עומדת בפינה / יום הזיכרון: האלוף – מאת הלנה מגר-טלמור

 

לא דאגנו לו.

אף פעם לא דאגנו לו.

וככל שהתקדם בתפקידיו ובדרגותיו, דאגנו פחות.

 

 

"החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה…, ובחרת בחיים…"; דברים ל ; יט'

כשהייתי בכיתה א' פרצה מלחמת ששת הימים.

איני זוכרת רבות. את המקלט. אנשים שזיהו עוד בחושך מי נכנס. רדיו.

אני זוכרת את התפרצות הטיולים שאחרי. לאבא הייתה סוסיתא תיבה ולא האמנו שהיא תגיע לאילת. היא הגיעה. גם לירושלים וגם לרמת הגולן. אני זוכרת את הכותל, אני זוכרת את קבר רחל, את הר הצופים, את בית לחם, את מצדה.

 

כשהייתי בכיתה ז' פרצה מלחמת יום הכיפורים.

ישבתי במרפסת עם חברה, מתווכחות, כרגיל, אם נצליח לצום או לא, ובשביל מה. מטוסים חגו בשמיים בקול מרעים והיא שבה ואמרה, משהו לא בסדר, ואני עניתי, הכל בסדר. עד האזעקה של השעה שלוש. אחר-כך שום דבר לא היה בסדר.

אני זוכרת את העוגמה. זה הדבר העיקרי. עוגמה שנחתה באחת על פני האנשים. על הרחובות. על בית הספר.

יום אחד נכנסה המנהלת וביקשה מהמורה שתצא עם חגית. ידענו שקרה דבר. והיינו סקרנים. סקרנות מחטטת, אני זוכרת את הטעם שלה.

כשהמורה חזרה היא סיפרה שדוד של חגית נהרג במלחמה.

עוגמה.

אף אחד לא המשיך לדבר. לא נתנו לנו לצייר את מה שאנחנו מרגישים. אף אחד לא סיפר ואמר. מן 'ככה זה' רווי אֶבֶל. ואני זוכרת שהרגשתי שאני מקנאה בה, בחגית. כי עכשיו יש לה סיבה להיות עצובה. שהשכול שלה עבר מלהיות אובדן כללי לנוראוּת אישית. אני זוכרת את השאלות האלה מנקבות אותי. האם זו מסכה. האם אנחנו, האנחנו הגדול שנקרא עם ישראל, ילדי כיתה ז'2 , באמת עצובים.

חגית חזרה לאחר יומיים וככל שהסתכלתי בה לא ראיתי את ההבדל בין החגית ההיא שאך לפני יצאה מן הכיתה עם המנהלת. מה רואים, איך רואים, איפה הקמט של הצער.

אחר-כך ראינו את המורה לידיה עם עיניים אדומות. ומישהו סיפר שבעלה נהרג. לידיה הייתה המחנכת של ז'4 ועכשיו קינאנו בהם כי הם יותר קרובים להרגיש. דיברנו על כך, באחת ההפסקות כשהצצנו עליהם. פתאום הם נראו מלוכדים.

 

מאוחר יותר באותה השנה, נפטר הדוד יאיר. הוא היה במילואים, אבל הוא לא נהרג במלחמה. הוא חטף התקף לב קטלני בעת שהזיז צמיג ענק לעבר משאית. ביום שישי, בערב, כשהגיעה הידיעה, אני זוכרת רק את פעירת העיניים. והתביישתי. דוד במילואים ולא נהרג במלחמה? הוא לא ידע שאני רוצה דוד גיבור אשר על המשמרת? ומה פתאום לווייה צבאית? וזה, זה "ה-שכול", זה כבר נקרא "חלל צה"ל"? אני בעצם "משפחה שכולה"?

