שירי הספר 'חוּט שֶׁל חֶסֶר' של  שרה פרידלנד בן ארזה, מצטרפים  לזרם שירי בולט בשירה העברית העכשווית – שירה המתכתבת עם המקורות ובוראת באמצעותם עולם שבו עבר והווה נשזרים למארג דינאמי רצוף חיפוש, ספקות ולבטים. השירים מדברים בגאולתה האטית, הכואבת, הלא-ודאית של אישה, ששאלתה העמוקה והראשונית היא: איה קולי? היא תרה אחרי קולהּ – קול אישה וקול אלוהיה – גם באמצעות עמידה נוכח קולות אבותיה ודרישה בקולות העולים אליה מתורת הדורות. בתהליך זה יש משום מאבק עִמם, וגם מיִּראת הרוממות.

השיח עם התורה שבכתב ושבעל פה ועם מכמני פיוט ואגדה, מתחולל בכל שיר משירי הספר. עתים מופיעים המקורות באופן חשוף לצד השיר או מעליו, ועתים הם מוצפנים בלשונו ובדימוייו.

שרה פרידלנד בן ארזה עורכת לשון ותוכן של ספרים, מרצה בנושאי חסידות, מדרש, ניגון, פיוט ומגדר, גדלה במשפחה חסידית שוחרת ספר בירושלים.

 

שם: שרה פרידלנד בן ארזה

גיל: 52

סטטוס: נשואה ליעקב ואם לשלושה ילדים: אליה, אהבה ועלי באר.

מגורים: ירושלים

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה הספר, חוט של חֶסֶר, שירים, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012.

מאין את שואבת את השראתך בכתיבתך? "התרחשויות בעולם, חוויות ותהליכים פנימיים הם המזמנים אותי לכתוב. לשוני שואבת את השראתה וחומריה מפניו המגוונים של עולם הטקסטים העוטף אותי: פסוקי מקרא וסיפוריו, תפילות ופיוט, ספרות האגדה, לשון חכמים שבמשנה ושבמדרשים, שירי ילדותי ומשוררים אהובים שהתוודעתי אליהם בבגרותי.

במשפחת המוצא שלי הוקפתי בגברים אנשי ספר: סבא ז"ל היה סופר חרדי, אבא ז"ל – מוכר ספרי קודש ובעל הוצאת ספרים ואחי ממשיך וכותב ועורך ספרות תורנית. נדמה לי ששיריי ניזונים בין היתר מן המודעות להיותי אשה כותבת ומן הידיעה שאני שוברת בכך רצף של דורות שבהם הונחלה תורה וכתיבה מאב לבן בלבד, ושסוגות הכתיבה ששימשו בהם לא היו אישיות, לפחות לא באופן חשוף. הן מסיבה זו הן משום אהבָתי, חשובה לי העברית המרובדת, לשון לימודים, שבאמצעותה אני משוחחת עם הכותבים והכְּתָבים, שמחלקם ביקשו להדירני.

הרוח הפמיניסטית המנשבת בספר הזה ואף בקודמו – אינה סמויה מן העין. יש ב'חוט של חסר' שירים המתייחסים למוצאות את גופה ואת נפשה של אשה בגיל המעבר – הדהייה והבשלות, יש בו שירים המביעים התמודדויות ריטואליות של אשה דתית (טלית, לשון התפילה, טבילה), ויש שירים שבהם אני משאילה את קולי לנשים שתוקות מן העבר (בנות לוט, תאומתו של קין). לצד שירים אלו מופיעים בספר גם שירים העוסקים באופן אישי ומיתי בחוויית החורבן הלאומי, שירי מדרש וכן שירים שעניינם ארס-פואטי".

מאיזה גיל את כותבת שירה? "מגיל 17, ולא ברצף".

מתי כתבת את השירים המצויים בספרך?  האם ליקטת אותם לאורך שנים? "כמעט כל שירי חוט של חסר נכתבו מאז יצא ספרי הקודם, לפני כשש שנים".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "במהלך השנה האחרונה אני קוראת לאט ובחברותא עם בני את ספר ההגות המרתק של הרב עמית קולא 'הוויה או לא היה'. לצדו אני באמצע קריאת ספרו של נתנאל לדרברג 'השער לאין' על המגיד ממזריטש, תלמידו של ר' ישראל בעל שם טוב. ספר הקריאה המונח ליד מיטתי ורק התחלתי לקראו הוא 'אורליה' של אידה צורית".

