הבריחה מסוריה מאת יוסף צמח – מאחורי הקול הרדיופוני מסתתר סיפור בריחה אמיץ

הבריחה מסוריה מאת יוסף צמח

הספר 'הבריחה מסוריה' מאת יוסף צמח מתאר את סיפור קורותיה של קהילת יהודי קאמישלי בסוריה במאה העשרים. הוא מתאר את העינויים, את הצרות ואת הרדיפות שגרמו השלטונות הסורים ליהודי סוריה בכלל, וליהודי העיר קאמישלי בפרט, ובעקבותיהם – את ניסיונות הבריחה של היהודים. האירועים שפקדו את הקהילה שזורים בתהליכים, שעברו על מדינת ישראל מראשית ימיה ועד לאחר מלחמת יום כיפור.  

דברי ימי הקהילה הנשכחת דרך מתוארים דרך סיפורו האישי של יוסף צמח – סיפור על ילד הצופה בעין פקוחה על העינויים שהסב המשטר הסורי ליהודי הקהילה, וביניהם גם לבני משפחתו הקרובים ביותר. הילד גדל, ועל סף בגרותו החליט כהרף עין לברוח לבדו ממולדתו לארץ ישראל, בלי להודיע לאיש.

יוסף צמח, 63, נשוי, אב לארבעה וסב לנכדים, משמש ככתב לענייני כלכלה ורווחה בקול ישראל בערבית. נולד בעיר קאמישלי שבסוריה בשנת 1951, גדל ולמד בה עד 1971 ואז ברח לישראל וקבע את מקום מגוריו בירושלים. בעל תואר שני – לימודי המזרח התיכון, שפה וספרות ערבית.  מאחורי קולו העמוק והרדיופוני מסתתר סיפור בריחה אמיץ מסוריה. סיפור שעמיתיו לעבודה בקול ישראל, אנשי תקשורת ומאזינים מעולם לא ידעו. סיפורו נחשף לראשונה בספר שכתב.

יוסף צמח מספר כי הסיפור ופרטיו היו טמונים בתוכו כל הזמן, אך היסס להוציאו לאור. רק בעזרת בני המשפחה וחברים אזר אומץ והתחיל לכתוב. למעלה משנתיים תמימות לוקח להשלים את כתב היד. "במקצועי כעיתונאי אני תמיד כותב, בין אם כתבות בנושאים שונים או פרשנויות, וזה נתן לי דחיפה לכתוב את הספר. את הכתבות אני כותב במסגרת העבודה, אך את הספר כתבתי על פי רוב בערבים או בחופשות. כתבתי בעיקר כדי לתעד את חיי הקהילה היהודית בקמשלי שבצפון מזרח סוריה והצרות והעינויים שעברה תחת השלטון הסורי בעיר בה נולדתי וגדלתי עד גיל תשע עשרה שנה, ואז החלטתי לברוח ללבנון ומשם לישראל".

"אם אין לך תעודת זהות, גש למפקד התחנה ובקש ממנו היתר מעבר באמצעות תעודת סטודנט. באותו רגע ידעתי שצריך לפעול ולשחק אותה באופן טבעי בלי לעורר חשדות" (עמוד 241)

יוסף צמח מספר כי היהודים בסוריה חשבו כל העת איך להימלט על נפשם מהגיהינום הסורי. "במקרה שלי, היה שלב של ייאוש, נפתחה בפניי הזדמנות ורציתי לנצל אותה ויהי מה, כלומר לקחת סיכון כי במידה שניתפס נעבור עינויים קשים ומעצר לכמה שנים בכלא הסורי".

"בגדיי החגיגיים התמלאו בוץ. כל הזמן שבו רצתי ונפלתי וקמתי, רק חשבתי: מתי אראה את הכביש? והנה כאילו פקחו עיניי, פתאום ראיתי את הכביש המיוחל מלמעלה, מההר. נשמתי לרווחה וכל הפחד שהיה בי נמוג בבת אחת .." (עמוד 243)                     

יוסף מספר, כי "כמעט כולם בסוריה חשבו איך אפשר להבריח את הגבול הסורי לטורקיה או ללבנון ומשם לישראל. לא היה אפשר לחיות תחת ההגבלות והעינויים של המשטר הסורי.  לא אחת דמעות זלגו מעיניי כאשר כתבתי אודות הכליאה של אבא שלי והדוד שלי ואודות ההשפלות שעברו בכלא. בכתיבה על כך לא הייתה קלה עבורי. גם מעצר הבית אשר הטיל השלטון הסורי על כל בני הקהילה במלחמת ששת הימים למשך ששה חודשים היה קשה מנשוא" .

