שנות השפע -מאת צ'אן קון-צ'ונג: רומן דיסטופי המציע מבט מרתק על סין

 

שנות השפע מאת צ'אן קון-צ'ונג הוא רומן דיסטופי המציע מבט מרתק על סין, ורבים מהתהליכים המתוארים בו אכן מתרחשים בה כיום. במרכזו עומד לבחינה ניסיונה של סין לייצר מודל ייחודי המשלב בין שלטון דיקטטורי ריכוזי לבין צמיחה כלכלית. הספר נכתב ב-2009, אך בשל תוכנו נאסר לפרסום בסין. הוא הופץ בגרסה חתרנית והיכה גלים בבלוגוספירה וברשתות החברתיות. כעת הוא מעורר עניין רב וזוכה לביקורות טובות בכל אחת מהמדינות הרבות שבהן הוא רואה אור במערב.  למהדורה העברית נוספה אחרית דבר מאירת עיניים מאת המתרגם אהד נבו.

 

 

 

 

 

צ'אן, סופר רבי־מכר המתגורר בבייג'ינג חווה משבר כתיבה עמוק. למרות זאת, חייו עוברים עליו בנעימים. אין לו טרדות פרנסה, ואת עיתותיו הוא מעביר באירועי תרבות אנינים, במפגשים רומנטיים ובצפייה בסרטים ישנים עם ידידים. בעבר צ´אן השקיף בעין ביקורתית על המתרחש בסין, אך כיום, בדומה לכל האנשים שסביבו, גם הוא חש שביעות רצון, גאווה ושמחה ממצבה הנוכחי. יום אחד הוא נתקל בידיד, שנראה לו מוטרד מאוד משום שאינו מצליח למצוא תיעוד רשמי לחודש של כאוס ואנרכיה, שקדם לכניסתה של סין לעידן הנוכחי של השפע והשגשוג. נדמה לו שהחודש הזה אבד מהזיכרון הפרטי והלאומי. צ´אן, שמתחמק בהתחלה מידידו התמהוני, מבין כעבור זמן מה, שאולי רק הוא יוכל לעזור לו למצוא את אהובתו, סי, שנעלמה. יחד עם צעיר נוסף יוצאים השלושה למסע לעבר דרומה של סין, ומה שיגלו במהלכו יכה אותם בתדהמה.

צ´אן קוּן-צ´וּנג נולד בשנחאי, גדל והתחנך בהונג קונג. מאז שנת 2000 הוא מתגורר בבייג´ינג. קוּן-צ´וּנג מנהל קריירה ענפה בתחומי המדיה הכתובה והמשודרת בסין והוא סופר פורה. עד כה ראו אור 18 ספרים פרי עטו.

 

פרק מתוך שנות השפע מאת צ'אן קון-צ'ונג

 

שנת 2013

 

אדם שלא פגשתי שנים

"אבד לנו חודש. כלומר, אבדו שלושים יום. חודש שלם פשוט נעלם ואין מוצֵא. בדרך כלל אחרי ינואר מגיע פברואר, אחרי פברואר מרץ ואחרי מרץ אפריל. עכשיו, אחרי ינואר מגיע מרץ, או שאחרי פברואר מגיע אפריל. אתה מבין, פשוט דילגנו על חודש."

אמרתי לפַאנג צַאו־דִי עזוֹב, אין טעם. זה לא שווה את המאמץ, החיים ממילא קצרים וקשים, צריך ליהנות ממה שיש וזהו.

אבל פאנג היה נחוש בדעתו, ולמען האמת, אם צריך לחפש חודש שאבד, הוא האדם המתאים. במהלך חייו נעלמו לו חודשים רבים, אבדו לו, או היו כלא היו. חייו הם כמו אוסף רסיסים שאי אפשר להרכיב מהם סיפור שלם. הוא נוטה להופיע פתאום בזמנים משונים ובמקומות משונים, להתאדות לשנים רבות ואז לשוב ולצוץ לפתע, כאילו נולד מחדש. אולי אדם כזה יכול לעזור בענייני זמן שלא בעיתו, כמו למצוא חודש שאבד.

האמת היא, שבהתחלה בכלל לא שמתי לב שנעלם חודש שלם, וגם כשאמרו לי לא האמנתי. אני קורא עיתונים כל יום, גולש באינטרנט, רואה חדשות בערוץCCTV  הממשלתי המרכזי וגם בערוץ הלוויין "פאנג יואנג", כך שבאופן כללי אני די מעודכן בענייני היום ולא הרגשתי שמשהו חמק מעיניי. אני נוטה לסמוך על עצמי – על הניסיון שלי, על ההיגיון שלי ועל חוש השיפוט שלי.

ביום השמיני לאחר חג האביב חזרתי מביקור אצל בני משפחתי בכפר וכהרגלי החלטתי ללכת לסטארבקס שבקניון יִנגקֶה. אדם שהגיע בריצה נעמד לפתע מולי ואמר בהתנשפות, "המורה צֵ'ן, המורה צֵ'ן! נעלם לנו חודש! כבר שנתיים!"

הוא חבש כובע מצחייה פשוט ולא זיהיתי אותו.

"פאנג צאו־די… פאנג צאו־די," הוא חזר על שמו פעמיים. כשהוריד את הכובע, חשף קודקוד מגולח, שזנב־סוס קצר אסוף בגומייה משתלשל מאחוריו.

עכשיו זיהיתי אותו. "אה, פאנג ידידי, בַּמֵּה זכיתי שתקרא לי המורה צ'ן?"

הוא שוב חזר על אותו משפט, כאילו היה זה עניין חשוב, "נעלם חודש, המורה צ'ן, מה נעשה? מה נעשה?"

"עבר יותר מחודש מאז שנפגשנו," אמרתי.

"יותר, יותר. המורה צ'ן, נעלם חודש, אתה בטח יודע! איזה פחד! מה נעשה?" אמר פאנג.

נזכרתי שיכול להיות די מתיש לדבר עם פאנג צאו־די. "מתי חזרת לבייג'ינג?" שאלתי.

הוא התעטש. נתתי לו כרטיס ביקור. "קר היום, אל תתרוצץ סתם, שלא תצטנן. בוא נקבע להיפגש, הנייד שלי וכתובת האימייל רשומים על הכרטיס."

הוא חבש את כובעו, לקח את הכרטיס ואמר, "אני אתאם איתך, אני אתאם איתך, נחפש אותו ביחד."

הבטתי בו כשרץ לכיוון אזור השגרירויות בדונגְ'מֵן, ורק אז הבנתי שהוא לא רץ בשביל הכושר, אלא ממהר למקום מסוים.

 

אישה שלא פגשתי שנים

כעבור ימים מספר הלכתי לחנות הספרים של הוצאת 'סַאן לִיאָן' הסמוכה למוזיאון לאמנות סינית, להשתתף באירוע של הירחון 'קריאה' לרגל חג האביב. בשנות התשעים השתתפתי כמה פעמים באירוע הזה, ומאז שעברתי לבייג'ינג בשנת 2004 נהגתי לקחת בו חלק פעם בשנתיים, כדי לשוחח עם העורכים והסופרים מהדור הישן ולהראות את פניי, שיידעו שאני עוד חי. אל העורכים והסופרים הצעירים לא טרחתי להתייחס, אני לא מכיר אותם וגם הם לא מרגישים צורך להכיר אותי.

באותו יום האווירה לא היתה כתמול שלשום, וריח של התרגשות עמד באוויר. בשנתיים האחרונות חשתי גם אני התרגשות שקשה להגדירה במילים, אך הפעם, ההתלהבות שאחזה בכולם הפתיעה אותי. אנשי הירחון והוצאת הספרים כתבו אמנם בלהט רב, אך בדרך כלל לא הפגינו חמימות במפגשים חברתיים. באותו יום היו כולם במצב רוח מרומם, כאילו שתו כמה כוסיות של "אַר גוֹאוֹ טוֹאו"^[1].

ג'וּאַנג דזֵה־ג'וֹנג, המייסד הזקן של הירחון, לא הגיע לאירוע של 'קריאה' זה זמן רב. באותו יום הוא דווקא הופיע, ישוּב בכיסא גלגלים, פניו אדומות ובריאות, כמו עץ שכמעט מת ואז חזר ללבלב. מכיוון שהתגודדו סביבו אנשים רבים לא ניגשתי לברך אותו לשלום. מלבדו היו נוכחים כל בכירי הירחון וההוצאה לדורותיהם – מנהלים, כותבים, עורכים ראשיים וסגניהם ופקידי המפלגה… כל מי שעדיין חי – הגיע. היה זה נס של ממש. בכל השנים שהתרועעתי עם אנשי ההוצאה והירחון מעולם לא נכחתי באירוע כזה, והופתעתי לטובה. מטבעי אני ספקן לגבי האופי האנושי, ולא מאמין שארגונים יכולים להתנהל תמיד על מי מנוחות. על אחת כמה וכמה בסין, וכאשר מדובר בגוף ממשלתי הנשלט על ידי המפלגה, כמו מחלקת התרבות.

כל העורכים והסופרים שהִכרתי בירכו אותי בלבביות, אך ברגע שניסיתי לפתח שיחה נדדה תשומת ליבם והם עברו בהתלהבות לאדם הבא. למרבה הצער, זה מצב שכיח בכנסים ובמסיבות קוקטייל, בייחוד כאשר אינך מסמר הערב. לאחר שננטשתי כמה פעמים, שבתי לעמדת הצופה מן הצד שאליה אני רגיל זה שנים. עלי להודות שמה שראיתי עדיין גרם לי התרגשות: הנה, בחדר אחד, אני רואה את שמנה וסולתה של עולם הרוח. כל הנוכחים מתנהלים בהרמוניה מושלמת, כשעל פניהם נסוכה ארשת פנים של שמחה אמיתית והתלהבות משותפת. אין ספק שאלה ימי פריחה ושגשוג של ממש.

ליבי היה טוב עלי, אך בראשי התרוצצו מחשבות משונות והרגשתי שאני מוכרח ללכת. עזבתי את האירוע מתוך כוונה לשוטט קצת בחנות הספרים. תחילה עיינתי בספרי האמנות בקומה השנייה, אחר כך ירדתי לקומה הראשונה לבדוק מה התחדש בתחום ספרי הכלכלה, הטיולים ורבי־המכר. החנות היתה עמוסה במבקרים. נפלא שכל כך הרבה אנשים קוראים ספרים! נזכרתי בדבריו של ראש הממשלה וון ג'יא־באו, שהכריז על שאיפתו לבנות "חברה קוראת ספרים". מהקומה הראשונה ירדתי במדרגות לקומת המרתף. שני צידי המדרגות היו עמוסים בבני נוער ובסטודנטים שקועים בקריאה. הם כמעט חסמו את המעבר, כאילו רמזו שהכניסה לקומת המרתף אסורה.

שמח וטוב לב המשכתי לרדת אל המטרה האמיתית שלי בכל פעם שאני בא לחנות הספרים – המרתף רחב הידיים, אשר גדוש בספרי פילוסופיה, היסטוריה, תרבות ופוליטיקה. תמיד חשבתי שהעובדה שספרים מהסוג הזה מוצגים לראווה היא שעושה את בייג'ינג למקום שראוי לחיות בו. עיר שקוראים בה ספרי היסטוריה, פילוסופיה ופוליטיקה היא ללא ספק עיר מיוחדת במינה.

