פּוֹרַחַת / סיפור קצר מאת עדנה שמש

אז מה, כל החיים לחכות לשורה אחת מתאימה? ארנסט המינגווי

 

 

 

 

 

 

אני כבר קצר רוח לגמרי שהיא תיסע. שכבר תהיה על המטוס. וזה לא מפני שאני רוצה שהיא תלך ממני. להיפך. אני רוצה שהיא תיסע כי אני יודע שברגע שהיא מתחילה לנסוע, היא כבר מתחילה לחזור אלי. בזמן האחרון עוברים בי הרבה הרהורים מעגליים כאלה והם מותירים אותי חסר-אונים כתינוק, אל מוּל נחרצותם. למשל, העניין הזה, או כשאני רואה את העוזרת אוספת את ההמחאה שלה מהשידה שבמטבח המבהיק מניקיונה, אני לא יכול להימנע מן המחשבה שבאותו הרגע-עצמו שהיא מניחה בו מידיה את המטאטא ואת היעה ופורשת את המטליות לייבוש על החבל, באותו הרגע הבית מתחיל להתלכלך שוב; שהאי-סדר מקורו בַּסדר ולא להיפך. שהכל הולך לכאוס, לאו דווקא בא ממנו, וכי אנו עסוקים כל ימינו בעשיית סדר רק כדי להדחיק את משמעות הרעיון.

אני תוהה אם המחשבות האלה, הטורדניות, קשורות לזה שהספר החדש שהתחלתי לכתוב מיד לאחר צאת ספרי הקודם, המצליח, תקוע כבר ימים רבים באי נידח בראשי ולא רק שאין הוא מתקדם לשום מקום, אני, עצמי, בקושי יודע מה הכיוון. הדבר גורם לי סבל, כי אני מגלגל במוחי רעיון טוב שהחל קורם בשר ולב אך מאז שהתחלתי בכתיבתו-ממש הוא מסרב להתגלם לסיפור; הדמויות קלושות, יושבות על המדף רפויות איברים כמו פינוקיו שמעולם לא קרא את קרלו קולודי, וחיוכו קבוע ועיניו נבובות. כשהתחלתי לכתוב את ספרי הקודם, הכל זרם. ידעתי מה אני רוצה לומר. ואיך. הדמויות  וקורותיהן שפעו ממני כמי מעיין. **דימוי קצת נדוש, לא?** כל עוד היו שבריריות וחסרות אונים, אחזתי בידיהן והלכתי איתן כברת דרך. הנחתי להן ברגע שחשתי שהן עומדות על רגליהן, יודע שאני יכול להניח להן להלך בבטחה, בעצמן. צפיתי בישויות האלה מהצד, לעיתים חרד, לעיתים גאה, ורשמתי את קורותיהן, שעליהם, כך חשתי, אין לי שליטה – עד גבול מסוים, כמובן. **חרא של קטע, לשפר או לקצר** ושמא ההסתובבות הזאת שלי סביב זנבי נובעת מן העובדה שלפני כחודש התחלתי את העשור השישי לחיי וחגגתי יום הולדת חמישים – יותר נכון חגגו לי כי אני לא הייתי במצב רוח לחגיגות. ואולי כל הדברים גם יחד גורמים לי להרגיש ביתר-שאת את מעמֶסֶת המחשבה הבאה: ברגע שנולדים, כבר מתחילים למות.

 

היא כבר אפילו לא מנסה לעשות את זה בשקט. ולא שהיא מעירה אותי בכוונה בכל פעם שהיא צריכה לנסוע, אבל גם בפעמים הראשונות, כשניסתה בכל כוחה לקום בשקט, הייתי מתעורר. ובכן, אחרי אין-ספור נסיעות ומספר שווה, פחות או יותר, של ניסיונות כושלים מצדה לצאת מן המיטה בשקט בלי להעיר אותי, היא הפסיקה להלך על בהונות והיא עושה את טקס הבוקר בשלווה ובטבעיות, עם כל רעשי הרקע. והם תמיד באים באותו סדר: השעון המעורר שעל השידה שלה מספיק להשחיל בין שקט לשקט שני צפצופים זעירים אך יעילים מאוד, לפני שהיא מכבה אותו. מיד אחר כך, כשהיא קמה בזריזות, המזרן זע תחתיה בשתיים-שלוש תנועות גליות הזורמות עד לגופי ומרעידות אותו גם כן, כאילו אני שוכב על מיטת מים. דלת ההזזה של חדר המקלחת הקטן הצמוד לחדר השינה שלנו חורקת תחת ידה על מסילתה כשהיא פותחת אותה, וחורקת שוב כשהיא מגיפה אותה אחריה. היא מורידה את מושב האסלה שהשארתי למעלה בערב ומיד משתינה בקילוח דק ומתארך, לא לפני שאני רואה בדמיוני איך היא מפשילה את תחתוניה הצבעוניים עד קרסוליה. אחר כך היא לוחצת על ידית מיכל ההדחה והמים, כמו מֵימיהָ, קולחים ממנו בקול רעש אל האסלה. אז היא פותחת את הברז ושוטפת פנים בידיים פשוטות, מן המצח אל הסנטר. את תנועת התפילה המדומה הזאת של ידיה המלאות מים שהיא מתיזה על עורה בעיניים עצומות אני בקושי שומע, אבל לאחר שנים של הירדמות והתעוררות באותו חדר-שינה, אני יודע את תנועותיה על פה. אחר כך היא רוחצת את בתי-השחי שלה ונדמה לי שאני שומע אפילו את החיכוך המהיר, העמום, זה אחר זה, של ניגוב שערות השחי שלה, במגבת של הפנים. **זה באמת חשוב, הקטע עם המגבת של הפנים?**

