פרופ' חוה טורניאנסקי – כלת פרס ישראל 2013 בתחום חקר לשונות היהודים וספרויותיהם וחקר התרבות העממית

פרופ' חוה טורניאנסקי – כלת פרס ישראל 2013 בתחום חקר לשונות היהודים וספרויותיהם

שר החינוך, גדעון סער, הודיע היום, ד' 30/1, על זכייתה של פרופ' חוה טורניאנסקי – כלת פרס ישראל בתחום חקר לשונות היהודים וספרויותיהם וחקר התרבות העממית, לשנת תשע"ג 2013. שר החינוך אישר את המלצת ועדת הפרס בראשות פרופ' אהרן דותן.

בנימוקי הועדה ציינו חבריה: "פרופ' חוה טורניאנסקי היא מגדולי חוקרי היידיש בימינו. מחקריה של פרופ' חווה טורניאנסקי מקיפים את תולדות לשון היידיש וספרותה לאורך התקופות השונות ובמרחב הגיאוגרפי שבו שימשה שפת היידיש את קהילות יהדות אשכנז. עבודתה המחקרית הרב-תחומית רבת השנים עוסקת בהיבטים ההיסטוריים, הלשוניים והתרבותיים של מציאות דו-לשונית שהתקיימה בתפוצות ישראל משלהי העת העתיקה ועד לתקופה המודרנית. יריעת מפעלה המדעי של טורניאנסקי נפרשת על פני מרחב התפוצה האשכנזית – מאמשטרדם ומאיטליה ועד פולין וליטא – ומקיפה את היצירה בלשון היידיש למן הטקסטים הראשונים הידועים היום ועד לתקופת ההשכלה ולפריחתה של ספרות היידיש המודרנית בראשית המאה העשרים. עבודותיה המדעיות מתמקדות בכתיבה הדו-לשונית האשכנזית (יידיש ועברית), בהקשריה ההיסטוריים והתרבותיים ובתמורותיה עם שינויי העתים והמקומות".

פרופ' אהרן דותן שימש כיו"ר ועדת הפרס ולצדו חברי הועדה – פרופ' דוד בוניס וד"ר קציעה כץ.

פרופ' חוה טורניאנסקי – קורות חיים

חוה טורניאנסקי נולדה בבירת מקסיקו בשנת 1937 להורים שהיגרו לשם ממזרח אירופה, ניהלו בית יהודי-חילוני-ציוני והקפידו על יידיש כשפת גידולה וחינוכה. אביה, אברהם פונסקי, נולד בעיירה ליטאית קטנטנה, ויסוֹקי דְבוֹר שבפלך וילנא, שישבו בה פחות מ-300 יהודים. הוא קיבל חינוך מסורתי ב"חדר" וב"ישיבה קטנה". ב-1924 היגר למקסיקו והתפרנס ממסחר. אמה, בלה לבית פומרנצנבאום, נולדה בגרַיֶבוֹ, פולין, עיר קטנה בפלך ביאליסטוק, שתושביה היהודים מנו כ-3000 נפש. היא למדה שנים אחדות בבית הספר היהודי המקומי, הייתה לתופרת והתפרנסה ממלאכתה עד שהיגרה למקסיקו ב-1935. את לימודי העממי והתיכון סיימה חוה בבית הספר "די ייִדישע שול אין מעקסיקע" שבו התנהלו הלימודים בשלוש שפות: המקצועות הכלליים בספרדית, והמקצועות היהודיים (לשון עברית, תנ"ך, ספרות, היסטוריה ועוד) ביידיש. בשנות התבגרותה הייתה חברה בתנועת "השומר הצעיר" וקיבלה שיעורים פרטיים לחיזוק ידיעותיה בעברית.

