הבחורה מרחוב שרלוט מאת דני ואלאס / קומדיה רומנטית בריטית

הבחורה מרחוב שרלוט, הרומן הראשון של הסופר והתסריטאי הבריטי דני ואלאס, הוא סיפור אהבה עם טוויסט, רומן מתוק, מרגש ומצחיק, שאי-אפשר לא להתאהב בגיבוריו ולקוות שיזכו בסוף הטוב שכל כך מגיע להם.

 

הבחורה מרחוב שרלוט הוא קומדיה רומנטית בריטית מן הזן המשובח ביותר: זהו סיפור על ג'ייסון פריסטלי (לא ההוא מ"בוורלי הילס"), גבר שהמזל לא מאיר לו פנים. הוא עוזב את העבודה היציבה שלו ומתחיל לכתוב ביקורות בשביל חינמון סוג ז', חברתו לשעבר מאורסת לאחר ואת זמנו הפנוי הוא מעביר במשחקי וידיאו. עד שיום אחד הוא רואה בחורה ברחוב שרלוט. משהו בה מושך אותו מאוד, אבל לפני שהוא מספיק לעשות את הצעד המתבקש היא נכנסת למונית ונוסעת משם, אך משאירה מאחור מצלמה חד-פעמית. פריסטלי מחליט כמובן לפתח את הסרט ומגלה תמונות של הבחורה הנחשקת. באחת התמונות יש משהו שנראה לו מוזר במיוחד… אבל אולי זהו בדיוק המפתח שיעזור לו להתחקות על עקבותיה.

 

פרק ראשון

 

לפני

 

זה קרה ביום שלישי.

אני מניח שאם זה היה סרט, היה מתלווה לזה קול נפץ. אבל שום קול נפץ לא נשמע.

שום נפץ, שום פיצוץ, שום נקישה, חריקה או טריקה.

רק הבזק של זכוכית, תעופה רגעית, ריצוד של כוכב נופל באמצע שיעור היסטוריה, מה שרק הפך הכול לעוד יותר עלוב.

דברים כאלה לא אמורים לקרות בימי שלישי. בשלישי זה היסטוריה, אחר כך אמנות, לא משהו כזה.

הצטמררתי ברגע שראיתי אותו, אבל מה שהיה מוזר זה שגם הבחנתי במזג האוויר; אותה רעלה אפורה של גשם קלוש מעבר למעקה האבן הישן והסדוק, מעבר לעצים הצנומים המצולקים.

זה היה כמו הרגעים האלה בחלום שרואים שמשהו עומד לקרות, משהו רע, משהו שאסור שיקרה, והעצמות נהיות כבדות והרגליים מתרוממות בקושי בזמן שקריאת האזהרה שמנסים להשמיע מבעד לערפל הסמיך מגיחה קרועה ומרוחה וחסרת תועלת.

היה טוב יותר אם זה היה חלום.

איך אפשר לכנות אותו? צלף? נשמע דרמטי, בייחוד בשלב המוקדם הזה של הסיפור, אבל זה מה שהוא היה – צלף. הנה הוא, מעבר לרחוב, אולי בקומה התשיעית, מרוצה מהירייה הראשונה שלו, טוען את הרובה וסוגר אותו בטריקה, דורך, מכוון.

צלף, שיהיה.

"טוב. לקום. בואו נצא."

ברוגע. מילים קצרות. בזריזות.

"עכשיו, בבקשה."

פתאום אני באמצע הכיתה. נראה שכאן אוכל להביא הכי הרבה תועלת, אבל מה אני בכלל יכול לעשות? אני מסתובב וסורק את הדירות ממול פעם נוספת, מוצא אותו.

הוא צוחק. גם החבר שאיתו.

"מה? לאן?" אמר מישהו, אולי זה היה ג'יידיפּ, או אולי זה עם השיער שהשם שלו תמיד חומק מזיכרוני. אתם מכירים את הטיפוס – זה שהמורים חושבים שהוא "קודקוד‑על". נעמדתי לפניו באינסטינקט, כאילו נשכרתי לגונן עליו, כאילו הפך למטרה ברגע ששאל את המורה שאלה.

"המסדרון," זה המקסימום שהצלחתי להגיד. העורף שלי דגדג בציפייה להתקפה, הרוגע המזויף שלי נאבק בדחף להילחם או לברוח. "קומו."

"היי…" אמר מישהו אחר, "היי…" ואני הסתכלתי עליהם, ועל הפנים שלהם השתקפה האימה שאחזה בי כשהם התאמצו להבין מה הם רואים, מה המשמעות.

"אוקיי, עכשיו בבקשה, אנה. בבקשה."

"המורה…"

הרעד בקול, הפחד; זה יתפשט, ומהר.

"לצאת מהדלת."

הם התחילו לזוז, המומים, ואז התחילו לזוז מהר יותר, ממש כפי שנפוצו החדשות בבית הספר. מהר כמו המשטרה שבאה – עם הרובים שלה, כלי הרכב והכלבים שלה, הקסדות והמגנים. אז שבו ומצאו הילדים את הביטחון העצמי שאבד להם, נדחקו אל החלונות, הציצו בין חרכי התריסים הוונציאניים המעוקמים, בשמונה או בעשרה שוטרים חמושים שטיפסו בכבדות במעלה המדרגות של בית אַלְמָה רוֹז. האחרים, מתוחים וזעופי גבות, עמדו ונעצו מבטים נוקבים בבניין, כמו מפצירים ביורה שרק יעז לעשות משהו.

הילדים הריעו כשגררו אותו החוצה. מחיאות הכפיים היו הסימן הראשון לכך שזה נגמר. הם הריעו לניידות, צעקו בדיחות אל השוטרים והמו בהתפעלות מן המסוק… אבל הילדים לא ראו מה שאני ראיתי.