היא מתרחצת והשעון שעל השידה שלי מראה לי בספרותיו הזוהרות את השעה רבע לארבע לפנות בוקר. מן החלון הפתוח שווילונו מופשל, עולים שקט סמיך ואור ראשון, קלוש. ברחוב אין איש. אפילו הציפורים, דיירות-המשנה שלנו בסִבכֵי הערבה הבוכייה שענפיה משתפלים מטה שלוש קומות, כמעט נוגעים באדמה, עוד לא פצחו בציוצי הבוקר שלהן. אני מעלה את שולי שמיכת הפּוך אל מעבר לכתף, מתהפך על הצד וטומן את אוזני האחת בכרית. באחרת אני שומע אותה מצחצחת שיניים, יורקת את המשחה בעדינות אל הכיור, הברז מתואם איתה לגמרי, פוער וחושק בשבילה את זרבוביתו, לסירוגים, מנדב לה סילוני מים קצרים. אחר כך הרעשים הקטנים של פתיחת המגירה שלימין הכיור, היא מעבירה את מברשת השיער בשערה הקצר בתנועות נמרצות, הלוך ושוב מן המצח אל העורף, פותחת את מכסה הזכוכית העדין של בקבוק הבושם ומתיזה מן הנוזל הענברי אל מאחורי תנוכי אוזניה, פעם ועוד פעם. אני לא עושה מאמצים של ממש להקשיב לרחשים העולים מן המקלחת, אבל אני תמיד שומע את כולם, אחד לאחד, במעין רגישות מוּלדת. אומרים שאלה תכונות בדוקות של סופר, להיות בזוּם מתמיד על כל תנועה, התרחשות, או הלוך-רוח. לפעמים אני דווקא רוצה לעצום את העיניים, גם את העין הפנימית, אבל לרוב אני לא מצליח.

דלת המקלחת חורקת שוב. היא יוצאת משם בעירומה הטוב והמוּכָּר, ענודה רק בצמד עגילי הזהב שלה המשובצים באבני אופָּל יורקות אש. אני מתהפך על הגב, מרכיב משקפיים ומשלב את כפות ידי מאחורי הראש, להיטיב את זווית ההתבוננות שלי בה באפלולית החדר.

"אתה ער?" היא שואלת בלי פליאה של ממש, ומתקרבת אלי בחיוך. שדיה ועגיליה, גם בטנה הרפויה, מִטלטלים טלטלות קטנות כשהיא פוסעת על השטיח המונח על הרצפה פְּשוט איברים, סופג בהנאה את מדרך רגליה. קול  צעדיה נבלע בו. **לבדוק שוב את עניין הפרסוניפיקציה של השטיח** היא מתכופפת אלי, שדיה נוגעים בפני ראשונים, אחר כך שפתיה, והיא נושקת את סנטרי. אני אף פעם לא מקבל ממנה נשיקת בוקר טוב על השפתיים, מכל מקום לא לפני שאני מצחצח שיניים. פניה וגופה הכפופים אלי מדיפים אל נחירי תערובת של ריח סבון, משחת שיניים בריח מנטה, הדאודורנט של שנינו, קרם פנים שמנוני ובושם, שעכשיו אני שואף את ניחוחו הדק אל תוכי. הבושם הזה, ג'ורג'יו בֶּבֶרלי הילְס, כשהוא מתרכב עם ריחות גופה הטובים, הוא הופך לריח הפרטי והבלעדי שלה. היא שומרת לו אמונים, לג'ורג'יו, מאז גילתה את מתיקותו לראשונה, כשהבאתי לה את הבקבוק ארוך-הצוואר בעטיפת הפסים הצהובים-לבנים במתנה מברצלונה, שם השתתפתי בכנס סופרים אחד, עגום במיוחד. אני מתפתה להשתופפות שלה ונאחז בשדיה בידי ובלשוני, יודע שאין לנו זמן, לה אין די זמן, המונית עוד מעט תצפור מלמטה צפירות עצורות פעם ועוד פעם, ממתינה לה בגרגורי מנוע, ככלב מאולף. **לבדוק אם עטיפת הבושם באמת מפוספסת צהוב-לבן, זה לא בטוח** אני נותן ספק-נשיקה ספק-ליקוק לכל פטמה שלה. פטמותיה מזדקרות. אני מחייך באורח לא-רצוני לתחושת ההתקשות שאני מרגיש מתחת לשמיכה. כשאני מחליק את ידַי אל מותניה ואוחז בהן, קרוב לעכוזה, היא מרחיקה עצמה ממני בחיוך – אני יודע, אני יודע, אין לה זמן – וכבר היא פונה אל שידת הלבָנים הגבוהה ומושכת אליה את המגירה הראשונה. אני מסתכל בה בריכוז. כמה שנים בדיוק אני שוכב רק איתה? בשנה-שנתיים האחרונות כשההרהור הזה חולף במוחי, תחושת התדהמה מן הגילוי מתחלפת בקלות בחוסר-אמון. האם באמת יכול להיות שהפעם האחרונה ששכבתי עם מישהי מלבדה הייתה כשהייתי בן עשרים ומשהו? שוֹש. אני זוכר אותה, את שוש, חיילת קִטנת-קומה מבסיס סמוך, פקידת לשכה של קצין אחר. נמשכתי אליה יום אחד בחבלי-קסם **למצוא מטאפורה פחות מתה**, כשהטלפון שלי צלצל. הרמתי את השפופרת ונשטפתי כולי בקול עמוק, אפלולי. הקשבתי, נדרך, ניצת, נמשך אל האוקטבה הנמוכה הזאת, אל ניגון המילים וחיתוך הדיבור שהיו כולם כאחד כנים וחשופים עד אינטימיות, כך הרגשתי, אף שבעלת הקול אולי לא התכוונה לכך. המילים שהגתה התדפקו על קיר האפרכסת, התפרקו בתעלות אוזני להברות סתומות, שטפו מהן אלי דרך המכשיר השחור עד שהיו למזיגה אחת של טיפות דבש נוטפות, סמיכות ומתוקות, עמוק במערת אוזני, שם הן הרעידו בי משהו שחשתי אז כי עוד יהיה זקוק לפענוח. כשהחיילת סיימה את הודעתה כלל לא ידעתי מה אמרה. הייתה שתיקה סמיכה שארכה שניות אחדות לפני שמלמלתי, בדחיפות שבקושי הצלחתי להסוות בין המילים, שאני מוכרח לראות מי הבחורה שיש לה קול אלוהי כזה (כן, עכשיו זה מביך קצת, אבל ככה אמרתי לה אז, קול אלוהי). היא צחקה, מופתעת; שתקה רגע ואחר כך, משועשעת מן הרעיון, הסבירה לי איך להגיע למשרד שלה. ברגע שניתקה כבר הייתי בדרך אליה. מצאתי את המשרד שלא היה אלא חדר גדול ועכור ובו כמה מכתבות וכונניות. עמדתי רגע בפתחו, מנסה לשווא להחליט מי היא מבין שלוש החיילות שישבו מאחורי המכתבות. אפילו את שמה עוד לא ידעתי אז. התבייתּי על הסמלת שהיו לה עיניים חודרות ומצח רבוע ושיער ארוך, אסוף גבוה מקודקודה, זורם כמפולת של אדמה חומה בהירה לאורך גבה. לא טעיתי. הפגישה המשונה הזאת הניבה חיבור גופני רב-יצרים שנמשך חודשים ארוכים שבהם הרבתה שוש ללחוש על אוזני ולהחמיר את דמי. אהבה של ממש לא הייתה שם. היא סירבה להתפתח בינינו גם כשאיבדנו שליטה על הגופים שלנו שדיברו ביניהם בשפה משלהם, בתואם מופלא, כאילו היו חוט ומחט שרקמו ללא הרף רקמה שלא הייתה כדוגמתה.

