ביקור בית עם הסופר דוד יאיר: מפגשי גורל / תקופה מכרעת בחיי העם היהודי

דוד יאיר 'איש ירושלים', מביא בספר 'מפגשי גורל', הרומן השני שלו, סיפור עלילתי רומנטי, המקיף ועוטף תקופה מכרעת בחיי העם היהודי: מגולת אירופה, עד לחג העשור למדינה.  סיפור של בני דור השואה והתקומה אשר גורלותיהם נפגשים בצמתים החשובים והמכריעים של העם היהודי במאה העשרים. המחבר מוביל את גיבוריו בעיר פראג, אל אושוויץ, ומתאר את הזוועות שהיו מנת חלקה של אם צעירה שעקבות בתה ובעלה אבדו לה. הוא מספר על ההעפלה ארצה ואל קיבוץ צעיר שהם השלב הבא בחיי גיבורי הספר, וההשתקעות בירושלים העומדת במערכה על קיומה.

דוד יאיר, יליד אירן, גדל בשכונת מוסררה בירושלים עם עוד עשרה אחים. אומץ בילדותו בקיבוץ מצובה ע"י משפחה שורדת מהונגריה, אצלם גם למד את השפה ההונגרית. בהמשך, עבר לקיבוץ משמרות ואומץ ע"י משפחת אריאל, "הבן והזמר מאיר אריאל ז"ל היה לי לאח".  לחם במלחמת ששת הימים בקרבות על ירושלים, במסגרת חטיבת הראל. עוסק כקבלן בניין בירושלים מזה 55 שנים. הוא מספר כי "ירושלים בשבילי – בית ומשפחה, עובד ובונה בה, לחמתי למענה וכתבתי 2 ספרים אודותיה, שירים בנושא ירושלים גורמים לי לבכות".

 

שם: דוד יאיר

גיל: 72

סטטוס: נשוי +  4 ילדים 

מגורים: ירושלים

 

 

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספר מפגשי גורל, בהוצאת כרמלים, 2011 

מאין שאבת את ההשראה לכתיבת הספר? "הייתי בן חוץ בקיבוץ מצובה ושם אימצה אותי משפחה מהונגריה. שמעתי מהם על משפחתם שעברה את השואה וזה גרם לי להתעניין ולקרוא הרבה חומר על השואה".

כמה זמן ארכה כתיבת הספר?  "כתיבת הספר ארכה כחמש שנים, אך הוצאתו לאור לקחה 15 שנים. כי רציתי לפגוש את האישה שמנגלה ניתח ונכנסה להיריון. אני שמח שהצלחתי לפגוש אותה, כי כמו הרבה נשים היה קשה לפתוח את סגור ליבה".

כיצד התחלת לכתוב? מה היה הטריגר? "אחרי שכתבתי את ספרי הראשון על מלחמת ששת הימים ("למענך מסרו נפשם") אנשים רבים סברו ש'יש לי את זה', ואני מאוד רציתי לכתוב על הקרבות בתש"ח ובעיקר על הקרבות בלטרון. שמעתי הרצאה מאוד מעניינת מקצין חינוך ראשי כשהייתי בקורס מ"כים בגדנ"ע על קרבות לטרון ובכלל, כל ההיסטוריה החדשה של ירושלים".

האם חלק מהסיטואציות בספר קשורות להתרחשויות במציאות שלך? "לספר אין קשר למציאות שלי חוץ מהעובדה שאומצתי בקיבוץ".  

האם הספר הוא רק לקריאה והנאה או שיש מסרים שאתה רוצה להעביר בספר (באמצעות הסיפור)? "הספר לקריאה ולידיעת ההיסטוריה של עמנו משנת 1930. עיקר המסרים הם שמדינת ישראל לא צריכה להמשיך במלחמות נגד עמם, כי האויב שלנו היום יכול להיות ידיד שלנו מחר, כמו שקרה עם האנגלים ואפילו עם הגרמנים".

ספר על הספר שכתבת: "הספר מתחיל בפגישה בין רופאה ישראלית לבין תייר אנגלי ביום העצמאות ה- 10 בירושלים כשברקע מצעד צה"ל, למחרת. השניים התאהבו לאלתר, ובסוף הערב, היא מספרת לו את קורותיה אשר התחילו בתמונה משפחתית עם שכנים ובתוכה יש ילד וילדה צמודים. התייר סיפר לה שהוא לחם כחייל אנגלי בבורמה ונפצע בראש ולא זוכר את עברו. היא סיפרה לו שהמשפחות השכנות היהודיות נפרדו וכן הילד והילדה שהיו מאוד קשורים זה לזו.