אני הייתי האחרון שיצא מהכיתה, כך סיפרתי אחר כך לשרה. היא עצרה במכולת וקנתה מארז של שמונה פחיות סטלה ובקבוק ריוֹחה – התרופה היחידה שיכלה לספק בלי מרשם – וטסה הביתה להיות איתי, להניח את ידה על ידי, את ראשה על כתפי. הילדים יצאו מכלל סכנה, סיפרתי לה, ואני נשארתי איתם בזמן שאנה לינקולן ובּן פּאבֶל רצו למשרד של גב' אֵייבֶּרקרוֹמבּי להזעיק עזרה, אם כי עוד קודם הספיק רנג'יט לחייג למשטרה, ובטח גם לפרסם את זה בטוויטר.

אבל אני נשארתי בחדר הכיתה עוד שנייה או שתיים, רק כדי לוודא שזה אכן אמיתי, לוודא שהוא באמת עשה את מה שעשה, או שאולי טעיתי כשהפעלתי את האזעקה.

ואז הוא שוב צחק. ושוב כיוון.

מעולם לא הרגשתי בודד יותר. מעולם לא חשתי מודע יותר. מי שהייתי, מי שלא הייתי, מה שרציתי.

ואז, עוד הבזק של כוכב נופל חלף סנטימטרים בודדים מהפנים שלי, התנגש בקיר מאחורי, דילג וקיפץ וניתר על הרצפה.

ואז, דוקטור, אז חטפתי באמת.

 

 

פרק 1

או: "(היא) קלקלה אותי"

 

אני שואל את עצמי אם קודם כול כדאי שנערוך היכרות.

אני יודע מי אתם. אתם האנשים שקוראים את זה. מאיזו סיבה שלא תהא, ואיפה שלא תהיו, מדובר בכם, ובקרוב נהיה חברים, ואין לכם שום סיכוי לשכנע אותי אחרת.

אבל אני?

אני ג'ייסון פריסְטְלי.

ואני יודע מה עובר לכם בראש. אתם חושבים: אלוהים אדירים! ג'ייסון פריסטלי ההוא? זה שנולד בקנדה ב‑1969, והתפרסם בליהוקו לתפקיד ברנדון וולש – העוגן המוסרי של סדרת הטלוויזיה האמריקנית בוורלי הילס 90210?

והתשובה המפתיעה לשאלתכם ההגיונית להפליא היא: לא. לא, זה לא אני. אני מישהו אחר. אני ג'ייסון פריסטלי בן השלושים ושתיים, שגר בקָלֵדוֹניאן רוד, מעל חנות למשחקי וידיאו, בין מוכר העיתונים הפולני למקום ההוא שכולם חשבו בטעות שהוא בית זונות. אותו ג'ייסון פריסטלי שאחרי שהחברה שלו עזבה אותו פרש ממשרתו כסגן מנהל מגמה בבית ספר גרוע בצפון לונדון – כדי להגשים את חלומו ולהיות עיתונאי – אך בסופו של דבר נהפך לרווק שיושב במסעדות זולות וצופה בסרטים נוראים כדי לכתוב עליהם בחינמון הזה שמחלקים ברכבת התחתית, ושאף אחד לא קורא.

כן. ג'ייסון פריסטלי הזה.

אני גם ג'ייסון פריסטלי עם הבעיה.

כי הנה, ממש לפני – כאן, על השולחן הזה, ממש לפני – יש קופסה קטנה מפלסטיק. קופסת פלסטיק קטנה שהתחלתי להתייחס אליה כאל קופסת פלסטיק קטנה שיכולה לשנות דברים. או לפחות לגרום להם להיות שונים.

וברגע זה, הייתי מעדיף שדברים יהיו שונים.

אני לא יודע מה יש בתוך קופסת הפלסטיק הקטנה הזאת, ולא יודע אם אי‑פעם אדע. זאת הבעיה: יכולתי לדעת. יכולתי לפתוח אותה במהלך השעה, ויכולתי לפשפש בתכולתה, ויכולתי לדעת אחת ולתמיד אם יש איזושהי… תקווה.

אבל אם הייתי עושה את זה, ומגלה שאכן יש בפנים תקווה, מה אם בזה זה היה מסתכם? רק קצת תקווה? ומה אם התקווה הזאת היתה נכזבת?

כי הדבר שאני שונא בתקווה – הדבר שאני מתעב בה, שאף אחד כמדומה לא מוכן אפילו להודות בו – הוא שתקווה פתאומית זאת הדרך הקלה ביותר להגיע להיעדר תקווה פתאומי.

ואף על פי כן, התקווה הזאת כבר קיימת בתוכי. איכשהו, בלי שהזמנתי אותה או שציפיתי לה בדרך כלשהי, היא שם, ועל סמך מה? שום כלום. כלום, חוץ מהמבט שהיא זרקה לי, והרפרוף החולף של משהו… שהרגשתי.

עמדתי בפינת רחוב שַרלוט כשזה קרה.

השעה היתה אולי שש בערב, והבחורה – כן, כי גם אתם וגם אני הרי ידענו שתהיה כאן בחורה; חייבת להיות בחורה; תמיד יש בחורה – נאבקה בחוסר הצלחה עם דלת של מונית שחורה ועם החבילות שבידיה. היא לבשה מעיל כחול ונעלה נעליים יפות, והחזיקה שקיות לבנות שנשאו שמות מותגים שבחיים לא ראיתי, וקופסאות, ואפילו, אם אני לא טועה, קקטוס שהציץ מתוך שקית של חנות הרהיטים הילס.