 

אני מתבונן בה כשהיא מתלבשת. זו, שבגללה כל כך הרבה שנים אינני מוצא עניין של ממש בנשים אחרות. כשאני מביט באיבריה, או נוגע בשדיה, הם עדיין מתחדדים כפיטם למגע אצבעותיי או לשוני, ואם אני מעביר את ידי בתחתית בטנה הקמורה, כבר מתרגש בי הדם וגם היא, מתלחלחת מן המגע – קליל ואגבי ככל שיהיה – כחתולה שלוקקה תחת זנבה; וכבר אנחנו גוהרים זה על זה בחדווה, כאילו זו לנו הפעם הראשונה.

לא הבוקר. אני נאנח מעומק ריאותיי. היא נוסעת לאיטליה לעוד יריד מאותם ירידים שנתיִים מקצועיים. מאז שעזבה בחטף, בלי להיוועץ בי כלל, את עבודתה כמנהלת חשבונות במשרד עצמאי והלכה ללמוד עיצוב נעליים, היא פורחת. אחר כך נסעה למילאנו לשלושה חודשים כדי לשכלל את סגנון העיצוב שלה וכשחזרה קיבלה עבודה נהדרת כמעצבת ראשית במפעל נעליים מבוסס, בלי שהשקיעה בכך מאמץ גדול מידי. מאז היא מרבה ללכת יחפה, גם בבית וגם בחוץ,  מרבה להעיר אותי בשעות שאני לא מכיר בדרך כלל –  המזוודה שלה ארוזה, הדרכון וכרטיס הטיסה מוכנים – להדליק את חלצי בעירומהּ החתולי, השפוף מעלי; להתלבש בזריזות בחליפה המחויטת המכילה בדיוק נמרץ את גופה העגלגל ולטפוף במורד המדרגות אל המונית הממתינה. היא כבר אינה מבזבזת עוד את זמנה בשתיית קפה או באכילת ארוחת בוקר בבית, אלא עושה זאת למעלה, באחד מבתי הקפה ההומים בשדה התעופה, עם עיתון וסיגריה אסורה, וכרטיס עליה למטוס. אתמול בערב הזכרתי לה שוב, מנסה לשווא להסתיר את עלבוני, שתפסיק לקנות לי בקבוקי אפטר-שייב יקרים כי כבר יש לי יותר נוזלֵי ריח-טוב משגבר צריך כדי לפתות אותה. היא קימטה את המצח. אז מה תקנה במקום זה? בכל זאת הבטיחה בלי טרוניה שתתאמץ ותמצא לי משהו אחר. וחייכה. ונפנתה לעסוק במה שהייתה עסוקה בו.

היא אוחזת בידית המזוודה שלה, קטנה, קומפקטית, ארוזה בקפידה, גם היא גם המזוודה, ובדרך החוצה היא זורקת לאוויר החדר שתי נשיקות בשביל הילד, שאמסור לו אחר כך, אחת-על-כל-לחי, ושאזכור שהיא נוסעת הפעם לרומא ולטורינו לשני ירידים ולא לאחד, כהרגלה, ולכן תחזור רק כעבור שמונה ימים, יומיים-שלושה יותר מהרגיל. אני אומר לה מִעִמְקֵי הכרית שאני זוכר, ועוד מספיק להרים את ראשי ולשלוח נשיקה קלילה לעבר גבה החומק על הסף. אני שומע את מכונת הקפה מאוושת במטבח, את דלת הכניסה נסגרת אחריה בשקט. למטה, ברחוב, נטרקת דלת תא המטען בחבטה קצרה, אחר כך נטרקות דלתות המונית זו אחר זו והנהג לוחץ על דוושת הדלק. כל הרחוב מתמלא ברעש המכונית המתרחקת.

כשהשקט שב על כנו ואני חוזר ושוכב על צדי. מכורבל בפוך הישן שלי, אני מסב את עיני מן האור החתולי שמפיצים בשעון האישונים הדיגיטאליים הצהובים, ושומע את ראשוני השחרורים מתחילים את ציוצי השחר שלהם מצמרת הערבה הבוכייה. במהרה מצטרפת אליהם הציפור הפלאית, זו שמסתתרת היטב בין הענפים ומעולם לא הצלחתי לראותה ממש, ופוצחת בציוץ מורכב, מסולסל וערב לאוזן, המיוחד רק לה. אני מתהפך ימינה ושמאלה. עוצם את העיניים ושוכב בשקט במיטה. ככל שאני מתאמץ להירדם אחרי לכתה, אני אף פעם לא מצליח. עם הזמן למדתי שאין טעם. עוד מעט אקום וארד לשתות את הקפה-פילטר שהיא  מכינה לי בחופזה, רגע לפני שהיא יוצאת מהבית. מאז שקנינו את מכונת הקפה החדשה אני שותה קפה סר-טעם, פעם מרוכז ומר מידי, ופעם דלוח להחריד. אני ממשיך לשתות ממנו לא כי התרגלתי לגחמותיה, אלא בגלל הרגישויות שיש לה לביקורת על הישגיה הדלים-להפליא במטבח. אבל הבוקר, לאחר שנסעה, פתאום מתחשק לי ספל אספרסו סמיך וריחני, אף שמעט מוקדם לכך.

אני קם ומתלבש ולפני שאני יורד אני מעיר את אחרון ילדינו, שעוד חי איתנו בבית. הוא מרים לעברי מן הכרית ראש יגע וסתור שׂער וצורֵד אלי, הלום שינה, "אבא, די, מה אתה מעיר אותי באמצע הלילה?" אני אומר לו שכבר מזמן לא אמצע הלילה, שכבר בוקר-טוב, ושאני יורד לשתות קפה למטה, בבית-קפה. לפני שאני יוצא מחדרו החשוך אני מוסיף, "יש קפה פילטר מוכן בקנקן, אם בא לך, ואל תשכח שיש לך שעת אפס!"