"כל ההסבר הזה שניתן בלי שיחשבו בכלל שהם מדברים עם יהודי. התחלתי לבצע מה שהנהג הסביר לי. בהתחלה הלכתי לכיוון ההר באופן רגיל כדי לא לעורר חשד, ובאותו הרגע לא חשבתי בכלל שאולי יש חיילים שיכולים לעצור אותי או אפילו לירות בי, לא כי אני יהודי אלא כי אולי אני מבריח שרוצה להתחמק מהמכס ולעקוף אותו" (עמוד 243).

יוסף מספר כי "בני הקהילה בקאמישלי סבלו בעיקר מיחס השלטון קרי המודיעין הצבאי כלפיהם, אולם היחסים עם המוסלמים והנוצרים היו טובים מאוד והתאפיינו בכבוד הדדי ויחסי מסחר משותפים.  בתור ילד בגיל שמונה שמחתי מאוד כאשר אבא הודיע לנו שהגיע צו מדמשק המאפשר ליהודים לצאת את סוריה באופן רשמי. כי כבר בתור ילדים התחלנו לחלום על ארץ הכוונה לישראל ולהיות חופשיים במדינת היהודים. ומאידך, כאשר כתבתי על העינויים שעבר אבא במרתפי המודיעין הסורי הדמעות היו זולגות מעיני כטפטופי מטר".

איך הרגשת כאשר החלטת ביום בהיר אחד לברוח מסוריה? "באותו ערב שקיבלתי את ההחלטה לא הצלחתי להירדם מרוב מחשבות כמו מה יהיה אם אתפס ומה יהיה עם משפחתי, אך למרות כל הדאגות אזרתי אומץ והחלטתי לבצע את ההחלטה ויהיה מה שיהיה".

מתוך הספר:

בשעה מאוחרת, באחד מלילות החורף הקשים בעיר קאמישלי, נשמעו דפיקות חזקות בדלת ביתנו. התעוררנו מופתעים, אימי לבשה חלוק, רצה במהירות לכיוון הדלת ושאלה:

"מי זה?" קולו של האיש שענה מעבר לדלת היה חזק:

"אנחנו מאל-מבאחת', תפתחי!" אימי נבהלה ובלית ברירה פתחה את הדלת. שני אנשים נדחפו פנימה ושאלו על דאוד, אחי. דאוד, שכבר התעורר יחד עם כולנו, הציג את עצמו, והאנשים ציוו עליו להתלוות אליהם למשרד החקירות. אבי הצטרף להמולה שעוררו שני אנשי אל-מבאחת', ושאל: "למה, מה הוא עשה?"

הם פטרו אותו באמירה כללית: "אתה כבר תדע בהמשך". דאוד התלבש והלך אתם.

אל-מבאחת' שכן בצד הצפוני של העיר, במרחק של כרבע שעה הליכה מביתנו.

"אתה דאוד שלום סאמח'?" שאלו את אחי.

"כן אדוני", הוא ענה. אחד הפקידים אשר דיבר בקול תקיף, אמר:

"קיבלנו מידע שאתה מתכוון לברוח לטורקיה, ומשם להגיע לישראל".

דאוד עשה את עצמו מופתע מעצם השאלה, וענה בביטחון:

"לא היה ולא נברא. משפחתי אמידה ולא חסר לי כאן כלום. המידע שקיבלתם אינו נכון". פקיד אחר הזהיר אותו:

"אנו עוקבים אחרי מי שחושדים בו שהוא מתכוון להבריח את הגבול. אם נגלה שאתה מנסה לברוח, אתה לא תהיה אותו אדם שהיית, וגם אביך ייענש בהתאם".

בזמן שדאוד נלקח נשארנו בבית ערים וחסרי אונים. שקט מתוח שרר בביתנו, ואף אחד לא העז לדבר עד שאימי אמרה בתסכול:

"כל הזמן אני אומרת לו שאנשי השלטונות עלולים להתנכל לאבא, ומזהירה אותו שלא ינסה לברוח כמו שעשו בחורים אחרים".

אבי הוסיף: "אני לא מבין למה הוא צריך את זה, אני לא מחסיר ממנו כלום, ועושה הכול כדי לא להרגיז אותו, למרות שהוא לא עובד".

