סיפורי קנטרברי מאת ג'פרי צ'וסר / יצירה רעננה, מצחיקה, רווית זימה וחדוות חיים

סיפורי קנטרברי מאת ג'פרי צ'וסר

כיצד אפשר לספר סיפור עסיסי ושופע ארוטיקה, בגידות ותככים, בתקופה היסטורית שבה נאסר להעלות על הכתב סיפורים שאינם דתיים? ג'פרי צ'וסר, בן המאה הארבע-עשרה, מצא תחבולה מהפכנית: הוא כתב את "סיפורי קנטרברי", ובו הוא מספר על קבוצת צליינים שמחליטה להנעים את מסעה לאתר קדוש בעזרת תחרות סיפורים. איש-איש יספר סיפור – ולבסוף ייקבע מהו הסיפור המוצלח מכולם. וכך, בדרך ערמומית, העלה צ'וסר על הכתב עשרים ושלושה סיפורים שטופי זימה ותככנות, בתוך המסגרת המגוננת של מסע צלב, וחשף את קוראיו לחיי היומיום הלא חסודים בימי הביניים. הסיפורים מעובדים ומסופרים מחדש בידי פיטר אקרויד.

כך אנו מתוודעים לגלריה של דמויות, בהן אביר אמיץ שהוא "גבר בגברים"; נושא כליו השתקן; אם מנזר חסודה וכלילת הליכות לכאורה; נזיר יפה תואר שמעדיף יין על פני תפילות; כומר חובב פילוסופיה; טוחן אדיר כוח ודל מוח; ואישה נשואה מהעיר באת ("מעט חירשת") שמתמחה בפלירטוטים. "אני אהיה לכם לעיניים ולאוזניים," אומר בפתיחה המספר חסר השם, שמצטרף אל בני החבורה במסעם. "אתאר לכם בפשטות, ללא גינונים יתרים, איך דיברו האנשים ואיך נראו […] אני אנציח כאן את עולמם של אנשים חיים."

פיטר אקרויד, סופר וביוגרף בריטי נודע, נקט תחבולה מהפכנית נוספת, ובחר לקרב קהל קוראים עכשווי לספר השירה המחורז של צ'וסר באמצעות סיפורו מחדש כפרוזה, בשפה בת ימינו. העיבוד המצליח כבש מיליוני קוראים בעולם, שזכו ליהנות גם הם מהקרנבל האנושי שובה הלב של 'סיפורי קנטרברי', והוכיח כי עיבוד מודרני של קלאסיקה יכול לעורר בקוראים סקרנות ולהשיבם אל היצירה המקורית.

סיפורי קנטרברי, יצירתו הנודעת של המשורר ג'פרי צ'וסר, נחשבת לאחת הקלאסיקות הגדולות של הספרות העולמית. גם אחרי חמש מאות שנה מיום פרסומה – זוהי יצירה רעננה, מצחיקה ורווית זימה וחדוות חיים (אף שרבים מסיפוריה עוסקים במוות), שכל איש תרבות חייב להכירה. כעת, כשלושים שנה לאחר צאת התרגום העברי הראשון – והיחיד עד כה – ל"סיפורי קנטרברי" (מאנגלית: שמעון זנדבנק, הוצאת עם עובד, 1980), רואה אור בעברית העיבוד המהפכני של אקרויד ליצירת המופת של צ'וסר, בתרגומו היפהפה של המשורר מאיר ויזלטיר.

ג'פרי צ'וסר, מאבותיה המוקדמים של הספרות האנגלית, נחשב לגדול משוררי אנגליה בימי הביניים. הוא נולד בלונדון בשנת 1343, לשושלת של סוחרי יין. אביו ג'ון היה בן למשפחה בורגנית אמידה, ואמו, אגנס לבית קופטון, ירשה נכסים רבים מדודהּ, דבר שהבטיח את עתידה הכלכלי של משפחת צ'וסר. קשריו של האב סייעו רבות לבנו ג'פרי להשתלב בחצר המלוכה של אדוארד השלישי. כבר בגיל ארבע־עשרה החל לעבוד כנער בחצרהּ של אליזבת דה בוּר, הדוכסית מאלסטר, שנישאה לליונל, הדוכס מקלרנס, בנו של המלך. כשנתיים לאחר מכן, בגיל שש־עשרה, יצא להילחם לצד הנסיך, נפל בשבי ושוחרר לחופשי לאחר שהמלך אדוארד שילם בעבורו דמי כופר.