כתמיד, אני יודע שאין לי סיכוי של ממש להידחק אל הכרתו דרך הסדק הצר שהוא פוער אלי לשבריר רגע, וכתמיד, הוא שב ודוחק את ראשו אל עמקי הכרית ומיד חוזר אל התרדמה מעוררת הקנאה שרק בני גילו מסוגלים לה, נשימותיו שקטות וסדורות.

לכל היותר יאחר.

אני יורד למטה, לחפש לי בית קפה. אני נזכר שהיא אמרה משהו לפני הנסיעה על איזה מקום חדש ונחמד שנפתח בקצה הרחוב שלנו. בחוץ, על המדרכה, מקדם את פני משב נעים, מרומם רוח, של בוקר באמצע חודש מאי, שעה או שעתיים לפני שמתחיל האד ההובל לעלות מן הים. אני חולף על פני בתי הקפה הפזורים בשני עברי הרחוב, רובם ריקים או סגורים עדיין, כך גם בנייני המשרדים הגבוהים, חולף גם על פני בית הקפה שאני יושב בו בדרך כלל, רואה את בעליו רכון בריכוז על מטאטא ישן ומבריש את פלחי המרצפות שבין השולחנות בתנועות איטיות ומדודות. משום מה אני שמח להיווכח שהוא אינו מבחין בי.

בקצה הרחוב אני עוצר ונכנס לבית קפה לא מוכּר המעוצב יפה בעץ כהה ובפרזולי ברזל. אולי זה המקום החדש שהיא התכוונה אליו. אני בוחר לי שולחן לשניים ומתיישב אליו עם הפנים אל הרחוב, שמח שהמקום שקט ועדיין ריק מאנשים. עוברות דקות ארוכות. איש אינו ניגש אלי, וגופי, בשפתו שלו, מתחיל לאותת באיבריו את סימני חוסר הסבלנות שאני חש. בדיוק כשאֶלה מתחלפים בתחושת רוגז המצטיירת גם על פני, יוצאת אלי מאחורי הדלפק – איך לא הבחנתי בה קודם – מלצרית גבוהת קומה, בעלת גוף דקיק ופנים שאני לא מצליח למצוא הגדרה הולמת לתוויהם. נזם הכסף שבטבורה החשוף מנצנץ לעברי. הקיבה שלי מקרקרת בקול בתוך מכנסַי. אני חושב שהיא שמעה, וקצת לא נעים לי. המלצרית חוזרת אחרַי כאילו נכפה עליה לשנן בית משיר: אספרסו-כפול-קרואסון-עם-שוקולד-רק-טרי-ובקבוק-מים-מינרלים, ומיד מתנצלת שעוד אין קרואסון שוקולד, יש רק קרואסון חמאה רגיל.

שיהיה רגיל.

אני לוגם מן הקצף השחום שבספל הקטן ומורח על שבלול הבצק את ריבת התותים שהיא הביאה לי בצלוחית קטנה. הזמן עובר במין עצלות. מנגד, אני לא ממהר. אני אוכל ושותה ומתבונן בבליל הדמויות המחוקות החולפות בזרם קבוע על פני המדרכה. בית הקפה עדיין נתון בשיממון מוחלט,  רק אני בו והמלצרית הארכנית העומדת על יד הדלפק במרחק-מה ממני, ומגש פלסטיק עגול בידה. עורה מבהיק. הקפה טוב. הקרואסון פריך וטעים. הריבה מתוקה במידה. אני מתענג עוד על ריקנות השולחנות שלצדי, על לְבָדוּתי הטובה, על שאין לי צורך לחמוק היום מנעיצות-מבטים הדדיות של יושבי בית-קפה חקרניים. אבל דווקא  כשתחושת ההנאה חודרת אל הכרתי עד שהיא מתגלמת למילים של ממש במוחי כאילו אני מדבר לעצמי בתוֹכִי, נחבטת אל ראשי בטרדה החוזרת ונשנית בזמן האחרון, אותה מחשבה מרפרפת, כאילו היא בר-יומא ארך-רגליים המתדפק על התקרה –  שברגע שהיום מפציע, הוא כבר מתחיל לדעוך.

"הכל בסדר? להביא לך עוד משהו?"

אני מרים את הראש אל מחצית גופה העליונה של המלצרית התמירה ששבה אל שולחני, ידיה ומגשה שלובים מאחורי גבה.

"כן," נמלט מפי שדון שלא חשתי קודם בפרפוריו בין סורגי שיני, "רעיון לספר חדש. יש לך משהו כזה בתפריט? משהו מרעיש ויוצא דופן— איזו דרמה טובה?"

היא צוחקת צחוק קצר, בראש מופשל לאחור, ואני רואה את קִמְרון חיכָּהּ הפעור ואת מחרוזת שיניה הלבנות, שאין בהן רבב.

"לא, אין לי," היא מחייכת, כלל לא נבוכה, כאילו היא מורגלת בשאלות הבל כאלה מפי גברים הנקרים בדרכה, בין שולחן לשולחן, "אבל אני יכולה לחשוב על משהו," והיא מתיישבת מולי בחֵירוּת מעוררת השתאות, בלי לבקש את רשותי.

מן המרחק שבינה לבין ספל הקפה הריק והצלחת המרובבת פיסות בצק עלים אני מבחין שסך-כל פניה אומנם לא יפה ביותר, אך כל איבר בפני עצמו נאה: עיניים שחורות ענקיות, אף ישר, זוויות שפתיים מעוגלות מעלה נוסח מג ראיין, מעין פסיפס שכל פיסותיו מושלמות, אך מונחות זו לצד זו בסדר לא ברור או במרחק לא מדויק, עד שבסופו של דבר התמונה השלמה מעוררת במתבונן אי-שקט. **האם להזכיר בהקשר הזה, של הפנים שלה, את משולש הזהב? – פרופורציות ידועות באסתטיקה היוונית, וכו', תבדוק** אני כנראה נועץ את עיני במלצרית בחֵירוּת שאינה במקומה, כי אני נענֶה מנגד במבט חקרני משלה, מהול בהתרסה. "רעיון לספר? תן לי לחשוב," היא לועגת, "אבל אם הבוס שלי ייצא מהמטבח ויראה אותי יושבת ומפטפטת איתך במקום לתת לך שירות, הוא יפטר אותי על-המקום, ואז יהיה לי הרבה זמן לחשוב על השאלה שלך," ובסתירה גמורה לאמירתה, היא אינה קמה ממקומה אלא מיטיבה את ישיבתה על הכיסא כמי שהסקרנות שלה גוברת על חששותיה, משעינה סנטר על מרפקים, מישירה אלי אותן שתי עיניים שחורות מוארכות וקובעת: "אז אתה סופר." ושואלת: "איזה מין סופר אתה?"