כשהמשפחה של הילד עוזבת את צ'כיה לכיוון מערב ואילו משפחתה נשארת בצ'כיה, לא לוקח זמן והמשפחה מתפצלת. הבן הגיע לארץ ישראל, הילדה נמסרה למשפחה חברה שהיו צ'כים לא יהודים עד שיחזרו ממחנות העבודה לקחת אותה חזרה. הבעל בורח, לפני שמגיעים הגרמנים והאישה נתפסת לבד ומועברת למחנה אושוויץ. היות והיא הייתה אחות מוסמכת בחדרי ניתוח, מנגלה השאיר אותה בחיים והיא אף סייעה לו בניסיונותיו האכזריים הרבים לנתח נשים רבות עם ניתוחים, כגון: העברת רחם מאישה לאישה וזאת אחרי, שהרג מאות נשים בניתוחים ללא הרדמה ועוד. כנראה שניתוח אחד הצליח לאישה אחת (היא זו שחיפשתי ומצאתי). הוא שרטט וציין את ניתוחיו כדי להוכיח את הצלחתו. הוא הצליח לברוח מאושוויץ בטרם הגיעו הרוסים. בדרך הייתה הפגזה והשיירה לא יכולה הייתה להמשיך. מנגלה שחרר את האישה, הרג נהג פולני שהסיע אותו ולקח את תעודת הזהות שלו.

האישה חזרה ארצה באנייה אחרי שפגשה באקראי את בנה בתוך ביתה והוא כיוון אותה לאנייה זו. כשהייתה בקרבת ביתה, נודע לה שבתה נהרגה כשדקרה קצין גרמני בעת שניסה לאנוס אותה. באנייה, באקראי, היא פוגשת את בתה וכך מתברר לה שהיא הצליחה לברוח מהחיילים הגרמניים שרדפו אחריה ולהסתתר בעליית גג עם עוד יהודים. החיילים טעו והרגו ילדה אחרת שחשבו שזו היא שדקרה את חברם הקצין.  כמו כן מספרת הילדה לאמה שפגשה בדרכה פצוע יהודי שנלחם בגרמנים ומת מפצעיו והסתבר שזה היה אביה.

לארץ הגיעו יחדיו, היא ואמה. כמו אמה, למדה ועבדה כאחות בבית חולים ושם הצילה חייל אנגלי מאנשי האצ"ל שדקרו אותו והתאהבה בו והוא בה. החייל האנגלי נאלץ לחזור ולהילחם במלחמת השחרור והחליט להצטרף לכוחות צה"ל. בקרבות לטרון הוא לא חזר ומשמועות ידעה כי נהרג מפגז, ומאז היא לא הייתה יכולה להתאהב באף אחד.

לימים, פגשה כאמור את התייר האנגלי בערב יום העצמאות והאהבה בינה לבינו מקבלת תנופה ואף שקלו להתמסד. הזמינו את אמו לארץ כדי שתכיר את הכלה המיועדת, אך לפני שאמו מגיעה – הוא נפצע קשה בתאונת דרכים ונפגע בראשו. אמו מגיעה לבית החולים לבקר אותו, לוקח לו זמן להחלים ולהתאושש וכך הוא מתחיל וקורא "רוזי רוזי" – זה היה שמה של שוש לפני שעברתה את שמה – במלחמת השחרור, שוש דרשה ממנו בעת שסיפרה לו את סיפור חייה לא לקרוא לה בשם ילדותה רוז. שוש לא הבינה למי הוא קורא ואימו הסבירה לה שפעם בנה היה בארץ והתאהב באחות שקראו לה רוז. היא גם סיפרה לה שהוא כבר נפצע מאוד קשה בעבר כשנלחם במלחמת השחרור, אך הם סיפרו לו שהוא נפצע בבורמה ולא בארץ כי לא רצו שיגיע לארץ. בכל אופן, הוא החלים והאימהות נפגשו וגילו שהן בעצם מכירות, הן היו שכנות וחברות מצ'כיה וכי הוא ה"ילד" שנפרד מחברתו הטובה רוז".

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "כן, אני כותב רומן שני, ועתה אני בעיצומה של כתיבת הספר בשם: 'ראש למורדים', שתוכנו: סיפור אודות בחור שחי בחברה 'נחותה' ומתאהב בבחורה מהחברה הגבוהה. אביה של הבחורה לא קיבל אותו ואף התנגד לקשר שלו עמה. במדינה פרצה התקוממות שהובילה למלחמה. הוא עמד בראש ההתקוממות והצליח. בהצלחתו גרם לכך שהורי אהובתו יקבלו אותו בזרועות פתוחות לחיק משפחתם.