שעתיים אחרי שהוא נלקח בהפתעה חזר דאוד הביתה, חיוור ומושפל מהצעקות ומהאיומים שחווה. נוסף על כך הוא חשש שאבא יגער בו, ולכן נראה גם מעט מבויש. כולנו חיבקנו אותו ושמחנו שחזר. אחרי שאלות קצרות על מה שעבר עליו במשרד החקירות, ניצלו אבי ואמי את ההזדמנות והזהירו אותו בפני כולנו שלא ינסה להבריח את הגבול לטורקיה. אבא ביקש מדאוד שיפסיק לשבת כל היום בבתי קפה ושישתלב בעבודה בחנות הבדים ששייכת לו, או בכל עבודה אחרת. אימא רצתה לעבוד על הצד הרגשי ואמרה:

"אתה בטח לא רוצה שיעצרו את אבא שלך ויכו אותו אם תנסה לברוח לטורקיה". דאוד, שהיה בן תשע עשרה, עבד במשך תקופה מסוימת במוסך חשמלאות רכב, ולא החזיק מעמד בעבודתו. מאז הוא חשב כל הזמן איך לחצות את הגבול לטורקיה, ומשם להגיע לישראל. הוא ניסה להסתיר מחשבות אלה, אך לא תמיד הצליח בכך. כאשר התעוררו החשדות כלפיו, הקפיד להפריכם ולספר לכולם שהדבר כלל לא עלה בדעתו.

היינו אחד עשר אחים ואחיות במשפחה. שתי האחיות הגדולות התחתנו, ולכן נשארנו תשעה בבית. עזיז, אחי הגדול, עבד עם אבא בחנות הבדים שבשוק, ואילו אחי דאוד לא הסכים להצטרף אליהם.בערך מאמצע שנות החמישים החלו בחורים צעירים מהקהילה, בני שמונה עשרה ואף פחות, להבריח את הגבול אל העיר הטורקית נציבין, הנמצאת בצפון-מזרח סוריה, סמוך לקאמישלי. מדיניות השלטונות הממונים על הקהילה, ובעיקר המדיניות של משרד אל-מבאחת', הייתה לעצור את אבות הבורחים או בני משפחה אחרים ולענות אותם במכות ובשיטות עינויים שונות כדי להרתיע את בני הקהילה המתכננים לברוח. ההבטחה של אחי שהוא לא מתכוון להבריח את הגבול לא עשתה רושם על הוריי, והם המשיכו לחשוש שלמרות הכול הוא אכן יברח.

לאחי היה חבר ילדות בשם רפול, שהיה גם קרוב משפחה, בנה של דודה סעידה. אימא, שחששה מאוד מבריחה של דאוד, ניסתה להשפיע גם על רפול כדי שלא יתפתו על ידי כל מיני אנשים וינסו לברוח. לאחר שאביו נפטר עבד רפול בחנות גדולה לדברי מזון. הוא נאלץ לפרנס את אימו ולעזור לפרנסת האח הגדול שמואל ומשפחתו. למרות הפצרותיהם של הוריי, המשיך דאוד לצאת לבלות בלילות ולחזור הביתה מאוחר. אימא, שהפחד מכך שאחי יברח הפך לאובססיה אצלה, הייתה קמה כל בוקר אחרי שאבא הלך לבית הכנסת, ובודקת אם אחי דאוד חזר הביתה. באחד הבקרים שמענו לפתע את צעקתה של אימא, שאמרה כי דאוד איננו במיטה. אנחנו, הילדים, היינו הולכים לישון בשעות מוקדמות מאוד בערבי החורף הקרים, ולכן נהגנו להתעורר מוקדם מאוד בבוקר והיינו משחקים יחד עד זריחת השמש. כאשר נשמע קול הצעקה של אימא, רצנו לחדר שבו ישן אחי. אימא הייתה בטוחה שאם דאוד איננו אז הוא ודאי הבריח את הגבול לטורקיה, והחלה לבכות. אחי הגדול ניסה להרגיע אותה, ואמר שאולי הוא ישן אצל רפול. אימי נרגעה במקצת, וביקשה ממני לרוץ לביתה של דודה סעידה ולבדוק אם דאוד ישן שם בלילה. פשטתי במהירות את הפיג'מה, התלבשתי ורצתי לבית של דודה סעידה, אשר היה במרחק שתי דקות מביתנו. דפקתי בדלת ולאחר כמה שניות התקרבה דודה סעידה לדלת ושאלה בקול חנוק:

"מי זה?"