עם סיום לימודי התיכון נשלחה על ידי בית הספר שלה לשנת לימודים בירושלים ב"בית המדרש למורי הגולה ע"ש חיים גרינברג" של המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה של הסוכנות היהודית, על מנת לשוב לבית ספרה וללמד בו. לאחר שנתיים של הוראה בבית הספר העממי והתיכון, שבמהלכן למדה פדגוגיה ב-Universidad Nacional Autónoma de México, עלתה ארצה בשנת 1957, והתחילה ללמוד באוניברסיטה העברית בחוג לחינוך יסודי ובחוג לספרות עברית. בעקבות סגירת החוג לחינוך יסודי השלימה את לימודיה למורה מוסמכת בכיתות ז-ח בסמינר למורים ע"ש דוד ילין. ב-1960 חזרה לאוניברסיטה העברית והתחילה ללמוד בחוג ליידיש אצל דב סדן , חנא שמרוק ושמואל ורסס זיכרונם לברכה, ובחוג להיסטוריה של עם ישראל, שם היו מוריה העיקריים שמואל אטינגר, ח"ה בן-ששון וישראל היילפרין, מנוחתם עדן. במסגרת חוגים אלה סיימה את לימודי הב"א והמ"א. עבודתה הסמינריונית למ"א על "מאָניש", פואמת הביכורים ביידיש של י"ל פרץ, הייתה למאמרה הראשון. הוא שפורסם ב"די גאָלדענע קייט" (בעריכת אברהם סוצקבר) ובו ניתוח משווה של ארבעה נוסחי הפואמה, המלמד על עמדתו המשתנה של המחבר כלפי יידיש ויכולות הביטוי שלה, מדחייה נמרצת לאימוצה כלשון כתיבה עיקרית.

את עבודת הדוקטור ["כתב היד הדו-לשוני 'ספר מסה ומריבה' לר' אלכסנדר בר' יצחק (1627)], שכתבה בהדרכתו של חנא שמרוק ז"ל, הקדישה לתופעת הדו-לשוניות בתרבות אשכנז בעת החדשה המוקדמת תוך התמקדות בחיבור אחד, שנשתמר בכתב יד בספריית בודליאנה באוקספורד. החיבור – ויכוח מסועף ורב פנים ועניינים בין איש עשיר ואיש עני, כתוב בחרוזים בנוסחים מקבילים בעברית וביידיש ועומד על אלפי שורות חורזות בכל לשון. זו היצירה הדו-לשונית המקיפה ביותר מתוך כ-40 יצירות המעמידות גם הן נוסחים מקבילים בעברית וביידיש שהגיעו לידינו וביניהן שירי ויכוח נוספים, שירים לשבת, לחג ולמועד, שירי חתונה, שירי מוסר, שירים "היסטוריים" ועוד. מחבר ספר מסה ומריבה סיים את כתיבתו ב-1627 וחיבורו הופיע לראשונה בדפוס בההדרתה של ח"ט, שהמשיכה להקדיש ממחקריה לטיבו וגילוייו של הקיום יחדיו של שתי הלשונות בחייה של החברה האשכנזית, בתרבותה וביצירתה הספרותית.

חלק ניכר ממחקרה הקדישה ח"ט לבחינת תפקידה של לשון יידיש כמתווכת בין המקורות העבריים ובין הקהל הרחב שאינו שולט בלשונם, ובראש וראשונה לתרומתה בהפצת ידיעת המקרא, הפרשנות והמדרש, המוצאת ביטוי לא רק בלימוד החומש ב'חדר', אלא במגוון עשיר של יצירות: תרגומים מסוגים שונים – חלקיים או מלאים, בפרוזה או בחרוזים, מילוליים וצמודים לטקסט או מורחבים בעזרת מקורות פרשניים ומדרשיים; ספרי עזר למיניהם (גלוסרים, מילונים, ספרי דקדוק, קונקורדנציות); שירה אפית המעמידה, במיזוג מאלף ומקורי של תכנים וצורות מבית ומחוץ, את תכני המקרא על יריעה סיפורית רחבה ומרתקת ובצורות שיריות מושכות לב; ופרוזה דרשנית המגיעה לשיאה בספר 'צאינה וראינה' – הספר הפופולרי ביותר ביידיש בכל הזמנים.

ביחידה "בין קודש לחול, חינוך והשכלה במזרח-אירופה" של קורס האוניברסיטה הפתוחה "פולין: פרקים בתולדות יהודי מזרח-אירופה ותרבותם" דנה ח"ט בחינוכו והשכלתו של הציבור הרחב, של הנשים והילדים ושל הגברים שאינם מגיעים ללימוד בישיבה. היא בוחנת את החינוך הבלתי פורמלי שנקנה במסגרת הבית, המשפחה והקהילה, את הלימוד הפורמלי של הבנים במסגרת ה'חדר' ואת חינוך הבנות על מסגרותיו. בין היתר נידונים כאן תפקידיה של יידיש לעומת עברית בחינוך בכללותו, המגמה הדידקטית של ספרות יידיש בכלל, והקורפוס הספרותי המסועף שהועמד ביידיש לצורך הרחבת דעתו, הדרכתו המוסרית והנאתו האסתטית של "עמך".