במהלך רוב חייו היה צ'וסר איש חצר, ושימש שליח, דיפלומט, פקיד וחבר פרלמנט. הוא למד משפטים והרבה לצאת למסעות בצרפת, בספרד ובארצות השפלה, וככל הנראה אף עלה לרגל לאתרים קדושים לנצרות. בשנת 1366 נישא לאשת חצר בשם פיליפה רוט, והשניים הביאו לעולם שלושה או ארבעה ילדים (אחד מהם, תומס, היה לימים לבעל תפקיד בכיר בחצרותיהם של ארבעה מלכים). השתלבותו בחצר המלך חשפה את צ'וסר לתרבויות עשירות. במהלך מסע לאיטליה ב־1373, התוודע ליצירתו של ג'ובאני בוקצ'ו ("סיפורי דקמרון") ולשירה האיטלקית של ימי הביניים. כמה שנים לאחר מכן נשלח על ידי המלך למילאנו, כדי לשמש יועץ לסר ג'ון הוֹקווּד, מפקד על צבא שכירי חרב ששימש, ככל הנראה, השראה לדמות של האביר מ"סיפורי קנטרברי".

בעת עבודתו בחצר אדוארד השלישי ויורשו, ריצ'רד השני, היה צ'וסר משורר מוערך. ספר השירה הראשון שלו, The Book of the Duchess, נכתב לזכרה של הדוכסית בלאנש מלנקסטר, שהלכה לעולמה ב־1369. כחמש שנים לאחר מכן זכה צ'וסר למענק כספי מיוחד מטעם המלך אדוארד, ויש שרואים בכך תגמול על עבודתו כמשורר. בין ספריו שנכתבו בשנות השבעים והשמונים של המאה הארבע־עשרה: The House of Fame, ספר שירה בשלושה כרכים, המתאר חזיונות מופלאים שנגלים למשורר, רגע לפני שהוא נרדם (הספר נחשב ליצירה הראשונה של צ'וסר שנכתבה בהשראת השירה האיטלקית); ו־Troilus and Criseyde, שיר המגולל את סיפור אהבתם הטרגי של שני אוהבים בזמן המצור על טרויה (רבים מחוקרי צ'וסר רואים בו את יצירתו הטובה ביותר כמשורר). הוא גם תירגם שירה ומסות פילוסופיות מצרפתית.

למעמדו האלמותי כאחד מאבותיה של הספרות האנגלית זכה צ'וסר בעקבות פרסום ספרו הנודע "סיפורי קנטרברי", שנחשב כיום לאבן דרך בתרבות המערבית. בספר זה, שנכתב כמעט כולו בשורות קצרות ומחורזות בסופן, השתמש צ'וסר באנגלית תיכונה — אנגלית שדוברה בימי הביניים (1500-1100 לסה"נ) ונחשבת קרובה יותר לאנגלית המודרנית. האנגלית התיכונה סימלה את שלב השתחררותה של היצירה הספרותית באנגליה מכבלי הצרפתית והלטינית, וצ'וסר נחשב לאחד מהיוצרים שתרמו רבות למהפך. כתיבת "סיפורי קנטרברי" ארכה כעשור, וככל הנראה לא הושלמה, מאחר שבפרולוג לסיפור מעיד המספר על כוונתו להעלות על הכתב סיפורים רבים יותר מאלה שנמצאו בגרסה הסופית.

ב־1389 מונה צ'וסר לפקיד האחראי על שיפוץ ותחזוקה שוטפת של הכנסיות והארמונות המלכותיים, והחוקרים מעריכים כי מאותו הרגע הפסיק לעבוד על כתיבת "סיפורי קנטרברי". ב־25 באוקטובר 1400, כשהוא בן חמישים ושבע, מת צ'וסר מסיבה לא ידועה. בספרו של הקומיקאי הבריטי טרי ג'ונס ("מונטי פייתון"),  Who Murdered Chaucer? A Medieval Mystery, מועלית השערה שצ'וסר נרצח על ידי אויביו של המלך ריצ'רד השני או במצוות יורשו, הנרי הרביעי. צ'וסר נקבר במנזר וסטמינסטר שבלונדון, ובשנת 1556 הועברו עצמותיו לאזור מיוחד במנזר (Poet's Corner) שיועד ליוצרים דגולים. בכך היה למשורר הראשון שנקבר ב"פינת המשוררים".