עניתי לה: "אני, ג'וזיף".

היא פתחה את הדלת, וכאשר ראתה אותי, אמרה שרפול לא חזר הביתה, ושאלה אם גם דאוד לא. עניתי לה שאכן כך קרה, והיא התחילה לבכות.

היא אמרה: "השאיר אותי לבד, ערירית, מה אעשה עכשיו? מי יפרנס אותי?"

דודה סעידה הייתה אישה קטנת גוף ורזה, צנועה מאוד וטובת לב. מאז שנפטר בעלה כעשר שנים קודם לכן התפרנסו היא ובני משפחתה משכר החנויות שהותיר אחריו. בנה הגדול הנשוי, שמואל, ברח עם משפחתו כשנה לפני היעלמותו של בנה השני, רפול. השלטונות הסורים השתלטו על חלקו של שמואל ברכוש, כפי שנהגו לעשות לכל מי שברח או שעזב את המדינה מרצונו. מי שהיה אחראי על פרנסת המשפחה מאז הבריחה, היה רפול. כשהייתי אצלה קוננה דודה סעידה ובכתה על הפרדה מבנה.

חזרתי בריצה הביתה ובהתרגשות מהולה בפחד הודעתי לכל המשפחה שגם רפול לא חזר לביתו. אמרתי להם שגם דודה סעידה בטוחה שהוא ברח, ושהיא מתייפחת בבכי. בינתיים חזר אבא מבית הכנסת, וכששמע שדאוד כנראה ברח החווירו פניו. הוא רעד ובכה מחשש לגורל בנו ומהמחשבה על העינויים שהוא עתיד לעבור. גם אני ושאר האחים בכינו למראה הורינו המתייפחים. אימא, שראתה שזה משפיע עלינו, ניסתה לעצור את הדמעות ולא לבכות לפנינו. בינתיים התמלא הבית בקרובים אשר שמעו על היעדרותו של אחי, ובאו לשמוע פרטים ולעודד את ההורים.

לבקשתו של אבא ולפי הנוהל הלך עזיז להודיע לצמח אל-חלאק, הספר. הוא היה בעל המספרה שעמדה מאחורי ביתו ומול בית הכנסת. מלבד היותו ספר הוא היה גם מוכתר הקהילה וגבאי בית הכנסת. צמח אל-חלאק היה קירח, גופו מוצק ולו כרס בולטת במיוחד. רוב הזמן היה לבוש גלבייה שמעליה אפודה. מטבע הדברים, כמוכתר הקהילה, כל ענייניה היו עוברים ממנו לשלטונות, ולהיפך.

עזיז הודיע לו על אודות היעדרותם של דאוד ושל רפול. המוכתר, מניסיונו במקרים דומים, הבין שאם לא הגיעה אליו שמועה על כך שהם נתפסו, הם כנראה עברו את הגבול. הוא הביע צער על כך. בעודו מדבר עם אחי, בא יהודי נוסף והודיע שיוסף סלימן ובני משפחתו אינם נמצאים בביתם. המוכתר הניח מיד שכל הקבוצה התארגנה וברחה יחד. הוא ביקש מאחי להרגיע את אבא ולומר לו שלא יפחד.

המוכתר היה נבוך מאוד כל אימת שנדרש להודיע על בריחת יהודים לטורקיה. בזמן מסירת ההודעה היו מקללים אותו ואת כלל היהודים; התייחסו אליו כאילו הוא המבריח, אף על פי שלא היה להם כל ספק שהוא אינו מעורב בהברחות כלל. הוא למד לשמוע את העלבונות ולשתוק. גם הפעם, כאשר הודיע למוחמד סעיד, הממונה על הקהילה היהודית מטעם משרד אל-מבאחת', על אודות בריחתם של דאוד, של רפול ושל משפחת יוסף סלימן, שמע קיטונות של גידופים ושל קללות נגד בני הקהילה, ואף איומים בהחרפת ההגבלות נגד יהודי העיר.

באותה שעה היה שרוי ביתנו במתח ובדריכות לקראת מעצרו של אבא. דאגנו ודמיינו את העינויים שצפויים לו. אבא ידע שמדובר בזמן קצר עד שיילקח לחקירה על אודות בריחת בנו, ולכן לא הלך לחנות, אלא המתין בבית. הוא ביקש מהעובד השכיר, גורג'י, לפתוח את החנות במקומו.