אני נע על הכיסא באי-נוחות, "מה פירוש איזה מין סופר? סופר חכם ומוצלח, אפילו ידוע ברבים," אני משיב לה אבל מודה בפניה ללא שהִיות שבזמן האחרון אני כנראה לא כל כך מוצלח, ומונה את צרותי בפניה, מספר לה שהזמן שלי הולך ואוזל, שאני צריך להגיש לעורכת שלי פרקים ראשונים מהספר החדש אבל עוד לא הצלחתי לכתוב אפילו שורה אחת הגונה, שאני די מיואש עכשיו, וכולי, וכולי. במפתיע, היא מקבלת בטבעיות ראויה להכרת-תודה את הפתיחות שבה אני חולק איתה את קשיי הכתיבה שלי ומקשיבה לי כמי שפוגשת סופרים מיוסרים, דְבר יום ביומו. אני מעריך את הקשבתה גם לנוכח המחיר שהיא עלולה לשלם אם הבוס שלה ייצא פתאום מן המטבח, על כן אני ממהר ואומר רק עוד משפט שחוק, אבל נכון עד כאב: "ככה זה. המעיין נסתם."

אולי בגלל העיניים האפלות שהיא נועצת בי ללא-רחם אני מרגיש צורך להבהיר לה שהספר הקודם שלי קיבל ביקורות מצוינות במדורי הספרות בעיתונים וזכה למילים טובות אצל הבראנז'ה, והוא עדיין מוכר יפה. כשאני אומר עוד, בגאווה גלויה, שהספר תורגם לאנגלית, לספרדית ולצרפתית, ובקרוב יתורגם גם לאיטלקית, אני מחטט במזלג בפירורי הבצק שבצלחת, בודק מזווית העין אם היא מתרשמת.

"אני אמורה להכיר אותך?" היא מצמצמת את עיניה לחרכים דקים וממקדת בי את מבטה עוד יותר.

"אולי," אני משיב, מאוכזב על שהיא אינה סקרנית דיה לשאול לשמי.

היא אינה שואלת ואני איני אומר.

וכשכבר לא ברור לי מי החתול ומי העכבר במשחק הזה אני מציין בפניה שכבר פרסמתי שלושה רומנים רחבי יריעה וגם קובץ סיפורים אחד, כך שהספר שאני תקוע איתו עכשיו הוא החמישי במניין.

 "מה לא בסדר?" היא שואלת ואני נאנח ומשיב לה שאף שאני יושב שעות מול צג המחשב וכותב, הספר הזה פשוט מסרב להיוולד.

"אולי הוא מפחד למות," היא נדה בראשה ואין כל שעשוע בזוויות פיה. יפה אמרה. גם עלי יורדת עננה. פתאום המלצרית מסובבת את ראשה בתנועה חדה לעבר המטבח. הפתח אפלולי וריק.

"הבוס?" אני שואל.

היא אומרת, "כן."

אני לא יודע מה עולה בדעתי כשאני שואל אותה, בהתקף פתאומי של תעוזה, "אולי  את רוצה להיות חומר לספר שלי? אני גר ממש קרוב, אולי נעלה אלי ותספרי לי מי את, תגלי לי קצת ממה שמתחבא אצלך בִּפנים?"

מילים של אשמאי מזדקן.

אני בולע את הרוק וקופץ את שפתי, מצטער מעומק ליבי על המילים האלה כבר ברגע שחמקו מן הלשון. היא משחררת את סנטרה מכפותיה, מרחיקה את עצמה ממני אל מסעד הכיסא עד שהיא שעונה עליו היטב וממשיכה לנעוץ בי מבטים, ספק-משועשעת, ספק-לא-מאמינה למה שאוזניה שומעות. שנינו, כך נדמה, עושים מאמץ לעכל את משמעות ההצעה. ביני לביני אני מודה שאינני בטוח אם כיוונתי למה שמתחבא לה בתוך הראש או בתוך החולצה. היא כל כך רעננה. לבסוף היא משיבה לי בטון מרושע, "אתה מתכוון לזיון ספרותי כמובן, לא בשביל הכיף, אלא רק כדי לשמש חומר ספרותי לספר החמישי שלך, נכון? אז מה בעצם אתה רוצה? זיון וירטואלי?"

 זיון וירטואלי. טוּשֶׁה. הגדרה משעשעת, אבל לא ברור לי מה עומד מאחוריה – כן או לא? פעם ופעמיים אני שואף ונושף עשן מן הסיגריה שהדלקתי לאחר שאמרתי את מה שאמרתי, אחר כך אני מכבה אותה במיאוס במאפרת האלומיניום. חוט קצר, אחרון, של עשן אפרפר, מסתלסל בינינו. מבט חדש נדלק בעיניה, וכשאני מרפרף באצבעותיי על גב ידה המונחת פשוטה על השולחן ושריר לא זע בה, אני תוהה אם נפרץ או שמא גָבַה סכר סמוי ביני לבין הבחורה רושפת המבטים שלמולי; האם מן המקום הזה והלאה מותר לנו ליידות זה בזה מילים הבאות מן המעמקים, כמכרים ותיקים, או שאסור לנו, עדיין, לקלף מעצמנו שכבות מייגעות כדי לחמוק מבזבוז זמן יקר ולהגיע אל העיקר. אך מהו העיקר? זה לא נהיר לי עצמי. **קודם כל מה פתאום לא נהיר לו? זה לא ברור? קטע קצת עמוס מידי. לשנות את המשפט המורכב הזה, אולי לפרק אותו למשפטים קצרים יותר** והיכן היא, בדיוק, בכל הסיפור הזה? אני חושש שהלכתי רחוק מידי, אך חושי אומרים לי שהמלצרית הארכנית אינה נבהלת ממש. להיפך, היא כחומה מבוצרת, משדרת משהו איתן ומוצק בשפת גופה. אני מבוהל יותר ממנה, מגשש אליה עוד, אבל כשאני מקרב את ראשי לראשה, אני שואל אותה ברשעות דווקאית, "אז מה, את מלצרית אקדמאית? סטודנטית לספרות? אז למה שלא תעזרי לי למצוא פתרון ספרותי לבעיות שלי, ולך איזה ריגוש לשעת הפנאי? בכלל, איפה הבוס שלך?"