באותו יום היתה קומת המרתף נטושה יחסית, או נכון יותר לומר, נטושה הרבה יותר מהרגיל. גם אני לא רציתי להישאר במרתף, אלא רק למצוא את הספר שחיפשתי וללכת, וזה היה מוזר. אך לא הצלחתי להיזכר איזה ספר אני מחפש. נכנסתי אל המרתף מתוך תקווה שאם אראה את הספר אֶזָּכֵר פתאום שאותו רציתי. חלפתי על פני מדפי הפילוסופיה ועברתי אל אזור הפוליטיקה וההיסטוריה, כשלפתע הרגשתי מחנק. יכול להיות שהאוויר במרתף מעופש?

החלטתי לעזוב את המרתף וכשטיפסתי בצעדים מהירים בחזרה אל הקומה הראשונה, נזהר שלא לדרוך על אחד הצעירים הישוּבים לצידי המדרגות, חשתי לפתע יד מושכת בשולי אחד ממכנסַיי. השפלתי מבט מופתע וראיתי שאין זה אחד מבני הנוער, אלא אישה מבוגרת שנעצה בי עיניים.

"צ'ן," אמרה ובהתה בי.

"גברת סי," אמרתי, וחשבתי בליבי עד כמה הזדקנה. לא ראיתי אותה שנים ספורות בלבד וכעת האפיר שְׂעַר ראשה.

"ראיתי אותך יורד במדרגות, וחשבתי לעצמי, האם זה באמת צ'ן?" השתמע מנימת קולה שהפגישה איתי היא אירוע נדיר.

"לא באת לקבלת הפנים של 'קריאה'?" שאלתי.

"נודע לי עליה רק אחרי שהגעתי לחנות, אז לא… יש לך זמן עכשיו?" היא נעצה בי במבט מתחנן, כמו טובע הנאחז בקש, והמתינה לתשובה.

אמרתי, "יש לי, אני אזמין אותך לקפה." היא שתקה לרגע ואז אמרה, "נדבר בדרך." רק אז שיחררה את שולי המכנס שלי.

כשיצאנו מהחנות פנתה מייד לכיוון המוזיאון לאמנות. כשצעדתי לצידה חיכיתי שתדבר, אך היא לא אמרה מילה. נטלתי לידי את היוזמה ושאלתי, "מה שלום הדודה סוֹנג?"

"טוב."

"היא כבר בת 80?"

"כן!"

"מה שלום הבן שלך?"

"טוב!"

"בן כמה הוא?"

"עשרים."

"כל כך גדל?"

"כן."

"לומד או עובד?"

"לומד. אני לא רוצה לדבר עליו!"

נדהמתי. זכרתי עד כמה אהבה אותו. "בואי נלך למלון 'חואה צ'יאו' לשתות קפה," אמרתי.

"כאן טוב."

נכנסנו לגן קטן סמוך למוזיאון לאמנות.

היא נעצרה ואמרה, "צ'ן, אתה מרגיש?" היא באמת חיכתה לתשובה.

לא ידעתי מה לענות, רק ידעתי שלא כדאי לשאול, "מה אני אמור להרגיש?" היה לי ברור שהיא בוחנת אותי, ממתינה לתשובה מסוימת, ואם לא אענה כראוי, היא לא תגלה לי את שעל ליבה. בתור סופר אני אוהב לשמוע את שעל ליבם של אנשים. בתור גבר, רציתי לשמוע את שעל ליבה של האישה הזאת.

בלית ברירה מילמלתי כמה הברות לא ברורות. היא אמרה, "נכון שזאת תחושה שקשה לתאר במילים?"

לא יכולתי אלא לנוד בראשי. הרבה פעמים בחיי נדרשתי לתאר את רגשותיי לגבי יצירת אמנות או מוזיקה בשעה שלא הרגשתי דבר. אני שונא להרגיש חוסר רגש. אבל לאחר שנים של תִרגוּל נעשיתי מיומן במִלמוּל תשובות.

היא המשיכה, "טוב מאוד, ידעתי. כשראיתי אותך יורד במדרגות בחנות הספרים חשבתי לעצמי שצ'ן יבין. כל הזמן חיכיתי שתעלה בחזרה."

גברת סי רואה בי כנראה אדם קשוב ורחב אופקים. נעים לי לחשוב שאני משאיר רושם כזה על אנשים.

הצבעתי על ספסל ואמרתי, "בואי נשב."

היה זה רעיון מוצלח. לאחר שהתיישבנו היא נרגעה, עצמה את עיניה ואמרה, "סוף־סוף, סוף־סוף."

בעבר הייתי כרוך אחר נשים כמוה. בחלוף השנים היא שמרה על גִזרתה, אך פניה לא עמדו במבחן הזמן ונוספו להן קמטים רבים. שׂערה האפיר והיא לא צבעה אותו. כמו כן, עצב נטבע בפניה.

היא עצמה עיניה בשקט. הבטתי בה ולפתע נֵעוֹר ליבי. הבנתי שהיא עדיין מוצאת חן בעיניי, אני אוהב נשים מלנכוליות. "אין לי אף אחד לדבר איתו. אני מרגישה שיש פחות ופחות אנשים כמונו. נותרו מעטים כל כך עד שאין טעם להמשיך לחיות," אמרה בעיניים עצומות.

"אל תעשי משהו טיפשי," אמרתי, "כולנו חשים בדידות, אבל גם מי שבודד צריך לחיות."

היא התעלמה מהמשפט השחוק שלי ואמרה, "אף אחד לא זוכר. אני זוכרת. אף אחד לא מדבר. אני מדברת. פלא שאני מאבדת את השפיות? לא נותר אף סימן. לא נשארה אף הוכחה. לאיש לא אכפת."

אהבתי את הצליל של המבטא הבייג'יני שלה.

היא שבה ועצמה את עיניה. "תגיד, אנחנו הרי חברים ותיקים. אז איך זה שלא התראינו כל כך הרבה שנים? תסביר לי," אמרה.

"חשבתי שעזבת את הארץ."

"לא עזבתי!"

"טוב שלא עזבת. כולם אומרים עכשיו שיותר טוב לחיות בסין."

היא פערה את עיניה ובהתה בי. לא הבנתי לְמה היא מרמזת ולכן שמרתי על פנים חתומות. היא חייכה ואמרה, "אני שמחה שיש לך מצב רוח לבדיחות." לא התבדחתי כלל, אך מייד שיתפתי איתה פעולה וחייכתי גם אני.

"כמעט חשבתי שאני מדברת עם הבן שלי," אמרה.

"אמרת קודם שאת לא רוצה לדבר עליו. מה קרה עם הבן שלך?"

קולה נעשה מוזר. "הוא בסדר גמור, לומד משפטים בבייג'ינג, חבר במפלגה."

הקפדתי על נימה לא מחייבת ואמרתי, "יופי, כך יהיה לו קל למצוא עבודה."

"הוא רוצה להתקבל למחלקת התעמולה של הוועדה המרכזית של המפלגה."

חשבתי ששמעתי לא נכון. אם כבר אז חברת הטלפון, חברת הנפט, הבנק או הדואר הממשלתיים. "מחלקת התעמולה?"

גברת סי הינהנה.

"אפשר להתקבל סתם כך למשרד של הוועדה המרכזית?"

"הוא אומר שזו המטרה שלו בחיים, והוא נחוש בדעתו! אני לא יכולה לסבול את זה, אני לא מדברת איתו. אם תראה אותו, תבין בעצמך."

חשבתי שהחיים יפים ונהניתי מכך שאני יושב קרוב לגברת סי. היה זה אחר צהריים נאה של תחילת האביב, שמש חמימה זרחה והוציאה את הזקנים והזקנות אל הגן כדי שייהנו מזיווה. לידנו ראיתי כמה אנשים מעשנים להם… מעשנים? משני צידינו ישבו גברים שהדליקו סיגריה בסיגריה. אני אוהב לקרוא ספרי בלשים, ואפילו כתבתי אחד. אלה בדיוק הנסיבות שמציתות את הדמיון. אולי הם בעיצומו של מעקב? אבל אני סתם נער שעשועים, סופר של רבי־מכר, ממש לא מישהו ששווה לעקוב אחריו. בסין אנשים מעשנים בכל מקום, אין בזה משהו יוצא מגדר הרגיל.

הקשבתי לגברת סי ששפכה באוזניי את ליבה. "זה נקרא לחפש צרות? זה נחשב לחטט בפצע? אולי זה לא ענייני, אבל אני לא יכולה להעמיד פנים שלא קרה כלום. אני לא מבינה ואני לא מוכנה לסבול את זה."

תהיתי בליבי מה מציק כל כך לגברת סי, האם זה בנה? או אולי שדים מעברה? היו לה חיים קשים ומלאי מכאוב.

היא הביטה בי ואמרה, "הייתי פעם בפגישה עיוורת באזור האי דיאן עם טייוואני כמוך, אחד שהגיע לסין לעשות עסקים. הוא דיבר ודיבר ללא הפסקה, החל בנושאים ברומו של עולם כמו תנועת כוכבי הלכת, רפואה סינית ותורת הנסתר וכלה בענייני יומיום, כמו השקעות כספים ופוליטיקה עולמית. דיבר ודיבר, לא היה דבר שהוא לא ידע, ואני השתעממתי עד מוות. אבל כשאני הבעתי דעתי ואמרתי כמה מילים בגנות המפלגה, פתאום הוא התחיל להטיף לי שאני חמדנית וכפוית טובה. הוא הרגיז אותי כל כך עד שרציתי לסטור לו."

"לא כל הטייוואנים כאלה," אמרתי. הרגשתי צורך להגן על כבודם של "טייוואנים כמוני".

"מה קרה עם הגבר הזה?" שאלתי בסקרנות.

היא חייכה והשיבה, "הוא ישב על קצה הכיסא, רכן לעברי והמשיך לדבר. הוא היה שקוע כל כך בהרצאה שלו עד שלא שם לב מה קורה מסביבו. בשולחן הסמוך אלינו ישב בחור גבוה וחסון, לאחר ששילם את החשבון וקם ללכת, הוא בעט בכיסא והפיל את הקשקשן לרצפה."

"בחור?" שאלתי

"כן, בחור צעיר," אמרה גברת סי.

"מה הוא אמר?"

"שום דבר, פשוט קם והלך. עשה לי את היום."

"הִכרת אותו?"

"לא הִכרתי, אבל הייתי שמחה להכיר."

קצת קינאתי. "אלימות היא לא דבר טוב."

"דווקא כן. עכשיו מתחשק לי להרביץ לאנשים כל היום."

גברת סי ראתה יותר מדי אלימות בחייה, והדבר השפיע עליה. נזכרתי מדוע בזמנו לא רציתי להתקרב אליה יותר מדי. "ומה עשה הבחור הטייוואני?" שאלתי.

"הוא קפץ על רגליו בזעם ופתח את פיו לקלל, אך גילה שאין לו את מי, אז הוא פשוט אמר, 'חסרי תרבות.' אתה רואה, אתם הטייוואנים מתנשאים עלינו."

"בימינו? יש עוד מי שמתנשא?" אני יודע שפעם אנשים מטייוואן ומסין היו מתנשאים זה על זה בסתר ליבם, אבל היום אני חושב שכל זה השתנה.

"לא יצא כלום מהפגישה ההיא?" שאלתי.

גברת סי אמרה, "כמו כולם, הוא חיפש צעירות."

חשבתי לעצמי שנשים צריכות לצבוע את השיער. "החיים מחייכים אלייך?"