בשנות השישים לא היו רכבים רבים בעירנו, ולכן חשדנו בכל רכב ששמענו שהנה הוא מגיע לעצור את אבא. כשזה קרה, לא היה כל מקום לספק. רכב של אל-מבאחת' עצר בפתאומיות ליד ביתנו בכוונה להפחידנו, שני אנשים יצאו ממנו וניגשו אל הדלת. באותו יום נשארנו כולנו בבית; אנחנו, הילדים, לא הלכנו לבית הספר, והתאספו בביתנו כמה קרובים, למשל סבא יעקב ובני משפחתו. ישבנו יחד בסלון כאשר שמענו את הרכב שנעצר, ונחרדנו למשמע הדפיקות בדלת. אני, בתור ילד, הרגשתי פחד נורא. אחותי ניגשה לפתוח את הדלת, ושני אנשי אל-מבאחת' נכנסו ושאלו: "היכן שלום סאמח?"

אבא הציג את עצמו והם ציוו עליו להתלוות אליהם לחקירה במשרד. אבא היתמם והעז לשאול מדוע. התשובה מיהרה לבוא: "אתה מואשם בהברחת בנך לישראל".

בלי להוסיף דבר פסקו בנחרצות שעליו להתלוות אליהם. אבא היה מראשי הקהילה בקאמישלי, והוא נהג ללבוש חליפה ללא עניבה ולחבוש על ראשו תרבוש בימי החול שבהם היה הולך לחנות. גם באותו יום לא שינה ממנהגו. הוא התלווה אל שני הפקידים. אנחנו השתדלנו להתייפח בשקט כדי לא להוסיף לאבא כאב ועצב.

במשרד אל-מבאחת' המתין לו מוחמד סעיד. הוא הכיר את אבא כסוחר אמיד וכאחד מראשי הקהילה, ולכן הרגיש שזו הזדמנות לעסקת שוחד נאה. מוחמד סעיד היה איש גבוה, שחרחר עם שפם, שהטיל אימה על בני הקהילה. הוא צרח בפני אבא: "שלום סאמח, אתה מואשם בכך שהברחת את בנך לישראל".

אבי הפגין קור רוח אף על פי שהיה חרד ומבוהל, וענה: "עולמי חרב עליי; מאז יצא אמש בני מהבית נעלמו עקבותיו, אינני יודע היכן הוא. אינני יודע אם הוא ברח, ולא הייתי חולם לעזור לו לברוח. אני נשבע לך, אדוני, שאין לי שום קשר להיעדרותו ושאני חרד לשלומו".

"שתוק!" קטע אותו מוחמד סעיד. "אתם היהודים כולכם שקרנים. מבריחים את הילדים שלכם לישראל כדי שיילחמו בנו, ואחר כך טוענים שאינכם יודעים לאן נעלמו. אנחנו נדע כיצד לאלץ אותך להודות".

סעיד ציווה על שני הפקידים שעמדו ליד הדלת לקחת את אבי למרתף, ואמר: "תראו לו מה קורה למי שמשקר. אל תרפו עד שיפסיק להכחיש את מעורבותו בבריחת בנו".

שני הפקידים דחפו את אבא למרתף המשרד, והחלו לענות אותו. הם הפשיטו אותו כמעט מכל בגדיו והכו אותו בכל חלקי גופו, תחילה בידיהם ואחר כך גם במקלות. אבא צרח והתפתל מכאבים, אך הם לא הרפו. אחת לכמה מכות הם עצרו וחיכו לשמוע אם הוא מודה במעורבותו בהברחת בנו. אבא המשיך להכחיש זאת. לאחר זמן מה הוא לא עמד עוד בעוצמת המכות והתעלף. כשחזר להכרה ראה את מוחמד סעיד עומד בחדר. הוא איים עליו שאם עד הערב לא יודה, יישלח לכלא אלמזה בדמשק, שם ידעו כיצד לטפל בו. סעיד קיווה שעד הערב יקבל את מבוקשו, את השוחד שחפץ בו כל כך.

בבית כולנו היינו עצובים; אימא לא הפסיקה לקונן על כך שאינה יודעת מה עלה בגורלו של דאוד, ואינה יודעת מה מצבו של אבא, שבוודאי עובר עינויים קשים ואכזריים. היא ביקשה מעזיז לעשות הכול כדי שאבא ישוחרר בכל מחיר. אחי היה מנוסה במתן שוחד לפקידים בכל מיני משרדים כדי לזרז עניינים, אפילו הפשוטים ביותר. הוא ניגש אל המוכתר וטיכס אתו עצה כיצד לגרום למוחמד סעיד לשחרר את אבא. המוכתר הציע לתת לאשתו של סעיד צמיד זהב, בהנחה שיבין את הרמז.