דוד יאיר – ספרים

למענך מסרו נפשם, הוצאת אלדד, 1987

הצפרדע המעופפת, סדרה בת 5 ספרים לילדים, הוצאת כרמית

מפגשי גורל, הוצ' כרמלים, 2011

 

מתוך הפרק 1 / מפגשי גורל

ירושלים, ערב חג העשור

 

יום הזיכרון, ערב יום העצמאות העשירי למדינת ישראל. הרדיו השמיע שירים מתוקים, עצובים וכואבים, עמוסים זיכרונות וגעגועים צובטי לב על אלה שנפלו, או חברים שמקום קבורתם לא נודע.

תלמידי בתי הספר נשאו זֵרים יפים של פרחים במגוון צבעים, להניחם על מצבות השיש והאבן. הזֵרים הונחו, בשם הממשלה ואזרחים רבים, הורים שכולים, בנות ובנים יתומים, אלמנות וחברות שאהוביהן נפלו בקרבות.

הכול מוחים דמעות לשמע הקדיש, שמשמיע החזן הצבאי. הפצעים טרם הגלידו. פצעים וכאבים שבים ונפתחים.

בצוהרי היום מתפזרים אלפי חיילים ברחובות עיר הבירה ירושלים. עשרות מתגודדים ליד קיוסקים, מרווים צימאונם. מול החיילים, מעבר לכביש, עומדות נערות, תלמידות תיכון בוגרות, ומביטות בהם בהערצה ובערגה.

"היי, שחרחורת, רוצה מיץ קר?" מזמין אחד החיילים נערה נאה, שהביטה בו בעיניים גדולות. בתוך שעה קלה כבר מעורבים החיילים המצוחצחים והנערות אלה באלה, טווים חוטי היכרות ראשונים, מלוּוים בפרצי צחוק ובהלצה שנונה. חיילים אלה למדו זה עתה על קרבות מלחמת השחרור, ובעיקר על קרב לטרון. לעתים, היה קשה להזכיר את לטרון, שמאות בחורים שילמו בחייהם כדי לכבוש אותה – בלי הצלחה. כאשר הוכרזה הפסקת האש לאחר מלחמת העצמאות נשארה לטרון בידי הערבים. לטרון הותירה פצע פתוח בלב האומה, ובלבבות רבים אשר יקיריהם נפלו בגבעות.

נעדרים שלא נמצאה עדיין תשובה למקום נפילתם – נותרו כתעלומות.

שרה זוכרת את המצור, את הדרכים המנותקות. אין יוצא ואין בא, הרעב והצמא כבדים. התחמושת אוזלת, דלק אין, וכאשר גברו הרעב והצמא – פרצו שיירות העירה, הלגיון הערבי הפגיז ביום ובלילה את בתי האזרחים. כמה זמן אפשר להחזיק בעיר?

הגברים והנערות נותרו בעמדות תוך כדי הקרב. יום יום נפגעו רבים מהם. יום יום עומדים ילדים ונשים, סירים למים בידיהם, כדי להביא מים הביתה, וכך גם מצרכים חיוניים אחרים, וגם הם נפגעו.

אם לא תיפתח לאלתר הדרך לבירה עלולה העיר ליפול בידי הערבים. ואולי כך יהיה גורלה של המדינה כולה.

הנה כל ירושלים מאזינה בלב רוגש על דבר הקרב לכיבוש לטרון, שנועד לפרוץ דרך לבירה, ולהציל את יושביה.

שרה ושוש זוכרות היטב את הקרב הנורא, באותו יום קיץ לוהט.

החיילים והצעירות נפרדים, אלה למחנה הארעי שלהם, ואלה לבתי הוריהן, תוך הבטחה לשוב ולהיפגש בערב, במעגלי ההורה במרכז העיר.

אחד החיילים קרא לעבר הבנות: "אל תשכחי לקשור מטפחת כחולה לכף ידך, כדי שלא תאבדי לנו בתוך הקהל החוגג!"

כולם צחקו בהתלהבות.

