ביקור בית עם הסופרת (והשחקנית) אדוה בולה: דברים שאני יודעת על ר'

דברים שאני יודעת על ר' מאת אדוה בולה

"למדתי משחק מאז שהייתי בכיתה ב'. זו היתה דרך נפלאה בשבילי להתבלט כאחת מתוך ארבע בנות. מגיל מאוד צעיר גם כתבתי, אבל זה, להבדיל מהמשחק היה סוד. עם השנים הלכו והשתלבו שני הכישורים שלי זה בזה. כשחקנית שכותבת, הרבה פעמים אני מדמיינת כיצד הייתי משחקת את הדמות לו הייתי נדרשת להפיח בה חיים. בזמן הכתיבה אני הרבה מדמיינת את הסצינה כקולנועית או בימתית", מספרת אדוה בולה, שבימים אלה הוציאה לאור את ספר הביכורים שלה "דברים שאני יודעת על ר".

אדוה בוגרת בית הספר למשחק בסמינר הקיבוצים. שיחקה בסדרת הדרמה "מגדלים באוויר" ו"נבלות". המחזה "הדוד הנק" נכתב על פי סיפוריה המשפחתיים ובכיכובה ועובד למחזה על ידי יענקלה יעקובסון. 

שם: אדוה בולה

גיל: 31

סטטוס: נשואה

מגורים: תל אביב

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר דברים שאני יודעת על ר', בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012.

אדוה בולה (צילום דביר כחלון)

מאין את שואבת את ההשראה לכתיבתך? "קשה לי להצביע על דבר אחד. המשפחה שלי והמקום בו גדלתי נמצאים כל הזמן בעומק התודעה. כשאני כותבת אני מופתעת לגלות לפעמים אילו דברים נכנסים לי לתוך הכתיבה, לפעמים קורה שאני חולפת על פני אדם ברחוב, או עדה לאיזו שיחה ולמחרת הם כבר מופיעים מולי על צג המחשב.

למדתי משחק מאז שהייתי בכיתה ב'. זו היתה דרך נפלאה בשבילי להתבלט כאחת מתוך ארבע בנות. מגיל מאוד צעיר גם כתבתי, אבל זה, להבדיל מהמשחק היה סוד. עם השנים הלכו והשתלבו שני הכישורים שלי זה בזה. 

כשחקנית שכותבת, הרבה פעמים אני מדמיינת כיצד הייתי משחקת את הדמות לו הייתי נדרשת להפיח בה חיים, מהמקום הזה אני גם משנה דברים שאני יודעת שהיו עלולים להפריע לי למהלך של הדמות אם הייתי צריכה לומר את הטקסט הזה. בזמן הכתיבה אני הרבה מדמיינת את הסצינה כקולנועית או בימתית. בסופו של דבר אני מרגישה שהכתיבה והמשחק מתעסקים בחקר נפשה של דמות וזה המקום ששני העולמות שלי משיקים זה לזה".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "כמעט שנתיים".

איזה ספרים קראת לאחרונה? "את הספרים "יותר מדי אושר" של אליס מונרו, "איש נופל" של דון דלילו, "נתניה" של דרור בורשטיין".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "יהודית קציר היא סופרת שאני מאוד מעריכה ואני מקווה שהייתה לכך השפעה על הכתיבה שלי. ספרה "סוגרים את הים" השאיר בי חותם והולך איתי בלב כבר שנים. סיפוריה של אליס מונרו משאירים אותי הרבה פעמים מוקסמת, בסיפוריה הקצרים, שהיו יכולים לפרנס רומנים רחבי יריעה, היא מביאה עולם ומלואו.  האופן בו היא מתארת את ההתנהגות האנושית, בתשומת לב לדקויות ולפרטים הקטנים מאוד מרגש אותי".

אילו ספרים קראת בילדותך? "כילדה קראתי הרבה. אהבתי מאוד ללכת לספריה הישנה במקלט ברחוב רמז בנתניה, ולבחור איזה ספר יהיה איתי השבוע. את הריח של המקום אני עדיין זוכרת היטב. את הספר נשים קטנות אהבתי במיוחד כי גם אני אחת מארבע אחיות ולימים התמזל מזלי לשחק את ג'ו שהייתה כמובן הדמות האהובה עלי מכולן".

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "את קובץ שיריה של לאה גולדברג "מוקדם ומאוחר". בריחה / אליס מונרו. והתיקונים/ ג'ונתן פרנזן. עם הספרים האלה אוכל כנראה לשרוד".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זהו ספר הביכורים שלי".