היא כיווצה את גביניה וקפצה את שפתיה, וכך חשפה קמטים רבים עוד יותר באור השמש. "החיים בסדר, האנשים מסביב השתנו. עמוק בלב אני סובלת, אבל עכשיו, אחרי שדיברנו, הוטב לי. כבר הרבה זמן לא דיברתי עם מישהו…"

לפתע השתתקה ובהתה לפנים במבט אבוד. עקבתי אחרי מבטה. לא הייתי בטוח אם היו אלה קרני השמש שחדרו מבעד לענפים, שיחקו בין הצללים ומשכו את מבטה, או שאולי נזכרה לפתע במשהו ומחשבתה נדדה.

כעבור רגע התעשתה ואמרה, "אני חייבת לזוז, עוד מעט יתחילו פקקים."

נתתי לה כרטיס ביקור, "תתקשרי ונקבע לארוחת צהריים, עם אמא שלך והבן."

"נראה…" אמרה ברוך ואז קמה, אמרה "להתראות" והלכה.

עדיין היה לגברת סי צעד נמרץ. לטשתי עיניים בגבה ובחנתי אותה בלי בושה. מאחור עדיין היתה לה גִזרה מושכת, וכשהתנועעה נראתה כבחורה צעירה.

גברת סי יצאה מהשער הדרומי של הגן, ואילו אני פניתי ליציאה המזרחית, שמח וטוב לב. לפתע נזכרתי בשני המעשנים. הפניתי את ראשי וראיתי שגם הם הולכים לעבר היציאה הדרומית. גברת סי פנתה ימינה אל עבר המוזיאון לאמנות ונעלמה משדה הראייה שלי. שני המעשנים המתינו שניות אחדות ואז פנו גם הם לכיוון המוזיאון.

 

שנות השפע של סַאנלִיטוּן

לא רציתי לחזור מייד הביתה, לכן לקחתי מונית לסטארבקס במתחם "הכפר" שבסַאנלִיטוּן. מאז שתאגיד וַאנג וַאנג קנה את סטארבקס, כמה משקאות סיניים טיפוסיים השתנו ונעשו גלובליים, כמו תה הלוֹנגַאן לַאטֶה שאחזתי בידי. טעמו משובח, ואומרים שהוא נמכר בהצלחה מרובה בבגדד, ביירות, קבול, ושאר ערי העולם המוסלמי המשוקם. אפילו בלוּאנדה בירת אנגולה, חרטוּם בירת סודן ודַאר א־סַלָאם בירת טנזניה נפתחו סניפים. זהו השוק החדש שסטארבקס־ואנג ואנג פיתחה יחד עם "החברה הסינית להשקעה בידידות אירו־אפרו־לטינית". בכל מקום שהגיעו אליו סינים נפתחו סניפים של סאטרבקס־ואנג ואנג. כידוע, התרבות מלווה את העסקים וזוהי העוצמה הרכה של סין בהתגלמותה.

שמחתי שיצאתי. מצב רוחי השתפר, ותחושת האושר שמלווה אותי לאחרונה שוב עלתה בי. תראו כמה סואנים רחובות העיר, כמה יפים הצעירים, תיירים מגיעים מכל רחבי העולם, מטרופולין בינלאומית של ממש! על אחת כמה וכמה כשכולם עסוקים בצריכה, ממריצים את הביקוש הפנימי ותורמים לחֶברה. נזכרתי שלפני כמה חודשים התקשרה אלי ידידה מהאקדמיה למדעי החברה שחוקרת את התרבות הכפרית וסיפרה שבת־אחותה מן העיר לַאנג'וֹאוּ הגיעה לחופשת חורף בבייג'ינג. כשנשאלה לאן ברצונה ללכת, אמרה אחייניתה שהיא רוצה ללכת ל-Y3 לקנות בגדים. אותה ידידה התקשרה אלי לשאול: מה זה Y3? נו באמת, התולעת־ספרים הזאת, מה, היא לא יכולה לבדוק באינטרנט מה זה Y3? Y3 החל כמותג אופנה שנוצר מתוך שיתוף פעולה בין אדידס ובין Y's היפנית. ה-Y ייצג את Y's, וה-3 את הסמל המסחרי של חברת אדידס – שלושה פסים אלכסוניים. המותג הצליח מאוד בסין, שנהפכה לשוק הגדול בעולם של החֶברה. הנה חנות הדגל שלהם, כאן מולי, צמוד לסטארבקס־ואנג ואנג שב"כפר". אני עדיין זוכר שכשהמקום נפתח בשנת 2008, לפני האולימפיאדה, הוא תפס רק שליש מהקומה הרביעית בבניין אדידס בן חמש הקומות, והיום כל הקומה הראשונה שייכת לY3-. ברור שגם אדידס התרחבו וכעת הם חולשים על בניין נייקי לשעבר. כל זה קרה אחרי שלִי נְינְג ואדידס התמזגו, תודות למדיניות החדשה של ממשלת סין. כל מי שרוצה להיכנס לשוק המותגים הסיני חייב לשתף בחברה משקיע סיני בהיקף של עשרים וחמישה אחוזים לפחות. אם חלקו של המשקיע הסיני עולה על חמישים אחוזים, החברה נהנית מתנאים מועדפים. חברה שרוצה להיות מונפקת בשוק המניות בשנגחאי צריכה לעשות עוד כמה דברים, אני לא זוכר את כל הפרטים. בקיצור, חברה זרה שלא עומדת בתקנות צריכה לחכות לאישור מיוחד של משרד התעשייה. ואם אין לכם את האישור, בבקשה תשכחו מהשוק הסיני של כמיליארד וחצי איש.

סינים כמוני, שהעבירו את רוב חייהם בטייוואן ובהונג־קונג, החזיקו תמיד בדעה שכדי לצמוח כלכלית ולהשיג את שק הזהב הראשון צריך להסתמך על יצוא, עבודה קשה וחיים צנועים. אבל היום ביקוש פנימי וצריכה מוגברת הם העיקר. הנכונות הסינית לבזבז כסף אולי לא תציל את העולם, אבל לפחות היא הביאה לנו שִׂגשׂוּג. מדיניות זו היא שהביאה לנקודת המפנה בסין. אף על פי שבשנים האחרונות הצריכה הפנימית עלתה משלושים וחמישה אחוזים לחמישים אחוזים מתוך התל"ג, ואז נעצרה, הרי שמדובר בהצלחה מסחררת.

אל תחשבו שאני מעריץ את סין באופן עיוור, אני יודע שלסין עדיין יש בעיות רבות. אבל תחשבו רגע, תראו איך המדינות הקפיטליסטיות, ואמריקה בראשן, הביאו לחורבנן במו ידיהן. עברו רק כמה שנים מאז שהתאוששו מהצונאמי הכלכלי של שנת 2008 ושוב שקעו בסטַגפלציה. המשבר הקיף את כל העולם ואף מדינה לא הצליחה לצאת מהבוץ. רק סין הצליחה לעמוד שוב על הרגליים ולצעוד קדימה בזמן שכולם נסוגו. כבמעשה ניסים שבה הכלכלה והמריאה בתוך זמן קצר ביותר. צריכה פנימית החליפה את מעיין היצוא שיָבַש, הון ריבוני החליף את השקעות החוץ שהתאדו ושיעור הצמיחה צפוי לעבור את חמישה־עשר האחוזים זו השנה השלישית ברציפות. סין לא רק שינתה את כללי המשחק של הכלכלה העולמית, אלא שיכתבה גם את תורות הכלכלה במערב. החשוב מכול הוא שאין מהומות, נהפוך הוא, החברה נעשתה הרמונית יותר. שלווה ושקט השתררו בכל רחבי סין והחיים זורמים על מי מנוחות. זה פשוט מדהים ואי אפשר שלא להתמלא הערכה אל מול הישג יוצא דופן זה. חשבתי על כל זה ושוב נמלאתי התרגשות. זאת בעיה שיש לי בזמן האחרון – אני מתרגש בקלות ולפעמים אפילו עולות דמעות בעיניי. לפתע נזכרתי בסי, שנראתה כה מתוסכלת, והתעצבתי אל ליבי. כולם סביב נהנים מהחיים, ורק היא נעשית יותר ויותר לחוצה ככל שחולפות השנים. לקחתי נשימה עמוקה והחנקתי את הדמעות. תמיד הייתי "קוּל", מה פתאום נהייתי כזה רגשן? בלי שהתכוונתי התגנבה דמעה אחת מעינִי כמו פושע נמלט ונפלה אל כוס תה הלונגאן לאטֶה שלי. מיהרתי לנגב את עיניי במפית ועזבתי את סטארבקס.

 

גיבור מן העתיד

מאז ש'רבבות החכמים', חנות הספרים הטובה ביותר בבייג'ינג לספרים בתחום מדעי הרוח, נסגרה, כמעט שלא הגעתי לוּודַאוֹקוֹאוֹ – אזור האוניברסיטאות בצפון־מערב העיר. אבל כשבוע לאחר אירוע חג האביב שנערך בחנות הספרים 'סאן ליאן' הזדמנתי לשם. השבוע עבר עלי בנעימים ללא כל אירוע שיעכיר את שמחתי. בכל יום קראתי עיתונים, גלשתי באינטרנט, ראיתי טלוויזיה. בכל יום הכרתי תודה על כך שאני חי בסין ומדי פעם אפילו התרגשתי והזלתי דמעה של אושר. אחרי הפגישה שלי עם סי לא חשבתי עליה, מכיוון שהרגשתי שהמצב שלה לא תואם את הלך רוחי ואורח חיי. אבל כבר כמה לילות ברציפות שהחלום האחרון שלי הוא על סי. אני קם מעורר מינית, אולי כי הרבה זמן לא הייתי עם אישה. פעם אחת חלמתי גם על פאנג צאו־די. היה זה מסוג החלומות המעצבנים, הלכתי והלכתי ועדיין הייתי במקום שבו התחלתי. הצטערתי שלא רשמתי את מספרי הטלפונים הניידים שלהם, וגם הם לא יצרו איתי קשר. כנראה לא הייתי מספיק חשוב בעיניהם. לא ידעתי איך למצוא את פאנג צאו־די, וגם לא התכוונתי לחפש. אבל היה לי קצה חוט שבעזרתו יכולתי למצוא את סי, ולכן הגעתי לשער המזרחי של אוניברסיטת בֵּיידַא.

בסוף שנות השמונים נעשו סי ואִמה עצמאיות ופתחו מסעדה במבנה בלתי חוקי, צמוד לבית מגורים מול השער המזרחי של האוניברסיטה. המסעדה נקראה 'מסעדת חמשת הטעמים'. לאִמהּ של סי קראתי "הדודה סוֹנג". מנת האווז בנוסח גוּוִיג'וֹאוּ שלמדה לבשל בכפר הולדתה זכתה לתהילה מוצדקת, אבל מוקד המשיכה האמיתי היו סי וחבורתה, שהסתובבו במקום מבוקר ועד ערב, שקועים בשיחות. בתקופה מסוימת המסעדה נהפכה לסלון של הזרים והאינטלקטואלים באזור חאי דיאֵן. אחר כך סגרו את המסעדה לכמה שנים, אך לאחר המסע דרומה של דֶנג סְיאוֹ־פִּינג פתחו אותה שוב^[2]. בכל פעם שהגעתי לבייג'ינג הייתי סוטה מדרכי והולך במיוחד כדי לאכול שם. אבל כבר שנים רבות שלא הייתי באזור, מי יודע אם המסעדה עדיין קיימת?