 

בכיתה יא' נירה באה אליי. ערב יום הזיכרון. השירים נשמעים ברחש. שובל חריצי בתים של צלילים. את חלקם אנחנו יודעים בעל פה, כמו שבועה. כמו הבטחה. כמו שאי אפשר. הכבדוּת נלפתת גם מחוץ למיתרי הפסנתר, הגיטרה, הקול. בשעה אחת-עשרה יצאנו לרחוב והלכנו למצבת התותח. הכיסאות נותרו ערוכים. כוונת התותח עמוסת פרחים. נרות.

ישבנו על גדת המדרכה. ודיברנו.

לא על יום הזיכרון. לא על החללים, על הנופלים, על מלחמות, על מדינת ישראל. לא.

דיברנו על ספרים, על ההורים, על אהבה. אולי הייתה שם קצת פילוסופיה, דיברנו.

בלילה קמנו ונירה אמרה, אבל זה יום הזיכרון היום, מה עשינו. ואני אמרתי, היינו ביום הזיכרון כי דיברנו חיים.

 

כשהייתי בסמינר, בשנתי האחרונה בסטאז' בתיכון חדש בתל-אביב, פרצה מלחמת לבנון הראשונה.

מיכל הייתה המורה שאיתה עבדתי. בחורה גבוהה, מתולתלת, פנים חלקות ויפות, מרשימה. ביום הראשון למלחמה אמרה לי שעוד מעט תצא מדעתה. שהיא מרגישה שזה מגיע. שלא אתפלא. שלא אבהל. הרבה אחר-כך סיפרה לי שהחבר הראשון שלה, עודי, נהרג במלחמת יום הכיפורים. שמלחמה ממוטטת אותה. שאקח אני את השיעורים, שאלמד, שאבחן את התלמידים, ש. שהיא לא יודעת מה. שאניח לה.

באותה העת כבר לא גרתי בבית הוריי. לא הייתי שם כשנשמע צלצול הטלפון.

הנסיעה באוטובוס ביום שישי הייתה בהירה. אני זוכרת שהסתכלתי על התכלת השמיימית ותהיתי איך הימים יכולים להיות כל-כך שקופים.

בשעה הראשונה היה צריך להתקיים מבחן חוזר בלשון לקבוצת תלמידים שביקשה זאת.

הם כבר היו ישובים בחדר המורים כשהגעתי. בוקר טוב, בוקר טוב. הוצאתי את הדפים מהתיק ובאמת כדרך אגב, כי מה כבר היה יכול לקרות עוד מהחדשות של ארבע בבוקר לשעה שמונה, שאלתי אותם, שמעתם חדשות, קרה משהו? אני זוכרת שהרגשתי שהם רק חיכו לשאלה. אני לא מבינה את ההרגשה הזו גם היום. קולותיהם התערבלו האחד בתוך האחד, מיני אמירות שכך קרה ואחרת קרה, ועוד קרה, והאלוף יקותיאל אדם נהרג, ו-

רגע, אמרתי להם, מה? מה יקותיאל אדם?

האלוף, המורה, האלוף, הוא נהרג.

מה נהרג? מי אמרתם?

 

קותי. בן דודתי.

 

אני לא זוכרת עוד.

לא מפני שהעולם השחיר. לא מפני שאיבדתי את ההכרה. מפני שלא היה עוד מאום. אני זוכרת רק את השקט. שקט אטום, דרוך. מוחלט. את הפער בין מה שקולטות העיניים, בין מה שהראש מבין, לבין ה-מאום הנוכח. ההכל שמקבל מחיקה, מערה אותה לקרבו.

 

עמדנו בדשא המטופח של דודה אלישבע. אמא כבר נכנסה פנימה. מבחוץ נשמעו יבבות הכאב של דודה. הרבה אנשים. הרבה אנשים.

והרבה שקט. אמרתי לאבא שאני לא יכולה להתרגל, והוא ענה שאף פעם לא מתרגלים. כפות הידיים שלנו היו קרות בקיץ ההוא ואני נזכרתי בחגית ובילדה המטומטמת ההיא שחשבה שצריך סיבה טובה כדי להיות עצוב.

 

בכניסה לקרית שאול הפסקתי להיות בת דודתי של קותי.