כבר הייתי מוכן לחלוף על פניה, כי זה מה שעושים בלונדון. ואם להודות על האמת, כמעט עשיתי את זה… אבל אז היא כמעט הפילה את הקקטוס. והחבילות האחרות התחילו להיטלטל, והיא נאלצה להתכופף כדי שלא ייפלו לה, ולרגע היה בה משהו מתוק וקטן וחסר ישע.

ואז היא סיננה כמה מילים מובחרות, שלא אכתוב אותן כאן למקרה שסבתא שלכם תקפוץ לביקור ותיתקל בעמוד הזה.

כבשתי חיוך והעפתי מבט בנהג המונית, אבל הוא לא עשה כלום, רק הקשיב לתוכנית ספורט ברדיו ועישן, כך ש – ולא ברור לי למה, כי כמו שאמרתי, בלונדון עסקינן – כך ששאלתי אם אפשר לעזור לה.

והיא חייכה אלי. החיוך המדהים הזה. ופתאום הרגשתי גברי ומלא ביטחון, כמו אחד עם ידי זהב שיודע בדיוק איזה מסמר צריך לקנות, והנה אני מחזיק את החבילות שלה ואת השקיות שלה, והיא מעמיסה לתוך המונית שקיות חדשות שצצו פתאום משום מקום, והיא אומרת, "המון תודה, זה כל כך יפה מצדך," ואז הרגע הזה. המבט, הרפרוף החולף של אותו משהו שהזכרתי. והיתה הרגשה של התחלה. אבל הנהג היה חסר סבלנות ואוויר הערב היה קר, ואני מניח שהיינו פשוט יותר מדי בריטים מכדי להגיד דבר נוסף, ואז היתה עוד תודה ושוב החיוך הזה.

היא סגרה את הדלת, ואני צפיתי במונית שיצאה לדרך, האורות האחוריים התפוגגו אל תוך העיר, והתקווה נגררה ושקשקה על הקרקע מאחוריה.

ואז – ממש כשנדמה שהרגע חלף – הסתכלתי למטה.

היה לי משהו בידיים.

קופסת פלסטיק קטנה.

קראתי את המילים מלפנים.

מצלמה חד‑פעמית 35 מ"מ.

רציתי לצעוק אחרי המונית – להניף את המצלמה גבוה, ולדאוג שתדע שהשאירה משהו מאחור. ולרגע קצר היה לי שפע של רעיונות – אולי כשתחזור בריצה אזמין אותה לקפה ואז, כשהיא תגיד שמה שהיא באמת צריכה זה כוס יין גדולה, אני אסכים, ואז נקנה בקבוק, כי הרבה יותר חסכוני ללכת על בקבוק, ואז נסכים שלא כדאי לשתות על בטן ריקה, ואז נעזוב את העבודות שלנו ונקנה סירה ונתחיל לייצר גבינה באיזה כפר.

אבל שום דבר לא קרה.

שום חריקת צמיגים, שום השתהות וגריסת הילוכים, שום אורות אחוריים, שום בחורה מחייכת שרצה בנעליים יפות ובמעיל כחול.

רק מונית אחרת שנעצרה, ואיזה שמן שיצא ממנה והלך לכספומט.

עכשיו ברור יותר למה התכוונתי כשדיברתי על תקווה?

"עכשיו, לפני שניקח צעד קדימה," אמר דֶב, מרים לפנינו את מארז המשחק ונוקש עליו בעדינות רבה, באצבע אחת. "בואו נדבר על השם. איש‑חיה – ההשתנוּת."

בהיתי בדֶב במבט שאני מקווה שנראה חתום. זה לא שינה כלום. אני מסופק אם בכל שנות היכרותנו הוא קיבל ממני מבטים רבים שלא היו מהסוג החתום. הוא בטח חושב שאני נראה ככה מאז ימי האוניברסיטה.

"עכשיו, מעבר לאסוציאציות המיסטיות שהשם הזה מעלה מטבע הדברים, יש בו גם מסתורין, מאחר שהוא משלב בתוכו גם תרבות רומית וגם מיתולוגיה יוונית."

הסתובבתי והסתכלתי על פּאבֶל, שנראה במצב קל של טראומה.

"עכשיו, הקטע המעניין באפקטים הקוליים," אמר דֶב, ולחץ על כפתור במחזיק המפתחות שלו, שהפיק קול מתכתי ומעוות שניסה להגיד משהו כמו, "קוּוווום מקִייייייייברְךָ!"

הרמתי יד.

"כן, גֵ'ייס, יש לך שאלה?"

"מה זה הצליל הזה של מחזיק המפתחות שלך?"

דב נאנח בהפגנתיות מאומצת. "אה, אני מתנצל, ג'ייס, אבל אני מנסה להסביר כאן לפּאבל על ראשית ההתפתחות של משחקי ה‑סֵגָה מֵגָה דרַייב בשלהי שנות השמונים וראשית שנות התשעים. צר לי שאנחנו לא מכסים את הנושא האהוב עליך – פועלם של צמד הזמרים האמריקני דריל את אוטס, אבל לא בשביל זה פּאבל בא הנה, נכון?"

פּאבל רק חייך.

פּאבל מחייך הרבה כשהוא מבקר בחנות. בדרך כלל הוא בא כדי לגבות את הכספים שדב חייב לו על הנשנושים של ארוחות הצהריים. לפעמים אני מתבונן בפניו כשהוא מסתובב בחנות, מתעמק בכרזות עתיקות ודהויות של סוניק 2 או מירוץ חוצות, לוקח בידיו קופסאות משחק חבוטות או עותקים בלויים של מגזינים ישנים, מדפדף בסקירות של משחקי פלטפורמה או משחקי יריות שמזמן עברו מן העולם ונראים היום כאילו צוירו בידי פעוטות. לא מזמן השאיל לו דב קונסולת מאסטר סיסטם של סֵגָה ועותק של שינוֹבּי. מתברר שבמזרח אירופה של אמצע שנות השמונים לא היו הרבה קונסולות כאלה, ועוד פחות מזה היו נינג'ות. החלטנו שלא ניתן לו לקחת את האֶקס‑בּוֹקס, כי דב אמר שהעיניים שלו עלולות להתפוצץ.