מייד כשהגעתי לשער המזרחי הבנתי שאין צל של סיכוי. כל המתחם, על בתי המגורים והביתנים הנמוכים שבו, נהרס, אז איך המסעדה תישאר? המסעדה כבר איננה, גם חנות הספרים כבר איננה, לא היתה לי כל סיבה להישאר באזור, אבל לא הייתי מאוכזב מדי. החלטתי לטייל ברגל לחנות הספרים 'פוטוסינתזה' בלב אזור הסטודנטים של וודאוקואו. ואם לא יצוץ משהו, לפחות לשתות קפה בבית־הקפה הטרנדי 'פיסול בזמן'. פעם אזור הסטודנטים היה מעוז הרוקנרול במערב העיר והיו בו כמה אולמות מופעים, אבל בשנים האחרונות אני כבר לא חלק מהקהל הזה, ולא ידעתי אם הם עדיין קיימים. ממש לפני וודאוקואו, ברחוב צֵ'נג פוּלוּ, חלפתי על פני מסעדה ופתאום הרגשתי כאילו פיספסתי דבר־מה. סובבתי ראשי וראיתי מסעדה שחזיתה מעוצבת בגסות, ועל השלט שלה כתוב: חמישה טעמים. לא היה כתוב האם זו מסעדה, מזללה, מזנון מערבי או אולם הופעות. בהיתי בשלט. האם זוהי 'מסעדת חמשת הטעמים'? החלטתי להיכנס ולבדוק.

גם עיצוב הפנים לא היה מעודן. השולחנות והכיסאות היו מסוג זול ופשוט, ובחלל המרכזי היתה במה קטנה שבקושי יכלה להכיל הרכב של ארבעה נגנים. באולם לא היה אף אחד, אבל קול מוכר הידהד חזק וברור מתוך החדר הפנימי. הסטתי את הווילון ונכנסתי פנימה כשאני קורא בקול "הדודה סוֹנג".

הדודה סונג זיהתה אותי מיד וענתה, "צ'ן."

"הדודה סונג, באתי לבקר אותך," אמרתי, ומייד הרגשתי קצת צבוע.

"כמה נפלא לראות אותך!" אמרה הדודה סונג, "איזה אורח יקר."

היא לקחה בקבוק בירה פושר ומשכה אותי לשבת באולם. "באמת נפלא לראות אותך. אני חושבת עליך הרבה."

חשתי מבויש מעט. מאז שחזרתי לבייג'ינג לא טרחתי ללכת לבקר את הזקנה. "פגשתי את סי לפני כמה ימים."

גברת סונג הנמיכה קולה לפתע. "אתה צריך לדבר איתה."

"נפגשנו במקרה בחנות הספרים 'סאן ליאן'. יכול להיות שהיא תבוא לכאן?"

"לא."

"יש לך את מספר הנייד שלה? אני אתקשר אליה," אמרתי. מובן שרציתי להשיג את מספר הנייד שלה.

"אין לה נייד," אמרה גברת סונג בלי להסיר את עיניה מהדלת. "יש לה אימייל, כל היום היא רבה עם אנשים באינטרנט. היא מחליפה את הכתובת כל הזמן. דבר איתה."

חשבתי שמייל יותר טוב מכלום.

גברת סונג קמה ואמרה, "אני הולכת להביא את כתובת האימייל החדשה שלה."

"אין מה למהר, תביאי אותה אחר כך," אמרתי בצביעות מסוימת.

"אחר כך אני אשכח," אמרה ונחפזה אל אחורֵי המסעדה.

חשבתי לעצמי כמה נחמדה גברת סונג, אישה מהדור של פעם.

למסעדה נכנס בחור צעיר, מאלה שהסטודנטיות נופלות לרגליהם, קומתו גבוהה ועמידתו זקופה, כמו של ספורטאי. הבחנתי בנעלי הספורט הלבנות והגבוהות שנעל. יש כל כך הרבה אבק בבייג'ינג, שבדרך כלל גברים אינם נועלים נעליים לבנות. הוא הביט בי בהתרסה, כאילו רצה לדעת מי אני בכלל, אבל אמר בנימוס, "שלום, אתה…"

"אני… חבר של דודה סונג." פתאום הבנתי מי הוא. "ואתה…" רציתי לומר 'הבן של סי?' אבל משום מה היססתי וּויתרתי.

"סבתא!" הבחור ודודה סונג בירכו זה את זו לשלום.

"הגעת, נכד שלי. זה המורה צ'ן."

"זה הנכד שלך!" העמדתי פני מופתע.

"המורה צ'ן, שמי וֵוי גוּאוֹ."

"נעים מאוד. איזה נכד יש לך!" הוספתי. לחצנו ידיים. נזכרתי שראיתי אותו לפני יותר מעשר שנים. סי אמרה אז ששמו וֵוי גוּאוֹ.

"מר צ'ן הוא טייוואני," אמרה גברת סונג, "לקוח ותיק." היא בחרה לתאר אותי כלקוח ותיק.

"אני לא חושב שראיתי כאן את מר צ'ן," אמר ווי גואו.

"במסעדה הישנה," הסבירה לו הדודה סונג, "כבר הרבה שנים שהוא לא גר בבייג'ינג."

"דודה, עברתי לגור בבייג'ינג לא מזמן," אמרתי.

"מר צ'ן, במה אתה עוסק?" ווי גואו לא התעניין במקום מגוריי.

"אני סופר."

העניין של ווי גואו בי גבר. "מה אתה כותב?"

"כל מיני דברים, רומנים, מאמרים…"

"באיזה נושאים?"

"תרבות הפנאי, תרבות ותקשורת, ניהול עסקי…"

"מה דעתך על המצב הנוכחי של סין?"

"תאכל כאן ארוחת ערב היום!" אמרה הדודה סונג.

"יש לי תוכניות היום. אבוא בפעם אחרת. אני אדבר קצת עם ווי גואו ואלך."

הדודה סונג אמרה, "דברו לכם," והלכה לחדר האחורי.

ווי גואו נעץ בי מבט נוקשה. היתה בו סמכותיות שלא רואים לעיתים קרובות אצל צעירים.

רציתי להבין מדוע סי אמרה שהיא לא מדברת עם בנה. בכוונה אמרתי, "כולם אומרים עכשיו שסין היא המקום הכי טוב בעולם." סי אמרה שהבן שלה מדבר ככה.

"יפה אמרת. זה נכון. ג'י סיאן־לין^[3] אמר שהמאה העשרים ואחת היא המאה של הסינים. דבר לא יעצור אותנו."

"ומה אתה מתכוון לעשות במאה של הסינים?" הקנטתי אותו.

בדרך כלל צעירים מתביישים קצת ואז עונים, אבל ווי גואו היה שונה. "אני לומד משפטים באוניברסיטת ביידא. לאחר שאסיים אגיש בקשה להתקבל לתפקיד ממשלתי."

"פקיד?"

"המדינה והמפלגה זקוקות לַטובים ביותר."

נזכרתי שסי דיברה על מחלקת התעמולה וגיששתי, "ווי גואו, לוּ היה לך החופש לבחור, באיזה משרד היית בוחר?"

"מחלקת התעמולה של הוועדה המרכזית!"

לא ציפיתי שיהיה ישיר כל כך.

"ברור שלא כל אחד יכול להתקבל למחלקת התעמולה," הוסיף. "כרגע זה עדיין רק חלום."

"מדוע מחלקת התעמולה?" שאלתי.

"אומה אינה יכולה להסתמך רק על עוצמה חומרית, צריך גם עוצמה רוחנית, רק כך העם יכול להתאחד. עוצמה קשה חשובה, אך גם עוצמה רכה חשובה. לדעתי מחלקת התעמולה חשובה ביותר, אבל עדיין לא עושים שם מספיק, אפשר לעשות הרבה יותר."

"איך המחלקה יכולה להשתפר?" שאלתי.

עשה רושם שהוא מתורגל היטב. "לדוגמה, ההבנה שלהם באינטרנט ונֵטִיזֶנְס^[4] לא מספקת, גם האופן שבו הם תופסים את הלך הרוח של הצעירים לא מספק. בתחומים האלה אני יכול לתרום. נוסף על כך אני לומד משפטים, אני אוכל לתת ביסוס משפטי לפעילויות של המחלקה בהתאם למדיניות של מדינת חוק. ברור שבתור צעיר יש בי גם חלק לא־בשל ורומנטי. אני חושב שמחלקת התעמולה מאוד רומנטית." סוף־סוף הוא היה מבויש קמעה.

"רומנטית? באיזה מובן?"

"אתה סופר, אתה בטח יודע. יש רומנטיקה רק איפה שיש רוחניות. מחלקת התעמולה המרכזית מנהלת את חיי הרוח של העם."

לא רציתי להמשיך לדבר על מחלקת התעמולה המרכזית. הצבעתי על הבמה ושאלתי, "יש לכם כאן הופעות חיות?"

"להקות חדשות ולהקות של אגודות סטודנטים מהאוניברסיטה. כל ערב יש הופעה. זה רעיון שנתתי לסבתא. באים לכאן צעירים מכל הסוגים. זה עוזר לי להבין את הגישה שלהם ואת הלך הרוח שלהם. 'מי שלא חוקר את המצב אין לו זכות דיבור^[5]'." ׁ

"העובדה שאתה חלק ממקום כזה, עם קהל כל כך מעורב, לא יכולה להזיק לעתיד שלך?" שאלתי בכוונה.

הוא כנראה חשב שאני קצת תמים ואמר, "אתה מזלזל במפלגה ובממשלה שלנו. הכול בשליטתן, הכול נהיר ומוגדר."

"שמחתי לפגוש אותך, ווי גואו, היה מעניין אבל אני צריך ללכת," אמרתי.

"אני מקווה שתיהנה מהחיים בבייג'ינג. תספר במאמרים שלך על דמותה האמיתית של סין, כדי שאחֵינו בטייוואן לא יאמינו לתקשורת המערבית," אמר.

בדיוק כשרציתי לומר, "תגיד לסבתא שלך שהלכתי," יצאה גברת סונג מהחדר האחורי ושאלה, "מה פתאום אתה הולך?"

"יש לי סידורים בצד המזרחי של העיר, אני רוצה לצאת מוקדם כדי לא להיתקע בפקקים."

"כשיהיה לך פנאי תבוא לאכול אווז," גברת סונג הושיטה לי את ידה.

"בטח שאבוא. תשמרי על עצמך," הוספתי. לחצתי את ידה של גברת סונג בשתי ידיי ולקחתי בגנֵבה את הפתק שהחזיקה.

הדודה סונג ואני נפרדנו באי רצון.

כשהגעתי לסף הדלת קרא לי ווי גואו ושאל בקרירות, "המורה צ'ן, פגשת את אמא שלי לאחרונה?"

פתחתי את פי ומייד יצא לו שקר, "לא."

הוא נפרד ממני לשלום בנימוס.

נדתי בראשי ובעל כורחי הבטתי שוב בשתי נעלי הספורט הלבנות שנעל.

 

שנת המזל של המורה צ'ן

השנה זו שנת המזל שלי^[6], זה רק טבעי שיקרו לי דברים מוזרים. כמו להתרגש עד דמעות לעיתים קרובות, או כמו שפאנג צאו־די וסי צצו לפתע זה אחר זה. ­יש לי הרגשה שמשהו חריג קורה.

מזמן לא פגשתי אנשים שכל כך לא מתאימים לרוח החֶברה כמו סי ופאנג צאו־די. למען האמת, סין גדולה כל כך, שיש בה אנשים מכל הסוגים. למעשה, מאז שהגעתי לסין לראשונה בשנות השמונים ועד לאחרונה הִכרתי לא מעט אנשים כמוהם, אך בשנים האחרונות הם התמעטו, בייחוד לאחר שהכלכלה העולמית נכנסה לטלטלה. מאז שהוכרז רשמית בסין על תחילת עידן השפע, לא היו במעגלים החברתיים שלי אנשים כאלה, שאינם מתאימים לרוח הזמן.

