גשר הקשר של בלינדה בן-עטר-קוטלר

גשר הקשר מאת בלינדה בן-עטר-קוטלר

"כמטפלת באמצעות בעלי חיים ואהבה אדירה לכל יצור חי, משאלת ליבי שתפחת האלימות והאכזריות כלפי ילדים ובעלי חיים בעולם ובעצם כלפי כל חסרי ישע ויכולת. תקוותי ושאיפתי שכולנו נחיה בעולם טוב יותר לצד שמירה על מה שיש ועדיין קיים – שלא יהיה עוד הרס וחורבן בעולם. אני מאמינה שהכול מתחיל בחינוך הילדים, אותם אני מחנכת כל השנים ומשתדלת לחנך את תלמידיי לסובלנות וסבלנות זה כלפי זה. אני חשה שחובתי לקדם ולהפיץ מסר זה השזור בשמירה על כדור הארץ ועל כל בעלי החיים שחיים עליו – חיות ובני אדם. בחוויה שלי "הזמן אוזל" וככל שהוא חולף בלי פתרון ותגובה מידית יהיה יותר מה לתקן ובעיקר הרבה מה להפסיד – את הגלגל אי אפשר להחזיר לאחור…  מה שהיה וכל בעלי החיים שנכחדו לא יחזרו", אומרת בלינדה בן-עטר-קוטלר (52) אם לבן ותושבת קיבוץ רמת יוחנן, מורה לחינוך מיוחד מעל 20 שנה, יועצת חינוכית ומטפלת באמצעות בעלי חיים, שהוציאה לאחרונה את ספרה השני לילדים "גשר הקשר". זהו סיפור של ידידות מופלאה שבכוחה לחבר יצורים ועולמות שונים ורחוקים. סיפור על אחדות ושוויון  ושמירה על כדור הארץ.

לחיות בעולם טוב יותר

פיני, גיבור הסיפור, הוא פיל אפריקני צעיר, תמים וטוב לב חולם לפגוש את בני משפחתו החיים ביבשת אסיה הרחוקה, אולם אינו יודע כיצד לעשות זאת. הוא פוגש בנורית, שפירית עליזה ואופטימית, דמות שונה ממנו ויחד הם יוצאים למסע חלומי. בשיחה וגם עם קצת קנאה במה שיש לנורית הם מגיעים יחד לסוג של פתרון לבעיה, תוך כדי חברות מופלאה שמתפתחת ביניהם. הם מזמינים את הקורא להצטרף אליהם ולהאמין שיש דרכים להגשים חלומות ולגשר בין עולמות שונים. יש בסיפור מסר שמוביל ומחנך ילדים לכבד זה את זה. לא לוותר על הגשמת חלומותיהם הכמוסים, תמיד לקוות לטוב ולאופטימיות בעולם (גם כשקשה וברגעי משבר וקושי). מתוכן הסיפור עולה כי בעזרת אמונה בכוחה של ידידות, עזרה הדדית וחברות, שנרקמת בין שתי דמויות כה שונות וזרות האחת מהשנייה, יש סיכוי להוביל לשינוי מחשבתי – אפילו מציאותי. זאת בפעילות למען מטרה משותפת ושמירה על הסביבה, על בסיס כבוד הדדי כלפי דתות, תרבויות וצבע עור. האמונה באותו רעיון יש בה סיכוי לעולם יפה וטוב יותר לכולם.

גשר הקשר / איורים: בועז גבאי

יש בסיפור מסר שמוביל ומחנך ילדים לכבד זה את זה. לא לוותר על הגשמת חלומותיהם הכמוסים

סיפור של ידידות מופלאה שבכוחה לחבר יצורים ועולמות שונים ורחוקים

בלינדה מספרת על ההשראה לכתיבת הסיפור: "קשה לדעת מה הוביל למה. כשאני מנסה לנתח ולנסח לעצמי ובאופן רפלקטיבי לזכור איך נבנה הרעיון ההתחלתי לספר, ללא ספק אהבתי לבעלי חיים משפיעה ומשליכה על כל רעיון שיש לי. דמויות וגיבורים לכל ספר שעולה בראשי יהיו כנראה עם בעלי חיים. כך בעיני קל לילדים להזדהות עם הדמויות בסיפור, למרות שגם דמויות של ילדים ומבוגרים יכולים להיות מקור להזדהות עמם. מכאן כנראה שלי קל ונוח עם דמויות של חיות שלכל אחד מאפיינים ודפוסי התנהגות שונים וייחודים".