שוב לא הצלחתי לרסן את השדון.

היא משיבה לי בנחת מודגשת ממרחק האפס שבינינו, כמי שהרסן בידה, "תשמע, זאת לא הגישה הנכונה אם אתה רוצה שבחורה תעלה אליך הביתה ותחשוף בפניך את מה שיש לה בִּפנים על תקן של חומר למחשבה!"

היא מחייכת בערמומיות. לא בערמומיות. אני לא מוצא את המילה שמגדירה את החיוך הזה.

"ושתדע לך שאני דווקא כן מחפשת ריגושים," היא ממשיכה, "אבל בקושי יש לי זמן לזה. ואני לא סטודנטית לספרות. אני סטודנטית שנה שלישית להנהלת חשבונות."

טוב שלא אמרה, אתה יכול להיות אבא שלי.

הנהלת חשבונות היא אמרה? זה כבר באמת מתחיל להיות חומר למחשבה. בתוכי מתחיל להתגבש איזה צחוק פנימי שאני לא מוצא לו הגדרה מדויקת, כמו לחיוך שלה. אני מרתיע את גווי לאחור, מגדיל בחזרה את המרחק בינינו. אני צוחק ואומר לה, ולא אכפת לי שהיא לא תבין, "למה לך הנהלת חשבונות? תלכי ישר ללמוד עיצוב נעליים במילאנו."

היא מסתכלת בי בעקמומיות, ובעודי תוהה על האוניברסאליות של הבעות הפנים, צצה מאחורי הדלפק המעוצב דמות גוצית ומשופמת, בחולצה שחורה ובמכנסיים רחבים. המלצרית קמה בחיפזון, מוחה את הלעג הדק המצויר על שפתיה ועוטה על פניה סימנים מוסכמים של חביבות. כשהיא מפנה לי את הגב בזריזות ומתרחקת ממני, אני קורא אחריה, "מלצרית, את החשבון, בבקשה."

כעבור דקות ארוכות היא שבה אלי עם תדפיס החשבון ומגישה לי אותו על צלחת זכוכית בצירוף סוכריית טופי בעטיפה ורודה. לפני שהיא נפנית אל הזוג שהתיישב לשולחן לא הרחק ממני – בחור צעיר הלבוש ברישול ובחורה ארוכת שׂער בהיריון מתקדם – אני מרים את העיניים אל המלצרית ושואל אותה במהירות מה שמה, ומתי המשמרת הבאה שלה.

"כל בוקר," היא עונה ביובש, "אני עובדת כל בוקר ולומדת אחרי הצהריים."

אני לא מוצא בקולה את הכעס, ההסתייגות, או את שאט הנפש המתבקשים. אולי, למרות הכל לא עברתי את הגבול המותר על פי טעמה. ואולי, אני מצֵר, אולי היא פוגשת יותר גברים אשמאים כמוני משאני משער. אני ממשיך לשבת כמצפה לעוד דבר מה, אך היא נפנית בלי שתאמר לי את שמה, וכבר היא עומדת בגבה אלי, שואלת את האישה ההרה מה היא רוצה לשתות. אני מניח על הצלחת את סכום הכסף המופיע בחשבונית ולוקח את הסוכרייה.

אני קם והולך מבלי להשאיר לה טיפ.

  

כבר שלושה ימים אני יושב מול צג המחשב, שותה ספלי קפה ריחני ומתוק במידה הנכונה, מעשן יותר ממה שאני מקציב לעצמי ליום אחד, שוכח שגם אני וגם היא הפסקנו לגמרי לעשן, מרבה לגרד בפדחתי וממעט לאכול. גם הילד איננו. דחס מה שדחס לתוך תרמיל גב ולתוך תיק צד, ונסע לארבעה ימים לטיול השנתי. היא עוד לא התקשרה. העוזרת צלצלה והודיעה שהיא חולה ועל כן לא תבוא השבוע. עכשיו אני באמת לבד. מסביבי השקט האלוהי, הזמני, של בית ריק ודומם שהיושב בו יודע שזו רק שאלה של זמן, שבוע לכל היותר, עד שישוב ויתמלא. זו הסיבה שאינני חש בדידות או מחנק בתוך הרִיק הזה. אני חוגג איתו כי, כאמור, יש לו התחלה, ויש לו אמצע, וסוף.

אני מִדָּכדך רק כשאני מתיישב אל המחשב. אני ממולל בידי את סוכריית הטופי בעטיפה הוורודה, שעוד לא פתחתי. ריח מתקתק עולה ממנה ודבֵק לאצבעותיי. לפני שאני פותח את הקובץ, אני בוהה ארוכות בתמונת הנוף המדהימה שהילד שם על הצג: שמיים בהירים מאחורי יער של עצים דשנים מכוסים בעלוות סתיו סמיכה, אדומה וכתומה. אין בארץ יערות כאלה. רק בארצות הצפון. אני מעלה את הקובץ. אין בו הרבה. באיזו דחיפות לא מוסברת אני פותח את רוכסן המכנסיים ומפשק מעט את רגלי. אני מאונן במהירות, בריכוז. רואה בעיני העצומות את עורה המבהיק של המלצרית הארכנית, את שדיה הגדולים שהיטלטלו בעדינות כשהביאה לי את החשבון. אחרי שאני גומר אני הולך לשירותים ומתנקה וסוגר את הרוכסן וחוזר למחשב ומתיישב מולו, תשוש. לבי עדיין מתדפק במהירות על סורגי בית החזה. לא ברור לי על מה בדיוק אני מתייסר. סוכריית הטופי דבוקה לעטיפתה ואני מחלץ אותה מתוכה עם פיסה מהנייר. הטופי דבק גם אל שיני וטעמו המתוק מתפשט על לשוני. אני עוצם את עיני אבל מיד שב ופוקח אותן ומתחיל לכתוב. שעה ארוכה מפכפך באוזני קול התקתוק של מקשי המקלדת, כמו מים דלוחים. השורות המתרבות על הצג ריקות וחלולות, הפכפכות וחמקמקות. אני מדמיין את המחשב מקמט במקומי את הדפים עד שהם נעשים לכדורים לבנים קטנים, ומעיף אותם בקשת לפח אשפה דמיוני. לבקשתי, הוא מוחק לי הכל, לא לפני שהוא שולף נִכחי את משולשיו הצהובים ומוודא איתי שאני אכן בטוח שאני רוצה למחוק את הכתוב. נודניק. אבל מרגע הִינתֵן האות הוא מעלים לי מהקובץ דפים שלמים, כקוסם מיומן: רגע יש, רגע אין. איפה מחיאות הכפיים. אחר כך אני שב ומתייסר מול הצג הריק כמו צייר נוכח ריבוע הקנבס, מתמלא פחד מחוסר התוחלת, ומחוסר האונים שבא בעקבותיו. אני איש של משמעת, תמיד הייתי, איש של עבודה מתוכננת ומחושבת, לא איש של השראה או כתיבה ספונטאנית. אני גם לא צריך אווירה, לכל היותר אני צריך שקט. והחשוב מכל: אני לא נסחף אחר הדמויות שלי; כל קורותיהן, גחמותיהן וגורלן לא נחרצים בספרַי בשל איזה 'fatal flaw' מולד, או כוח עליון שאין להן שליטה עליו. אני גם לא 'זורם' עם הדמויות ולא נותן להן לתפוס כיוון לא מתוכנן, מפתיע ככל שיהיה. זה אני המושך בחוטים. ומה עכשיו? **לבדוק את עניין טכניקת הכתיבה עם הפתיח, למעלה, כי יש איזו סתירה בתפיסה** וכאילו כדי לזרות מלח על פצעי מופיעים לנגד עיני פעם אחר פעם, כאורחים לא קרואים, פניה של המלצרית שחורת העיניים, משתקפים בצג המחשב כפני המלכה המרושעת הממאנת לקבל את גזר-הדין, לוחשת אלי בקול לעגני, אז מה בעצם אתה רוצה, זיון וירטואלי?