"בכל מקרה," אמר דב. "שם החנות הזאת כשלעצמו – בונוס אנרגיה! – חייב את קיומו ל…"

ואני מתחיל להבין מה דב עושה. הוא מנסה לשעמם את פּאבל עד שיסתלק. להשתלט על השיחה. לדחוף אותו החוצה בבריונות מילולית, כמו שאנשים עם ידע חסר תועלת נוהגים לעשות. להשחיל משפטים כמו, "מה, לא ידעת את זה?" או, "כמובן, כמו שאתה כבר בטח יודע…" כדי להתנשא ולסכל ולנצח.

בטח אין לו מספיק כסף לארוחת צהריים.

"כמה הוא חייב לך, פּאבל?" שאלתי, ופשפשתי בכיס שלי אחרי שטר של חמש.

דב זיכה אותי בחיוך חטוף.

אני אוהב את לונדון.

אני אוהב בה הכול. אני אוהב את הארמונות והמוזיאונים והגלריות שלה, ברור. אבל אני אוהב גם את הזוהמה שלה, והטחב, והסירחון. טוב, בסדר, אני לא ממש מתכוון לאהבה. אבל זה לא מפריע לי. כבר לא. לא מאז שהתרגלתי. שום דבר לא מפריע יותר, אחרי שמתרגלים אליו. לא הגרפיטי שאתה מוצא על הדלת שבוע אחרי שצבעת אותה, או עצמות העוף ופחיות הסיידר שצריך להזיז לפני שמתיישבים לפיקניק טחוב ובוצי. לא התחלופה המתמדת של רשתות המזון המהיר – מאַבּרא‑קַבּאבּרא לפיצה פיצוץ לקָרַמבָּה פרייד צ'יקֶן – וכל זה ברחוב הראשי שלמרות שלושת השמות החדשים שמופיעים בו כל שבוע, אף פעם לא נראה כאילו משהו משתנה בו. הצעקנות שלו מסבה נחמה, והשאפתנות שלו מעוררת השראה. זאת לונדון שאני רואה כל יום. אני מתכוון, תיירים: הם רואים את מלון דוֹרצֶ'סטֶר. הם רואים את הֵרוֹדס, והם רואים את חיילי משמר המלכה בכובעי הפרווה הגבוהים ואת קרנבּי סטריט. רק לעתים נדירות הם רואים את הסופרמרקט הכול בזול במַייל אֶנד רוד, או איזה מועדון לילה זנותי בשכונת פֶּקהֶם. הם הולכים לארמון בּקינגהֶם, ורואים את הדגל המתנופף בכחול, אדום ולבן, בזמן שאנחנו מזמינים קארי מארמון הטנדורי ורואים את בלוז לכחולי המדים עם כוס יין אדום ורעש לבן ברקע.

אבל גם בזה אנחנו צריכים להתגאות.

או לפחות להתרגל לזה.

היום אפשר למצוא פיסת פולניה זעירה באחד הקצוות של קלדוניאן רוד, כמו שפעם יכולתם למצוא פורטוגל קטנה בסטוֹקוֶול, או את טורקיה בכל רחבי רובע הארינגֵיי. מאז שהגיעו החנויות, התחיל דב לנצל את ארוחות הצהריים שלו לחקר תרבות חדשה לגמרי. ככה הוא היה גם באוניברסיטה, כשפגש בחורה בולביאנית בבּוּמְבּוּם, המועדון הכי שווה של לֶסטֶר. אני למדתי ספרות אנגלית, ודב למד בוליביאנית במשך חודש. כל לילה היה מתחבר לאינטרנט דרך קו הטלפון, מחכה עשר דקות עד שדף בודד היה עולה, ואז מדפיס אותו ומשנן בעל פה משפטים שלמים בספרדית בתקווה שייתקל בה שוב, אבל זה אף פעם לא הצליח לו.

"הו, הגורל!" הוא היה אומר. "הו, גורל אכזר."

עכשיו זאת פולניה שמעניינת אותו. הוא בולס גבינת זי שינקָה, מצהיר שזאת הגבינה הכי טובה שטעם מימיו, ומתעלם מהעובדה שהיא מיוצרת ונמכרת באריזות פלסטיק קטנות וזהה בכול לגבינה מותכת מקומית וזולה. הוא קונה קרוֹקייטי וקרוּפּניק ועוד איזו גבינה, עם ציפוי דליל דמוי גרנוליט של נקניק‑חזיר סינתטי בוורוד בוהק על כל נתח צהבהב. פעם הוא קנה סלק, אבל לא אכל אותו. ובסוף היום הוא דואג שכל לקוח מזדמן יראה אותו עם כמה סופגניות פּאצ'קי וכוסית גדולה של יֵז'ינוֹבקָה. וכשאי‑אפשר יותר להתעלם מההצגה ההפגנתית שלו והלקוח שואל מה לעזאזל הוא מחזיק בידיים, דב אומר, "שמע, זה משובח. אף פעם לא טעמת פּאצ'קי?", ואחר כך הוא מרגיש הכי קוסמופוליטי ומרוצה מעצמו, לזמן מה.