סיפורי קנטרברי תורגם במהלך השנים לאנגלית מודרנית. חלקים מהיצירה ראו אור בעברית, עד שבשנת 1980 ראה אור תרגום מלא ראשון – ויחיד עד כה – של הספר במתכונתו המקורית, מאת המתרגם שמעון זנדבנק (הוצאת עם עובד).

מתוך הספר: סיפורה של האישה מבאת

בזאת יִפָּתח סיפורה של האישה מבאת

בימים הטובים שהיו ואינם, בימי המלך ארתור המבורך, האי הזה שרץ רוחות רפאים. היתה זו ארץ קסומה. מלכת הפיות ריקדה בשדמות ובאחו, וכל השדונים והפיות בני לווייתה חוללו סביב לה. על כל פנים, אנשים האמינו שככה זה. על פי חישובי, כל זה היה לפני מאות שנים. עכשיו אנו חיים בעולם מודרני. כבר אין אנו רואים פיות באחו. יודעים אתם מדוע? הן גורשו מכאן על ידי נזירים וכמרים המטהרים והמקדשים בלי הרף את מחוזות ארצנו. כוהני דת אלה תרים כל יער וכל פלג, והם זורים על פני הארץ כולה קדושה וטהרה בשכבה דקיקה כמו אבק זוהר בשמש. הם מברכים את אולמי הטירות, את שאר החדרים, את המטבחים ואת חדרי השינה; הם מברכים ערים, עיירות, שכונות, מצודות ומגדלים רמים; הם מברכים כפרים, אסמים, אורוות ומחלבות. מסיבה זו נעלמו כל הפיות. כיום פוסעים הנזירים בשבילים שדילגו בהם שדונים, עוברים בהם מבוקר עד ערב, מתפללים תפילת שחרית ואת שאר התפילות המקודשות השגורות על פיהם; במקומות שהילכו פעם פיות מוצאים עכשיו רק תפילות. מובן שאישה יכולה להרגיש הרבה יותר בטוחה, שהרי היא יודעת כי רוחות רעות אינן מסתתרות מאחורי עצים ושיחים. אמנם היא עלולה להיתקל באיזה כומר, אבל הוא יגזול ממנה רק את תומתה, לא את נשמתה.

לפני ימים רבים חי לו אביר בחצרו של המלך ארתור. יום אחד רכב האביר ההוא על שפת הנהר, רכב בגפו בלי בני לוויה, ולפתע הבחין בעלמה צעירה הצועדת לפניו. גם היא היתה לבד. הוא ניצל את שעת הכושר ואנס אותה. היא ניסתה להדוף אותו מעליה, אך כוחותיה לא הספיקו. המעשה הנפשע הזה עורר מהומה רבה וביקורת נוקבת בחצר המלכות, והמלך ציווה להוציא את האביר להורג. על פי החוק שנהג אז, היו כורתים את ראשו, אלא שהמלכה ושאר נשות החצר חסו על חייו והתחננו בעבורו. הן קראו בקולי קולות, "רחמים! רחמים!" והתמידו בכך זמן כה רב, עד שבסופו של דבר נענה המלך ומסר את ההכרעה לידי אשתו. שהיא תחליט אם האביר יחיה או ימות.

המלכה הודתה לבעלה על נדיבותו, ועד מהרה מצאה שעת כושר והורתה לאביר להתייצב לפניה. "גורלך מוטל על כף המאזניים," אמרה לו. "אל תהיה בטוח שתחיה. יומך האחרון עלול להיות הרבה יותר קרוב משנדמה לך. אני אציל אותך ממוות, אם תשיב לי נכונה לשאלה אחת. מהו הדבר שנשים חפצות בו יותר מכול? היזהר! חשוב היטב בטרם תפצה פיך. רק כך תוכל להציל את צווארך מהגרזן של התליין. אם אין בידך לתת לי תשובה מן המוכן, אתן לך רשות לעזוב את חצר המלך. לך חפש את התשובה במרחקים. אחר כך עליך לשוב לכאן כעבור שנה ויום. בטרם תצא לדרך, עליך להבטיח לי נאמנה כי אכן תשוב לכאן ותסגיר את עצמך בידי אנשי החצר."