ספרי קצת על הספר שכתבת: "דברים שאני יודעת על ר' זהו ספר שמקבץ בתוכו שלוש נובלות ובמרכזה של כל נובלה עומדת גיבורה. במרכז הנובלה הראשונה, "זמן שאול", נמצאת רחל, ציירת מתוסכלת שלה ילדה בת שש ובעל אוהב ובכל זאת היא חיה כל הזמן בתחושה של חסר. חסר באהבה, חסר ביצירה ותחושה איומה של כישלון כאם, יום אחד היא עולה על האוטובוס ורואה את המנחה של מימי בצלאל. הפגישה המקרית הזאת מטלטלת את עולמה ומכריחה אותה להתמודד עם סוד גדול שהיא נושאת בליבה".

הנובלה השנייה, "דברים שאני יודעת על ר'", על שמה קרוי הספר, מסופרת דרך עיניה של נעמה, ילדה חכמה ובודדה כבת 11 שגרה בשיכון ישן וצפוף בלב נתניה. משאלת הלב הכמוסה שלה היא ללמוד פסנתר אצל שכנתה היפה והמטופחת, עולה חדשה מהונגריה כבת חמישים. בין השתיים נרקמת מערכת יחסים מיוחדת שמפיגה מעט את תחושת הבדידות והזרות שהן חולקות.

והנובלה השלישית, "מים עומדים", מגוללת את סיפורה של נטלי, צעירה נמרצת מאשקלון, שמגיעה יחד עם בן זוגה, ספר מוכשר אך חסר אמביציה, לתל אביב בכדי להקים בעבורו את המספרה המשגשגת שתמיד חלם שתהיה לו. כל אותה העת היא מחכה בסבלנות להצעת נישואין, אך זו מבוששת לבוא..

גיבורות הספר הן שלוש נשים, שאמנם שונות זו מזו, בגיל, ברקע ובמצב המשפחתי, אבל בעיני יש להן הרבה במשותף, שלושתן מתבוננת על החיים מן הצד, כאילו הן עוברות אורח. ובעיקר, חולקות איזו שותפות גורל שקשורה לחיפוש מתמיד אחר חום של אימא".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "אני מרגישה שאני כותבת גם כשאני לא בתהליך של כתיבה. הרבה פעמים יש לי תחושה שאני מציצה על העולם ואוספת רגעים ושברי רגעים שאני יודעת שכשאתיישב לכתוב הם יהיו שם איתי".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "להתייחס לכתיבה כאל עבודה שיש לקום מדי בוקר ולעשות אותה, עד שתשתחרר היד על המקלדת והיא תכתב כמו מעצמה".

משפט מסכם: "אני מרגישה שעוד מוקדם לסכם.."

דברים שאני יודעת על ר', מאת אדוה בולה

דברים שאני יודעת על ר', מאת אדוה בולה, הוא ספר מרגש, כתוב ביד אמן, המספר את סיפוריהן של שלוש נשים: רחל, ציירת מתוסכלת שאינה מצליחה ליצור, ופגישה מקרית עם המרצה שלה מימי "בצלאל" מחייבת אותה להתמודד עם הסוד שהיא נושאת עִמה מאז; נעמה בת האחת-עשרה, שגרה בשיכון צפוף וצבעוני בלב נתניה בתחילת שנות השמונים, וכדי להפיג מעט את בדידותה היא מתחילה לעקוב אחר שכנתה החדשה, מורה לפסנתר מטופחת ועדינה כבת חמישים; ונטלי, צעירה מאשקלון שעושה כל שביכולתה למען אהוּבה יוסי, סַפָּר מוכשר אך חסר אמביציה, בהמתנה להצעת נישואין המבוששת לבוא.

כל דמות היא עולם ומלואו. כל דמות מעוררת השתאות בדרכה המיוחדת, אך לשלושתן משותפת אותה תחושת בדידות לא נרפאת שמקורה בגעגוע מתמיד לחום של אם, ומשאלה אחת – למלא את החסר.

פרק ראשון: זמן שאול

זה שאול.

זה הוא.

דרך חלון האוטובוס אני מבחינה באיש נמוך שרץ בכל כוחו אל התחנה, ריצתו גמלונית ותיקו מתנודד בידו. כשהוא עולה אל האוטובוס, הוא שומט את התיק על המושב הקדמי ומסדיר את נשימתו.