אבל הוא לא עושה את זה בשביל הרושם. לא באמת. יש לו לב זהב, ונדמה לי שלדעתו שלו הוא נוהג בלבביות ומפיץ ידע. אבל זאת עדיין השיטה הכי עצלה שיכולה להיות לתיירוּת. אני לא מכיר אף אחד אחר שפשוט יושב לו, משחק משחקי וידיאו, ומחכה שמדינות שונות יבואו אליו עם כל גל חדש שהוא מכנה "בשר טרי". הוא רוצה לראות את העולם, כך הוא טוען – אבל הוא מעדיף לראות את כולו מבעד לחלון החנות שלו.

גברים מכל מיני מקומות באים לקנות כאן. גברים שמנסים לשחזר את נעוריהם, או להשלים אוסף, או למצוא את המשחק שפעם הצטיינו בו. יש גם דברים חדשים, ברור – אבל רק בשביל לשרוד. לא בשבילם אנשים באים, וכשהם באים, לפעמים הם תופסים מה הרקע לשֵם בונוס אנרגיה!. אחר כך, זה עניין של כמה דקות עד שדב מזכיר את מָקוֹטוֹ אוּצ'ידָה, ובדרך כלל הוא לא צריך יותר מזה כדי לבסס את עליונותו ולהבריח אותם בבהלה. אולי הם מספיקים לקנות איזה משחק פלטפורמה נוסטלגי של נינטנדו או סגה בשני פאונד, אבל לרוב גם זה לא.

דב לא מוכר כמעט כלום, אבל נראה שהוא מסתדר עם זה. לאבא שלו יש כמה מסעדות בבְּריק לֵיין והוא שמשלם את החשבונות הבסיסיים, ועם המעט שנשאר דב דואג לכל הפחות לאספקה שוטפת של שָז'ינסקָה מתובלת בנקניק‑חזיר. חוץ מזה, הוא מתייחס אלי יפה ואין לי זכות לשפוט אותו. איבדתי בת זוג ודירה אבל זכיתי בשותף לדירה ובפטור כמעט מלא משכר דירה, בתמורה לכמה משמרות אחר‑הצהריים ואספקה שבועית של קרוֹקייטי.

מה שמזכיר לי…

"טוב, יש לנו ז'וּבּר או ז'וִויֶיק – תבחר!" אמר דב והראה לי את הבקבוקים. לא הייתי בטוח שאצליח להגות אף אחד מהשמות, אז הצבעתי על הבקבוק שהיו עליו פחות אותיות.

"ונדמה לי שיש לי גם קצת לֶץ' איפשהו," אמר, וצחקק. דב יודע שההגייה הנכונה היא לֶך, כי הוא שאל את פּאבל, אבל הוא מעדיף להגיד לֶץ', כי אז הוא יכול לצחקק אחרי זה.

"ז'וּבּר יהיה ממש בסדר," אמרתי – משהו שמעולם לא אמרתי קודם – והוא פתח את הפקק והושיט לי את הבקבוק.

ראיתי את השתקפותי במראה מאחוריו.

נראיתי עייף.

לפעמים אני מסתכל על עצמי וחושב, זה הכול? ואז אני חושב, כן, זה הכול. יותר טוב מזה לא תיראה אף פעם, פשוטו כמשמעו. מחר תיראה טיפונת יותר גרוע, וככה זה יימשך לנצח. מוטב שתקנה כבר תוספי ויטמינים.

יש לי תספורת כמו של כל גבר באמצע שנות השלושים לחייו. עד לא מזמן לבשתי חולצות טריקו מגניבות ואירוניות, עד שהבנתי שהאירוניה האמיתית היא שהן מפחיתות מהמגניבות שלי.

אני מבוגר מכדי לעשות ניסויים בשיער שלי, כן, אבל צעיר מכדי למצוא את הסגנון שילך איתי עד הקבר. בטח כבר הבנתם לאיזה סגנון תספורת אני מתכוון – זה שכולנו מתקדמים אליו, בתנאי שיישאר לנו שיער על הראש. הסגנון השטוח והקהוי שאפשר לראות אצל כל גבר שלובש חולצה גדולה למידותיו ויושב לבּוּפֶה של בוקר במלון הכול‑כלול, מוקף ילדים מעצבנים ואישה נוירוטית שמאוחדים סביב מטרה משותפת ונחושה למחוץ את שאיפותיו, כפי שמחצו את התספורת שלו.

אני אומר את זה כאילו שמצבי טוב יותר, או כאילו השאיפות שלי נשגבות וראויות יותר. אני גבר שתקוע בין סגנונות, זה הכול, ויש מיליונים כמוני. אני בשלב המביך הזה של גבר שנמצא בין שנות העשרים לשנות הארבעים של חייו. שלב שזכה אצלי לכינוי "גבר בשנות השלושים לחייו".

לפעמים אני תוהה מה יהיה הכיתוב מתחת לתמונה שלי במגזין וניטי פייר, כשתתפרסם שם כתבת שער שלי והם יחליטו לעשות לי כבוד:

מסתפר אצל אנג'לה ב"טוני אנד גיא", ליד תחנת אנג'ל, למרות שהאצבעות שלה מריחות מניקוטין והיא אומרת "מזניב" במקום "מגניב".

ניחוח: לינקְס‑אפריקה (לגבר). 2.76 ליש"ט, מרכולית טֶסקוֹ מֶטרוֹ, צ'רינג קרוס.

שעון: סווֹטש ("דחף רגעי שתקף אותי בנמל התעופה של ג'נבה," הוא חושף בצחקוק נינוח, ונועץ מזלג בסלט הניסואז שלו. "ההמראה שלנו התעכבה בשלוש שעות, וטובלרון קניתי עוד קודם!")

בגדים: מהאוסף הפרטי (בתודה לכרטיס מועדון ה‑VIP, 10% הנחה, של רשת טוֹפּמֶן נגיש בחינם לכל דכפין).