האביר נאנח, כולו ספקות ומבוכה. איך יוכל להשיב על שאלה שכזאת? אבל לאמיתו של דבר לא היתה לו ברירה. לבסוף החליט לציית לצו המלכה. הוא יֵצא מן החצר וישוב אליה בתוך שנה ויום. הוא שׂם מבטחו באל שינחה אותו בדרך הנכונה וקפץ על סוסו. הוא ניסה עיר אחר עיר וכפר אחר כפר וחיפש בהם הארה. "מהו הדבר," שאל כל אדם שנקרה בדרכו, "שהנשים חפצות בו יותר מכול?" ככל שהתאמץ, לא הצליח למצוא תשובה מתאימה. כל אדם החזיק בדעה אחרת בעניין, ואיש מהם לא הסכים עם חברו. היו שאמרו שיותר מכול נשים אוהבות כסף; אחרים סברו שהן מוקירות את הכבוד, ואחרים אמרו עונג. היו שאמרו כי נשים רוצות בגדים מפוארים, ואחרים סברו שמין הוא המנה העיקרית בחיי אישה. היו שאמרו לו כי נשים אוהבות להתחתן ולהתאלמן לעתים קרובות. היו שאמרו שהן אוהבות להתחתן ולחיות חיי מותרות עם בעל דואג. האביר שמע כי גבר יכול לקנות לב אישה בעזרת חנופה. וכן שמע שכל אישה, ותהיה צעירה או זקנה, עשירה או ענייה, תילכד ברשתך אם תפזז סביבה ותקדיש לה תשומת לב יתרה.

ברור שהיו גם אחרים, שטענו כי מה שאנו הנשים רוצות באמת הוא חירותנו. אנו רוצות לעשות כאוות נפשנו, ושלא ישפטונו השכם והערב. אני חושבת שיש בכך הרבה מן האמת. מי רוצה שיגידו לה שהיא נוהגת בחוסר צניעות? אומר לכם דבר אחד. אם תתקיפו נשים בעניין רגיש, הן תהלומנה בחזרה. נסו ותיווכחו. גם אם אנו זדוניות מבפנים, יש לנו צורך להצטייר כיצורים טובים וחסודים.

היו גם טיעונים אחרים. אנשים אמרו לאביר כי מעל לכול שואפות הנשים להיראות נוצרות סוד וראויות לאמון; הן רוצות לזכות במוניטין של אופי חזק ויכולת לשמור סוד. אלה שטויות, כמובן. נשים אף פעם אינן שומרות סוד. אתם מכירים את הסיפור על מידָס?

לדברי אובידיוס ומחברים מלומדים אחרים היו למידס שתי אוזני חמור גדולות שנחבאו מתחת לשערו הארוך. הוא היה אחוז אימה, פן מישהו יגלה את העיוות הזה. זה יהיה סופו. על כן הסתיר את הדבר מפני כולם, חוץ מאשתו. הוא אהב אותה ובטח בה. על כן אמר לה שלא תפלוט מילה בעניין זה — אותה התפתחות אומללה. האם היתה מסוגלת לכך? אל תצחיקו אותי. אמנם היא נשבעה לו שתעדיף לאבד כל אשר לה בעולם, ובשום אופן לא תגלה את סודו. יהיה זה מרושע מצדה, אמרה, להכפיש את כבודו של בעלה. הרי זה ימיט חרפה גם עליה, חרפה גדולה לאין שיעור. אלא שהיא כמעט שנפחה את נפשה מרוב מאמץ לכלוא את האמת; היא היתה בטוחה שלבסוף תתפוצץ, שהמילים עתידות לפלס להן דרך ולצאת איכשהו. אתם מכירים את התחושה הזאת? אני מכירה אותה. היא הבטיחה שלא תספר לאיש. מה תעשה? היא יצאה בריצה אל איזו ביצה לא הרחק מהבית, לבה הלם בחוזקה, והיא קירבה את פיה אל קני הסוף ואל פני המים, בדומה לחסידה. "אתם," אמרה אל המים, "אל תמעלו באמוני. אל תחזרו על מה שאומר לכם. אני עומדת לספר לכם דבר שלא אספר לאיש, לעולם לא. לבעלי יש אוזני חמור! אלוהים אדירים. אני מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו, לאחר שאמרתי את זה. כל כך הוקל לי לאחר שהשתחררתי מהסוד הזה." זאת הוכחה לכך שאנו הנשים איננו מסוגלות לשמור סודות למשך זמן ארוך מדי. המילים תיפלטנה מאיתנו. אם תרצו לדעת את סוף הסיפור, יהיה עליכם לחפש אותו אצל אובידיוס.