"תודה רבה לך," הוא פונה אל הנהג ואני נדרכת, "אם הייתי נאלץ לחכות לאוטובוס הבא, בגשם הזה…" הקול שלו מוכּר וחם. אני קופאת במקומי. זה לא יכול להיות. הפעם האחרונה שקראתי עליו הייתה לפני כמה שנים, כשהתפרסמה כתבה במוסף השבת על מרצים ישראלים שעזבו לחו"ל. אני מציצה ממקומי במושב האחורי, האור בקדמת האוטובוס מאיר עכשיו את ראשו יותר בבירור ואני עוקבת איך הוא משלשל את העודף אל הכיס. הנשימה שלי כבדה ומבטִי נעוץ במותניו המתפקעים. אימא שלי, ברגעיה הצלולים, הייתה אומרת ששפת גוף של אדם לעולם לא משתנה באמת, ושגם אם עשרים שנה לא התראיתם, מיד כשתיפגשו תזכרי איך הוא מקלף תפוח. ועכשיו, כשאני עוקבת אחר תנועת היד העבה המחטטת בכיס, הראש המוטה מעט על צִדו, אני כבר בטוחה לגמרי – זה שאול.

הוא מתקדם במעבר הצר לחפש אחר מקום ישיבה ואני רואה כמה הפנים שלו עייפות ונפולות וחרושות קמטים עמוקים, ואני רוצה להגיד: הי, זה אתה, שאול? מתי התכערו כך פניך? או אולי תמיד היית כל-כך מכוער ורק לי נראית יפה? עיניו תרות אחר מקום פנוי, נדמה לי כי הן חולפות גם עלי. האם ראה? ואם ראה, יכול להיות שהשתניתי עד כדי כך שהוא לא מזהה אותי? אבל נדמה ששאול כלל אינו מבחין בי, ומתיישב בספסל שלפני. אני מעבירה את עיני על האיש הזה, שהכול השתנה בו, ורק השיער שלו נותר חלק ורך כשהיה. אני מחזיקה את ידִי בין רגלַי, שלא אתפתה להעביר אותה בשערו וללטף. המותניים שלו התרחבו והם מבצבצים עכשיו משני צִדי המושב. תמיד היה לו אגן רחב ונשי ומותניים בשרניים, כאלה שמתפקעים מתוך הג'ינס, שונים כל-כך מאלה הצרים והדקים של מיכאל.

אני שוקעת אל תוך מושב האוטובוס, נזכרת איך אז ב"בצלאל" קמתי באמצע ההרצאה כי שוב החלה לכרסם בתוכי איזו חרדה, כמו תולעים החופרות תעלות בעץ. רצתי במהירות אל השירותים והתיישבתי על מכסה האסלה הסגור. אף אחד מהסטודנטים בהרצאתו הראשונה של הפרופסור שאול שמרלינג לא יכול היה לנחש שאת הסטודנטית עם השיער החום והעיניים הקטנות מכרסמות תולעים קטנות מבפנים, ושכל נגיסה מחדירה את הפחדים עמוק יותר לתוך חדרי המוח.

"זה שאת יוצאת באמצע השיעור שלי זה מילא," שאול עמד מולי, "אבל זה שאת מתפלחת לשירותים של הבנים – על זה כבר יש מה לדבר," הוא אמר. הייתי כל-כך שקועה בניסיון להסדיר את הנשימה, שלא שמתי לב שנכנסתי בטעות לשירותי הגברים ושהשיעור כבר נגמר מזמן. וכבר אז, כשאספתי את השיער ומלמלתי איזו סליחה רפה בדרך החוצה, ידעתי שיש לו, לשאול, את היכולת הנדירה לדבר על משהו מבלי לומר אותו ולוּ פעם אחת בצורה מפורשת.

האוטובוס מלא באנשים ובכל זאת נדמה לי כאילו שאול הוא היחיד שנוסע בו מלבדי. אני מנסה לדמיין מאין הוא חוזר. באותו ריאיון שקראתי אז, הוא סיפר עד כמה הוא מתגעגע לסגל ב"בצלאל". כשהעיתונאי שאל אותו מה ההבדל בין הסטודנטים באמריקה לבין הישראלים, הוא אמר: "לגבי הסטודנטים אני לא בטוח, אבל הסטודנטיות בארץ הרבה יותר יפות." ואני קראתי את השורה הזו שוב ושוב, מפללת בלִבי שהדברים מכוּונים אלי.

