פיקניק – סיפור ליום הזכרון מאת הסופרת סיגל מושכל

שמיכת פיקניק / צילום סיגל מושכל

שלוש נשים. רגילות. כל אחת מאיתנו יכולה להיות אחת מהן. הן נפגשות באופן קבוע, מתכנסות סביב שמיכת פיקניק משובצת אדום-לבן. עד שבוקר אחד משהו משתבש ואז מתגלה לנו סודן. מה מסתתר תחת השמיכה?

פיקניק

הנה, סוף סוף היא, כרגיל מאחרת, טופפת על עקבים, תסרוקת מושלמת, כמו תמיד, כאילו ברחה מאיזה דף של ז'ורנאל. ושתי האחרות, שנראות לידה קצת כמו קבצניות, יושבות ומחכות לה על ספסל האבן, כמו בכל בוקר, כי אי אפשר להתחיל בלעדיה. היא יוצאת ממכונית לא מוכרת, גדולה וכתומה, נראית חדשה. היא לא אמרה כלום על מכונית חדשה, אולי לשלמה התחשק ללכת  לבזבז קצת כסף, אולי רצה לשמח את יוכי, או את עצמו. מצטערת, בנות, אני ממש מצטערת.

היא מתארת בקולי קולות מה קרה לה, כדי שהן ישמעו, כי אין לה סבלנות לחכות עם הסיפור עד שתטפס אליהן בשביל הקטן מהחנייה אל הספסל הקבוע. זה ייקח לה כמה דקות בגלל העקבים. הפעם זה באמת לא באשמתי. הייתי מוכנה ממש בזמן, אבל האוטו נתקע. זה קרה לאחרונה כבר יותר מדי פעמים, ממש רתחתי הבוקר, כי הם אמרו, במוסך, שהם סדרו את הכָּבל שלא היה מחובר טוב למצבר, והנה, עוד פעם. והיו צריכים לגרור. שלמה הרים טלפון לביטוח, נבח קצת, שלא יעלה על הדעת, וכל המכוניות של העסק מבוטחות אצלם, ואשתו צריכה אוטו דחוף, ותוך רבע שעה הביאו לי את הרכב החלופי. באתי הכי מהר שהצלחתי, בנות, ואל תעשו לי כאלה פרצופים, זה לא שאתן מחכות כאן כל-כך הרבה זמן. אוף, תסתמי כבר, יוכי, סמדר לוחשת, כמה את מדברת. מה מעניין אותנו האוטו שלך, איפה המפה, יוכי, היא ממשיכה ללחוש. ושולי, שאף פעם לא מתביישת מכלום, צועקת: "יוכי, חכי, לפני שאת רָצָה, תגידי, מה עם המפה???

* * * * *

שלוש פעמים בשבוע הן נפגשות כאן, ראשון, שלישי וחמישי, שרב או מבול, לכמה שעות. קדוש. כלום לא ייגע בזמנים האלה. ייהרג ובל יעבור. הן מתייצבות. תשע בבוקר. שולי וסמדר כמו שעון שווייצרי, יוכי תמיד קצת מאחרת. הן ארגנו לעצמן תכנית חוגים, כמו נשים אחרות בגילאים שלהן, שיש להן זמן, והן הולכות באופן קבוע לחדר כושר, או לשיעור פלדנקרייז, נוסעות לשמוע הרצאות של חיים באר בבית אריאלה. גם להן, לשלושתן, יש הרבה זמן פנוי להיות עם עצמן. שולי סגרה את הגן, וסמדר עובדת עכשיו רק משמרת כפולה בשישי-שבת, ככה עדיף לה, זה יוצא אותו כסף, אפילו קצת יותר, כי אף אחת לא רוצה, ובבית החולים החליטו לתת תמריץ. ולה לא אכפת. בסופי השבוע צפוף מדי בבית. לפעמים, אם אין ברירה, היא מוסיפה משמרת לילה אחת באמצע השבוע. בכל מקרה, כל הבקרים פנויים. ויוכי, לה בכלל אין בעיה, ממילא אף פעם לא עבדה.

הן באות, פורשות את המפה העבה, שעוונית משובחת, משבצות אדום-לבן, שיוכי שולפת מתא המטען של המכונית שלה. זה באחריותה. היא דואגת לנקות את המפה, כל פעם מחדש, כי איך אפשר לעשות משהו אחרי החימר של שולי ואחרי המרגרינה המרוחה של סמדר, ובכלל, כל העלים האלה שנופלים, ומחטי האורנים, והנמלים שמטפסות, גועל-נפש. ורק עליה אפשר לסמוך שתנקה כמו שצריך. אבל היום, מה עם המפה היום?