כאשר נוכח האביר כי לעולם לא ימצא את התשובה לשאלה — מהו הדבר האהוב ביותר על נשים — נעשה מדוכדך ואומלל. אך יום שובו כבר הגיע. הוא היה חייב לשוב הביתה ולהתייצב בחצר המלכה. בדרכו חזרה, בלב כבד מדאגה, חצה את אחד היערות. שם, לצד הדרך, התגלה לעיניו חיזיון מופלא. עשרים וארבע עלמות או יותר רקדו במעגל בין העצים. הוא נמשך אליהן בתקווה כי ירכוש איזו חוכמה סודית בחוגן של הנשים הצעירות הללו. אבל כאשר התקרב אליהן, נגוזו כולן ונעלמו בחלל האוויר. הריקוד התנדף. הוא הביט לכל עבר, כולו המום. רק אז הבחין בזקנה בלה, שישבה שם על גדם הפוך של עץ מת. מעודו לא ראה אישה כעורה מזו. "אדוני האביר," אמרה, "דרך זו לא נועדה לך. אמור לי, מה אתה מחפש כאן? מה אתה מחפש? ייתכן שאוכל לעזור לך. קורה לפעמים שנשים זקנות הן גם נשים חכמות."

"סבתא יקרה," השיב האביר, "נגזר עלי למות אם לא אמצא את התשובה לשאלה אחת: מהו הדבר שנשים חפצות בו יותר מכול? אם תוכלי לתת לי את פתרון החידה, אהיה בעל חוב לך לעולמים."

"אם כך, תן לי את דברתך. טול את ידי והישבע לי. אם אספק לך את התשובה לשאלה, אתה מתחייב לעשות כל מה שאדרוש ממך. כל דבר שבכוחך לעשותו. אם תסכים, אגלה לך את הסוד לפני רדת הלילה."

"אני נשבע לך, כשם שאני אביר," אמר.

"אם כך, חייך מובטחים לך. האמן לי. אין לי ספק שהמלכה תסכים עמי בעניין זה. גם הגאוותנית מכל הגבירות הגדולות, על כל תכשיטיה והעטרה המפוארת שלראשה, לא תעז לסתור את דברי." אחר כך לחשה מילים אחדות באוזנו. "ועכשיו," הוסיפה בקול רם, "שמח בחלקך. הֱיה בוטח. הבה נצא לדרך אל חצר המלך, ללא דיחוי."

כאשר הגיעו לארמון, התייצב האביר לפני המלכה, כפי שהבטיח לה. הוא הצהיר כי יש בידו תשובה לשאלה הבוערת. אתם יכולים לדמיין את ההתרגשות שאחזה בכל נשות החצר. הרעיות, המאהבות, הבתולות, האלמנות, כולן התכנסו בחצר. גם המלכה היתה שם, מוכנה ומזומנה לחרוץ דין לפני כל הנאספים. הכול חיכו בדריכות לשמוע מה יאמר. הושלך הס, והמלכה פקדה על האביר להתייצב לפניה. "מהי תשובתך? מהו הדבר שנשים חפצות בו יותר מכול?"

האביר לא השפיל את ראשו כבהמה כנועה בדיר. הוא פסע לעברה, ובאוזני כל הנוכחים השיב לה בקול ברור ומתרונן. "הוד מלכותך, גברתי הנעלה, נשים חפצות למשול בבעלים ובמאהבים שלהן. הן רוצות לשלוט בהם. הרגי אותי, אם רצונך לעשות כן, אבל זוהי האמת. הנה אני ניצב כאן לפנייך. עשי בי כטוב בעינייך."

רחש כללי של הסכמה עלה מכל עבר. לא נמצאה שום רעיה או אלמנה או בתולה שתחלוק על דבריו. כולן סברו שהאיש זכה בחייו כדין. לאחר שדבר זה התחוור לכול, יצאה הזקנה הבלה מקהל הנאספים. "צדק!" קראה בקול. "אני תובעת דין צדק, מלכה נעלה! האזיני לעתירה שלי, בטרם יתפזרו הנאספים. אני היא מי שגילתה את התשובה לאביר הזה. גרמתי לו להישבע לי כי בתמורה לכך ימלא משאלה שלי אשר יש בכוחו לעשותה. אני מבטיחה לך נאמנה שאני דוברת אמת. עכשיו, לאחר שהצלתי את חייו, הגיעה העת לקיים את שבועתו." עתה נפנתה אליו. "עכשיו, אדוני האביר, אני דורשת שתתחתן איתי ללא דיחוי. אני רוצה להיות אשתך."