חטיבה אחרת של מחקרה הקדישה ח"ט לסוגת השירים ה"היסטוריים" ביידיש, שנועדו להפיץ מידע על אירועים אקטואליים מיד בתום התרחשותם, ותפקידם כתפקיד העיתון בימינו. עבודותיה מציגות את הסוגה בכללותה, על מאפייניה והתפתחותה. שירים אחדים נבחנים מצד תוכנם וצורתם, מקורות הידע של מחבריהם, אמינותם ההיסטורית, ודרכיהם בהעמדת הדיווח האקטואלי.

בספר  Yiddish in Italia. Manuscripts and Printed Booksהעמידה ח"ט, יחד עם אריקה טים וקלאודיה רוזנצווייג, את פירות הנסיון הראשון לרשום במרוכז את כל מה שנכתב או נדפס ביידיש בערי צפון איטליה בשנים 1450–1610 – הפרק המפואר ביותר בתולדות ספרות יידיש בעת החדשה המוקדמת – במטרה להעמיד דברים על דיוקם, לעדכן את המידע ולעודד את המחקר.

מחקר ממושך הקדישה לספר הזיכרונות שכתבה ביידיש גליקל בת לייב (הידועה יותר כגליקל האַמֶל). המחברת, שנולדה בהמבורג ב-1645, התחילה לכתוב את זיכרונותיה בעקבות מות בעלה, אבי ארבעה-עשר ילדיה, והמשיכה לרשום את קורותיה ולסקור את הנעשה בסביבתה עוד שנים רבות לאחר מכן. בספרה, שהועידה לילדיה, ארגה יחדיו את האישי, המשפחתי והציבורי, הוסיפה סיפורים ואגדות, ונתנה ביטוי לא רק להרהוריה ולרגשותיה, אלא גם למערכת הדעות והאמונות שלה. כך העמידה לנו מסמך היסטורי מיוחד במינו המתאר, הן את קורותיה של אישה עברייה בת המאה ה-17, הן את דמותה והוויית חייה של החברה שבה צמחה ופעלה. המהדורה הביקורתית של ספר הזכרונות כוללת, בנוסף למבוא ואלפי ביאורים לשוניים, היסטוריים, ספרותיים ואחרים, גם תרגום החיבור לעברית, והיא זיכתה את ח"ט בפרס ביאליק לחכמת ישראל בשנת 2006. למחקריה הנוספים על גליקל מצטרפות עבודות העוסקות בנשים אחרות, ביניהן משוררות וכותבות מכתבים, תוך התחקות אחר גידולן, חינוכן, מקורות הידע שלהן ודרכי רכישתו והפנמתו.

בין מחקריה מוצאים מקום גם עיונים בספרות יידיש של המאות ה-19 וה-20, העוסקים בעיקר בהשראה ששאבו יוצרים אחדים (כגון הרץ הומברג, יצחק בשביס-זינגר, אברהם סוצקבר) מספרות יידיש הישנה.

זה קרוב לחמישים שנה עוסקת חוה טורניאסנקי בהוראה ובמחקר בתולדות לשון יידיש וספרותה ובתרבותם של יהודי אשכנז על פזורותיהם. מחקריה ופרסומיה מוקדשים ליצירה ביידיש מניצניה הראשונים במאה ה-13 ועד לספרות יידיש המודרנית של המאה ה-20. לשורה של יצירות –ארוכות או קצרות – העמידה מהדורות ביקורתיות מפורטות. במשך כל שנות פעילותה האקדמית עד לפרישתה ב-2005 היה החוג ליידיש באוניברסיטה העברית מקום עבודתה הקבוע – אם כי לפרקים חקרה, לימדה או הרצתה במוסדות אחרים – ושנים רבות שימשה כראש חוג והדריכה תלמידי מחקר. הייתה חברת המערכת של הסדרה "ייִדישע ליטעראַטור" (תשמ"ד–תשנ"ו) שהעמידה מהדורות, ראשונות או חדשות, של יצירות נבחרות מספרות יידיש המודרנית בליווי הקדמות וגלוסרים בעברית ובאנגלית. שימשה חברת מערכת 'תרביץ, רבעון למדעי היהדות' (תשנ"ז-תשס"א, תשע"ב) וכיהנה כיו"ר הוועדה ל"יידיש – שפה ותרבות", תוכנית לימודים לחטיבה העליונה בבית הספר הכללי והדתי" מטעם האגף לתכנון ולפיתוח תכניות לימודים של משרד החינוך. בשנת 2007 נבחרה כחברת  האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. היא אלמנתו של אורי טורניאנסקי ז"ל, אם לשלושה וסבתא לחמישה. היא ממשיכה לחקור, ללמד ולהרצות במסגרות שונות.