני, בוסטון האגדית ופריז של האליטה הבורגנית שממאנת להתמודד עם העבר האפל שלה. ספרו הראשון זה החלום שנחשב (הוצאת "ספרי צמרת") הוא קובץ סיפורים מאתגר על הכפר הגלובלי, סיפורים חובקי עולם שכל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו. בלב העלילות נשים וגברים שנאבקים בתעתועי הגורל ויכולים להם. לא גיבורי תקשורת ולא חלכאים נדכאים – הם זה אנחנו ואנחנו זה הם. הסיפורים האישיים שלהם מתחברים לזעקה חברתית אילמת של הרודפים אחר חלומם ונדחקים לשולי החברה הצרכנית, מעזים, מנסים ומצליחים. רוב החלומות מתגשמים. המאפיין והמאחד אנשים ועולמות כל כך שונים הוא דרך החתחתים הנכפית עליהם. אין גבולות ואין סייגים בעלילות, היעד הוא אישי וכזאת היא גם הדרך אליו.

אריה דריפוס: "אני שייך לדור ניצולי השואה, לאנשים הפשוטים שמאמינים בכל  נימי נפשם בצדקת החזון הציוני. כמו כולם  אני נתקל  מדי יום  במציאות  שאינה לרוחי.  מאידך אני יודע שאם אנחנו באמת שואפים לבית ראוי לשמו ולא לאגדה משורשת אי שם בנבכי העבר צריך לרצות. הצד הראשון בדרך  לשיפור הוא  עימות חסר פשרות של כל אחד ואחד מאיתנו עם האמת הייחודית שלו. הפונדק הוא המקום. זו הסיבה שאין גיבורים או אנשים נעלים בספר הזה. רק אנשי השכונה מכל רבדי החברה    אמיצים דיים כדי לעלות  על המסלול רווי מהמורות  זה".  

"אחד הגיבורים שלי, אודי, מיטיב לתאר את התחושה הזאת בסיפור "הנר התשיעי" – הסיפור החמישי בספרי הראשון –  "זה  החלום שנחשב": "אני לא מתגאה בעבר שלי וגם  לא  מתבייש  בו.  זה היה  העולם   וזה הייתי אני".   

"גם אני בשלהי חיי לא דמות יוצאת דופן, לכל היותר מהדורה  חדשה של  היהודי  הנודד. חייתי בבלגיה, בצרפת, בהולנד, בגרמניה ובסנגל יחד עם בני משפחתי. לחיות על פי המסלול שלי זהו סוג של רעידת אדמה משפחתית-חברתית מידי כמה שנים. לצרכי המחשה: אשתי ילידת רומניה, הבת הגדולה נולדה בארץ, השנייה בסנגל, השלישית בהולנד ואילו אני יליד צרפת. על כן כל בני המשפחה דוברי אנגלית, צרפתית ועברית. לאורך השנים שיניתי אופי, מוצא ושפה בהתאם לתפקיד. שיקרתי, גנבתי ורימיתי כדבר שבשגרה, אבל היו לי קווים אדומים ברורים. המטרה לא קידשה את כל האמצעים, פיקוח נפש כן. לא  עשיתי גדולות ונצורות, אבל עשיתי זאת לפעמים בהצלחה. במהלך השליחויות השונות שעשיתי למען המדינה בחו"ל, הזדמן לי להתוודע לגוונים השונים של היהדות ואל  היחס ליהדות  בכלל ולישראל בפרט.  הרפתקאות מסמרות שיער לא חוויתי, רק התוודעתי הכרות אמפירית מעמיקה עם חלק מן העננות המחרפות מעלינו". 

"אם אנו דנים באירועים חריגים אתחיל במהתלה אמיתית. נסעתי בג'ונגל בסנגל. עצרנו בדרך כדי  לאפשר לילדים לרוץ. קופה קטנה, מעין צעצוע חי קפצה לי היישר לידיים. חיבקתי אותה  אינסטינקטיבית. היא  בלי  בושה  החלה לחטט לי  בזקן. למזלי  היא  איבדה עניין מהר ונטשה אותי. הבנתי את הרמז, באין אוכלוסיית פשפשים הזקן נראה לה מיותר. עוד באותו הערב גילחתי  אותו לשמחתן של הבנות שלי שטענו שהוא מגרד. בשנים  הראשונות בארץ גרנו  במושב.  אישה  נשואה  שיחקה איתי  במשחקי  אהבה. ערב  אחד היא צוותה עליי: 'חבק  אותי'!. לא הבנתי את  המילים רק  את שפת הגוף שלה. העמדתי פני מתלהב ונהניתי להזמנה. זוהי דוגמה טיפוסית לתקלות בחיי. עם השנים למדתי להעמיד  פנים  עם  זרים,  אבל  בתוך תוכי הייתי ער לאמת. עברית לא באה במקום הראשון אצלי".