הוא הביט בה באימה. "הו, אלוהים אדירים! זאת משאלתך? איך אני יכול? אני מודה שנשבעתי לך. אבל, בשם האל, בקשי ממני משהו אחר. קחי את כל כספי. או כל דבר אחר. רק לא את גופי."

"בשום אופן. לא אבגוד בעצמי ולא בך. אולי אני זקנה מלוכלכת וענייה, אבל אין לי חפץ בכספך. מעתה לא אפרד ממך, גם לא בעד כל הזהב שבעולם. רק באהבתך אני רוצה."

"אהבתי? לא. חורבני. ייאושי. עומדים להמיט עלי השפלה וחרפה."

קובלנתו לא הועילה. הוכרע שהוא חייב להינשא לזקנה זו. הוא חויב גם להתעלס עמה באהבים. הייתי שמחה לספר לכם בפרוטרוט על המסיבות העליזות ועל הטקסים החגיגיים שליוו את ברית הנישואים ההיא. אך לא אוכל לעשות כן, כי הללו לא נערכו ולא התקיימו. לא נשמעו איחולים, לא הורמו כוסות לכבוד בני הזוג, ולא נאפתה עוגת חתונה. במקום כל אלה הושמעו ביטויים של צער וחמלה. בבוקר המחרת נשא אותה בחשאי, ואחר כך הסתתר מאור היום כאחד הינשופים. הוא לא היה מסוגל להביט בה, בכיעור ובלכלוך שלה. כאשר נכנס לבסוף למיטה עם אשתו החדשה, חש גועל נפש ובושה; הוא התהפך והתפתל בין המצעים, ואילו היא השתרעה שם בחיוך על פניה. "אוך, בעלי היקר," אמרה. "בחיי! האם זו הדרך שבה נוהגים אבירים בכלה חדשה? האם זה תואם את חוק המשפחה של המלך ארתור? האם כל בני מעמדך ביישנים כמוך? אני אהבת חייך, רעייתך היחידה. אני האישה שהצילה את חייך. מעולם לא עשיתי לך כל רע. זאת אני יודעת. מדוע אתה מתנהג בצורה כזאת בלילה הראשון שלנו יחדיו? אתה מפרפר כאיש משוגע. מה פשעי? אמור לי, בשם אלוהים. ואם אוכל לתקון את דרכי, אעשה זאת."

"אם תוכלי לתקון את דרכך? איני סבור כך. אין ביכולתך לעשות דבר בעניין זה. את זקנה בלויה. את מכוערת. המוצא שלך הוא ממעמד כה נחות, שאם אני מתפתל ומפרכס לידך, אין בכך פלא. השושלת שלי מושפלת עד עפר! אני מתחנן לאלוהים שלבבי יתפקע!"

"רק זאת הסיבה למצוקתך?"

"רק! מה את חושבת לעצמך?"

"אם כך, אדוני, אני חושבת שאוכל לתקן זאת. אני חושבת שאוכל לסייע לך אם יש בכך צורך, תוך יום־יומיים. אילו גילית מעט יותר התחשבות בי, ייתכן שהייתי מחלצת אותך ממצוקתך. אבל בבקשה, אל תוסיף להתרברב ברום מעלתך. הייחוס שלך בא לך בזכות כסף ישן. זה הכול. וזה לא שווה כלום. זו יוהרה ריקה ותו לא. עליך לעסוק יותר בסגולות אנוש תרומיות. עליך להקדיש יתר תשומת לב למי שעושים מעשים טובים, בסתר ובפומבי. אלה הם האצילים האמיתיים. גואלנו הגיד לנו כי אצולה אמיתית נובעת מן המופת שלו, לא מתוך שק הכסף של אבותינו העשירים. גם אם יעניקו לנו את כל נכסיהם הארציים, ועל סמך זה אנו טוענים לחינוך טוב, אין הם יכולים להוריש לנו מתת של חיים בקדושה. אדם הגון קורץ ממעשים הגונים. זה הלקח היחיד שיכולים אבותיך להנחיל לך.