לעת ערב פצחו הרמקולים ברחוב קינג ג'ורג', ליד המוסדות הלאומיים, בשירי החג האהובים, וחדרו בעוצמה רבה כל חלון ובית. מעגלים הסתדרו כהרף עין, חבורות שבאו לחגוג ביחד, ויחידים שבאו לבד, נתנו יד זה לזה, כרכו זרועות סביב כתפיים לא מוכרות, ורקעו לקצב המנגינה.

רוח ירושלמית מתוקה מלטפת את פני החוגגים המתאספים אט אט, ומבדרת את שערן הארוך של הבנות, ואת בלוריתם של הבנים. ילדי גן מחזיקים ביד אחת את יד אבא או אמא, ובידם השנייה – דגלונים.

נערים מחזיקים פטישי פלסטיק, וכך גם מספר קטן של מבוגרים. כולם מכים בקדקודי החוגגים, והבחורים מנסים לפתח פלירטים עם הבנות.

אך כל החגיגה הזו השתהתה, לפי שעה, עד שתישמע הצפירה, הבאה להבדיל בין עצב וצער, לשמחה ותקווה.

פתאום קרעו שאגות סירנות את האוויר. יללו דקה ארוכה, והסתיימו בשריקות חדות. מייד נשמעו פיצוצים דחופים בזה אחר זה, ופרחי אש מרהיבים, בצבעים שונים נפקחו בשמים, וצנחו ארצה ברבבות גיצים. 'זיקוקים, זיקוקים!' הריע הקהל שגדש את הרחובות והאתרים השונים.

ליד נר נשמה דולק ישבה שרה במטבח דירתה, קשובה כל כולה לקולות העולים מחדר בתה, שוש, בתהּ, אשר שרה התעקשה לקרוא לה בשם ילדותה, רוזי. היא, בתה שנצלה בנס מן השרפה הגדולה, מן השואה, מסתגרת בחדרה ומסרבת לראות פני איש.

היא מתאבלת על מות חברהּ, אשר נקרא בפי המשפחה חתן. מונעת מעצמה חלק משמחת החג. הערב הבטיחה, כמו בכל ליל העצמאות, לצאת ולרקוד לבדה, וביקשה מאמה להודיע לכל החברים המתקשרים אליה, שאינה מוכנה לראות פני איש.

שרה מהרהרת בתקופה ההיא, ואנחה כבדה פרצה מלבה. הילדה… לבד…

מה יהיה בסופו של דבר? עשר שנים חלפו מאותו יום נורא ונמהר, אשר בו הוכרז ג'ון כנעדר… נעלם הבחור בלי להשאיר סימן, לא גופה, לא חלקי לבוש לא תעודה, לא מכתב, שום כלום. איפה לא חיפשו אותו! חיפשו אותו בבתי חולים, חיפשו אותו בחדרי מתים. אולי נפל בשבי… פנו לצלב האדום – אך איש לא ראה, איש לא ידע, נעלם ואיננו.

שרה לחצה על השלטונות להוסיף ולחפש אותו, אך ללא הועיל.

נערים אלה שרדו מן השואה וממחנות הריכוז ומשרפות, מן האוניות הרעועות בהן חתרו במים סוערים, אל המקום היחידי שרוצה בהם – מדינת ישראל, אשר זה עתה קמה.

מי שנתפס בדרכו לארץ גורש בכוח לקפריסין. וכאשר יצאו הבריטים מהארץ, מיהרו הצעירים הללו להגיע אליה, כדי לקחת חלק בקרבות. רבים מהם נפלו בקרב, בו ביום, לפני שראו דבר מן המולדת שאליה נכספו, לפני שלמדו את שפתה, לפני שמישהו ידע מה שמם. הם נקברו בקברי אחים.

האם ג'ון נהרג בקרב ונקבר כאחד מהם?

אילו היה לשוש קבר לבכות עליו, ייתכן שהייתה מתאבלת ומוצאת כוחות להתחיל מחדש.

אבל, השנים חולפות. עשר שנים…

שרה מתעשתת, קמה ממושבה, ניגשת על קצה האצבעות לעבר דלת חדרה של בתה שוש. שרה נקשה קלות על הדלת. שוש הבטיחה לה שבלילה תצא, סוף סוף, לרקוד ברחוב, ולשמוח עם כל העם. עת לכל דבר, עת להתאבל ועת לשמוח – עודדה האם הדואבת את עצמה. היא פתחה את הדלת קלות, ונכנסה.

שוש עמדה מול הראי, לבושה שמלה לבנה מבד קל ושקוף, זרועה אשכולות פרחים כחולים זעירים המעמיקים את צבעם הכחול.