אבל מצבי לא עד כדי כך גרוע. דוגמנית ספרדייה שפגשתי פעם בבר ספרדי בסוהו, ואפילו יצאתי איתה לדייט סביר, אמרה שאני נראה "מאוד אנגלי". הבנתי ממנה שהיא מתכוונת למישהו כמו ארול פלין, אבל בהמשך התברר לי שהוא בכלל אוסטרלי.

"איזה. יום. נורא," אמר דב, ושאף קצת יותר מדי עמוק יחסית למישהו שהיום שלו לא באמת יכול להיות כל כך נורא. "אתה? איך היה לך?"

"כן," אמרתי. "אתה יודע, לא רע," והתכוונתי לביטוי ההפוך.

היה רע מהרגע שקמתי בבוקר. החלב היה חמוץ, אבל מה חדש בזה, והדוור מעך וקימט את הדואר בתיבה שלנו, אבל השיא היה כשפתחתי את המחשב הנייד שלי ונכנסתי לפייסבוק, בבטן מכווצת ממועקה, ואפילו שידעתי שמשהו כזה יקרה במוקדם או במאוחר, ראיתי שם את המילים האלה, המילים שידעתי שיגיעו.

…עושה את הכיף של החיים שלה.

שש מילים.

עדכון סטטוס.

ולידו, השם של שרה, הושט ידך והקלק עליו.

אז הקלקתי עליו. וראיתי אותה. עושה את הכיף של החיים שלה.

עצור, חשבתי. מספיק עם זה. קום, לך להתקלח.

אז הקלקתי על התמונות שלה.

היא היתה באנדורה. עם גרי. עשתה את הכיף של החיים המזוינים שלה.

קיפלתי את המחשב בטריקה.

לא היה לה אכפת שאראה את זה? היא לא חשבה שזה יגיע היישר למסך שלי, היישר לבטן שלי? התמונות האלה… התצלומים האלה… צולמו מהזווית שממנה אני הייתי רואה אותה. אבל עכשיו זה לא אני מאחורי המצלמה. זה לא אני שמנציח את הרגע. הזיכרונות האלה אינם שלי. אז אני לא רוצה אותם. אני לא רוצה לראות אותה, שזופה ומאושרת ובגופייה. אני לא רוצה לראות אותה יושבת לשולחן עם קוקטיל ביד והבעה של אושר ואהבה וצחוק על פניה. אני לא רוצה לחפש ולהתעכב על הפרטים הזעירים, המיותרים, המכאיבים – הם חלקו פיצה מרגריטה, תלתלי שערה התבהרו בשמש, היא הפסיקה לענוד את השרשרת שנתתי לה – לא רציתי שום דבר מזה. אבל פתחתי שוב את המחשב הנייד והסתכלתי שוב, בחנתי אותם בעיון, התעכבתי על כל דבר. לא הייתי מסוגל להתאפק. שרה עשתה את הכיף של החיים שלה, ואני… נו. מה?

הסתכלתי לראות מה היה העדכון האחרון שלי.

ג'ייסון פריסטלי… אוכל מרק.

אלוהים, איזה מציאה אני. היי, שרה, אני יודע שאת עושה עכשיו את הכיף של החיים שלך וכל זה, אבל בואי לא נשכח שרק ביום רביעי שעבר אכלתי מרק.

למה לא מחקתי אותה מרשימת החברים שלי וזהו? למה לא הוצאתי אותה מהמשוואה? למה לא הפכתי את האינטרנט למרחב בטוח? מאותה סיבה שבארנק שלי עדיין היתה תמונה שלה. התמונה שצולמה ביום הראשון שלה בעבודה: כל כולה עיניים כחולות גדולות, ולואי ויטון. הייתי חלש מכדי לקרוע אותה או לזרוק אותה לפח. זה נראה צעד כל כך… סופי. כמו כניעה או משהו. אבל העניין הוא כזה: בעמקי לבי ידעתי שיום אחד היא תמחק אותי מרשימת החברים שלה. ואז זה באמת יהיה הסוף הסופי בהחלט, וזאת לא תהיה החלטה שלי, ואז אני אוכל אותה בגדול. חלק ממני קיווה שהיא לא תעשה את זה – שאיפשהו בתיק שלה, המלא באיפור ובמגזיני נשים ובקלינקס, איפשהו בתיק הזה יש אולי תמונה שלי…

הנה, כן, שוב התקווה הזאת.

אבל יבוא יום שבו תימחץ התקווה בסתמיות אכזרית, היא תשכח ממני, וזה בטח יקרה רגע לפני שהיא תחליט לעבור לגור עם גרי, או להתחתן עם גרי, או לעשות עוד גרי אחד, קטנטן, וגם לו הם יקראו גרי, והוא יהיה דומה לגרי כמו שתי טיפות חרא.

אני בטח אשב לי סתם ככה, לבדי, כשהיא תמחק אותי אחת ולתמיד. בחדר אפור עם שמיכת פוך של הדוב פדינגטון, מעל חנות משחקי הווידיאו, ליד המקום ההוא שכולם חשבו בטעות שהוא בית זונות. זיכרון רגעי של פרק שנסגר, לכל היותר. בהייה במסך שמודיע לי שמעתה והלאה אני מנוע מפשפוש אובססיבי בחיים שלה. שכבר איני ראוי לראות את התמונות שלה, לראות מי החברים שלה, לדעת מתי היא משתכרת, או מתנמנמת, או מאחרת לעבודה. שהיא כבר לא מעוניינת לדעת מתי אני אוכל מרק.

החיים שלי.

מחוקים.

אומללים.

ועדיין. היה יכול להיות יותר גרוע.

היה יכול להיגמר לנו הז'וּבּר.

כעבור שעה נגמרה לנו הזובּרובקה.