אבל קודם כול, בואו נדבר על שלושה סוגי אנשים שאני פוגש בדרך כלל: הראשון הוא עוזרות הבית שלי. מאז שהעתקתי את מקום מגוריי לבייג'ינג, כל עוזרות הבית שלי היו פנסיונריות מקומיות, שגם משפחתן גרה בעיר. מכיוון שרוב הזמן אני לא נמצא בבית, הרגשתי בטוח יותר להעסיק נשים שגדלו בעיר. העוזרת הנוכחית שלי מסודרת כלכלית – הבת שלה כבר סיימה את לימודיה ועובדת בחברה זרה. היא פשוט לא אוהבת לשבת בחוסר מעש ומעדיפה לעבוד. כשהיא עובדת היא מלהגת ללא הפסקה על בתה והחבר שלה. כמה כסף הבת שלה מוציאה על סִלסוּל השיער למשל, או על כך שאולי החבר של בתה יִשָּׁלַח לעבוד בשנגחאי. לפעמים היא מספרת לי על החדשות מטייוואן שראתה בערוץ הלוויין של פוּגִ'יאַן. אני יושב ליד שולחן הכתיבה שלי, עובד על המחשב ומקשיב. לעיתים היא מציקה לי ולעיתים אני מודה לה על כך שהיא מעדכנת אותי בנעשה בקרב פשוטי העם.

הסוג השני הוא כתבים של התקשורת הפופולרית. הם צעירים אבל חריפים. הם יודעים כל מה שצריך לדעת. מי פופולרי ומי לא, איזו מסעדה in ואיזו מסעדה out, איזה סרט מגניב ואיזה סרט מחורבן, איפה "קוּל" לטייל השנה, הכול הם יודעים. לעיתים קרובות, כשהם רוצים לעשות כתבת צבע, בייחוד כשהם רוצים לשמוע את דעתו של מישהו זר, הם באים אלי – טייוואני בעל־שם בענייני תרבות שגר בבייג'ינג. יש הרבה כלי תקשורת בבייג'ינג, ובכל חודש מגיעים אלי כמה כתבים. אני אוהב לדבר איתם, לדעת מה פופולרי אצל הצעירים היום ואילו גאדג'טים יצאו לאחרונה, כדי לא להישאר מאחור.

הסוג השלישי הוא העורכים של ההוצאות לאור. יש לי כמה ספרים שפורסמו בסין בסימניות מקוצרות^[7] ונמכרים בהצלחה רבה. לכן כל הזמן פונים אלי מו"לים שרוצים לפרסם את ספריי. אבל בשנים האחרונות לא כתבתי אפילו ספר אחד, וכל שאני יכול לעשות הוא לקדם את היצירות הקודמות שכתבתי בטייוואן ועדיין לא פורסמו בסין. יש עוד ספר או שניים שמעוצבים מחדש ויפורסמו בסין בקרוב. לעיתים הם לוקחים אותי לפגוש את המנהלים של בתי ההוצאה לאור. את חלקם הִכרתי מזמן, כשעוד היו דגי רקק, והיום הם מנהלים תאגידים. הם נפוחים מחשיבות עצמית ולרוב אינם מביעים עניין בספריי אלא מדברים רק על הנפקת החברה בבורסה. מדי פעם, בתור איש־ספר טייוואני המתגורר בסין, יוצא לי לפגוש פקידים ממשרדי החדשות, התרבות, המשרד לענייני טייוואן והמשרד לענייני החזית המאוחדת. להיות פקיד הוא עניין רציני בסין, ולכולם גינונים רבי רושם ללא קשר לדרגתם. הם רואים את הטייוואנים כאחיהם הקטנים, וכל שהם מבקשים הוא שנראה בהם את אחינו הגדולים.

אני מקווה שלא תחשבו שאני מתנשא כשאני אומר שאני נחשב לאישיות חשובה בתרבות הטייוואנית. נולדתי בהונג־קונג, ורק אחרי שסיימתי את לימודיי בבית־הספר היסודי דיאו ג'ינגלינג עברתי עם הוריי לגור בטייוואן. אבל אני באמת מרגיש טייוואני ורואה עצמי כטייוואני. מאז שהייתי קטן אהבתי לקרוא ספרים, ובתיכון גמלה בליבי ההחלטה להיות סופר. כשנרשמתי לאוניברסיטה, העדיפות הראשונה שלי היתה ללמוד באוניברסיטת טאידא, במחלקה לספרות אנגלית, המחלקה של באי סיאן־יונג. העדיפות המשנית היתה המחלקה לספרות סינית, המחלקה של לין וון־חואה. מכיוון שלא התקבלתי לאף אחת מהן, הלכתי ללמוד עיתונאות באוניברסיטת וון־חואה. כשהייתי בשנה השנייה ללימודים כתבתי סיפור קצר שנקרא "האביב של דיאו ג'ינגלינג", שזכה במקום שני בתחרות סיפורי סטודנטים שערך "ג'ונג יאנג", העיתון המרכזי של טייוואן. ידעתי שרק בגלל שהייתי תלמיד באוניברסיטת וון־חואה הפחות יוקרתית ולא בטאידא לא זכיתי במקום הראשון.

כעסתי מאוד וכתבתי סיפור סאטירי על הפוליטיקה של אותו זמן שנקרא "אני רוצה לנסוע לחוץ לארץ". לא העזתי לפרסם אותו ברבים אך הפצתי אותו בין הסטודנטים והוא זכה לתגובות חיוביות, בעיקר בקרב המין הנשי. אפילו פנו אלי אנשים המזוהים עם מתנגדי המשטר וניסו לשכנע אותי להצטרף אליהם. זה החמיא לי אבל גם חששתי מעט. עדיין הייתי סטודנט, הוריי עבדו קשה כדי לממן את לימודיי והיה עלי לחשוב גם על העתיד שלי. לאחר שבוטלה הצנזורה, הסיפור פורסם בעיתון הערב "סין שאנג", "חיים חדשים", אבל אז הוא כבר נהפך ללא רלוונטי, והצעירים לא הבינו על מה הביקורת.

לאחר שסיימתי את לימודיי היה בכוונתי לנסוע לאמריקה, ללמוד לתואר שני בפקולטות המפורסמות לעיתונאות באוניברסיטאות מיזורי או קולומביה, אבל לא התקבלתי, וגם אם הייתי מתקבל, לא היה לי מספיק כסף לממן את לימודיי ללא מִלגה.

למזלי, כאשר התגוררנו בדיאו ג'ינגלינג בהונג־קונג, אמי עבדה שנים מספר כטבחית בכנסייה קתולית. כשהאב ברנרד הגיע לביקור בטייוואן, הוא התארח בביתנו. האב ברנרד היה גם הדיקן לענייני הסטודנטים באוניברסיטה הקתולית סנט ג'ון במערב התיכון של ארצות־הברית. הוא קיבל אותי ללימודי תואר שני בספרות, ואף העניק לי מלגה. בכל יום תירגלתי את האנגלית שבפי באוזנֵי שדות החיטה והפרות וקראתי ספרים. בייחוד אהבתי לקרוא את ספרי הבלשים של ריימונד צ'אנדלר ודשיל האמאט. את התזה שלי כתבתי על הבלש הקולנועי הסיני־אמריקאי, צ'רלי צ'אן. עבדתי ללא לֵאוּת, לא יצאתי לחופשת קיץ, לא נסעתי לטייל, התמדתי במשך שנה וחצי וסיימתי את לימודי התואר השני.

יום אחד בספרייה קראתי בעיתון ההונג־קונגי 'מינג', שמהגר סיני בארצות־הברית ייסד עיתון לספרות סינית בניו־יורק. אחד הכתבים שלו ובאי כוחו כיהן בוועדת השופטים שהעניקה לי בזמנו את הפרס השני על הסיפור שכתבתי. התקשרתי אליו מייד והוא הציע לי עבודה, וכך הגעתי לניו־יורק.

זה היה עיתון קטן שנמכר רק בצ'יינה טאון במנהטן. כעבור שנים אחדות של עבודה שם הרגשתי מדוכדך ומתוך שִעמוּם חזרתי לכתוב ספרות. כתבתי את 'אוטובוס הגרייהאונד האחרון במנהטן'. לא ציפיתי שרומן של סטודנט בחו"ל יאפשר לי להידחק אל שורות אנשי הרוח הסינים. הספר נכתב בסגנון "זרם התודעה" המודרניסטי. אני באמת לא יודע איך הצלחתי לכתוב כך באותן שנים. גם בטייוואן הספר נמכר לא רע, ולהפתעתי אנשים רבים קראו את הרומן שלי. לא הרבה אנשים יודעים שלאורך השנים יותר מעשרים אלף עותקים ממנו נמכרו בטייוואן. חבל שלא מפרסמים רשימות רבי־מכר בטייוואן.

בזמן שהייתי בניו־יורק, ביקר בארצות־הברית ג'ין יוֹנג, גדול סופרי הרומנים של אומנויות הלחימה, וריאיינתי אותו מטעם העיתון.

בדיוק באותו הזמן הוסרה בטייוואן הצנזורה עליו ושמו הוּתר לפרסום. הריאיון פורסם שוב ושוב בעיתון הנפוץ 'ליאן חה', וכתוצאה מכך נהפכתי גם לכתב מפורסם.

ג'ין יוֹנג עצמו אהב את הריאיון. הוא ידע שנולדתי בהונג־קונג ושאני דובר קנטונזית, והזמין אותי להונג־קונג לעבוד בעיתון 'מינג'. התפטרתי מעבודתי באמריקה ונסעתי להונג־קונג, שם הועסקתי גם ככתב לענייני סין ביומון 'מינג' וגם כעורך הירחון שנקרא אף הוא 'מינג'. מאמצע שנות השמונים ועד לתחילת שנות התשעים ריאיינתי אנשי תרבות רבים מהדור הישן בסין, ובניתי שם את קשריי הראשוניים. הייתי עֵד לאירועים רבים שהעמיקו את ההבנה שלי לגבי סין. בשנת 1992 ג'ין יונג פרש והציעו לי לערוך את המהדורה של העיתון הטייוואני 'ליאן חה' שמתפרסמת בסין. בדיוק באותה תקופה חברתי בבייג'ינג החליטה לעזוב את סין ולנסוע לחוץ לארץ, כלומר להיפרד ממני, והחלטתי לחזור לטייוואן.

בזמן עבודתי ב'ליאן חה' ערכתי ואירגנתי את כתבי היד שלי, מתוך כוונה לפרסם אוסף ריאיונות עם אנשי תרבות סינים בעלי־שם. באותו זמן חשבתי שזוהי יצירת המופת שלי, תרומתי הגדולה לדורות הבאים. האנשים האלה, שאפשר לראות בהם את נכסי צאן הברזל של סין, הגיעו לגיל מופלג, וחלקם הלכו כבר לעולמם. הריאיונות שלי היו שירת הברבור שלהם ואין צורך להסביר מה ערכם. אולי עבדתי לאט מדי – ערכתי ושיכתבתי ושוב ערכתי ולבסוף החמצתי את ההזדמנות. עד ש'תורה שבעל־פה שמורה בליבנו: תיעוד מעמיק של מאה האנשים החשובים בעולם האמנות והתרבות בסין' יצא לאור, השתנתה האווירה בטייוואן. רשת הספרים קינגסטון לא הכניסה אותו לרשימת רבי־המכר. רק מדור הספרות של 'ליאן חה' פירסם ביקורת על הספר, ויותר לא הזכיר אותו איש. לאחר שלי דאנג־חוי נבחר לנשיא, החריף המאבק עם תושבי האי המקוריים. כולם חששו שמלחמה תפרוץ במְצָרֵי טייוואן, ואיש לא התעניין באנשי הספר של סין עצמה.