מי המשורר ששיריו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הוא היווה גם השראה לכתיבתך? "קשה לי לציין אחד. אני אוהבת שירים של ביאליק, לאה גולדברג ואמיר גלבוע. מצאתי קרבת נפש לשיריה של עין טור מלכא, אבל נדמה לי שעוצמת השפעתם של פיוטים, תפילות ופסוקי מקרא שאותם אני הוגה בפי ושרה במשך כל שנות חיי, רבה וחזקה מהשפעותיהם של המשוררים הללו".

אילו ספרים קראת בילדותך? "כל מה שהיה בספריה העירונית בשכונת ילדותי. כרגע אני נזכרת בספריהן של מרים ילן שטקליס, ימימה טשרנוביץ אבידר ודבורה עומר; בספרים מתורגמים כאבא ארך רגליים ופוליאנה, אן שרלי ומאבונלי ונשים קטנות; בספרים פרי עטם של אריך קסטנר והרוזנת דה סגיר וגם במעט ספרות חרדית בת הימים ההם, של להמן ושל משה פראגר".

אילו 3 ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "אילו הותר לי לשאת את המחשב הנייד שלי, הייתי בוחרת לקחת אתי את תקליטור הספר התורני – מאגר המכיל תנ"ך, ספרות חז"ל, פילוסופיה יהודית, קבלה וחסידות. אם לא מובטח קיומו של שקע חשמלי באותו אי, הייתי לוקחת עמי תנ"ך, ספר התודעה, שכתב סבא שלי, אליהו כיטוב, על מעגל השנה היהודית ואחד מספריי.

הסיבה לבחירה מתמיהה זו היא שהמחשבה על קיומי על אי בודד מבעיתה אותי לא מעט משום שמתלווה אליה הפחד שאשכח מי אני, בהיותי מנותקת מהמעטפת החברתית והתרבותית האופפת את חיי היום. התנ"ך הוא קומת המסד לזהותי, לסיפורי היסוד שלי, לעמי וללשוני. 'ספר התודעה' יסייע לי לנהל את זמניי מתוך זיקה להתנהלות המסורת שלי, וגם יחמם את לבי בלשונו החמה ובסגנונו הרך והנקי של סבא האהוב. ואחד מספריי – טרם החלטתי איזה – אולי יצמיד אליי את גרעין זהותי וזכרונותיי האישיים, גם בשנים שבהן יחמקו ממני רישומיהם".

פרסמת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון?  "זהו ספר השירים השני שכתבתי"

ספרי קצת על הספר שכתבת: "נושאי הספר מגוונים. יש בו שירים נשיים מאמצע החיים, שירי חורבן וכיסופים, שירים העוסקים ביחסי הדורות באמצעות זיכרונות הקשורים לניגון ופיוט, שירים המהווים מעין מדרש חופשי לפסוקי מקרא, ויש בו גם שירים ארס-פואטיים, המתבוננים בפעולות הדיבור, בחשיפה ובהצנעת הקול, במעשה הכתיבה והחדילה ממנה. שירים אחדים נכתבו בעקבות אירועים ספציפיים: אירוע לאומי כחורבן גוש קטיף, ואירועים מחיי הפרטיים, כגון חג שמחת תורה שבו הייתי כלת בראשית, הפסקת כתיבת הדוקטורט שלי (בחסידות), טבילתי לפני עלייה להר הבית שלא נתאפשרה לבסוף, והתעטפותי לראשונה בטלית".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "בשנים האחרונות כתבתי שני ספרי הגות, שטרם ראו אור. הספר האחד עוסק בפעולות דיבור מנקודת מבט יהודית ואישית, ואילו השני הוא מסה על התפילה. סגנונם של שני הספרים הללו הוא מעין פסיפס של כתיבה מחקרית ועיונית עם קטעים אישיים ופיוטיים".

מה הטיפ שלך למשורר מתחיל? "אין לי. את העובדה שמילותיי זכו להיכתב ולראות אור, אני תולה בעיקר בעידודם ואמונם של אישי, יעקב, ושל חברים קרובים. לא בחרתי בנפש המסוכסכת שהולידה את השירים הללו, וגם לא בשפה שהיא אני מאז היותי. אם בכל זאת אדחק לכתוב משהו בגדר המלצה – אם עולה בכם קול התובע מכם להקשיב לעצמכם, אשרו אותו; הותירו מקום וזמן שקט וסבלני שיאפשרו לכם לממשו במלים".

משפט סיכום: "משאות הנפש שלי, המתממשות רק לעתים רחוקות בכתיבתי ובחיי –  שההתחבטות בין המלים, מטעניהן וכנפיהן תדחק בי להבין, להתבהר ולהתממש, בעודי נטועה בקרקען של העבריות והיהודיות שלי, שמעשה הכתיבה יתלכד עם לימוד תורה, ולוואי – עם תפילה".

