שקרים, מותחן מאת ג'יימס סיגל / "זאב-זאב" – מי יאמין לו?

 

 

שקרים מאת ג'יימס סיגל:

שלוש

"כן. אבל מי פגע במי?"

"הוא נסע דרומה," אמר השריף, מצביע על האיש שכיסה את עיניו. "הוא נסע צפונה," נד בראשו על השרידים מעלי העשן. "המכונית המצפינה סטתה למסלול המכונית המדרימה. לפחות זה מה שאומר עד הראייה היחיד."

"מי זה?"

"הניצול היחיד."

"אני יכול לדבר אתו?"

"אני לא יודע. אתה יכול?"

"יכול להיות נחמד."

"תבלה."

ניגשתי לסייבל המעוכה; האיש הרים סוף-סוף את ראשו מבין ידיו. היתה לו ההבעה הזאת – שרואים בפניהם של אנשים שחמקו מהמוות. שקוללו בידע הנורא של שבריריות החיים המגוחכת. הוא הניע חלקים שונים של גופו בהילוך אטי הססני, כאילו הם עשויים מחרסינה עדינה ושבירה.

"היי. טום ואל מליטלטון ז'ורנל. אני יכול לדבר אתך לרגע?"

"אה?"

"אני מהעיתון. רק רציתי לשאול אותך כמה שאלות."

"עיתון?"

לא אמרתי דבר להפיג את ההבעה ההמומה שלו.

"נכון."

"לא באמת בא לי לדבר. אני… אתה יודע…"

כן, ידעתי. אבל במקצוע שלי יש עקרונות אחרים, שאולי היו אציליים פחות. לדוגמה, אחד מהם קובע שחובה להשיג את הכתבה. גם כשהכתבה היא אסון אישי מהסוג שמראים בחדשות בימים אלה. אתם יודעים על מה אני מדבר: רצח נשים, תינוקות נעדרים, בני ערובה ערופי ראש – יש הרבה מאלה.

זה די פשוט. גם כשלמישהו לא בא לדבר, חובה לגרום לו לרצות לדבר.

"אני מבין שהוא סטה לנתיב שלך," אמרתי.

הוא הנהן.

"ואז, אה… מה שמך, אדוני… לאט, כדי שלא אטעה באיות."

"קראנל, אדוארד קראנל. עם א' באמצע."

יצאתי לידי חובת השרבוט. תמיד זנחתי את הרשמקול לטובת התחושה הממשית יותר של כתיבת רשימות. אולי חשתי תיעוב אינסטינקטיבי כלפי נצחיות הרשמקול – אפילו בהתחלה, הרבה לפני שהרשיתי לעצמי חופש פעולה.

"תזכיר לי שוב מאיפה אתה, מר קראנל?" תרגיל ישן; תשאל שאלה כאילו כבר ענו לך.

"קליבלנד," אמר.

"זאת שבאוהיו?"

הוא הנהן.

"אתה רחוק מהבית."

"אני בעסקי המכירות. תרופות."

"מכונית שכורה, אני מנחש?"

הוא כרכם את פניו כאילו הרעיון רק עלה בדעתו; אולי הימר והחליט לוותר על אופציית הביטוח.

"אז הוא הגיע ישר מולך, פשוט סטה לנתיב שלך. זה מה שקרה?" החלק הזה של הכביש המהיר היה חף מכל פנייה – הוא ניחן בחדגוניות המתמשכת של קו ישר כסרגל.

קראנל הנהן.

"צפרתי בשנייה האחרונה. הוא לחץ על הבלמים… אני מניח שלא הצליח לסטות בחזרה." הוא הוריד את מבטו אל הכיוון הכללי של נעליו המכוסות באבק ונד בראשו לאטו. "אלוהים…"

"הם בדקו אותך, מר קראנל? אתה בסדר?"

הוא הנהן. "חגרתי חגורת בטיחות. הם אמרו שהיה לי מזל."