לאחר שפורסם הספר כל הסובבים אותי החשיבו אותי כמומחה לתרבות סין, למפלגה הקומוניסטית ולנעשה בסין עצמה. כלומר, לא עניינתי אף אחד.

לא נכנעתי, והחלטתי לגרום לאנשים לראות אותי באור שונה. אם ספרים עבי כרס על ספרות ואמנות אינם זוכים להצלחה, אכתוב רבי־מכר. באותן שנים ספרים העוסקים במאבק בין סין לטייוואן נמכרו היטב. חקרתי את הצבא הטייוואני ואת הצבא של סין העממית כדי לראות מאיזו זווית כדאי לכתוב, אבל גיליתי שיותר מדי אנשים כבר תפסו טרמפ על הנושא הזה. לפחות למדתי לקח: מי שרוצה לרכוב על הרוח, אסור לו להתמהמה.

הייתי מבולבל בתקופה ההיא ויריתי לכל הכיוונים.

כתבתי ספר בלשים בשם 'הירח השלושה־עשר' אבל לא זכיתי להצלחה.

אחרי שמישהו כתב ספר־השראה על השקפת עולמו וזכה לפרסום גדול, כתבתי גם אני ספר־השראה על השקפת עולמי, אבל גם הפעם לא זכיתי להצלחה.

כשספרי ניהול נעשו פופולריים כתבתי גם אני ספר נפלא עם טיפים וטריקים כיצד יש לנהל משרד, ולא זכיתי להצלחה.

ספרי ההשראה והניהול היו מעשה אופורטוניסטי לחלוטין, ואני יכול להבין מדוע הם לא זכו להצלחה. אבל אני סבור ש'הירח השלושה־עשר' לא היה צריך ליפול לתהום הנשייה, והוא יצירת מופת בין ספרי הבלשים הטייוואניים. למרבה הצער, קהל הקוראים הטייוואני הורגל באותה תקופה לספרי הבלשים היפניים, הבנויים על היסק לוגי, ולספרי אגתה כריסטי בסגנון "מי־עשה־זאת". לא היתה להם היכולת להעריך ולהבין את ההומור השחור והתחכום של הטיפוס הקשוח בסגנון ספרי הבלשים האמריקניים. המבקרים לא הבינו איזה מאמץ כביר השקעתי כדי ללמוד את כללי הסגנון הזה. אולי אינני סופר מהשורה הראשונה, אבל אני זוכר את דבריו של הסופר האנגלי סוֹמרסֶט מוֹהם, שאמר בהומור עצמי: "אני הראשון ברשימת הסופרים מהשורה השנייה." עם זאת, עלי להודות שהמציאות הראתה שאיני נמנה אפילו על השורה השנייה. ספריי לא זכו לתשואות וגם לא הכניסו כסף, ושקעתי בדיכאון ממושך.

לבסוף הגיעה ההזדמנות שחיכיתי לה. במערב יצא ספר שעוסק באינטליגנציה רגשית. הספר נמכר היטב גם בטייוואן. חיברתי את כל הניסיון שצברתי, מספרות סינית עתיקה, דרך השראה וספרי ניהול, וכתבתי במהירות־שיא את הספר 'האינטליגנציה הרגשית של הסינים'.

בשלב מסוים חשבתי למצוא מאייר ולפרסם את הספר בסגנון קומיקס, בתקווה שהדבר יגדיל את המכירות. למזלי זנחתי את הרעיון הזה וניהלתי מירוץ נגד הזמן כדי להיות הראשון שיפרסם ספר בנושא זה. הספר כיכב שישה שבועות רצופים ברשימת רבי־המכר של רשת קינגסטון, והגיע אף למקום השני ברשימה. המקום הראשון עדיין היה שמור לספר המתורגם על אינטליגנציה רגשית.

למען האמת, המראה של הספר שלי מונח במקום בולט לעין בחנויות אסלייט וקינגסטון הסב לי הנאה רבה.

בשנים הבאות כתבתי שורת ספרים עם תובנות שונות על הסינים, עד שקהל הקוראים בטייוואן מאס בספרים שהכילו את המילה "סינים" בכותרת.

עד כה כבר הספקתי להיות עיתונאי בעל־שם, מחבר רומנים, מומחה לסין, מומחה למודעות עצמית, ועתה הייתי גם לסופר של רבי־מכר. התואר האחרון היה זה שהעניק משמעות לתארים הקודמים. רוב האנשים לא קראו את ספריי ולא ידעו מה כתבתי, אלא ידעו רק שאני סופר של רבי־מכר. בטייוואן של שנות התשעים, החברה עדיין העריכה סופרים של רבי־מכר, והמזל שלי המשיך להאיר לי פנים. אחרי חילופֵי המילניום, ספריי החלו להופיע בסין בזה אחר זה. שמו של הספר 'אוטובוס הגרייהאונד האחרון במנהטן' שוּנה ל'סטודנט סיני בניו־יורק'. הספר נמכר לא רע, אף על פי שלא הִכרתי אף אחד שקרא אותו עד הסוף. מכל מקום, התקשורת בסין תיארה אותי כסופר טייוואני מוביל.

'תורה שבעל־פה שמורה בליבנו' חולק לשלושה כרכים שנקראו "המסורת הפילוסופית", "המסורת האמנותית", "המסורת המחשבתית". המכירות היו סבירות לכל היותר, אבל כתב־העת הספרותי של גואנדונג שיבח את העיצוב המהודר שלהם.

את הזכויות לספר 'האינטליגנציה הרגשית של הסינים' מכרתי למוציא לאור בסין. התמלוגים לא היו גבוהים מכיוון שמכירות העותקים החוקיים לא היו גבוהות, אבל היקף העותקים הפיראטיים שנמכרו על ידי רוכלים ברחוב היה גבוה.

לאט־לאט נעשיתי בעל־שם בסין.

בשנת 2004 נבחר צ'ן שואי־ביאן שוב לנשיא טייוואן. העיתון 'ליאן חה' צימצם את התפוצה שלו בסין, והמערכת עודדה אנשים לצאת לפרישה מוקדמת. גיליתי הבנה והתפטרתי. לקחתי את כספי הפיצויים ועברתי לבייג'ינג.

כשרק עברתי לבייג'ינג חששתי לפרנסתי ולכן התחלתי לכתוב במשנה מרץ. כתבתי לעיתונים סיניים על הנעשה בטייוואן ובהונג־קונג, ולעיתונים טייוואניים על בייג'ינג ושנגחאי. בסין היו הרבה עיתונים, ובטייוואן היה עניין רב בבייגי'נג ושנגחאי. והעיקר הוא שמיהרתי לפרסם לפני האולימפיאדה את הספר 'מדריך מקיף לטיול תרבותי בבייג'ינג'. הספר התפרסם בסין, טייוואן, הונג־קונג ומקאו, אבל באופן מפתיע, בעוד בטייוואן ובהונג־קונג המכירות דישדשו, דווקא בסין עצמה הספר נמכר היטב. גם התקשורת דיווחה על הספר בהרחבה וראש אחת המחלקות במינהל העיתונות, שהכיר את כל המי ומי בקרב אנשי הרוח הטייוואנים, פעל למעני. בזכותו זכיתי במקום שני בתחרות לאומית בתחום הספרות, וכמו כן נכנסתי לתוכנית הספרות של הערוץ המרכזי. סוף־סוף זכיתי להכרת הממסד.

כעת, כל שביקשתי הוא לכתוב רומן טוב, את 'יוליסס' שלי, את 'בעקבות הזמן האבוד' שלי. בימינו, כשאין אף סופר מן השורה הראשונה, רציתי להוכיח את עצמי כסופר הטוב ביותר מן השורה השנייה. דחיתי את כל ההצעות לכתיבת מאמרים והתרכזתי בכתיבת הרומן שלי, אבל לא הצלחתי לכתוב ולוּ מילה אחת.

ולגבי כסף למחיה…? זו לא בעיה.

אם נדבר גלויות, אני לא צריך לדאוג לפרנסתי. אומרים בפילוסופיה המערבית כי בשביל האושר צריך להיות ידוע אבל לא מפורסם, אמיד אבל לא עשיר. אני לא חי מהתמלוגים, זה כסף קטן. העניין הוא כזה, בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, כשעוד עבדתי בעיתון 'מינג' בהונג־קונג, עמדתי להתחתן עם חברתי ורכשתי דירה בגודל תשעים מטר רבוע באזור "טַאי גוּ" שבמרכז בייג'ינג. לאחר שחברתי עברה לגרמניה והתחתנה, מסרתי את הדירה לסוכן נדל"ן שהשכיר אותה ושבתי לטַאיפֵּיי. אחר כך, בכל שנה כשהגיעה העת לחדש את החוזה גיליתי שמחירי הדירות והשכירות בבייג'ינג הכפילו עצמם פי כמה וכמה. מכרתי את הדירה לפני החזרתה של הונג־קונג לסין בשנת 1997, והכפלתי את ההשקעה שלי כמעט פי עשרה. כל הכסף שהרווחתי בכל ימי חיי לא השתווה לסכום שהרווחתי מהמכירה הזאת. אחר כך פרץ המשבר הפיננסי באסיה, והמטבע הטייוואני עבר פיחות, אך למרבה המזל הכסף שלי היה מושקע בהונג־קונג ושמר על ערכו. בשנת 2004, כשעברתי לבייג'ינג, חודשים ספורים לפני החלת החוק האוסר על אזרחים זרים, ובכלל זה מטייוואן ומהונג־קונג, לרכוש יותר מדירה אחת בסין, הספקתי לרכוש שלוש דירות בסינגפו ארצוּן. באחת אני גר בעצמי ואת שתי האחרות אני משכיר. את שכר הדירה אני ממיר ליוּאָנִים ומפקיד אותם בבנק בסין.

אף על פי שגל אחַר גל של משברים כלכליים שוטפים את העולם כולו לאחרונה, סין ממשיכה לשגשג ואני יכול לחיות ברווחה מהכסף שבחשבוני.

נכון, זה עדיין לא מסביר מדוע אני לא מצליח לכתוב אפילו מילה אחת כבר שנתיים. כשהגעתי לסין בשנת 2004 מצבי הכלכלי היה כבר טוב, אבל עדיין כתבתי הרבה. האמת היא שהפסקתי לכתוב מכיוון שאיבדתי את היכולת לכתוב. זה קרה לפני כשנתיים, בדיוק כשהעולם נכנס למה שהממשל כינה "טלטלה כלכלית" ובסין הוכרז רשמית על עידן השפע. החל באותו זמן אני רואה שאנשים נהנים מהחיים, בבייג'ינג או בכל מקום אחר בסין, ואני עצמי מרגיש סיפוק, שמחת חיים ואושר שלא חוויתי מעודי. תחושת האושר הזאת היא בדיוק הסיבה שבגללה אני לא יכול לכתוב אפילו מילה אחת.