שרה פרידלנד בן ארזה – ספרים

אָנָּא בַשֵּׁם, הוצאת עם עובד, 2006

חוט של חסר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012

 

שירים מתוך הספר 'חוט של חסר':

 

במטפחת

בַּמִּטְפַּחַת שֶׁעַל הַחֶבֶל

מְהַתְּלוֹת הָרוּחוֹת

שֶׁאֵינָן בִּשְׂעָרִי

 

דֵּהִים תַּלְתַּלַּי לְשֶׁעָבַר

מְעֻלְּפֵי סִפּוּרִים, מְצֹעֲפֵי בַדִּים

כְּמֵהִים אֶל רוּחַ אֶל יָם

 

מֶה חָלַמְנוּ צְעִיפִים

סַסְגּוֹנִיִּים-הוֹדִיִּים כִּסּוּ סִיד מִתְקַלֵּף

בְּדִירַת הָרַוָּקוֹת שֶׁלָּנוּ.

מִן הַקִּיר אֶל רָאשֵׁינוּ בָּעֲרָבִים

נָשְׁלוּ.

עָטִינוּ בַּמִּטְפָּחוֹת חֲלוֹמוֹתֵינוּ

לְהַקִּיפָם בָּיִת, אִישׁ

וּפָנֵינוּ אֲחֵרוֹת

נִרְגָּשׁוֹת

 

עַל רֹאשִׁי, רֵיקָן מִתַּלְתַּלַּי,

קֵרֵחַ וְשׁוֹכֵחַ וְאָפֹר,

חוֹמֶלֶת מִטְפַּחַת

מַקִּיפָה לוֹ צְבָעִים

וָאוֹר.

 

את השיר הזה, על כאב התלתלים המכוסים כבר שנים, על געגועיהם להתרת הכיסוי, וגם על מתנת הצבעים שמעניקה המטפחת לשיער הדהה, כתבתי לרגל תערוכתו של הצלם מיכה שמחון 'עטויות'.

עיניו ומצלמתו של מיכה מצאו נשים יהודיות ומוסלמיות שכיסוי שערותיהן אינו נחווה על ידיהן כאמצעי דיכוי אלא ככלי מעצים.

מתוך זהירות שלא להשתלט בעין גברית על קולותיהן ומראיהן, ביקש מן המצולמות, ואני בתוכן, לכתוב משהו על חוויותיהן כנשים עטויות. באדיבותו של מיכה שמחון אני מצרפת אל השיר גם את תמונתי שהוצגה בתערוכתו בגלריית אחותי. אוצרת: שולה קשת.

 

שרה פרידלנד בן ארזה / 'עטויה' – צילום מיכה שמחון, מתוך תערוכתו 'עטויות'.

כנשים רבות, גדלתי בתודעה שאני כשלעצמי אינני אלא פלג גוף, או במלות הפזמון: "בלעדיך אני חצי בן-אדם". בשנים האחרונות, בגילאי אמצע החיים, מתעמעמת אצלי לפעמים התחושה הזאת. מתוך עמעום זה נכתב השיר הבא, שאולי הוא המפויס בשיריי.

 

הִנה 

 

זִרְחִי עָלַי, שֶׁמֶשׁ שָׁלוֹם,

אוֹ בִּפְתָחַי שִׁקְעִי,

הִפָּרֵשְׂנָה עָלַי, כְּנַף חֲלוֹם, סֻכָּה, שִׂמְלָה,

אוֹ הִשָּׁמֵטְנָה,

וְאֶגָּלֶה נָא

 

הִנֵּה עִתִּי –

דָּמַי מִתְמַעֲטִים

חַיַּי מִתְכַּנְּסִים אֶל שִׁקְטָם

 

שֶׁאֲנִי כַּלָּה

שֶׁבָּאתִי בִּבְרִית אוֹתִי.

 

וָאֱהִי לִי

 

אתה ואודֶךָּ

                                     אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ

(תהלים קיח, כח)

 

אוּלַי אַתָּה

וְאוֹדֶךָּ,

לְוַאי אַתָּה

וְאֹדֶם הָעֵצִים נִכְחִי

בְּלַחְלוּחִית אוּלַיְךָ 

רָוֶה

 

 

כַּמִּלָּה

כַּאַיִן הַיֶּשְׁנוֹ וּפָג

כַּמִּלָּה

אֵין עֲרוֹךְ לָהּ וְיֵשׁ

כַּמִּלָּה

גְּדוּשָׁה וַחֲלוּלָה

חֲלִילָה וְנִקְדֶּשֶׁת

כמותה כְּחַיֶּיהָ

 

כַּמְּגִלָּה

תֵּאָכֵל מָרָה וְתִמְתַּק                  

אוֹתִיּוֹתֶיהָ פְּרָחִים

בְּגִבְעַת הָעֲרָלוֹת

 

דרשֵׁני

אֵין אֲנִי אוֹמֶרֶת אֶלָּא

דָּרְשֵׁנִי

וְאֶחְיֶה.