עיניה הגדולות מלאות הבעה. שערה הזהוב מפוזר היום על גבה. קווצת שיער אחת נפלה על פניה, וממנה נראתה לחיהּ החמודה.

"אמא?"

"כן, בת…" שרה נושקת נשיקה מרפרפת על האפּוֹן המתוק ועל שפתיה האדומות של בתה, שלא נמשחו סומק, נושמת את הניחוח הרענן והטרי האופף אותה. היא מציינת בגאווה:

"איזה עור צח, ממש חלב ושושנים, שושנים כשמך, רוזה חמודה שלי!"

"היי, אמא, שכחת? שושנה… אמא, שוש!"

"שושי שלי, דרך אגב, אבנר צלצל…" אמרה שרה בהיסוס מה.

"כן!?" – התפרצה הילדה – "ומה רצה?"

עונה האם בנימת אשמה:

"רצה להזמין אותך לצאת אתו הערב לריקודים…"

"ומה אמרת לו? שוב את משדכת לי חתנים, ואני אמרתי, לך ולכל חברי, שהלילה אני רוצה להיות לבד… וגם אבנר יודע… אמר משהו?"

"הביא פרחים. לך שושנים, ולי ציפורנים, ריחם ממלא את הבית. להכניס אותם לחדרך?"

לא, אמא, שיישארו שם… מה אמרת לו?"

"אמרתי… שאינך בבית, כמו שביקשת לומר לכל מי שישאל אודותייך."

"תודה, מאמי." הסתובבה שוש מן הראי, לפתה את ראש אמה ונשקה לה.

"הוא התעניין בתוכניות שלך הערב…" הוסיפה שרה, "ו… התעקש לשוב מאוחר יותר, אולי תרצי ללכת אתו לקומזיץ."

"אמא! הרי אמרתי לך, שאני רוצה להיות לבד הלילה. ביקשתי ממך! אני לא רוצה לראות הלילה אף לא אחד מחברי, ובוודאי לא את אבנר. מה את עושה לי, מעודדת אותו? הפרחים ובקבוקי הבושם שהוא מפזר סביבי כבר יוצאים מן האף!"

שרה ליטפה את שערה של בתה. "הוא בחור טוב, רוזי, אה… כלומר שוש. הוא אוהב אותך…" מחתה שרה והיא על סף דמעות. מה יהיה הסוף, חשבה, עשר שנים… עשר שנים תמימות.

שוש סיימה את לימודי הרפואה, זכתה בתואר, קיבלה הסמכה כרופאה פנימית. כמעט כל חבריה שסיימו יחד איתה את חוק לימודיהם וחיזרו אחריה בעקשנות, נואשו לזכות באהבתה. הם נישאו, הקימו בית והביאו ילדים לעולם. והיא? מקרה אבוד, שמעה שרה את הבחורים אומרים זה לזה, אחדים

בצער ואחרים בכאב. אך לא כולם ויתרו. חברים מימי האוניברסיטה, וביניהם אבנר, לא הרימו ידיים. הם המשיכו להסתובב סביבה, בתקווה שקרוב היום בו תחליט לפתוח דף חדש בחייה, וכאשר זה יקרה רוצים הם להיות בסביבה. אולי מי מהם יזכה באהבתה. דעתם ממש נטרפת למחשבה שאישה נחשקת זו אינה קושרת קשר אינטימי עם איש.

לכאורה, אין להכיר בכך כי אישה חביבה וידידותית, עליזה ומשתובבת זו, לבה שבור. מכיוון שאינה נקשרת לאיש מהם, ומעניקה יחס שווה לכל אחד מהם – אין הם מקנאים זה בזה. מפעם לפעם היא יוצאת עם אחד מהם, להצגת תיאטרון או לקונצרט, ואפילו לערב ריקודים… עד כאן! בסופו של הלילה היא נפרדת מן הידיד התורן בפתח ביתה, בנשיקה קלילה, וממהרת להיכנס ולנעול הדלת. כמה חבל, מתייפחת שרה, יפהפייה כזאת, חמודה, חכמה, מוצאת חן בעיני אלוהים ואדם– והיא נוהגת כאלמנה… 

החברים היו שותפים לתסכול, והמשיכו להסתודד סביבה בנאמנות. שוש מגניבה מבט לעבר אמה. ניכר בה שנפגעה מן הטון הכעוס והפסקני שבו בתה

דחתה את מעורבותה בחייה – והיא מבקשת לפייס אותה בחיבוק חם. הרי אמא רוצה רק בטובתי, בתוך לבי אני יודעת שהיא צודקת – נזפה בעצמה. מאז נעלם ג'ון אין לי נפש קרובה באמת בעולם, מלבדה ומלבד אחי הרחוק, שליח הסוכנות.