 

מנהיג ששנתו נודדת בלילות

בשנה או השנתיים האחרונות, בערבו של כל יום א' הראשון בחודש (למעט בראש השנה הסיני) אני נפגש עם ג'יאֶן לין, הבעלים של חברת הנדל"ן BOBO, בחדר הישיבות של החֶברה שלו. אנחנו נהנים מארוחה פשוטה, שותים יין אדום וצופים בסרטים ישנים. הוא שייך ל"דור האבוד של מהפכת התרבות", ורק כשהסתיימה המהפכה השלים את בחינות הבגרות. בשנת 1977 כשחודשו הבחינות לאוניברסיטאות הוא ניגש לבחינות והתקבל ללימודים בשנת 1978. במשך זמן־מה היה עובד מדינה והתרועע עם אנשי ספר. אחר כך החליט להיות עצמאי ועזב לאי הַאינַאן. איכשהו נעשה איל נדל"ן, אך הוא עדיין סובל מתסביך תרבותי. הוא מתיימר להיות "סוחר קונפוציאני" ובחג האביב הוא אוהב לכתוב שירה בסגנון קלאסי ולשלוח אותה במִסרוֹנִים לחבריו ולקהל לקוחותיו. בשנת 2008 הוא החליט להנפיק את החברה שלו בבורסה, אבל אז פרץ המשבר הכלכלי הגדול, והוא לא הצליח לצאת לשוק. זרימת המזומנים נפסקה, החברה נקלעה לקשיים, והיתה כבר על סף פשיטת רגל. איני יודע כיצד הוא עשה זאת, אבל הוא הצליח להפוך את המצב והיום החברה שלו שוב פורחת ומשגשגת. הוא מכוּר לעבודה, אך לפני שנתיים אימץ מנהג חדש – לאכול ארוחה פשוטה ולצפות בסרטים ישנים עם חבריו ובני־משפחתו בכל יום א' הראשון בחודש. בתחילה הגיעו אנשים רבים, אך לאט־לאט הם הפסיקו לבוא. תחילה היו אלה בני־משפחתו, אחר כך החברים ביטלו ברגע האחרון וכשהגיע החורף, לרוב נשארנו רק ג'יאן לין ואני. מאז שחבר משותף הזמין אותי להצטרף אליו בפעם הראשונה הגעתי בכל חודש בקביעות. ראשית, יש לי זמן פנוי. שנית, אני גר קרוב. שלישית, אני באמת מתעניין בקולנוע הסיני שאחרי 1949. מאחר שבטייוואן ובהונג־קונג לא יכולתי לצפות בסרטים האלה, היתה זו חוויה חדשה ומרעננת עבורי. אני היחיד שמעולם לא החמיץ מפגש, ולכן ברור שאני לא עושה את זה לשם השגת טובות הנאה. אין לי שום דרישות ממנו, והוא אינו צריך לחשוש ממני מפני שאינני אדם חשוב, וכך יכולנו להיהפך לידידים. כשהגיעו מעט אנשים, ובייחוד בחורף, כשהיינו רק שנינו, הוא נהג להוציא בקבוק יין מבציר טוב, בדרך כלל בורדו מהשנים 82, 85 ו-89, ושתינו אותו בהנאה. לא פעם גמרנו שנינו שני בקבוקי יין בערב אחד. אנו הטייוואנים התחלנו לשתות יין אדום חמש־עשרה שנה לפני הסינים, כך שיכולתי להעריך את היין שהוא הגיש וליהנות ממנו. לי לא היה אכפת לסבול את ההתרברבות שלו בספרי היין שקרא ואילו הוא מצא לו חבר אידיאלי לשתייה. כשהגיעו אנשים רבים שמתי לב שהוא מתקמצן ומוציא רק בקבוקי יין זולים. זה שיכנע אותי שהוא מעריך אותי באמת.

הדבר היחיד שהטריד אותי היה שלא היתה לי דרך להשיב לו טובה תחת טובה, וחששתי שאני עלול להיראות כאיש־רוח אוכל חינם.

הוא תמיד כיבד אותי ביין בורדו, אף פעם לא ביין בורגונדי. ביררתי על יין בורגונדי באינטרנט ודיברתי איתו על כך. הבנתי שהוא שמע על יין בורגונדי, אבל מעולם לא טעם אותו. אז צץ במוחי רעיון, וכשנסעתי לטאייפֵּיי לחגוג את חג האביב, ביקשתי שני בקבוקי בורגונדי מידידי לספסל הלימודים אָה־יוּאָן.

מפעל האלקטרוניקה של אה־יואן תפס בזמנו מקום מכובד בשוק חלקי החילוף לסורקים בעולם. הוא גם בעליו של מרתף היין הגדול ביותר בטייוואן, ויכול להתחרות בקלות עם אספני היין המפורסמים במקאו ובהונג־קונג. בעקבות המשבר הכלכלי הצטמצם הונו, אך הדבר לא פגע בכמות הבורגונדי במרתף. מעולם לא ביקשתי ממנו טובה, אך הפעם אמרתי לו שאני רוצה שני בקבוקי בורגונדי. הוא הציע לי לקחת כמה שארצה, אך סירבתי, מכיוון שלא רציתי לשלם מכס, והסתפקתי בבקבוק אחד של יין אדום ובבקבוק אחד של יין לבן.

שלחתי מסרון לג'יאן לין ושאלתי אותו אם יש הקרנה השבוע. אם כן, הוספתי, אני אביא בטאר מונרשה 1989 ורומנה קונטי 1999.

ביום ראשון לקחתי את שני הבקבוקים והלכתי אל חדר הישיבות. כצפוי, לא הגיעו אורחים נוספים והיינו רק שניים – ג'יאן לין ואני. הוא נטל את שני הבקבוקים שהבאתי, הפך אותם בידיו, בחן אותם ואמר, "יין טוב, יין טוב. בוא נפתח אותו, ניתן לו לנשום קצת."

בזמן שמזג בעדינות את היין לכוסות בדולח, שאלתי אותו איזה סרט נראה היום. הוא אמר שאת 'אסור לשכוח'^[8] משנת 1964, ושאל אם ראיתי אותו. "אל תדבר שטויות," עניתי, "אם הייתי רואה אותו, צ'יאנג קאי־שק היה מוציא אותי להורג."

ג'יאן לין אמר, "זו היתה שנה טובה, שלוש השנים הקשות חלפו^[9], החיים התחילו לחזור למסלולם, ומהפֵּכת התרבות עדיין לא התחילה. מאו אמנם פרש לשורה השנייה של ההנהגה בשנת 1959 אבל הוא לא היה מסוגל להישאר מחוץ לאור הזרקורים, ולכן קידם את הסיסמה "אסור לשכוח". הסרט צולם ברוח התקופה ומטרתו להזכיר לעם לא לשכוח שאויבים מעמדיים עדיין חבויים בתוכנו. היתה זו הקדמה לתנועת החינוך הסוציאליסטי^[10] ובעצם גם הקדמה למהפכת התרבות."

בזמן שאכלנו אמר ג'יאן לין, "הזמנתי את בן־דודי לִצפּות איתנו בסרט, שייהנה גם הוא מהיין הטוב שלך."

לא זכרתי שפגשתי את בן־דודו, ולא הייתי מאושר מכך שהוא ישתה את היין הטוב שלי.

באותו רגע נכנס לחדר גבר חיוור פנים ודל שיער, שקרא לג'יאן לין אחי הגדול.

"בן־דודי, דוֹנג־שֶׁנג. חברי הטוב מטייוואן, מר צ'ן," אמר ג'יאן לין.

בזמן שלחצנו ידיים אמרתי, "חֵה דוֹנג־שֶׁנג. נפגשנו כבר בשנת 1992, במחנה סינג חואַה במקאו. לימדת אז באוניברסיטה בפוּדַאן."

"נכון, נכון," אמר חה דונג־שנג בקול חלוש.

"אתם מכירים?" שאל ג'יאן לין בהפתעה.

"נכון, נכון," שב חה דונג־שנג ואמר.

חשתי שכולם נבוכים, לכן הסתפקתי במילים, "עשרים שנה לא התראינו."

קרן סינג חואה, שהקים איל הון טייוואני, אירגנה ארבעה מפגשים בתחילת שנות התשעים. כמה עשרות צעירים מובילים מסין, טייוואן, הונג־קונג ומקאו כונסו יחד, מתוך מטרה להחליף דעות ורעיונות ולייצר סביבה של דו־שיח ושיתוף פעולה. למחנה שנערך אז במקאו נשלח חה דונג־שנג כנציג במשלחת הסינית, ואני הייתי נציג במשלחת הטייוואנית. הוא היה אז אקדמאי צעיר שלא השאיר עלי רושם מיוחד, אך היום הוא פקיד בכיר במפלגה הקומוניסטית.

שתינו מהיין. "יין טוב, נכון?", שאל ג'יאן לין את חה דונג־שנג.

חה דונג־שנג מילמל הסכמה.

"צ'ן הביא אותו במיוחד מטייוואן," אמר ג'יאן לין.

חה דונג־שנג הרים את כוסו לעברי ביד רפויה. גם אני הטיתי מעט את כוסי לעברו.

אחר כך צפינו בסרט ואיש בקהל לא פצה פה. רק פעם אחת פנה אלי ג'יאן ואמר שהשחקנית שמשחקת את חמותו של הנבל האַנטי־מהפכן בסרט היתה אז צעירה מאוד, והיום עדיין אפשר לראות אותה משחקת בהרבה אופרות סבון בטלוויזיה.

בזמן שצפינו הגנבתי מבט אל חה דונג־שנג. היה נדמה לי שהוא נרדם. ג'יאן לין, לעומת זאת, צפה בעניין רב. התרשמתי שהוא באמת אוהב לצפות בסרטים המהפכניים של פעם.

העלילה של 'אסור לשכוח' מתרחשת במפעל למכונות חשמליות בצפון־מזרח סין, שכל הפועלים בו בעלי תודעה קומוניסטית מהפכנית. אלא שאשתו של אחד מהם, שמוצאה ממשפחה זעיר־בורגנית, משכנעת אותו לרכוש מעיל יקר במאה ארבעים ושמונה יוּאָן. חמותו מוסיפה חטא על פשע כשהיא משכנעת אותו לצוד ברווזי בר כשהוא בחופשה ולמכור אותם בשוק השחור. לבסוף, בעידודן הוא מחמיץ משמרת בעבודה, ואז כמעט מתרחשת תאונה קשה שהיתה עלולה לפגוע באינטרסים של המדינה. הכול מכיוון שאיבד את הלהט המהפכני, ושכח את מלחמת המעמדות. בסוף הסרט עולות על המסך שתי מילים בצבע אדום כדם: "אסור לשכוח".

"סרט לא רע," אמרתי, "הוא מעניין, אבל אני חושש שהדור הצעיר לא יבין אותו, והצעירים יזדקקו למישהו שיישב לצידם ויפרש אותו למענם."

לפתע פצה חה דונג־שנג את פיו ואמר, "קל לנהל אותם בעבודה, אבל את השעות שאחריהן קשה לנהל. את זה מאו הזקן לא הצליח לפתור."

הייתי מעט מופתע מהביקורת שמתח על מאו.

הוא המשיך, "אתה יודע, אחרי שהחלה תקופת הרפורמות והפתיחוּת, היה בטייֵנג'ין כתב־עת שנקרא 'אחרי שמונה השעות'. אף אחד לא ידע מה לעשות בשעות הפנאי. המהפכה הקומוניסטית שינתה את שעות העבודה, אבל לא ידעה לשלוט על השעות שמעבר להן…"

"בשעות שמעבר חוזרים לקפיטליזם," השחיל ג'יאן לין משפט.

אולי בהשפעת האלכוהול המשיך חה דונג־שנג לדבר. "בדיוק! אי אפשר להכריח אנשים לעשות מהפכה ולקדם את הייצור עשרים וארבע שעות ביממה כמו שמאו שלכם רצה, פשוט אי אפשר. חייבים לשחרר את האנשים לביתם, שיאכלו משהו טוב, שיקנו משהו יפה ללבוש, שייצאו לבלות קצת. לאנשים יש צרכים, ואם לא תספק אותם, מי יעבוד בשבילך? בסך הכול לעשות קצת חיים, מה רע בזה? שמונה שעות הם צריכים לעבוד, ואחרי שמונה שעות צריך לתת להם ליהנות מהחיים."