"כן."

סוונסון חיטט בשרידים. אפר שחור דק ריחף באוויר כמו יבחושים. האש כבתה מעצמה ברובה – נראה שהכבאית התיזה עליה קצף כיבוי.

"יש לך מושג למה הוא עשה את זה? למה הוא סטה לנתיב האחר? אולי הוא נרדם?"

קראנל נראה כמהרהר בשאלה לרגע, ואז נד בראשו לשלילה. "לא חושב. אני באמת לא יכול להגיד."

"טוב. תודה."

התרחקתי כמה צעדים וצילמתי כמה תמונות. מכונית שחורה, שמים סגולים, שריף לבן-חולצה וקקטוס ירוק. אילו ליטלטון ז'ורנל היה מתפרסם בצבע, התמונות באמת היו משהו מיוחד. עם זאת, שחור ולבן היה הולם יותר, ככל הנראה. כשראיתי אותן בעמוד הראשי של ליטלטון ז'ורנל ביום המחרת נראה שהן הצליחו ללכוד את הניגוד הנצחי שבין חיים למוות.

 

ארבע

 

הצטרפתי לליגת באולינג.

זה קרה די בטעות. "מוחמד עלי", מוסד הבאולינג של העיירה – בבעלות מתאגרף כושל במשקל בינוני בשם בי גֵ'י – היה גם הבר הטוב ביותר בה.

אני לא מתכוון שהיו בו רהיטים נחמדים ותפריט מעניין או שכוסיות פקדו אותו.  

אני מתכוון שהיו בו תאורה גרועה, מעט אנשים, והוא נזקק לחיטוי בקיטור. שרר בו ריח של נעלי באולינג משומשות.

כשרק הגעתי לליטלטון הייתי בהלך רוח של פושע נמלט. לא חיפשתי חברה; נמנעתי ממנה במתכוון. במשך זמן-מה, הצלחתי בכך לא רע ב"מוחמד עלי".

בי גֵ'י היה גם הברמן, ושלא כתדמית הכללית של ברמנים בעיירות קטנות, הוא לא התברך בסקרנות חדת אבחנה. הוא שאל אותי מה אני רוצה וציין את המחיר – שלוש מרגריטות, בלי מלח, עלו 14.95 דולר – אבל רק אחרי כמה ביקורים במקום יצאה מפיו מילה נוספת.

המילה – למעשה שתי מילים –  "איזה מהלך", נאמרה רק בכיוון הכללי שלי, תוצאה של הצלחתו של שחקן מרכז השדה סטיב פינלי בתפיסה אקרובטית של הכדור.

הייתי מסופק לחלוטין מהיעדר האינטראקציה החברתית. שתיתי את הבדידות כפי ששתיתי את הטקילה – בלגימות קטנות ומרות.

אחרי זמן-מה, החברה מצאה אותי.

אחד מבין שני סוכני הביטוח בעיירה – סם וייץ, שהועבר למקום מניו אינגלנד, ולו אישה הסובלת ממשקל עודף ומסוכרת סוג שלוש – החל לשתות בערך באותו זמן כמוני. בדרך כלל בשעות הערב המאוחרות, כשרוב האחרים היו בדרכם הביתה למשפחותיהם. לא אנחנו.

להבדיל מבי גֵ'י, סם ניחן בסקרנות. אולי בעסקי הביטוח מתרגלים לשאול המון שאלות אישיות. הוא קשר אתי שיחה והתעקש לשמר אותה, גם לנוכח התשובות החד-הברתיות שלי.

דבר הוביל לדבר.

מכיוון ששתינו במוסד באולינג, לילה אחד הוא ממש הציע שנשחק.

הייתי במרגריטה השלישית שלי וצפתי כבר במצב הנעים הזה שאני מכנה ערפל סגול, לכבודו של הנדריקס, אחד האלילים המוזיקליים שלי. אחרי הכול – אם תשתו מספיק אלכוהול, גם אתם תנשקו את השמים, לא?