אֵין אֲנִי זוֹעֶקֶת אֶלָּא

נַעֵר בִּי וַהֲפֹךְ 

דָּמִי לִדְיוֹ

וּדְיוֹ אוֹֹתוֹתַי הֲפֹךְ דָּם.

אֵין אֲנִי תּוֹבַעַת אֶלָּא

שֶׁלֹּא אוּכַל לָךְ.

 

פְּרָעֵנִי

שִׁבְעִים פָּנַי טְרֹף

לִבְלִי הֶכְרֵעַ.

דָּרְשֵׁנִי.

 

שלושת השירים הבאים פורסמו בספרי הקודם 'אנא בשם' (עם עובד תשס"ו):

הֶבֶל 

הֶבֶל לֹא יָדַע אִם נוֹלַד,

מֵעַצְמוֹ נִסְתַּר,

אֶת רֵיחוֹ לֹא הִכִּיר

אֶת פָּנָיו לֹא יָדַע,

לְהִתְחַכֵּךְ בִּקֵּשׁ הֶבֶל בַּלָּשׁוֹן, בְּאַגָּנָהּ, בַּחֵךְ

בִּקֵּשׁ בַּשִּׁנַּיִם לְהֵחָתֵךְ.

לֹא בִּקֵּשׁ הֶבֶל כִּי אִם אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר.

*

אֶל נְקִיקָיו שֶׁל יָם אֶלָּפֵת

לֹא אֶסַּע מִיָּם

חֲבוּיָה וּדְבוּקָה בְּסִתְרֵי אֲפַרְכְּסוֹתָיו

לֹא אֶסַּע מִיָּם

שֶׁתְּהוֹמוֹתָיו פִּיוֹת פִּיוֹת

וַאֲנִי תַּפּוּחַ וַאֲנִי רִמּוֹן,

שֶׁבְּאוֹפַנָּיו אֲנִי מִסְתַּחְרֶרֶת

וְאֵין לָנוּ שִׁעוּר, וְלֹא מַעְצוֹר לָנוּ

 

לֹא אֶסַּע מִיָּם

הַמַּבְקִיעַ בִּי שִׁירָה

השיר הבא נכתב בהשראת הוצאת ספר תורה על ידי נשים בקבוצת התפילה הנשית 'שירת שרה' בירושלים:

מתוך שלושה שירי תורה

עַל סִפּוֹ שֶׁל הֵיכָל הוֹתַרְנוּ רְדִידִים וּשְׁבִיסִים,

בְּבוֹאֵנוּ לִקְרָאתֵךְ צְמִידִים הִשַּׁלְנוּ וְטַבָּעוֹת וְקִשּׁוּרִים,

יָפוּזוּ זְרוֹעוֹתֵינוּ רֵיקוֹת נִכְחֵךְ.

קוּמִי, מַלְכָּה אֲסוּרָה כַּדָּם,

פְּרוּשָׁה בְּשַׁרְשֶׁרֶת בְּאָרוֹן בְּהֵיכָל.

מִקּוּרִים הִתְנַעֲרִי,

יְלָדוֹת יָלַדְנוּ לָךְ

לִפְתֹּחַ דְּלָתַיִךְ, לְהַנְעִים לָךְ זְמִירוֹת.

 

בְּנָסְעֵךְ מִן הַשַּׁרְשֶׁרֶת וְהָאָרוֹן וְהַהֵיכָל

דָּלַק חָזֵךְ אוּרִים 

אַחֲרֵי נַפְשִׁי עֲרֻמָּה

– נֶפֶשׁ מִבֵּיתָהּ יָצְאָה לְהִתְלַחֵשׁ עִמָּךְ. 

מִבֹּהַק תֻּמַּיִךְ, מִכְּלִמָּתִי,

עַפְעַפַּי מִקְלָט.

 

אַךְ מִשֶּׁהֻּתַּר אַבְנֵטֵךְ וְהֻפְשְׁטָה הַגְּלִימָה

מִשֶּׁהוֹשַטְתְּ לִי צַוָּארַיִךְ לִקְרִיאָה

תַּמָּה,

שׁוּב אֲנִי חֵיק,

אֵם מִשְׁתָּאָה לָךְ וּפְקוּחָה

לְהִזָּהֵר בְּמַרְפֵּסֵךְ.

 

 

חוט של חסר, שירים, מאת שרה פרידלנד בן ארזה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, שנת 2012, 80 עמודים.