רוב הפקידים שאני מכיר מדברים רק בקלישאות שחוקות ורשמיות כשהם פותחים את הפה. אבל חה דונג־שנג דיבר כמו אזרח מהשורה.

דעתי עליו השתפרה מאוד.

הוא גמר להביע את דעתו ושתה יין בשתיקה, כמו בלון שיצא ממנו האוויר. כולנו שתינו יין.

זמן־מה חלף לו, וג'יאן לין חזר על עצמו, "יין טוב, יין טוב… עכשיו הוא עוד יותר טוב מקודם," המשיך, "קודם הוא היה בסדר, אבל עכשיו היין השתפר, הוא נפתח. תראו אותנו, שותים כוס יין לבן, כוס יין אדום, כל אחד יותר משובח מהשני."

שוב שקענו בשתיקה. חשבתי לתומי שחה דונג־שנג ילך אחרי שהסרט ייגמר, אבל הוא נשאר לשבת, כשאנחנו מלווים אותו בשתיקתנו. הוא לא נגע בחטיפים שעל השולחן, רק שתה יין לאיטו. ג'יאן לין שלף סיגרים, אבל איש מאיתנו לא רצה לעשן, ולא היה לו נעים לעשן לבד.

כשנגמר היין גם בכוסות וגם בבקבוקים, ג'יאן לין מזג לנו תה, אבל חה דונג־שנג אפילו לא הרטיב את שפתיו, כאילו אינו זקוק לנוזלים. רק לקראת חצות הוא קם והלך לשירותים.

"הוא סובל מנדודי שינה ולא ישן כל הלילה," לחש לי ג'יאן לין. "אני מפחד שהוא פשוט יישאר לשבת כאן. זה למעלה מכוחותיי, אני הולך לישון מוקדם וקם מוקדם."

"גם אני קם מוקדם, ולא רוצה להישאר כל הלילה." חשבתי לעצמי שחה דונג־שנג דווקא נימנם בזמן הסרט.

כשחה דונג־שנג חזר מהשירותים הוא פנה אלי ושאל, "אפשר להציע לך טרמפ?"

"אין צורך," עניתי, "אני גר קרוב ואלך ברגל. הנהג שלך כאן?" שאלתי בהיסח הדעת. שכחתי שהוא פקיד בכיר, ומן הסתם הנהג שלו ממתין לו.

להפתעתי הוא ענה, "בערב אני נוהג בעצמי. אני אוהב לנהוג. לפעמים אני נוהג עד שעולה השחר. אם אני מתעייף, אני מנמנם במכונית." כנראה הרגיש שאמר יותר מדי, לכן מילמל, "להתראות," והלך.

הצטערתי מעט שלא נסעתי עם חה דונג־שנג. למען האמת, ביתי לא כל כך קרוב. בשעות היום אולי סביר להניח שהייתי חוזר ברגל, אבל בשעה כה מאוחרת בוודאי אחזור במונית. ביתו של ג'יאן לין אמנם קרוב לביתי, אך המשרד שלו היה דווקא במבנה אחר באותה שכונה.

"לא התראינו זמן רב, הוא עסוק מאוד. נפגשנו באשכבה לדודתי, ואז הזמנתי אותו לבוא," ניסה ג'יאן לין להסביר.

"אתם בני־דודים מצד אביך, אבל שם משפחתך ג'יאן, ואילו שם משפחתו חֵה…" ציינתי.

"לאבי שני אחים צעירים. לאחר שהצטרפו למהפכה שינו את שם משפחתם. שם המשפחה המקורי של דונג־שנג הוא ג'יאן."

הבנתי. בקרב משפחות מהדור השני של מייסדי המהפכה אין זה נדיר שאחים יאמצו שמות משפחה שונים.

"ומה עם הדוד השני שלך?" שאלתי.

"אין לי כל כך קשר עם הצד ההוא של המשפחה," אמר ג'יאן לין.

"לא ידעתי שיש בינך ובין חה דונג־שנג קשר דם," המשכתי לשאול בעדינות, "הוא פקיד בכיר היום?"

"פקיד?" אמר ג'יאן לין, "הוא מועמד להיות חבר קבוע בפוליטביורו. זאת הדרגה הכי גבוהה כמעט שאפשר להגיע אליה. זה לא עניין של מה בכך."

"אז אם כך הוא נמנה עם מנהיגי המדינה?"

"אם לדייק, הוא ממנהיגי המפלגה וממנהיגי המדינה. מבחינת המפלגה, כל מי שחבר במזכירות או בכיר מזה, נחשב למנהיג, קל וחומר אם הוא מועמד להתקבל כחבר קבוע בפוליטביורו. אבל עכשיו זו חברות על תנאי ולא בפועל. אני לא בטוח, אני חושב שאפשר לומר שהוא מנהיג, אבל בקושי."

"וואו! אם כך, פגשתי אישית שניים ממנהיגי המדינה. האחד הוא בן־דודך חֵה דונג־שנג, והשני הוא סגן יושב ראש
ה-^[11]CPPCC, דוֹנג ג'יאֶן־חוּאָה."

לכל מנהיגי המדינה שיער שחור כעורב המסורק לאחור בקפידה, פנים ורדרדות ובריאות והם מלאי מרץ. מי היה מאמין שאפגוש מנהיג ששׂערו דליל, פניו חיוורות ושנתו נודדת בלילות?

 

ליל ריגושים

לאחר שגמרנו לצפות בסרט ולשתות את היין מצאתי את עצמי עומד בפינת הרחוב בשעת לילה מאוחרת ומחכה למונית. העייפות שחשתי קודם נמוגה. התקשרתי לחבֵרה שלי ונסעתי אליה. הכרנו לפני יותר מעשר שנים, כשעבדה במועדון הלילה 'בין שמיים וארץ' הידוע בנערות היפות שעובדות שם. אינני הולל גדול, אבל גם לי יש דחפים, וכשהם עולים, אני בא לביקור. למען האמת כבר שנתיים שלא באתי אליה, אפילו לא חשבתי עליה, עד לאחרונה ממש, עד היום.

אך גם לאחר ששבתי לביתי לא הצלחתי להירדם. היה זה אחד מאותם לילות שמשאירים אותך חסר מנוחה. בימים האחרונים רק דבר אחד מעסיק את מחשבותיי: האם לשלוח מייל לסי? אני כל הזמן מתלבט.

הדודה סוֹנג אמרה שסי מחליפה את כתובת המייל שלה לעיתים קרובות. אני חושש שהיא תחליף אותה שוב, ואז לא אוכל ליצור איתה קשר גם אם ארצה. אבל אם אכתוב לה מייל, אני עלול להסתבך בצרות. תמיד אהבתי נשים כמוה. כשעבדה במסעדה נמשכתי אליה, כמו רבים מהלקוחות שהגיעו למעשה בגללה. אף על פי שאנחנו מכירים כבר עשרים שנה ונחשבים לחברים טובים, מעולם לא היו בינינו יחסים שבין גבר ואישה, אפילו לא פלירטטנו. היא תמיד היתה מוקפת גברים. חלקם היו ידידים, חלקם חיזרו אחריה, וחלקם נהפכו לידידים לאחר שחיזוריהם נדחו. היא מסוג הנשים שיש להן רק ידידים ולא ידידות. אבל היא גם מסוג הנשים שאין להן מושג עד כמה הן מושכות, והיא באמת חשבה שכל חבריה הם רק ידידים. אני לא הייתי בטוח שאני רוצה להיות איתה, וגם היא לא הביעה בי עניין מיוחד, ותמיד התייחסה אלי כאל ידיד. אחר כך חשבתי שהתחתנה עם בחור זר ועברה לאנגליה, אבל ככל הנראה הנישואים לא יצאו אל הפועל. חלפו כבר שבע או שמונה שנים שבהן לא הייתי בקשר איתה.

כבר אז היו לי חששות לגביה. היא בחורה שעלולה להסתבך בצרות. היא לא מהאינטלקטואלים שמתנגדים למשטר, אבל בשלושים השנים האחרונות היא תמיד הסתבכה בעיניינים פוליטיים. הכול מכיוון שהיא ישירה מדי, עקשנית מדי, חסרת פשרות ונוטה לפגוע בסובבים אותה. בעבר אנשים רבים היו מוכנים לעזור לה, בכללם גם זרים, אבל היום זרים כאלה נעלמו. אף זר לא מעוניין לפגוע במפלגה, ואלה שמוכנים, לא מקבלים ויזה לסין. ואילו האנשים שסביבה, כולם נהנים מחיים של נוחות ולא מוכנים לוותר עליהם. אני מעריך שרובם מתחמקים ממנה. לכן אמרה כשהיינו בגן הקטן שליד המוזיאון לאמנות שכל האנשים סביבה השתנו.

כשנפגשתי עם הדודה סוֹנג ועם וֵוי גואו חשתי שהיא שוב בצרות. עכשיו אני משוכנע שעקבו אחריה בגן שליד המוזיאון לאמנות.

אם אתקרב אליה אסתבך גם אני בצרות. איך הצרות שלה לא ייהפכו לצרות שלי? אני חי חיי סיפוק ואושר שלא קורה בהם שום דבר בלתי צפוי, וטוב לי כך. למה לעשות שטויות? אבל אם ניפגש, די יהיה ברמז קטן מצידה שהיא מעוניינת ואתקשה לשלוט בעצמי. נכון שהיא הזדקנה מאוד, לפניה נוספו קמטים ושׂערה הלבין, ובכל זאת היא עדיין מוצאת חן בעיניי ואני נמשך אליה מאוד. זה מפחיד אותי. כבר הרבה זמן שלא רציתי מישהי כל כך. אבל גם אם אֶכָּנַע לדחף, האמת היא שלא נוכל להסתדר לאורך זמן. בדמיונה אני אותו אדם שהייתי לפני עשר שנים. אז היו דעותינו דומות, אבל למען האמת אני בדיוק מסוג האנשים שהיא אמרה עליהם שהם השתנו. הלך הרוח שלנו שונה היום, כמו גם הערכתנו את מצבה של סין. אנחנו חלוקים בדעותנו, אין ספק שלא נוכל לצאת לדרך משותפת. אני עדיין זוכר כשצֵ'ן שׁוּוִי־בִּיאַן רץ לכהונה שנייה לנשיאות טייוואן, הרבה גברים תמכו במפלגה הלאומית, בעוד נשותיהם תמכו במפלגה הדמוקרטית המתקדמת, וכתוצאה מכך עלו נישואיהם על שִׂרטון.

ישבתי מול המחשב ובהיתי בפתק שהדודה סונג נתנה לי. לפתע התגנבה לראשי מחשבה: מהי המשימה שעוד לא השלמתי בחיי אם לא לכתוב רומן? האם יש משהו חשוב יותר בעבורי מאשר לכתוב רומן גדול? אבל מדוע איני מסוגל לכתוב ולוּ מילה אחת זה זמן כה רב? הרי זה בדיוק מכיוון שחיי נעשו יציבים מדי, שמחים מדי ונטולי דאגות, או במילים אחרות: אני מסופק מדי. מי יכול לשלוף אותי מתוך תחושת הסיפוק הזאת? ברור כשמש, זו סי.

על פיסת הנייר היה רשום [email protected]. הבנתי את הכוונה, הכתובת נשמעה בסינית כמו "מי שלא רציני שלא יתקשר אוקיי?".