דב הציע את המאורה – פאב אירי זעיר ליד החנות להשכרת כלי עבודה, בחצי הדרך לקינג'ס קרוֹס – ואני אמרתי טוב, למה לא. לך תדע. אולי אעשה שם את הכיף של החיים שלי.

"אה, תשמע," אמר דב ונופף בידו באוויר. "מי בכלל רוצה לנסוע לאנדורה? מה כל כך טוב באנדורה?"

ברקע התנגן שיר של הפּוֹגס, ואנחנו כבר היינו קצת שתויים.

"הנופים. החנויות הפטורות ממס. העובדה שבראש המדינה עומדים שני מנהיגים, מלך צרפת ובישוף ספרדי."

שתיקה.

"ביקרת בוויקיפדיה, מה?"

הנהנתי.

"מה, לצרפת יש מלך?"

"אז אולי נשיא, לא זוכר. אני רק יודע שזה מקום שנוסעים אליו ועושים את הכיף של החיים. עם גבר בשם גרי, רגע לפני שאתם עושים נחיל של גרים קטנים – שייראו כולם כמו זוועטוטים נבזיים – ואז קונים סירה ומתחילים לייצר גבינה באיזה כפר."

"על מה לעזאזל אתה מדבר?" אמר דב.

"שרה."

"היא עושה זוועטוטים נבזיים?"

"סביר להניח," לעלעתי. "סביר להניח שברגע זה ממש היא השריצה עוד אחד. הם ישתלטו על העולם, הזוועטוטים הנבזיים שלה. כמו בסרט ההוא, ארכנופוביה. הם ייתלו על הפנים של אנשים ויחבטו בהם באגרופים הקטנים שלהם."

דב שקל בכובד ראש את מילות החוכמה שלי.

"פעם לא היית כזה," אמר. "לאן נעלמת? מי זה האיש המריר הזה?"

"זה אני," אמרתי. "אני מר מריר. בשבוע שעבר התקשרתי הביתה ואמא כל הזמן אמרה, 'אתה לא בא הביתה לדארהֶם. למה אתה אף פעם לא בא הביתה לדארהם?'"

"אז למה אתה אף פעם לא בא הביתה לדארהם?"

"כי זאת תזכורת, מה למה? לעובדה שאני ברגרסיה. אני צריך לפתור את עניין לונדון לפני שאחזור. בכל מקרה, לשרה אין בעיה כזאת. לה יהיו זוועטוטים נבזיים."

"לא נראה לי שיהיו לה זוועטוטים נבזיים. חשבתי שגרי הוא בנקאי השקעות, או משהו כזה?"

"זה לא אומר שלא יהיו לו זוועטוטים נבזיים," אמרתי והנפתי אצבע באוויר, להראות שלא אסבול התנגדויות משום צורה בנושא הזה. "הוא בדיוק הטיפוס לזוועטוט נבזי. עבריין גלוח ראש. שתמיד צועק."

"אבל זה בסך הכול תינוק," אמר דֶב.

"זה לא משנה," אמרתי. "רק אל תאכיל אותו אחרי חצות."

השתררה שתיקה קצרה. התחיל טרק של להקת AC/DC. השיר שלהם שאני הכי אוהב. "שחור בשחור" – שיר הרוק המשובח ביותר בשעתו. לרגע הרגשתי יותר עליז.

"בוא נרד על עוד בירה," אמרתי. "ז'וּבּר! או זַייבּוֹרג!"

אבל דב רק התבונן בי, בהבעה רצינית פתאום.

"אתה צריך למחוק אותה," אמר, חד וחלק. "פשוט תמחק אותה. תגמור עם זה. תשאיר מאחור את מר מריר, כי מר מריר עלול להפוך לחתיכת קוץ בתחת. אני לא מומחה, אבל אני בטוח שזה מה שהיו אומרים לך באחת מתוכניות הבוקר עם הזקנות האלה שפותרות בעיות."

הנהנתי.

"אני יודע," אמרתי בעצב.

"זה אלפיים קלוריות!" אמר דב. "אלפיים! קראתי על זה בעיתון!"

"קראת על זה בעיתון שלי," אמרתי. אחרי כמה חצאים במאורה, תמיד היינו שותים את "הבירה שלשמה באנו" ועוצרים בדוכן של אוֹז למנה שווארמה טורקית בדרך הביתה. "אני הראיתי לך את הכתבה ואמרתי, 'קרא את זה! כתוב פה שכל מנה שווארמה זה אלפיים קלוריות!"

"לא משנה איפה קראתי את זה, אני רק אומר שאלפיים קלורית זה הרבה למנה שווארמה. אבל זה גם בריא."

"איך בדיוק זה בריא?"

"זה מרפד את הקיבה שלך בשומן. וככה, כשהאפוקליפסה תגיע, תהיה מוכן יותר. אנחנו נשרוד יותר זמן. השמנמנים יירשו את הארץ!"

דב השמיע צהלה קלושה, אבל אז התחיל להשתעל מרוב רוטב צ'ילי. הוא קצת אובססיבי בעניין האפוקליפסה, אחרי שנים ששוטט בנופים פוסט‑אפוקליפטיים, חיטט בזבל אחרי חפצים ונלחם בחיפושיות ענק במשחקי וידיאו, מה שהוא מחשיב במלוא הרצינות כ"הכשרה חשובה".

ברגע זה הוא התקשה להכניס את המפתח לחור המנעול. באפוקליפסה, מאבדים על זה נקודות. מאבדים נקודות גם על חבישת משקפיים, אבל המשקפיים הם חלק חשוב מדב. מנת המשכל שלו היא בסביבות 146 – גם לפי פסיכיאטר שבדק אותו בגיל ארבע וגם על סמך איזה חידון אינטראקטיבי שהוא פתר פעם בטלוויזיה, מה שגורם לי להתגאות בו כשאני שיכור, אם כי על סמך שיחה איתו אין לשער שהוא בכלל מתקרב ל‑146. הוא הגיש מועמדות לארבע מתוך המי‑יודע‑כמה עונות של ריאלטי המתמחה, אך מסיבה כלשהי הם טרם החזירו תשובה משביעת רצון לבעליה של חנות קטנה וזניחה למשחקי וידיאו משומשים בקלדוניאן רוד. זה היה משעשע אותי, אלמלא ידעתי שזה שבר את לבו.