"כמטפלת באמצעות בעלי חיים ואהבה אדירה לכל יצור חי, משאלת ליבי שתפחת האלימות והאכזריות כלפי ילדים ובעלי חיים בעולם ובעצם כלפי כל חסרי ישע ויכולת. תקוותי ושאיפתי שכולנו נחיה בעולם טוב יותר לצד שמירה על מה שיש ועדיין קיים – שלא יהיה עוד הרס וחורבן בעולם. אני מאמינה שהכול מתחיל בחינוך הילדים, אותם אני מחנכת כל השנים ומשתדלת לחנך את תלמידיי לסובלנות וסבלנות זה כלפי זה. אני חשה שחובתי לקדם ולהפיץ מסר זה השזור בשמירה על כדור הארץ ועל כל בעלי החיים שחיים עליו – חיות ובני אדם. בחוויה שלי "הזמן אוזל" וככל שהוא חולף בלי פתרון ותגובה מיידית יהיה יותר מה לתקן ובעיקר הרבה מה להפסיד – את הגלגל אי אפשר להחזיר לאחור…  מה שהיה וכל בעלי החיים שנכחדו לא יחזרו".

"המוטו שמלווה אותי לאורך חיי "חייה ותן לחיות" מנחה ומנווט אותי בכמיהה בסיסית להפסקת ההרג, השנאה, המלחמות והקרבות בעולם, ושכבוד האדם וכיבוד כל ישות חיה יהיה בסיס ליחס שווה ולהידברות. הגשמת חלום בשבילי זה לחיות בעולם בו אנשים מכבדים דתות, תרבויות, גזעים, מינים, דעות והשקפות שונות ולעיתים מנוגדות לתפיסת עולמינו, במיוחד בעולם כאוטי כמו שיש לנו כיום. מוטו זה ירשתי מאימי שחינכה אותי מגיל ינקות לכבד את האחר ללא התייחסות לצבע עורו, דתו, גזעו, תרבותו או מינו. מוטו זה רלוונטי היום יותר מתמיד.

בלינדה בן-עטר-קוטלר צילום מיכל נחשון

"כילדה שנולדה ברודזיה – (זימבבווה של היום) ביבשת אפריקה, גדלתי לצד שחורים שבשבילי היו בני אדם כמוני. גישה זו לא הייתה שכיחה ומקובלת כלל בקרב אוכלוסיית הלבנים בשנות ה 70 וניכר שיחסה ההומני של אימי כלפי השחורים היה חריג אז. אבי נפטר כשהייתי ילדה קטנה מאד ואימי נאלצה לשאת על כתפיה את הדאגה לפרנסת המשפחה – בשבילי ובשביל אחי הצעיר. היא נאלצה לעזוב את הוראת המחול ואת עבודתה כגננת בגן יהודי ולהחליף את אבי שהיה סוכן מכירות בגדים, ונסע בכל רחבי הארץ. בבית היה גיבוי וכוח עזר של אנשים שחורים – גנן, נהג שליווה את אימי בכל הנסיעות והייתה מטפלת לי ולאחי. המטפלת עשתה את כל עבודות משק הבית וגם ליוותה אותנו בהכנת שיעורי הבית למרות שלא ידעה קרוא וכתוב. נשארנו אחי ואני שעות וימים ארוכים לבדנו בבית. המטפלת השחורה הייתה דמות אימהית שגרה לא אתנו בבית, אלא ב"קייה" (צריף קטן מאחורי הבית בחצר האחורית). כך היה נהוג כי חל איסור להלין שחורים בבתי הלבנים. עליי לציין שפעמים רבות כשהיה על אימי לנסוע ביום המחרת מוקדם בבוקר ישן הנהג אצלינו בבית בסתר היות שהתגורר בכפר מרוחק מביתנו.

"אני ביקרתי וביליתי שעות רבות ב"קייה" של המטפלת שאהבתי הכי בעולם. ינקתי ושאבתי מאימי המקסימה את אהבת האדם באשר הוא אדם, ערך ש"הושרש בי ובאחי" מהיום שנולדנו. לעומתה לא הסכים אבי לגישה הזאת, ונראה שהעובדה שדודו נדקר למוות ע"י שחור בביתו באמצע הלילה השפיעה עליו ועל דעותיו. עד יום מותו כשהייתי ילדה קטנה, אבי חשש ולא סמך על השחורים שעבדו אצלנו בבית. המהפכה והמלחמה בשנות ה- 70 הובילו לגל עזיבות מרודזיה ואנחנו עלינו לישראל בשנת 1976. רוב משפחתי עזבה וכיום קרוביי פזורים בכל העולם ואת חלקם לא ראיתי שנים רבות. בסיפור שכתבתי פיני – פיל אפריקני מאד רוצה לפגוש את בני דודיו, פילים אסייתיים. ללא ספק שפיני מספר הרבה חלקים מחיי האישיים.

בעולם אוטופי – אין גבולות וגדרות – וכולם יכולים להתראות זה עם זה, בלי צורך בדרכונים, ויזות והפרדה בין דתות, תרבויות וכו'. אישית אני מאמינה שלו היינו נותנים לבעלי חיים בעולם להתנהל בלי ההתערבות שלנו, בני האדם, העולם היה נראה יפה ושלו יותר. בלי גני חיות לדוגמה, ששמים חיות בכלוב על מנת שאנשים יוכלו ליהנות מתצפית בהם או הרג קרנפים להכנת "תרופת פלא ושיפור כוח הגברא שמכינים מקרן הקרנף, ורצח פילים כדי להשיג שנהב. תאוות הבצע של בני האדם גורמת לסבל והרס רב בעולם והדוגמאות לסבל של בעלי חיים מעבר ליכולתי להפנים. האנשים שוכחים את הכבוד ואת הצרכים של בעלי החיים ורוב חסרי הישע בעולם והחזקים שולטים.