"אימא'לה," היא מתחננת בחן, "אל תנסי לשדך לי חתנים! את צודקת, אבנר בחור טוב, ידיד נאמן ואוהב אותי בכל לבו ונפשו, דווקא בגלל זה קשה לי לקבל את חיזוריו. אני יודעת שלעולם לא אוכל לאהוב אותו, לא אותו ואף לא אחד מן בחורים שמסתובבים סביבך בתקווה שבהשפעתך תצליח דרכם, ואני איענה להם. האמיני לי, אמא… בתוך לבי, כבר החלטתי להיפתח, להיעתר לגבר, אני חשה שקרוב היום שאפגוש באדם שלבי ירצה בו, וגם לבך! האמיני בי, ואנא, אל תלחצי עלי, ליל יום העצמאות הוא לילו של ג'ון שלי. מאז שנעלם אני מבלה לילה זה לבדי, חשה אותו בתוך לבי, לכן אני בלי חברים ובלי מחזרים. אני מקווה ומתפללת שליל העצמאות הזה יהיה ליל הבדידות האחרון שלי."

"אוי ילדתי היקרה, הלוואי, גם אני מתפללת… אנא ממך, אל תכעסי, כל מה שאמרתי הוא שאבנר בחור עדין, אוהב אותך באמת, ומוכן למסור נפשו למענך. אבל אם את לא רוצה בו… לא צריך, העולם מלא, בחורים טובים ונחמדים, אם רק תפתחי את לבך…"

שוש חשה בדמעות החונקות את גרונה של אמה.

"אמאל'ה… סליחה שכעסתי… לא עלייך אני כועסת. פשוט… המתנות שלו מעצבנות אותי, אני לא רוצה להיות חייבת לאיש!"

"בסדר יפהפייה שלי…" ובקשר למתנות – הביני, אני לא יכולה, להעליב אותו, לזרוק לו את גילוי החיבה שלו בפרצוף."

"פלא שהחברים שלי מאוהבים בך…"

שרה נוקטת נימת לצון. "את מקנאה כי בחורים צעירים מחזרים אחר אמך? בכל אופן, מן הפרחים שחברייך מביאים בכל ערב שבת יש לנו תמיד פרחים בבית! מן הבשמים שאבנר מביא, והיתר דוחפים לנו בשבילך – אפתח יום אחד חנות בשמים ואתפרנס מזה!" שוש שמחה לנימה המבודחת של אמה, והמשיכה בה: "אם כך, למה לנו להמתין?!" פרצה בצחוק. אבל במקום צחוק פרץ הכאב הפנימי של שרה, והיא פרצה בבכי.

שוש חיבקה את ראשה המתולתל, ששיבה זרקה בו, וניגבה באצבעותיה את דמעותיה. כן, גם היא מתחילה להזדקן, אמרה שוש בלבה, אני חייבת להשיב לה קצת נחת לאחר כל מה שהיא עברה בחייה. "אמאל'ה, האמיני," אמרה בלב נכמר, "יום אחד אפתיע אותך. אתאהב, אתחתן ונמלא את ביתך בנכדים… אבל, בבקשה, סבלנות. הנה התלבשתי יפה, נעלתי נעלי התעמלות, עכשיו אלך לי לרקוד ולהשתולל, כאילו אני עלמה בת 18… ארקוד ואשמח גם עם אנשים זרים, ואשכח כל צער, וכל אלה שיהיו בסביבתי יחושו את אושרי…"

"אולי תמצאי הלילה חתן," צחקה שרה מתוך דמעותיה.

"אולי…" צחקה שוש. אספה את שערה, אך לפתע הסירה את כל הסיכות ופיזרה את שערה שנית.

פתאום נשמע צלצול ארוך בדלת הכניסה. צלצול רציף, ללא הפסקה, הצלצול של אבנר.

שוש קרבה פיה לאוזני שרה ולחשה לה:

"אני לא בבית… הלכתי… אחזור מאוחר."

שרה הנהנה. על קצה האצבעות יצאה מחדרה של הבת, והגיפה את הדלת בזהירות רבה. היא פתחה את דלת הכניסה, שנפתחה בקושי, תוך צרימה.