יהיה קל לטעון שדמותו של דב עוצבה בגיל ארבע‑עשרה. תחומי העניין שלו, המהלכים שלו עם בנות, אפילו המראה שלו. תבינו, כשדב היה בן ארבע‑עשרה סבא שלו מת, והיתה לזה השפעה אדירה על החיים שלו. לא בגלל שזה הסב לו טראומה רגשית, אם כי זאת כמובן היתה טראומה, אלא בגלל שאבא של דב לא אוהב לראות כסף מבוזבז. ובשנה שלפני, דב התחיל להבין שהוא לא כמו שאר הילדים. סתם דברים קטנים – לא הצליח לראות שלט, לא הצליח לקרוא שעון, והנטייה העקבית שלו ליפול ברעש גדול מהמיטה שלו. הוא היה קצר רואי.

אבא שלו הוא איש עסקים. אבא שלו חשב: למה לשלם על מסגרת כשיש מסגרת מוכנה וכל כך זמינה, חינם אין כסף?

וכך קיבל דב את מסגרת המשקפיים של סבא שלו. של סבא שלו. שלושה ימים אחרי ההלוויה, בדיוק. עם עדשות חדשות, כמובן, אבל מהחנות של חבר של אבא שלו, שיושבת בוַוייטצ'אפֶּל רוד, עדשות עשויות מפלסטיק זול שנשרט בקלות. כל ארבע השנים הבאות היה דב נתון ללעג מכל עובר ושב, בגלל שהיו לו פני ילד ומשקפיים של זקן, כמו פעוט שמרכיב את משקפי השמש של אמא שלו. הוא ניסה לגדל שפם כפיצוי, אבל זה רק שיווה לו חזות של רודן צבאי מיניאטורי.

והוא מעולם לא קנה משקפיים חדשים. למה לו? הוא מצא את המראֶה שלו. ובימינו אלה זה שיחק לטובתו. באוניברסיטה, לפחות בהתחלה, הוא נחשב תימהוני, המסגרת השחורה העבה הזאת על פני הנער החדש והמוזר, אבל המשקפיים היו לו כמו חפץ‑המעבר המנחם של השנה הראשונה, גחמה פרחחית בשנה השנייה, ומגנט לבחורות בשנה השלישית, או כך לפחות הוא קיווה.

(לשווא.)

אבל בשלב מאוחר יותר, אם כוללים את השיער שלא התחשק לו לגזוז ואת חולצות הטריקו שקיבל בחינם או קנה באיבֵּיי בגרושים, היו המשקפיים האלה התגלמות הביטחון העצמי. המשקפיים האלה היו התגלמות של… טוב, הן היו דב בהתגלמותו.

בחורות מחו"ל, שלא הבינו אותו אבל אהבו ז'קטים בוהקים, חשבו שהוא מגניב.

"בוא!" הוא אמר, אחרי שהצליח סוף‑סוף לפתוח את הדלת והלם באגרופו על המעקה כשהתחלנו לדדות במעלה המדרגות. "אני יודע מה ישפר לך את מצב הרוח."

נכנסנו לדירה. דב זרק את השווארמה שלו על השולחן והלך למטבח, שם התחיל לפשפש בארונות ולהזיז דברים בקולניות.

אני מצאתי את דרכי לחדרי, נטלתי את המחשב הנייד שלי ועשיתי פרצוף נחוש.

אולי זה באמת מה שאני צריך לעשות, חשבתי. למחוק אותה ולגמור עניין. להתקדם הלאה. לשכוח מכל העניין. להתנהג כמו מבוגר. זה יהיה קל. ואז אוכל להדליק את המחשב בלי הכאב העמום והקהה הזה. הציפייה הזאת למצוא בשורה רעה. אוכל להמשיך בחיי.

שמעתי את תרועת הניצחון של דב בדיוק כשהתחברתי לאינטרנט.

"מצאתי, ג'ייס! בקבוק שלם של יז'ינוֹבקה! ברנדי אוכמניות! מה דעתך שנחבר את הנינטֶנדו 64, נשתה יז'ינובקה ונשחק גוֹלדֶן אַיי עד אור הבוקר?"

אבל אני לא הקשבתי לו. לא ממש. רק ניחשתי מה הוא אמר. מבחינתי, הוא היה יכול לשבור אגרטלים ולשורר שירים גזעניים, כי אני הייתי מהופנט, והמום, ולא יודע מה עוד, בגלל מה שראיתי על המסך.

מילה אחת הפעם.

מילה אחת שבעטה לי בשיניים ורמסה את התקווה שלי ועשתה צחוק מהמשפחה שלי.

"ג'ייס?" אמר דב, שניצב לפתע בפתח חדרי. "אתה רוצה להיות ג'יימס בונד או נטליה?"

אבל אני לא הפניתי אליו את ראשי.

דמעות צרבו בעיני והרגשתי כל אחת משערות גופי, כי הדבר היחיד שיכולתי לראות היו המילים "שרה בֶּנֶט…" ואחריהן המילה האחרונה, הקטלנית, מילה שכל כולה אכזריות נבזית.

 

 

 

הבחורה מרחוב שרלוט מאת דני ואלאס, מאנגלית: אסף כהן, הוצאת ידיעות ספרים, ספרי חמד, שנת 2012, 428 עמודים