"כאחת שגדלה לצד כלבים שהיו החברים הכי טובים שלי תמיד – נאמנים ולצידי גם ברגעים הקשים והטרגיים של חיי, אני חשה חובה להחזיר להם ולפעול למענם ולמען בעלי חיים בכלל. כאדם מבוגר, למרות אהבתי העיקרית לכלבים, גידלתי כל מיני חיות, כגון חתולים, תוכים, צבים, אוגרים, ארנבונים, שרקנים, חלזונות, מקלונים וברווזים. כולם היו חלק ממאגר אמצעי הטיפול שלי, כשעבדתי בבית חולים הפסיכיאטרי בטירת הכרמל ובבתי ספר כמטפלת באמצעות בעלי חיים. פילים הם אחד מהחיות שאילו יכולתי לאמץ ולגדל בחצר האחורית, הייתי עושה זאת!"

ספר הילדים גשר הקשר הוא ספרה השני של בלינדה. היא מספרת כי את הספר התחילה לכתוב אשתקד. "הרעיון מתגלגל מהרגע שסיימתי את ספרי הקודם שכתבתי: מה אבא היה אומר (שנולד מתוך צורך אישי של בלינדה, להתייחס לסוג של יתמות שבה הילד לא הכיר את ההורה, צורך המבוסס על סיפורה האישי שבו התמודדה עם יתמות בנה, שלא הכיר את אביו שנפל בשירות מילואים טרם לידתו (אוריון, 2015). דרך הכתיבה חוויתי חוויות מדהימות ונהניתי מהכתיבה עצמה. היה לי חשוב הפעם, כמו בספר הקודם, לשים על הנייר מה שאני מרגישה וחווה. סוג של מסר שמאד רוצה להשאיר לדורות הבאים. נוכח מחלתה הפתאומית של אימי ואשפוז ממושך עד יום מותה, תהליך הוצאת הספר נעצר ובעצם "קפא" מבחינתי. אני שמחה מאד ששיתפתי אותה ברעיון כתיבת הספר ממאי אשתקד. סיפרתי לה שבספר אספר על פילים אותם ידעה שאני אוהבת, ללא פירוט התוכן. הקדשתי את הספר לאימי ולאחי שהשנה מלאו 30 שנה לנפילתו בצבא בחודש יוני 1986". לאורך כל הספר מתכתב הטקסט עם האיורים המקוריים והססגוניים של בועז גבאי שמאיר בשלל צבעים את הסיפור והוסיף לייחודיות שלו. הספר מיועד לגילאי 9-5.

אהבה לפילים

בלינדה מספרת: "בגיל 50 קיבלתי מתנה מופלאה ומקורית מאימא שלי, שנפטרה בפברואר השנה, וידעה על אהבתי האדירה לפילים. אני ידועה כ"בעייתית בקבלת מתנות" מתוך מבוכה, טעמי צניעות וקושי לקבל, וביום הולדתי ה- 50 "קנתה לי" פיל יתום באפריקה – היא קלעה בול! במשך שנה, בזכות המתנה הייתי ה"מאמצת" (מממנת) של פילון יתום. קיבלתי דיווחים שוטפים עליו לאורך השנה, כולל צילומים של הפיל ששהה יחד עם פילים רבים שנותרו יתומים בשל הצייד האכזר באפריקה: הרג פילים בשביל השנהב. אנשים מדהימים ואכפתיים שפועלים למען בעלי חיים הקימו את בית היתומים באפריקה בו עובדים מטפלים מסורים יום וליל למען אותם פילים יתומים. מטרת הארגון, בסופו של דבר, להחזיר את הפילים לטבע. כאישה שאוהבת את הטבע והירוק ופעילה בעצמי כל חיי בנושאים הקשורים לזכויות בעלי חיים ואיכות הסביבה, בוער בי הצורך להעביר מסר של הגנה על חסרי הישע שמנוצלים לרעה. נראה שהכול יחד חיבר אותי לרעיון הספר. יש להניח שההזדהות והבנה שיש לי ליתומים וחסרי אונים (ילדים ובעלי חיים) הזקוקים לסיוע, יחס, תשומת לב, התייחסות וטיפול, כולם משכו אותי גם לפילים היתומים".

בלינדה מסכמת: שחווית הכתיבה גורמת לי הנאה, במיוחד כשאני חושבת על קהל היעד – ילדים שאני כל כך אוהבת. יש עוד סיפור במגירה ולנגד עיני, אני רואה את הדמויות שיהיו בסיפור, שהם כמובן בעלי חיים".

גשר הקשר מאת בלינדה בן-עטר-קוטלר, איורים: בועז גבאי, הוצאת אוריון, שנת 2016, עמודים לא ממוספרים, לגילאי 9-5, מנוקד