טושֶה.

 

השעה כבר שתיים-עשרה וחצי. עוד אוטובוס רועם תחת חלוני בעוברו, אחֵר חורק ארוכות כשהוא נעצר בתחנת האוטובוס שברחוב, ממול, שניהם מפרים בגסות את השקט הטוב שחדרי אפוף בו. בתוכי קמה מהומה. אני מת מרעב. היא לא השאירה לי אוכל ליותר מיומיים-שלושה, וכבר אכלתי הכל. גם במזווה אין כלום. אני מריץ את העכבר על משטח הפלסטיק, נותן את הוראת השמירה על המעט שעלה בידי לכתוב, ופותח את האינטרנט ומשוטט בין שלוש הביקורות השונות, השנונות, שנכתבו על הספר האחרון שלי. ראשון אני פותח את הריאיון שכתב עיתונאי שקבע איתי פגישה לריאיון אבל שכח לבוא אליה. ידעתי שהוא אמור להגיע רכוב על אופנוע, לכן, כשעברה יותר מחצי שעה וכבר שתיתי קפה והזמנתי כוס מים קרים והעיתונאי עוד לא בא, דאגתי והתקשרתי אליו בנייד. אולי נמרח על הכביש. הוא ענה לי בקול מנומנם, שֶיוּ, הוא מה-זה מצטער, הוא לא התעורר, וכבר יש לו דד-ליין, אז מה דעתי שנעשה את זה בטלפון? הסכמתי כמו טירון, והנה התוצאה.

ירדתי לטוקבקים. היו שם הרבה תגובות.

יש צדיקים בסדום (לת)

 ((((* *))))      12:08  (4.2.2010)

סופר  מצוין! שווה קריאה! (לת)

רונן המתבכיין     04:55    (8.2.2010)

ספר רב השראה, אחד הטובים ביותר שלו! (לת)

ריבונו של פ"ת  22:04  (8.2.2010)

אבוי, הספר הוא טלנובלה, רק שלא משרתת כתבה אותה אלא גבר, חחחחחח

ג'יגולו   17:15   (13.2.2010)

מורידה את הכובע (לת)

דניאלה   19:00   (15.2.2010)

ויש עוד.

את התגובה של 'רונן המתבכיין' אני כתבתי. טוב, גם את התגובה של 'ריבונו של פ"ת'. ומרגיש עייף. אני שולח את המקינטוש לישון. בתוכי, אני נכנע לרעב יותר משאני נכנע לסרבנות המילים, מקבל מתחתית הקיבה שלי את היחס הנכון בין זה לבין זה. כמו תמיד, אני נועל את הדלת פעמיים ויורד אל הרחוב.

לאחר האפלולית המבורכת בבית הריק חולף רגע לפני שאני מסתגל לאור הצהריים המסנוור ולהמולה הגדולה של העיר. אני מביט באנשים המיוזעים העושים את דרכם על המדרכה, בשמש, צעדיהם גדולים ומהירים מצעדי, וברגע שאחד מהם נעלם מעבר לפינה מיד מופיע אחר למלא את מקומו, כניצבים בסרט, באיזה טייק אינסופי של סצנה ברחוב רוחש וסואן.

לצופה בי מן הצד, עומד נטוע על המדרכה, אני בוודאי נראה אומלל ומהסס, כמי שאבד לו הכיוון. אך מראית עין היא. למעשה כבר גמלה בי ההחלטה לשוב אל בית הקפה החדש שבסוף הרחוב, זה שהיא המליצה לי עליו לפני שנסעה לרומא, זה שממלצרת בו הסטודנטית הגבוהה להנהלת חשבונות שטעיתי לחשוב אותה, בהבל-פה, למחפשת ריגושים בשעות הפנאי, זו שביקשתי ממנה במין הברקת-עוועים, שתיאות להיות לי חומר למחשבה, לפרק מִסּפֶר.

בית הקפה הומה. אני עומד בפתחו, מצפה למצוא אותה במשמרת. מלצרית בהירת שׂער וחייכנית ניגשת אלי ומובילה אותי בבטחה בין שולחנות עמוסי סועדים אל שולחן פינתי פנוי. אני מודה לה ומתיישב. עוד שלוש מלצריות לבושות שחורים מתרוצצות בין השולחנות העגולים, במגשים דקים ובפנקסים שלופים. המולה מסביב, ועשן סיגריות. כל המלצריות עובדות במרץ ואף אחת מהן איננה גבוהה דיה. עד שחוזרת אלי המלצרית החייכנית כדי לרשום בפנקסה את ההזמנה שלי – סלט יווני, דג דניס בתנור, ותפוח אדמה אפוי בשמנת – אני סוקר את המקום לאורכו ולרוחבו, פעם אחר פעם. אין זכר לשלוות הבוקר ההוא. לאחר המתנה לא ארוכה מגיע הסלט בצלחת חרס ענקית. הר של עלי חסה, מנוקדים בזיתים שחורים מבהיקים ובקוביות גבינה קטנות, מדיפים ריחות שום, ובצל, וריחן. אני כובש את הר הסלט בלי קושי. בעודי קוטם עוד את פסגתו מגיע הדג עם התוספות. המנות וולגאריות בגודלן ובנאליות בטעמן אבל אני רעב ועל כן אני לא מותיר בצלחות דבר, זולת אדרת הדג וחרצני הזיתים. אני מצית סיגריה ולוגם את שארית הקולה. **הוא הזמין קולה?** שתי קוביות הקרח האחרונות המשקשקות בכוס נמסות וקטֵנות. השעה אחת ורבע. אני מחפש בעיני את המלצרית הארכנית, לשווא, חש כעס לא מובן על שסירבה לומר לי את שמה.