אבנר עמד מול הדלת, גבוה, נאה, שערו הבלונדי בוהק כנגד המנורה הדלוקה מעל הדלת, מתוח לאחור, כל שערה במקומה. חולצתו מגוהצת מתוחה בתוך מכנסיו, שקמטי הגיהוץ שלהם ישרים וחדים.

"חג שמח גברת שרה, אני חש חובה לטפל בדלת החורקת שלכם. אבוא אחרי החג ואסדר. עכשיו באתי לקחת את שוש!"

לבה של שרה המה לו, אך בזכרה את יחסה של שוש השתדלה לדבר ביובש.

"צר לי, שוש יצאה כבר!" וכדי למנוע שאלות נוספות, הוסיפה: "שוש אמרה שהיא הודיעה לכל החברים שבלילה זה היא רוצה לצאת לבד. האם שכחה לומר לך?" 

"למען האמת לא שכחה. חשבתי…" אמר נבוך ומבויש, "האמנתי, שאולי היא

שינתה את דעתה בקשר לימי העצמאות. זו שנת העשור… בכל אופן אני שמח לברך גם אותך, גברת שרה היקרה, בחג שמח, חג שמח באמת, לשתיכן ולכל עם ישראל!"

"חג שמח גם לך, אבנר היקר," השיבה שרה בחום.

אבנר שיחק בידיו, נבוך ומסמיק הושיט לה חבילה זעירה עטופה בנייר מהודר, תחב אותה לידיה, והוסיף:

"בכל מקרה אבוא מחר בבוקר לקחת אותה לחזות במצעד, וכמובן לפיקניק אחר כך."

"אבנר היקר, נחמד מצידך שאתה רוצה לשמח אותנו. אבל מה זה? למה? לא צריך!"

אבנר התעלם מדבריה, לחץ את ידה ואיחל שוב חג שמח לשוש ולה, והלך, בתקווה שבשנה הבאה ישחק לו מזלו, ושוש כבר תהיה שלו. ואולי ישחק לו מזלו אפילו הערב הזה, והוא יפגוש בה באחד ממוקדי השמחה. ואולי מחר תהיה אתו בפיקניק באיזה חורשה. "ייתכן שיש לה תוכניות," אמרה שרה במבוכה, אך הוא כבר נופף לה לשלום, והתרחק לעבר ההמון ההומה בעליזות. שרה חזרה לחדרה של שוש.

"הלך?" שאלה שוש בלחש.

"הלך," ענתה שרה בקול, "מסר לך ד"ש. יבוא מחר."

"אם כך, גם אני יכולה ללכת." שרה קרבה אל בתה מאחור, יופייה של בתה מרחיב את לבה עד כאב. היא כרכה קווצת שער זהוב, גוללה אותה על אצבעה, נשקה לה, משכה את ראשה לאחור ונשקה על שתי עיניה.

"לכי, יקירה שלי, לכי ושמחי. אני ערה לזאת שציפיותיי מלחיצות אותך, אבל סלחי לי, אני אמך, ואת הבת היחידה שיש לי בעולם, וכואב לי שהבת המתוקה והנהדרת שלי חיה בלי אהבה!"

"אל תדאגי, אמא, אני יוצאת לחפש שידוך!" צחקה שוש.

"בהצלחה, יקירתי, בהצלחה, דוקטורית שלי. לכי לך ובלי בנעימים." שוש ואמה מתחבקות בחום. מתעלמות מן הלחלוחית שפשטה בעיניהן, ונפרדות. שרה מביטה בבתה המקפצת במדרגות, קלילה וחטובה, בנעלי התעמלות נוחות.

שמלתה החדשה תפוחת השרוולים, השמלה הצמודה שהבליטה את שדיה, התרחבה בכיווצים צפופים ממותניה ומתנפחת ומתנופפת עם כל תנועה ומשב רוח קל. היא עוקבת אחריה, עד שהיא נעלמת מעיניה, וחושבת: אלי הטוב, עשה שתשכח את ג'ון, עשה שתמצא אהבה חדשה ותהיה מאושרת.

עיניים רבות נצמדו אל שוש היפהפייה, אל גזרתה המושלמת, אל שער הזהב העוטף את כתפיה כצעיף.

שוש חשה בקסם שהיא מרעיפה סביבה. חיילים צעירים, הסבורים שהיא בת גילם, פותחים את המעגל ומזמינים אותה פנימה. היא נראית מהוססת ומהורהרת קמעה.