*

יום ראשון זה היום של שולי. היא מביאה חומרי יצירה, ככה היא קוראת לבריסטולים ולצבעי הגואש ולגושי החימר ("בנות, זה "חומר", בעברית נכונה, אז למה אתן מתעקשות להגיד "חימר"?), ולחרוזים ולפייטים ולטושים בשלל צבעים שהיא סוחבת בארגז מהאוטו שלה. נשארו לה המון חומרים, כי היא החליטה לסגור את הגן רגע לפני תחילת השנה. כמעט שלושים שנה, אבל אחרי הקיץ האחרון כבר לא היה לה כוח, והיא העבירה את כל עשרים הנרשמים לשתי הגננות הצעירות ביישוב,  ששמחו מאוד על ההזדמנות. גם ההורים לא התנגדו, הם הבינו. והיא הבטיחה לעזור. ובאמת, עד אחרי החגים בילתה שעות בשני הגנים, עם ה"אגוזים" שלה, אלה שיש להם "בעיות התארגנות" או "קשיי הסתגלות". ועכשיו, נשארו רק יוכי וסמדר. טרף קל לנטיות הדידקטיות שלה. יצירה זה הכי חשוב, היא אומרת בקול הציפורי החד, גם לילדים וגם למבוגרים. למשל, פסיפס מאבנים, כמה יפה זה יוצא, והיא מיישרת להן את השורות, ודואגת שלא יישאר רווח על שמיניות הבריסטול שחילקה להן, או כדים קטנים מחימר, והיא מראה איך לחזק את הידית לגוף הכד, זה חשוב, שלא יישארו חריצים. בשבוע שעבר, אפילו שזה נורא מלכלך, הביאה עיסת נייר, אחר-כך צבעו בגואש את הפיל של סמדר ואת המסכה של יוכי. כן, יוכי, את עובדת ממש נהדר, אני גאה בך. גם ירון היה גאה בך. את באמת אוהבת מסכות, יוכי, זה בריא. אני למדתי על זה ה-מון, והסברתי לילדים, כל פורים עשיתי פרויקט שלם. למסכות תמיד היה תפקיד חשוב. בכל התרבויות. דרך לעדן את הרגשות, היא ממשיכה לנאום, ויוכי וסמדר, שמבליעות צחקוק, ממשיכות ללוש עיסה בין האצבעות.

וביום שלישי, המפה חוזרת מצוחצחת, בלי כתמי גואש ובלי פירורי דבק, כי יוכי, זה היום שלה,  מלמדת אותן משחקי קלפים, וגם כל מיני טריקים. 'קסמים' היא קוראת לזה. לא ייאמן כמה האישה הזאת יודעת על קלפים. היא יושבת מולן, תמיד בחליפה מחויטת או בשמלה טובה, השיער שלה מסודר, אסוף למעלה, כמו פאם פאטאל שבאה להרים את כל הקזינו, מראה להם כמה זה מתוחכם, ואיך מרמים בבלק ג'אק, אבל גם איך אפשר לנצח בלי לרמות, פשוט עם סבלנות וריכוז. והעיקר, סמדי מאמי, העיקר לשמור על פוקר-פייס, כי אצלך רואים הכול על הפנים. ואת, שולי, תעשי לי טובה, בלי לדבר. את לא חייבת לספר לכולם, כל הזמן, מה את הולכת לעשות. רק, מפעם לפעם, תסתכלי ליריב שלך בעיניים, לתת לו הרגשה שהכול בקונטרול, גם אם אין לך מושג איך את יוצאת הפעם מהמֶס שעשית. גיא לא היה מאמין, שולי צוחקת אחרי השבחים שהיא קיבלה מיוכי בשבוע שעבר, כמה היא מתקדמת. שנים הוא ניסה ללמד אותי לשחק, היה לועג לי שרק רביעיות אני יודעת, מהגן, או לוטו. אמא, בחייך, את מלמדת את הילדים לשחק משחקים אסטרטגיים, אז תשתחררי קצת ותקשיבי לי, זה לא בשמים, קצת פדיחה שהדבר היחיד שאת יודעת בקלפים זה 'מלחמה'…".

וסמדר, אחות-אחראית בחדר לידה, התלבטה מה ללמד את הבנות. אולי התעמלות לרצפת האגן, כמו שהיא עושה לקבוצות נשים אחרי לידה, כי זה ממש טוב גם לנשים בגילנו, שלא תהיה צניחת-רחם. אבל צריך לעשות את זה עם בגדים נוחים, ויוכי הרי לא תצא מהבית עם סמרטוטים. וגם צריך שיהיה מרווח, ואין מספיק מקום לשלושתן על המפה. אז בסוף היא מכינה איתן, ביום שלה, יום חמישי, עוגות ללא אפייה. היא מביאה סל עם מצרכים, שלוש קערות, כפות עץ, וגם תבניות חד פעמיות, כדי שהן תוכלנה לקחת הביתה, להכניס ישר למקרר. בתור עקרת בית על הפנים, סמדר הייתה חייבת, בעמל רב,  לסגל לעצמה תחום הצטיינות אחד לפחות, אם לילדים בא "משהו מתוק", או אם פתאום צץ אורח. נועם תמיד היה נכנס למטבח, בשקט, כאילו לא נעים לו, ואומר לה, "אמא, מצטער להטריח אותך, אבל תיכף יקפצו כמה חבר'ה, והם בטח ירצו ללקק משהו".

