100 שנים לטביעת הטיטניק: ספר הרפתקאות חדש לנוער – רוחות הרפאים של הטיטניק

בימים אלו מציינים את שנת המאה לטביעתה של אוניית השיט "הטיטניק", שהתנגשה בקרחון בהפלגת הבכורה שלה ביום ה- 14 באפריל 1912, וטבעה כשעל סיפונה כ-2,200 נוסעים, שמתוכם שרדו 683 נוסעים. אירועים, תערוכות עם מוצגים מהספינה הטרופה, שיט מיוחד בנתיב ההפלגה וגם ספר הרפתקאות חדש לנוער.

 

"רוחות הרפאים של הטיטניק" מאת ג'ולי לוסון מחזיר אותנו לעבר. מאה שנים לאחר טביעתה של אוניית הפאר הטיטניק מוצא עצמו קווין, נער רגיל לגמרי מעיירה קנדית שלווה, בלב תעלומה מצמררת לתוכה הוא נסחף מבלי יכולת להשתחרר.  

 

 

 

 

איפה מייקל? האם גופתו נלקחה על ידי הים? מה עוללת, שודד המתים? קווין השתנק מרוב פחד וליבו פעם בעוצמה. הנערה היתה כל כך קרובה שהוא יכול היה לראות את פניה החיוורים ואת עיניה הפעורות לרווחה, המחפשות… היא האשימה אותו. ידיה הושטו כלפיו. היא רצתה להעניש אותו, למשוך אותו אליה, אל המצולות… מיהי אותה נערה חיוורת ואיך היא קשורה לטיטניק? האם יצליח קווין לפתור את התעלומה לפני שהוא עצמו יהפוך לרוח רפאים?

 

 

פרק מתוך הספר

 

פתח דבר

 

רוח הרפאים המתינה על המים.

מה עשית?

מה עלה בגורלו של בני היקר?

האיש בבוצית לא היה מופתע כלל. זה מכבר למד להכיר את הרוח ואת שאלותיה.

"הוא מת כמו כולם". השאלות האין-סופיות האלה התישו אותו.

האם לקח הים את גופו?

הקורא הוא אלי בבכי במצולות?

אולי הולך הוא על פני הארץ ומחפש אחריי?

"הלא ראיתי קבורתו, ואף הנחתי ורדים על ארונו".

איך יכירני? איך ידע שזו אני?

הוא בכה עליה ועל בנה האבוד. הוא בכה על שלו.

בוא אתי שודד המתים.

חזור ובטל את שעשית.

בוא אתי…

כל כך רצה ללכת, אבל לא בשלה השעה. הרוח הייתה משא האשמה שהיה כרוך כמו יסעור על צווארו. היא הייתה העונש שהוטל עליו לשאת.

איך גזלת עברו של ילד אבוד?

הוא סובב את הבוצית לאחור וחתר לעבר החוף, ובכל מכת משוט על המים נשמע קולה.

 

 

21 באפריל 1912, עלות השחר

 

 

גופות, גופות לכל מלוא העין. גופות מתנדנדות על פני המים בין גושי הקרח הצפים, פניהן כלפי מעלה, והן נתקלות בסחף ובסירות עם האנשים שנשלחו לגלותן. נער הסיפון אנגוס סיטון היה הצעיר שבהם, והמשימה הזאת הייתה מעבר לכוחותיו.

סימנים ראשונים לגודל האסון התגלו לעיניהם כבר אתמול, כאשר מצאו סירת הצלה הפוכה ואחריה, לאורך קילומטרים, כיסאות סיפון, בקבוקי משקה כסופים, כריות, כפפות, מילוי של חגורות הצלה וקרעי בגדים שצפו על המים. התכנית הייתה להגיע לאתר האסון עוד באותו ערב, אלא שהערפל והקרח אילצו אותם לעצור, ובמהלך הלילה הייתה ספינתם נתונה לחסדי הגלים.

עם אור ראשון עלו כולם אל הסיפון, ובדממה דרוכה סקרו את הים בחיפוש אחר בני אדם.

אנגוס, שעמד על הסיפון הקדמי, השתדל להתחזק לקראת המשימה שעמדה בפניהם. מבעית ככל שיהיה, עדיף היה למצוא את הגופות ולהביאן לקבורה ראויה מאשר להניח להן לצוף על פני המים במשך שבועות. הוא רצה להתחיל ולסיים במהרה.

"ישר וימינה!" נשמעה פתאום קריאה מהסיפון הצדדי.

אנגוס ראה. מין צורות לבנות שעלו וירדו עם הגלים. שחפים. הוא ראה זאת כבר אלפי פעמים. קבוצה גדולה של שחפים נחה על המים.

האחרים חשבו כמותו, אפילו הקפטן והקצינים על הגשר. אך אז הם התקרבו וגילו שהכתמים הלבנים לא היו שחפים אלא חגורות הצלה. לכל אחת צמודה גופה. מאות גופות.

גופות, גופות לכל מלוא העין…

 

1

 

ויקטוריה, קולומביה הבריטית

 

 

"הָלִיפַקְס?" התפרץ קווין אל המטבח. "אין מצב שאני עובר להליפקס!"

"ושלום גם לך", ענתה אמו. "איך היה בברכה?"