ג'וני, היא אומרת לעצמה, עשר שנים חיכיתי לך… עשר שנים, שמרתי לך אמונים. ג'וני איפה אתה?! הלילה אני רוצה לרקוד בשביל שנינו, עד כלות כוחותיי. הלילה, ג'ון, אנא, הנח לי. אם מת אתה – לכך אין סימן, ואם חי אתה – מדוע לא חזרת?

היא עמדה רגע, סקרה את המעגלים העליזים, מעגל בתוך מעגל, את התיירים מכל קצווי העולם שניצבו במדרגות ומחאו כפיים.

נערים מספר יצאו מהמעגל והניסו אותה פנימה.

בפשטות מלבבת הניחה את זרועותיה על כתפי הנערים מימין ומשמאל, גופה הדקיק נע ונד לפי קצב המנגינה, ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, וחוזר חלילה. רוח קלילה נשבה ופיזרה שערה לכל עבר. קצב הריקוד גבר והלך. עוד ועוד צעירים נכנסו לתוך המעגל, מנסים להיכנס בינה לבין שכניה, שהגנו על מקומם. הפולשים נאלצו להשתלב במקום אחר.

השיר הסתיים. חיילים רבים שעמדו לצעוד במצעד הצבאי ביום המחרת – הקיפו את היפהפייה כחולת העיניים, ופתחו בהורה סוערת סביבה. היא המשיכה לרקוד, בשובבות ובחן. כאשר הסתיים הריקוד מחאו לה כפיים הרוקדים, והקהל שסביבם.

שוש עמדה לרגע להינפש ולשאוף רוח, אך מצאה עצמה מוקפת מעריצים שקראו לה למעגל, שהחל לנוע מחדש. חם היה, ואגלי זיעה ניתרו ממצחה אל פניה. אצא מהמעגל, אמרה לעצמה ועזבה את בימת השמחה הזאת.

היא ירדה לעבר בימת השמחה בכיכר ציון. בדרך, ילדים הכו בפטישים על ראשה הזהוב, נערים שרקדו לצידה הלכו בעקבותיה והעירו הערות שונות.

שוש חייכה לכולם. בין כה וכה לא הצליחה לשמוע מה הם אומרים, בשל המהומה שמסביב.

בכיכר ציון הייתה המרפסת שמול הקולנוע מקושטת בבלונים, שרשרות נייר ודגלונים. משם בידרו את הקהל זמרים שונים. הזמרים במקום פתחו בשירה, והזמינו את החוגגים להצטרף למעגלים הרבים – אך בשל הצפיפות הרבה לא עלה בידה של שוש להגיע לשם.

חיילים אחדים שרקדו עמה לאחרונה ניסו לומר לה משהו, הם קראו לה לבוא למעגל. היא ידעה מה הם אומרים – אף כי קולם אבד בגלל רעש הרמקולים האדירים שהשמיעו שירים.

היא חייכה אליהם את חיוכה המתוק, וטפחה על אוזניה כאומרת: אני לא שומעת.

היא מחאה כפיים לרוקדים, התבוננה בהנאה בבלונים ובדגלונים הרבים שנמתחו מעמוד חשמל לעמוד חשמל, ובתמונת גיבורת הסרט, בגודל טבעי, בכניסה לקולנוע.

"ריקוד זוגות!" הכריז המנחה.

בטרם שמה לב כבר אחז חייל במותניה, הקפיץ אותה בפתאומיות מעבר לראשי הצופים ואל תוך רחבת הריקודים.

הוא התחיל להסתחרר עמה. נשימתה כבדה, ידיה הזיעו, שערה היפה נרטב גם הוא בזיעה, גם שמלתה כך, ונדבקה לשדיה העולים ויורדים לקצב הריקוד. אז הודיע המנחה על סיום הריקוד ועל הפסקה קלה.

החייל שרקד עמה לא זז מצִדה של שוש, והתנשף יחד עמה. הרמקולים שבו להשמיע נעימה חדשה של ריקוד.

"בואי," אמר החייל, ותפס שנית במותניה בתנועת בעלוּת.

"לא!" אמרה.

"את עייפה? אם כן בואי ניגש לגן!"

"לא, תודה!"

"מה קרה לך, את לא מוכנה לרקוד אתי?" השתומם.

"לא, לא מוכנה לרקוד אתך, ולא עם אף אחד אחר!" אמרה בהחלטיות.

"טוב, יפהפייה. רצונך כבודך. חג שמח לך!"

אמר, והלך לחפש את מזלו במקום אחר.

 

 

מפגשי גורל מאת דוד יאיר, הוצ' כרמלים, שנת 2011, 415 עמ'