"אני משערת שידועות לך המילים הנעלות של דנטה, המשורר איש פירנצה, שהורה לנו פסוק זה — 'אדם לא יוכל לטפס השמיימה על הענפים הדלים שלו. האל חפץ שנבקש ממנו את כוחנו ואת ייעודנו'. כל אשר נוכל לרשת מאבותינו הוא נכסי החומר, העלולים להזיק לנו ולפגוע בנו. כולם יודעים זאת ממש כמוני. אילו צמחו המידות הטובות כגידול טבעי במשפחות מסוימות, והיו עוברות בירושה מאבות לבנים, כי אז היו הללו עושים אך ורק את הטוב. הם לא היו יכולים להיתפס למעשה נבלה או לחטא.

"הנה, קח נא שלהבת אש ושא אותה אל הבית החשוך ביותר שתמצא בין המקום הזה להררי קווקז. סגור את הדלת והסתלק משם. האש תוסיף לבעור, במלוא הטוהר והעוצמה, כאילו עשרים אלף איש עומדים ומתבוננים בה. היא תמלא את תפקידה הטבעי עד שתִכלה ותִכבה. אני מוכנה לערוב לכך בחיי. עכשיו תוכל להבין את מה שאמרתי לך. אצולה אי־אפשר לרכוש או לקחת בהשאלה. אש היא אש תמיד ולעולמים. בני אדם הם בעלי טבע מעורבב יותר, העלול להשתנות. אלוהים יודע כי במקרים רבים בנו של אדם אציל נוהג באורח מחפיר. יש אנשים העושים עניין גדול ממוצאם המפואר, ומעלים על נס את סביהם ואבות אבותיהם בעלי המידות התרומיות, ואילו הם עצמם מתבלטים רק כמנוולים. אין הם דומים בכלום לאבותיהם. אדם יכול לכנות עצמו אדון ואפילו רוזן, ואילו במציאות אין הוא אלא שיכור מתרברב. אצולה היא המוניטין שזכו בו אחרים, שהיו לפניך. היא אינה מוענקת לך מלידה. האל והוא לבדו יכול להעניק לך מידות תרומיות. האל לבדו הוא המקור והמבּוּע השופע חסד.

"ולריוס מקסימוס היה מחבר רומי. שמעת עליו? הוא משבח את אצילותו של טוליוס הוסטיליוס, שהתעלה מחיי דלות ונעשה המלך השלישי בתולדות רומא. אותו הוסטיליוס היה ג'נטלמן של ממש. סנקה וגם בוֹאֶתיוס לימדונו כי אופי נאצל ניכר מתוך מעשים נאצלים.

"על כן, בעלי היקר, אני מסכמת את דברי. גם אם אבותי היו מעוטי יכולת, אני מקווה כי בחסד האל והודות למאמצי אנהל חיים ישרי דרך. מאחר שאבחר בטוב ואדחה את החטא, אהיה אישה אצילה. האם אתה מגנה אותי על דלותי? האם הגואל עצמו, האל שהתגשם בבשר, לא בחר בחיי דלות בעולם הזה? הרי כל אדם, כל אישה וכל ילד יודעים כי ישו, מלך השמים, לא היה בוחר בדרך רעה או חוטאת. סנקה ופילוסופים אחרים מלמדים אותנו שעוני בשמחה ומרצון יש בו ברכה רבה. אדם השמח בחלקו גם כשהארנק שלו צנום, ואין לו אפילו כותונת לעורו, אני רואה בו איש עשיר. כל חמדן הוא אומלל — הוא נכסף אל מה שאינו בהישג ידו. מי שאין לו כלום, ואינו רוצה כלום הוא אדם עשיר; אתה רשאי לקרוא לו עלוב נפש, אך אני אקרא לו אביר הרוח. הדלות מזמרת. ייתכן שמוכר לך אותו ציטוט משירת יוּבֶנָליס, שכתב כי הדלפון שורק ומרקד לפני גנבים. הדלות נראית עלובה ודוחה, אך לאמיתו של דבר היא מבורכת. היא מעודדת בני אדם לעבודה קשה. היא מלמדת סבלנות לחכמים. היא מלמדת חוכמה לבעלי סבלנות. היא מלמדת את החכם אורך רוח, ואת ארך הרוח חוכמה. היא עלולה להיראות אומללה. אולי היא מצב שאיש אינו חפץ בו. אך היא מקרבת אותנו לאלוהים. היא מסייעת לנו לדעת את עצמנו. הדלות היא המשקפת המאפשרת לנו לראות מיהם ידידינו האמיתיים. על כן, בעלי היקר, חדל להתלונן בלי הרף. לא עשיתי לך כל רע. אל תגער בי על דלותי.