יכול להיות שהוא חזר לארץ? ואם כן, מה הוא עושה דווקא בתל אביב? ואולי רק הגיע לחופשה? בכלל, איזה עוד עיסוקים יכולים להיות לו? אני חושבת בזעף, מרשה לעצמי לקנא לגבר שלא ראיתי כבר יותר משש וחצי שנים, ושרק לרגעים ספורים באמת ידעתי מה מעשיו.

לפתע אני רוצה כל-כך לקום ממושבי שמאחוריו ולגשת אליו, לומר איזה דבר, ללחוץ את ידו, אבל תכף מתחרטת. אפילו שאני יודעת שיש לי רשות. ועוד איך יש לי.

מאז אותו מפגש בשירותים, הייתי מביטה בידיים של שאול, באצבעות השמנות המתעקמות בקצותיהן, בראש המוטה על שמאלו שעה שהוא מתרכז, בשפתיים הסדוקות דרך קבע, ומפנטזת איך הוא יניח את המותניים הרחבים שלו על שלי ולי בכלל לא יהיה אכפת שיש לו אגן נשי ורחב.

ובאחד מימי האומץ הנדירים ועם אותו ביטחון שהתעורר בי לעתים רחוקות מאוד, קמתי ויצאתי מהשיעור ופניתי אל מגרש החנייה, תרה בעיני אחר הוולוו הכחולה הישנה שלו. כשמצאתי, נשכבתי על מכסה המנוע וחיכיתי שכל האומץ ייאזל לי ואוכל לחזור לכיתה. אבל באותו יום היה לי די אומץ. עצמתי את העיניים, מניחה לשמש להסמיק לי את הלחיים עוד יותר ממה שכבר הסמיקה ההתרגשות. כשפקחתי אותן, פרופסור שמרלינג עמד מעלי.

"זה שאת יוצאת מהשיעור שלי באמצע זה מילא, אבל זה שאת שוכבת על האוטו שלי, על זה כבר יש מה לדבר," הוא אמר.

ואני הישרתי אליו מבט ועניתי: "אז בוא נדבר." שמרלינג נכנס אל המכונית ואחריו אני ונסענו עד למקום שהיה רחוק מספיק כדי שיוכל לשים את המותניים הרחבים שלו על שלי. כל הזִקנה שלו קפצה מולי גלויה וחצופה וראיתי שהוא שמן אפילו יותר משדמיינתי בהתחלה, וזה ריגש אותי הרבה יותר מהגברים יפי הגוף שהיו חולפים על פני במסדרונות האקדמיה. אחר-כך הוא התלבש וכיסה את הכרס שלו, אבל זה כבר לא שינה כלום, כי יש דברים שמספיק לראות פעם אחת והם כבר איתך לכל החיים, גם אם לא תראה אותם יותר אף פעם. לפני שנפרדנו הוא אמר שהוא מצטער ושזה לא יקרה שוב, אבל אני כבר אז הבנתי שהמילים שלו שוכבות בצד אחד של הפה והאמת שלו עומדת בצד השני.

האוטובוס עוצר בתחנה שלי, ואף-על-פי שהבטחתי למיכל שאקדים לשוב מהעבודה כדי שנכין יחד עוגה למסיבה בגן, אני נשארת לשבת. הנהג מביט דרך המראה במבט מאשים – מי זה מצלצל בפעמון אם אין לו כוונה לרדת? אני מתחפרת בתוך הצעיף שלי ומעכשיו אני כבר לא יודעת לאן אני נוסעת. ממש כמו בכל הנסיעות המשותפות שלנו, כשהייתי נכנסת אליו לאוטו והוא היה נוסע ונוסע. אף פעם לא שאלתי לאן נוסעים, מתי נגיע, רק חיכיתי כל הנסיעה שהוא יחליט איפה לעצור, כי אז כלום כבר לא היה חשוב. ואם היו מתחילות לכרסם בי תולעי הפחד, שאול היה מפסיק הכול, גם אם זה היה ממש באמצע, מנתק את הגוף שלו משלי ואומר: "זה שאת שוכבת איתי זה מילא, אבל זה שזה מפחיד אותך, על זה כבר יש מה לדבר." ואני הייתי צוחקת ומרגישה איך כל התולעים זוחלות אל מחוץ לגוף שלי ובמקומן בא פרופסור שמרלינג.