"בסדר. הכול היה ממש בסדר עד עכשיו". הוא ירה לעברה מבט והבחין בזווית העין באביו שעמד ליד הדלפק וחתך משהו. הוא דחף את קורטני כדי להגיע למקרר, והמשיך לתקוף. "אין שום סיכוי שאני עובר להליפקס – זה בצד השני של המדינה. תשכחו מזה! אני לא מוכן לעזוב את כל החברים שלי. חוץ מזה, לי ולזק יש תכניות. שכחתם שיש לי שיעורי שחייה? גם ככה זק משיג אותי בגלל הכדורגל. אתם לא יכולים להכריח אותי לעבור להליפקס. אני אעבור לגור עם זק או משהו כזה. אני לא עובר להליפקס".

קווין הפסיק את חיטוטיו במקרר כדי לבלוע חופן ענבים ולשתות שוקו ישר מהקרטון. "של מי היה הרעיון הזה בכלל? בטח של קורטני. את מוכרחה לבקר בבית של אן שרלי מהאסופית או משהו כזה. מה, קורטני? הי! למה אף אחד לא מקשיב לי?" הוא סגר את דלת המקרר והסתובב כדי לראות מה עושים האחרים.

"סליחה?!" הם צחקו עליו! אחותו פשוט התקפלה מרוב צחוק, אמו גיחכה, והוא ראה את כתפיו של אביו רועדות מעל לערמה של פלפלים אדומים וירוקים – אז הוא במצב רוח טוב לשם שינוי. "מה כל כך מצחיק? בסך הכול הבעתי את דעתי".

"אנחנו לא עוברים, טמבל", אמרה קורטני.

"אבל שמעתי אותך", אמר קווין והזעיף את פניו.

"שמעת קטע של שיחה", אמרה אמו, "ובמקום לשאול, התפרצת…"

"וישר קפצת למסקנות", הוסיפה קורטני. "חוץ מזה, רק להשכלה כללית, הבית של אן שרלי הוא באי הנסיך אדוארדס ולא בנוֹבָה סְקוֹטְיָה".

"תחשוב רגע", אמר אביו. "למה שנעבור להליפקס?"

"למה אתה מתכוון?"

"נו, קווין", נאנחה אמו. "לך לרחוץ ידיים ותערוך את השולחן. ארוחת הערב כמעט מוכנה".

קווין חטף עוגיית שוקולד ופנה לעבר הדלת, כששמע את אביו קורא אחריו: "אנחנו אולי לא עוברים, אבל זה לא אומר שאנחנו לא נוסעים".

למה הוא מתכוון?

זה יתברר בארוחת הערב, כלומר – בערך. קווין חשב על כל מה שאמר אביו. "נראה אם הבנתי נכון: מגיע מכתב באמצעות שליח, סימן שזה חשוב. המכתב הוא מעורך דין בהליפקס שמודיע לך שאתה היורש של איזו אחוזה".

"לא מדובר באחוזה, אלא בשטח גדול עם בית, וזה על קו החוף".

"אוקי, אבל אתה מעולם לא שמעת על המקום הזה, ואתה לא מכיר אף אחד שגר בנובה סקוטיה, ובחיים לא שמעת על האנגוס סיטון הזה שהוריש לך את הנכס. שכחתי משהו? זה ממש הזוי".

"אבל נפלא, נכון?" אמרה קורטני. "אתה לא מתרגש? זה כמו לזכות בלוטו. אני כבר רוצה לראות את המקום".

"אבל איך אפשר לדעת שהמכתב הזה הוא לא איזה עוקץ ניגרי למשל?"

"כי הוא לא פונה אל מישהו 'יקר' או 'אהוב', ואין בו בקשה למסור את מספר חשבון הבנק", אמרה אמו. "אל תדאג, הכול חוקי. אבא כבר דיבר עם עורך הדין, ובשבוע הבא הוא ייסע לנובה סקוטיה לראות את המקום".

"אז על זה דיברתם?"

"פחות או יותר. הזמנתי כרטיס טיסה, וכשאגיע לשם אפגוש את מנהל הנכס, והוא יראה לי את המקום". הוא בדק במכתב. "זה בחוף הדרומי של נובה סקוטיה, במרחק כשעתיים נסיעה מהליפקס, וקוראים למקום 'שִירווֹטֵר פוינט'.

אם זה על קו המים, בטח יש לו חוף פרטי. וגם נפסיד בית ספר. גדול".

"אז שינית את דעתך? זה היה מהר", אמרה קורטני. "רק לפני דקה אמרת שאתה לא מוכן להיפרד מהחברים שלך".

"מצטער, קווין, אף אחד לא מפסיד לימודים", אמר אביו. "אני נוסע לבדוק את המצב, ואחר כך נראה".

"אתה מתכוון לגלות מי זה הסיטון הזה?" שאל קווין. הכול נראה מוזר למדי. "בתור דבר ראשון, הייתי בודק באינטרנט".

"בדקתי ומצאתי כמה אנגוס סיטונים, אבל אף אחד מהם לא התאים".

"סיפור בלשי מהחיים", אמר קווין. הוא יכול לכתוב על זה עבודה בספרות, אבל עוד מוקדם מדי. לא לפני שיהיו לו תשובות. למשל, מי היה אנגוס סיטון?

 

רוחות הרפאים של הטיטניק מאת ג'ולי לוסון, הוצאת דני ספרים, שנת 2012, 214 עמודים