"אבל נוסף על כך אתה אומר לי שאני זקנה. אין לי מושג אם הדבר כתוב באחד הספרים המלומדים, אך תמיד חשבתי שג'נטלמנים אמורים לרחוש כבוד לזקנה ושיבה. אתם קוראים לזקן 'אבי', לא כן? אני בטוחה שאוכל למצוא רבים המדברים כך. מדוע אפוא כינית אותי 'מלוכלכת' ו'זקנה בלויה'? לפחות לא אצמיח לך קרניים. זִקנה וכיעור הם שומרים מצוינים לנאמנות. יחד עם זאת אני יודעת שיש לך תיאבון בריא. אני אשביע אותו כמיטב יכולתי. על כן עליך לבחור עכשיו באחת משתי אפשרויות. יש ביכולתך לקבל אותי זקנה ומכוערת עד יום מותי, ובמקרה זה אהיה אשתך הצנועה והנאמנה ואציית לך בכל דבר. ואתה יכול לקבל אותי צעירה ויפה, ובמקרה זה תוכל לצפות שאורחים רבים ינהרו לביתנו; ייתכן שהמון האורחים ינהרו לעוד מקום חמים ונעים, אבל לא אפרש — אני מותירה זאת לדמיונך. מהי הכרעתך? עכשיו עליך לבחור, ואחר כך תיאלץ להחריש ולקבל הכול באהבה."

האביר התלבט ולא הצליח להגיע לידי החלטה. הוא נאנח וניענע בראשו, ושב ונאנח. לבסוף אמר לה, "אשתי היקרה, רעייתי ואהובתי, אני מפקיד את גורלי בידייך. בחרי את גורלי כטוב בעינייך. ובחרי באפשרות שתהיה המכובדת ביותר לשנינו. לא משנה לי איך תכריעי, כל עוד זה הדבר שאת רוצה בו."

"אם כך, ההכרעה נמסרת לידי?" שאלה אותו. "אני רשאית להחליט מה ייטיב עם נישואינו?"

"כמובן," השיב. "זה יניח את דעתי."

"אם כך, תן לי נשיקה. כבר אין לנו סיבה לריב. בהתאם לנדר הנישואים שלי, מעתה אהיה לך שתי הנשים הללו כאחת. אני אהיה יפה, גם נאמנה. עדיף לי למות כאישה טרופת דעת מאשר למעול באמונך! אהיה טובה אליך ונאמנה לך לא פחות מכל רעיה שהיתה בעבר או שתהיה אי־פעם. וזה עוד לא הכול. בבוקר אהיה נאווה לא פחות מכל גבירה, קיסרית או מלכה בעולם כולו. עשה בי כל מה שמתחשק לך. אבל קודם הסט את הווילון החוצץ בינינו והבט בי."

האביר נדהם כאשר נוכח שהיא צעירה ויפה כפי שהבטיחה. הוא נטל אותה בזרועותיו בלב שמח ונשק לה אלף פעמים. היא קיימה את הבטחתה, וצייתה לו בכל דבר. היא לא גרמה לו מורת רוח, אף לא פעם אחת. וכך חיו להם יחדיו מתוך שלווה ותואם מושלם כל ימי חייהם. אלוהים, שלח נא לכולנו בעלים אצילי נפש — בעיקר אם הם גם צעירים וטובים במיטה. נוסף על כך נשטח תפילה לפני האל שאנו, הנשים, נאריך חיים אחריהם. ארורים הגברים שלא ישמעו בקול נשיהם. וקללה כפולה ומכופלת על ראש בעלים קמצנים! זה כל מה שיש לי לומר.

בזאת תם סיפורה של האישה מבאת

סיפורי קנטרברי מאת ג'פרי צ'וסר, מעובדים ומסופרים מחדש בידי פיטר אקרויד, מאנגלית: מאיר ויזלטיר, שנת 2013, 490 עמ'