כנראה מלמלתי בסדר.

השגתי תוצאה עלובה של 120 באותו לילה – וזה כשניפחו את שרוולי האוויר בשתי התעלות. במפתיע, די נהניתי לזרוק כדור כבד במסלול עץ ולפזר פינים לכול הכיוונים – לפחות כמה מהם. ראיתי בפינים השכובים מעין מטפורה לחיים: איך הועמדו בן-רגע, כמו מתגרים בכם להפיל אותם שוב. היה בזה לקח על תעוזה והתמדה שחשבתי שאולי יביא לי תועלת.

בסופו של דבר הצטרפו אלינו סת' בישוף, מחרחר המהומות של העיירה מטעם עצמו – לפחות בימיו בתיכון, כשנבחר כבעל הסיכויים הנמוכים ביותר להצליח, נבואה שהתבררה כמדויקת למדי משום שכיום הוא חי מדמי אבטלה ומעבודות מזדמנות.

בעל תחנת הדלק המקומית של אקסון – מארב ריסקין – השלים את הרביעייה.

אחרי זמן-מה הצטרפנו לליגה – ימי שלישי ב-20:00.

לילה אחד הופיע שריף סוונסון, שם לב שאני רושם את התוצאות ואמר לנשיא הליגה לבדוק אם הכרטיס נכון.

כשסת' שאל אותי מה העניין, אמרתי לו שנתקלתי בכמה בעיות אתיקה קטנות בעבודת העיתונות הקודמת שלי.

"טחנת את המזכירה שלך?" שאל בתקוות מה.

"משהו כזה."

 

הלילה שיחקנו מול קבוצה שהורכבה מהכירופרקט היחיד בליטלטון, אחד משני רופאי השיניים שלה, דוקטור ורואה חשבון. בלי צ'יף אינדיאני.

לקראת סוף הבירה השנייה, התחיל הדוקטור לדבר על הגופה מהמכונית.  

הם הביאו אליו את ההרוג בתאונה כדי שימלא את תעודת הפטירה. בליטלטון לא היה חוקר מקרי מוות, וזה הפך אותו לפתולוג בפועל.

"הוא היה שרוף טוב-טוב," אמר הדוקטור. "אני לא רואה הרבה קורבנות שריפה. לא כאלה."

"תודה שחלקת אתנו, דוק," אמר סת'.

"כמה מהאיברים הפנימיים שלו היו שלמים," המשיך הדוקטור ללא היסוס. "לא מראה יפה."

"אפשר לשנות את הנושא המזוין," אמר סת'. "אולי היתה איזו בחורה בת 18 שלקחה מנת יתר? אין לך כזאת?"

נראה שהרופא לא הבין את הבדיחה. כשהחל לתאר בפרוטרוט כיצד נראה כבד שרוף – כנראה כמו ממרח כבד בן ארבעה ימים – רכן אליו סת' ואמר:

"אני רוצה לשאול אותך משהו, דוק. זה נכון מה שאומרים על רופאים? שאתם נעשים, מה המילה… חסינים בפני כוס עירום אחרי כמה זמן? הוא לא עושה לכם שום דבר?"

סם, שהתכונן לזרוק את הכדור, עצר וחיכה שהדוקטור יענה. נדמה שהוא מעלה בדמיונו תמונות של ערוות עירומות מוצגות בתאוותנות להנאתו של הדוקטור. בבית היתה לו אישה במשקל מאה ושלושים קילוגרם, שהאביסה את עצמה בקסטות "יודלס" מלאות קצפת.

"זאת שאלה של בּוּר," אמר הדוקטור.

הכינוי בּוּר לא הזיז לסת'. "אז תגיד לא," אמר. 

 

שקרים מאת ג'יימס סיגל, תרגם מאנגלית: אורי שגיא, הוצאת עם עובד, שנת 2012, 429 עמודים