בכל פעם שהאוטובוס נעצר בתחנה, אני מתפללת שהוא לא יֵרד עדיין. שלא ישלח את היד לצלצל בפעמון, שלא יידלקו האותיות האדומות מעל לראשו של הנהג, שתהיה לנו עוד קצת נסיעה ושבסופה נישאר רק אני והוא על האוטובוס, והוא יגיד: 'זה שאת יושבת מאחורי כל הדרך זה מילא, אבל זה שאת לא אומרת שלום, על זה כבר יש מה לדבר'.

עד לאן ניסע יחד? ומהיכן אקח אוטובוס חזרה הביתה? עוגה כבר לא אספיק לאפות, וכל זה בשביל לנסוע אחרי הגבר הזה, שכלל לא הבחין בי. וגם אם היה מבחין מי יודע מה היה עומד בינינו.

רק פעם אחת לקח אותי אל ביתו. אני הסתובבתי בין החדרים, מיששתי בידַי את המצעים הפרחוניים והסתכלתי על הצלחות מכל העולם שעיטרו את קירות המטבח. כשנעצרתי אל מול התמונות המשפחתיות הממוסגרות בחוסר טעם וסדורות על המזנון בשורה, שמתי לב שגם לאשתו, שאיני זוכרת את שמה, יש מותניים רחבים שגולשים החוצה מהג'ינס ובכל זאת, שונים מאוד משלו. כששאלתי אותו אם הוא אוהב אותה הוא השיב "מאוד מאוד." "ואותי?" המשכתי, והוא ליטף לי את המרפק ואחר-כך הניח ליד שלו לגלוש כל הדרך מהצוואר שלי ועד המותניים, ואמר: "אותך? אותך אני אוהב מאוד."

מאז לא נסענו יחד לשום מקום. יותר לא ראיתי את המותניים שלו מתרחבים מעלי ואת הכרס שלו מועכת לי את הבטן. רק לעיתים רחוקות הייתי נכנסת לשיעור, מתיישבת בשורה האחרונה ומתבוננת כיצד מתחדדות פניו וקולו מתקשה כשהוא מלמד.

האוטובוס נעצר בתחנה המרכזית, האחרונה. השעה כבר כמעט שמונה ומעט האנשים שנשארו בתוך האוטובוס עושים את דרכם החוצה. שאול אוסף את המעיל שלו ואת התיק ויורד מהאוטובוס. ידי לופתות את המושב כשאני מתבוננת בו מתרחק בצעדים כבדים אך נמרצים. לִבי נצבט בי למראה הליכתו הגמלונית, המוכרת עד כאב, ואני נצמדת בכוח לכיסא כדי לא לרוץ אחריו.

נהג האוטובוס עובר בין המושבים, אוסף סוודר שנשכח, מטרייה מיותמת, נעצר לידי ואומר: "זאת תחנה אחרונה, גברת." אני מהנהנת, רק בקושי מצליחה לקום מן המושב ויורדת בצעדים זהירים מהאוטובוס, מחפשת את דרכי אל קומת הכניסה.

ליד המעליות יושב אדם מבוגר שמוכר בייגלה חם מתוך קופסת קרטון. אני נזכרת במוכר בלי החולצה שהיה יושב בתחנה המרכזית בירושלים בתקופה שאימא עוד עבדה ואבא היה לוקח אותי ואת תמרה לחכות לה בתחנה המרכזית. בכל פעם שאוטובוס היה נכנס לתחנה היינו רצות למקום שממנו יכולנו לראות אילו ספרות מנצנצות על החלון הקדמי שלו. לפעמים הגיעו עשרים אוטובוסים לפני שנכנס לתחנה זה עם שלוש הספרות האדומות – 947 ורק אז אבא היה שולח אותי אל מוכר הבייגלה, "שיהיה חם-חם כשאימא תגיע" ואני הייתי ממהרת אל המוכר בלי החולצה, רוכנת אל קופסת הקרטון ובוחרת את הבייגלך הכי זהובים, על אף שידעתי שהיא לא תיגע בהם ממילא ושבסוף אבא יאכל בכוח גם את שלה. אני מחליטה לקנות שני בייגלך, אחד בשביל מיכל ואחד בשביל מיכאל, למרות שאני יודעת שלא יהיה די בכך כדי לפייסם.

דברים שאני יודעת על ר', מאת אדוה בולה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, שנת 2012, 222 עמודים