אימא שמעה על ההצעה מאחי והסכימה מיד. היא פתחה את תיק התכשיטים שלה, שלפה צמיד יקר ערך ומסרה אותו לאחי. אימי ואחי התקשו להחליט מי ימסור את התכשיט לאשתו של מוחמד סעיד בלי לעורר חשד. לבסוף הציעה אימי שאחותה, שמחה, תמסור את הצמיד, משום ששמחה לא מוכרת ואף אחד לא יחשוד בה. דודה שמחה הביעה נכונות לשתף פעולה בעניין על אף הסיכון הכרוך בכך.

אשתו של מוחמד סעיד גדלה בקאמישלי. אביה היה במקור מחלב, ומשם עבר לקאמישלי. הוא החזיק בעסק של ריפוד וילונות בשוק, ומשום כך דודה שמחה, כמו כל הנשים בעיר, הכירה אותו ואת בני משפחתו שהתגוררו בשכונה. דודה שמחה הלכה אל ביתו של מוחמד סעיד, ששכן לא הרחק משכונת היהודים, בשעה שידעה שהוא עדיין עובד במשרדו. אשתו, שכאילו כבר ציפתה לה, קיבלה אותה בסבר פנים יפות. לאחר שהגישה לה כיבוד קל שאלה לסיבת הביקור. דודה שמחה שלפה את הצמיד מכיסה ואמרה שזו מתנה לרגל יום ההולדת שלה. האישה, שיום הולדתה לא חל באותו זמן, לקחה את הצמיד, הכניסה אותו לכיסה ואמרה תודה. דודה שמחה ניצלה את ההתלהבות מהמתנה, והזכירה שחתנה עצור על לא עוול בכפו במשרד של בעלה. היא ביקשה ממנה להשתדל אצלו כדי שישחרר אותו. האישה אמרה בביטחון: "אין לכם מה לדאוג, בעזרת אללה, הערב הוא יהיה בבית".

דודה שמחה הודתה לה מאוד ועזבה את ביתה מלאת תקווה. סיפור השוחד היה דיסקרטי מאוד, ואימי התעודדה והפסיקה לבכות כאשר דודה שמחה חזרה ממסע השוחד הקטן שלה וביקשה מאתנו להתפלל שאבא ישוחרר עוד באותו יום. שעות אחר הצהריים חלפו, השמש החלה לשקוע והחושך החל במתינות להחליף את אור היום. אבא עדיין לא שוחרר. אימא ואחי חששו בלבם שלמרות השוחד לא יורה מוחמד סעיד לשחרר את אבא. המתח חזר לשכון בסלון ביתנו, והשקט הקשה אותו עוד יותר. קרובי משפחה אחדים נאספו בביתנו במהלך הערב, וכולם שקעו במחשבות.

אחותי עמדה במרפסת הדירה וראתה מרחוק דמות אדם שנראה לה כמו אבא עושה את דרכו לכיוון הבית. היא התרגשה מאוד וצעקה: "שחררו את אבא, שחררו את אבא!"

יצאנו יחד למרפסת, ואכן ראינו את אבא הולך ומתקרב לבית. כעבור דקות אחדות הוא חיבק את כולנו בהתרגשות, ודמעות של שמחה זלגו מעיניו. הוא היה מאופק ורק אמר שמוחמד סעיד ניגש אליו בתחילת הערב והודיע לו: "אבו עזיז, אתה משוחרר, לך הביתה".

משפחתנו חזרה פחות או יותר לשגרה, אולם דודה סעידה נותרה ערירית ובודדת בביתה הגדול. היא קיללה את מר מזלה ושקעה בדכדוך מעורב בכעס על שני בניה שברחו והותירו אותה לבד. אחיה, חכם יעקב שהיה סבא שלי, השתדל לדאוג לכלכלתה ובדק אפשרות להבריח אותה כדי שתוכל להצטרף אל בניה. שישה חודשים לאחר בריחת רפול ודאוד מצא סבא מבריח שהצליח להבריח אותה לטורקיה, ומשם לישראל, יחד עם זוג זקנים אחרים (אדון נחום פינחס, שכונה נחום אלטויל, ואשתו).

הבריחה מסוריה מאת יוסף צמח, הוצאת אופיר ביכורים, שנת 2014, 265 עמ'