"ההיקש בשתי האנקדוטות הקטנות האלה אחד הוא. אני מסוגל להגיב מהר ובצורה הולמת כמעט בכל מצב שאני נתקע בו. זה יוצר אמפטיה בקרב הזרים, אני משתבץ  בנקל  בכל חברה כאילו נטמע בטבעיות במרקם החיים שלהם. זוהי הטעיה, טעות אופטית. אני מרגיש קרבה אמתית למעט מאוד אנשים. הכתיבה היא  דרך  אמפירית להילחם במועקה, אני מייצר דמויות שנראות לי. לא שאני מלין על המציאות כפי שאני חוויתי אותה, אבל יש בכתיבה אפשרות לערוך השוואה בין העולם הרצוי  למצוי".

"במקביל  נהנות הדמויות שלי מעצמאות מוחלטת גם אם הן צצות על רקע מצבים מוכרים לי אישית.  שלא תהיינה אשליות. גם אם זה נראה צבוע אני לא חלמתי על תהילה, הצלחה כלכלית  או  השארת  מסר ערכי נצחי. הכתיבה נובעת מעצמה ומתגלגלת מעצמה. תפקידי מתמקד בסגנון הדברים. לא  הייתי  מגדיר  את  הכתיבה  כתחביב, אין  לי  כוונות  לחלוק  את  פניני הבנתי עם  עולם משתהה, אני לא מטיף איש חינוך או לא –  אני  לא  מנסה  ללמד".

"הקשר האמיץ שלי עם הארץ נרקם בצבא. גבעתי, מודיעין והרבה בשנה השנייה שבה הוצבתי כסגן  מפקד מחלקה בפלוגה של  עולים חדשים – אנשים שהתקשו בכל ובראש וראשונה להסתגל לנדרש  מהם  בעולם החדש  שהם נחתו בו. היה  לי  יתרון עצום על  רוב אנשי  הסגל, דיברתי  צרפתית. תוך  זמן  קצר  הפכתי  לגורו של הפלוגה – אותה דמות אליה פונים בשעת משבר ולא רק בקרב העולים החדשים.  משהוא  התעורר  אצלי  שגרם לי סוף סוף  להתערות כל כולי".

"בשלב הזה מצאתי עניין בחיים בארץ. בהצדקה להישאר בארץ שחשתי זר בה. אגב אני יכול בלי למצמץ להצהיר שהייתי מעין גורו גם כמורה בתיכון, כמנהל מוסד ובצורה שונה גם במסגרת  התנדבויות שונות".  

"ממה אני פוחד? להגיע לסוף המסלול שלי ושלא יהיו מאחוריי דברים  משמעותיים. מה עמד עומד בראש  סולם  העדיפויות שלי: המאבק  למישוש זכות הבחירה על כל היבטיה. מה מבאס אותי בלשון המעטה:  צביעות, רחמנות עצמית וחמדנות. ממה אני מתלהב – בראש וראשונה מחיוך נשי אמיתי, פרחים, מוסיקה קלאסית, שירי יוסי בנאי או חווה אלברשטיין, סופרים אהובים ביניהם גרוסמן בעברית, אמיל זולה בצרפתית, צ'רלס דיקנס באנגלית והרמן ווק באמריקנית".

"המגבלה הגדולה ביותר שלי היא שאני סובל מפיוז קצר וגם מחוש הומור מפותח מדי. רבים סולדים  מן השאיפה הבלתי נלאית להשלים את מה שהתחלתי כמעט בכל  מחיר".

"מאידך, אני מעורר אמפטיה בקרב הבריות. מספרים לי דברים אישיים מאוד בלי שהתכוונו. אני די אובייקטיבי לגבי מי ומה שאני ובהחלט מודע ליכולות/מגבלות שלי, לטוב  ולרע".

"יכולתי לספר לך כמה קשה לחיות ללא אבא מגיל שלוש, לעבוד בלילות מגיל ארבע עשרה כדי לפרנס את אימא שלך לאחר שמסתננים רצחו את אחי הבכור ולחיות בחברה שמאבדת ערכיה, אבל את מי זה  מעניין? בסך הכול חתמתי על חוזה עם עצמי ופחות או יותר מימשתי  אותו".         

"בשורה התחתונה אני כאן בארץ שאינה ארץ אבותיי, אבל היא בהחלט  ארץ בנותיי ונכדיי, ואתם יודעים מה כשאני יותר ויותר זקן ודואב אני לרוב  מתעורר עם חיוך, למה? כי על הקבר שלי יוכלו  לכתוב: 'הוא היה שייך'".

"אני מבורך בשני דברים חשובים", אריה דריפוס מסכם ומתפאר בכל הזדמנות, "יש לי תשעה נכדים לחלום עליהם מידי לילה, ואני קם מידי בוקר עם תקווה מתחדשת שביום החדש יינתן לי להגשים עוד חלום קטן". כיום, בגיל הזהב, הוא מרשה לעצמו להיות מי שהוא באמת רוצה ויכול להיות. הוא מתעורר מידי בוקר עם תקווה בלב לעשות עוד משהו קטן".

הפונדק מאת אריה דריפוס, הוצאת "ספרי ניב", שנת 2018, 254 עמודים.