 

מצלמות הוידיאו הענקיות, שכמותן לא ראיתי עד אותו היום, התנוססו מעל שיירת המכוניות שהגיעו בזו אחר זו. מקרופונים כבדים במנשאי פלסטיק נעו ימינה ושמאלה והרחש היה ממולמל וברור, "הנה בגין", "הנה שרון", הנה…, הנה…, הנה…, הנה…

והם הגיעו.

ראש הממשלה ושר הביטחון, ועוד שרים וחברי כנסת ועיתונאים ומופרסמים. כולם הגיעו.

והרחש. הנה…, הנה…, הנה…

 

ונזכרתי בחגית ובשאלות של הילדה ההיא שתעתה בין היגון האישי לבין הכולם והכולנו שמתקבצים ליד הבור, ובן-דוד גיבור.

 

שנה לשנה עקבנו אחר קותי.

בכל כמה שנים הייתה המולת התרגשות. עכשיו, לבטח הפעם. חיכינו יחד איתו להענקת הרמטכלות.

וכשזו לא באה, אני זוכרת את אמא מדברת עם דודה אלישבע. ואז אומרת לי, נדמה לי שהוא פשוט לא יודע לעשות נחמדוּת. אלו היו מילותיה של הדודה, הוא לא יודע לעשות נחמדוּת.

יחד התרעמנו והתקוממנו כשנגזלה ממנו ההכרה במבצע אנטבה.

יחד התאכזבנו כשהמינוי לא הגיע. כשהבנו שכבר לא יגיע.

אבל לא דאגנו. קותי, עם השפם, עם השיער העבה, הכומתה. האלוף קותי. ובכלל הוא היה בארצות-הברית כשהחל "מבצע שלום הגליל".

לא, לא דאגנו.

 

מעל קברו העניק לו מנחם בגין את המינוי לראש המוסד. אם הוא לא היה מת, לא היינו יודעים, אמרה מישהי לידי למישהו לידה, שהמשיך לומר זאת למישהו לידו.

הרחש הזה.

גם לאחר מטחי הירי.

גם לאחר תהלוכת זרי הפרחים. העגולים, הגדולים. סרט שחור עם גיר לבן.

ועוד כתבת ששמעתי אותה מדברת באנגלית.

ועוד כתב שהבנתי שמדבר גרמנית.

וה- הנה…, הנה…, הנה…, שעוד הספיקו לראות.

 

הפנים הנקרעות בנהי לא נשמע של דודה אלישבע.

 

שקט אטום. אפילו לא דממה. איני זוכרת את הלוויה. את הארון העטוף בדגל המורד מטה, את הנאומים, את אלה ראיתי רק אחר-כך. לוויה מתוקשרת. לא ירד מסך כבד, לא איבדתי את ההכרה, אבל איני זוכרת אותה. הרחש שלפני, הרחש שאחרי, ואובדן. הצער של יום יוני בהיר להחריד.

 

בשעה שתיים, נכנסה לתוקפה הפסקת האש.

 

אחר-כך באו השאלות. מה הם עשו שם בכלל, ולמה הם לא היו זהירים יותר. וגם ביקורות. ומה היה אילו.

אחר-כך הפך המבצע למלחמה.

אחר-כך היו עוד שמות.

אחר-כך ימי קרבות ולוויות כבר לא היו מחוברים לשנים של בית ספר.

ולפעמים, בליל יום הזיכרון הדהוד קצה המדרכה של רחוב מצבת התותח עדיין משמיע לי קולות של חברות, שמדברות על החיים.

ועוד מלחמה עם אותו שם, וכתבנו לידה – "השנייה". מלחמת לבנון השנייה.

ועוד חורי חיים.

 

ובפסח הייתה דודה אלישבע אומרת שהכיסא הפנוי הוא לא לאליהו הנביא. שאליהו הנביא לא צריך כיסא אבל קותי עייף, ותיכף הוא יבוא עם המדים, עם החיוך הביישני הנח על כתפיו הרחבות [כל-כך רחבות,] ישתוק יחד איתנו וישב ליד אמא.