 

את הדרך הקצרה בחזרה הביתה, אל חדר העבודה שלי, אל השקט המהדהד בין קירותיו, אני עושה באי-רצון בולט ובבטן מלאה. כמה צעדים לפני הכניסה לבניין אני רואה אותה – לא צפויה לחלוטין, כמו גשם ביום קיץ – יושבת לבדה בתחנת האוטובוס, ראשה רכון, שקועה כל כולה בקריאת ספר המונח על ברכיה. אני ניגש אל הספסל הצהוב, מתיישב עליו לידה, קרוב אליה. עוברת דקה ארוכה לפני שאני נפנה אליה ואומר, "אני עוד לא יודע איך קוראים לך."

קולי רך להפתיע. עוד לפני שהיא מפנה את ראשה אל מי שהתיישב כה קרוב אליה, היא עונה בלי להרים את ראשה מבין הדפים, "ואתה לא השארת לי טיפ."

אני מושך בכתפיי.

היא ממשיכה לקרוא בספר בעניין, מתעלמת מקרבתי. אני תוהה אם גם היא חשה את צד גופי הימני נרכס והולך אל צדה השמאלי, לכל אורכו, כאילו חוּבּרנו זה אל זה בסיכות ביטחון, מן הכתף עד עצם הקרסול: נעים עד כאב. אני נחרד מן המשיכה שאני חש אל הבחורה הרכונה על הספר ומחליט לקום וללכת אל הנוחם שבבית הריק. אבל אז היא מרתיעה ממני את גווה, כנכווית אף-היא מן החיבור האורְכּי המאיים לכלות את שנינו באִשו, ובתנועה אחת החלטית היא טורקת את כנפות הספר.

"צָפנת," היא אומרת בקוצר רוח, "צָפנת." בתוך כך היא מסיטה מעט את ידה מן הכריכה ולפני שאני מעכל את שמה הטעון, צפנת, קורצות אלי לפתע שתי המילים ראשונות של שם הספר. אני זוכר כמה התחבטתי בו, כמה פעמים שיניתי אותו עד שהחלטתי לקרוא לספר בשם אחר לגמרי.

רננה שלא ידעתי שיש בי עוד ממריאה עכשיו מתוכי. אני זז מעט שמאלה על הספסל, צפנת מרתיעה מעט את גופה ימינה, ויחד אנחנו פורמים את שארית הזרימה שעברה בינינו כחתול שחור.

"הספר טוב?" אני שואל אותה והרננה שבתוכי מציצה בין המילים. סוף-סוף צפנת מרימה אלי את ראשה מבין הדפים, לחייה סמוקות, אולי מהבעירה, אולי מחום הצהריים. כמי שהבחינה בגוון החגיגי שעטה קולי היא משיבה לי, "כן, כן, הספר טוב מאד. מצוין. ככה צריך לכתוב. אני מוכנה להשאיל לך אותו, כשאגמור לקרוא, אם אתה רוצה." **חשוב: לציין שהבוס שלה פיטר אותה! להוסיף את התגובה של הסופר, חמלה + רגשות אשם** צפנת לא מחכה לתשובה והיא פותחת את הספר ושוקעת בו – היא בעמוד שבעים-ושתיים, נדמה לי, או שבעים-ושלוש – ואני ממשיך לשבת במרחק-מה ממנה כתלמיד צייתן. ידה מתרוממת והיא הופכת דף ואומרת בקול עמום, "תלמד קצת מהסופר הזה. הוא באמת כותב לא-רע. אולי תקבל ממנו השראה, או רעיון."

"כן," אני עונה לה והצחוק הפנימי מעפיל במעלה גרוני. איך לא חשבתי על זה: לגנוב מעצמי רעיון. האצבעות על הקלידים יעשו כבר את שאר העבודה.

אוטובוס מרופט עוצר בתחנה. אני מחכה בסבלנות לראות איך ייפול דבר. האוטובוס הירוק גם כן. וכשאיש אינו עולה, הוא נוסע לדרכו ברעש גדול. אני נאנח בהקלה. שנינו ממשיכים לשבת על הספסל הצהוב. בטבעיות גמורה אני נוטל מידה את הספר וסוגר אותו בחיקה. באותה טבעיות אני עוטף את כף ידה בכף ידי והיא אינה נרתעת ממני. אני מצביע על חלון ביתי המוגף, המציץ מאחורי ענפי העץ המרשרש. "בואי," אני לוחש לה בקול שיש בו בקשה, אבל אין בו תחינה. "בואי, נעלה אלי הביתה, נשתה כוס קפה ותספרי לי קצת על הספר הזה שאת קוראת בעניין כה רב."

אני רוצה לומר לה עוד משהו מתחכם על זיונים וירטואליים, אבל מוותר. ואולי רק התאוֵותי לעטוף את כף ידה בכף ידי ולומר לה את כל הדברים האלה, כי אני קם ממקומי, אומר לה, "להתראות, צפנת," והולך אל ביתי בצעדים מדודים, תוהה אם עיניה נעוצות בגבי או בין דפי הספר.

* * * * *

עדנה שמש היא סופרת, מתרגמת, עורכת ומבקרת ספרים, ועיתונאית עצמאית; מפרסמת מסיפוריה הקצרים בכתבי עת  ובאנתולוגיות בארץ ובחו"ל, ספריה אמסטֶל ו-דיונות החול של פריז ראו אור בהוצאת הקבוץ המאוחד. ספרה השלישי יראה אור במהלך השנה הקרובה.

ביקור בית עם הסופרת עדנה שמש על ספרה 'דיונות החול של פריז': http://readbooks.co.il/sand-dunes-of-paris/

הסיפור התפרסם לראשונה בכתב העת 'עכשיו'

© כל הזכויות שמורות לעדנה שמש