* * *

בבוקרו של כל מפגש, יוכי מביאה את המפה, והן עוזרות לה לפרוש אותה. סמדר מצד אחד, שולי מהצד האחר, ויוכי, שעומדת ונותנת הוראות, איפה ליישר, איפה להחליק, כדי שאפשר יהיה לעשות משהו, ורק אחרי שהפרישה עוברת את הביקורת שלה, הן יכולות להתחיל לעבוד. ואז מתחילה ההתארגנות. הן מביאות, כל אחת בתורה, את הציוד, ומתמקמות, ובין לבין, מקשקשות קצת, בעיקר יוכי, ששופעת סיפורים על ירון, למשל, כשלמד לפסיכומטרי וניסה ללמד גם אותה כל מיני מילים בעברית יפה, "ידעת, אמא, שפיקניק בעברית זה 'טוּזִיג'? כוסאמכ, איך הם רוצים, שאני אזכור מילה כזאת?". תכף צעקתי עליו שחבל שלא שמתי לו פלפל בפה כשהיה קטן, ושיפסיק מיד עם כל הקללות, ואמרתי לו, מותק, מה הבעיה, תזכור שזה כמו טוסיק, שאתה שם על הארץ כשאתה יושב ביער, כמו בפיקניקים, כשהייתם קטנים, ופרשנו את המפה המשובצת, כן כן, המפה הזאת, היא מתפקעת מצחוק, והוא, החוצפן, לא נשאר, אף פעם לא נשאר, חייב. ואַת, אמא, שתהיי לי בריאה, אֶת הטוסיק המלכותי שלך היית שמה תמיד רק על הכיסא המתקפל, ולא חס וחלילה, על האדמה, כמו כל העמךָ…".

חומרי היצירה של שולי כבר כאן, היא תכננה להיום פרחים ממפיות נייר, וסמדר, שזכרה כמה חם  היה בשבוע שעבר, הביאה עוד מים. יכלו להתחיל. אבל אין מָפה. היא שוכבת לה, המפה המשובצת אדום-לבן, נקייה ומוכנה לשימוש, מכווצת, מבוהלת, בתא המטען של האוטו של יוכי, שבינתיים בטח כבר הגיע למוסך, ומחטטים לו בקרביים. והן, שלושתן, עומדות, לא יודעות לאן להסתכל, כל אחת נהייתה פתאום חובבת טבע, עוקבת בדריכות אחר ציפור בשמים, או מתעמקת לגמרי ביחסים בין הנמלים שהולכות בטור. ואין להן בדיחות וגם לא רכילות מהיישוב, שולי הרי יודעת הכול, ואף אחת לא נזכרת בשום שאלה דחופה. ככה, ברגע אחד, נגמרו כל המלים. 

*

יוכי מתעוררת ראשונה, והקיפאון שלה ממריא והופך לתזזית. היא מתחילה לתלוש בידיה ארוכות הציפורניים את כל העשבים השוטים שהיא רואה. לא ייתכן שיהיו כל-כך הרבה עשבים מגעילים, פרזיטים, צריך להיות כאן יפה ונקי. היא עובדת במרץ, דֶם אִיט, נשברה לי הציפורן, אבל היא ממשיכה, ועל השביל מתגבהת לה ערימת עשבים. הנעליים לוחצות לה, היא זורקת אותן הצִדה, נשארת יחפה, ומקפלת עד הברך את המכנסיים עם האפליקציה. סמדי מאמי, יש לך אולי  מטפחת בשבילי, משהו, כבר נצלה לי הראש. היא נוברת בתיק שלה, שולפת תיק איפור ענק, שכל תכולתו שפוכה כעת לידה, היא מחפשת, ומוצאת, כי יש לה שם הכול, מברשת-שינים, ומתחילה לנקות בחריצים. הזנחה כזאת, היא מסננת בין שיניה במרירות, זוועה, ככה זה תמיד, אף אחד לא יעשה אם אני לא, כמו בבית, כמו בכל מקום.

סמדר רצה לאוטו וחוזרת עם בנדנה כתומה, יוכי לוחשת תודה, מחזירה חיבוק מנומס לסמדר, שדוקא מנסה להיאחז בה. יוכי, די, די יוכי, לאט, לאט, תירגעי, לא בוער שום דבר, תיכף נעזור לך. יוכי ממהרת להשתחרר, היא באמצע, היא רוצה להמשיך.  אגלי זיעה כבדים חורצים שבילים ברורים, מפת דרכים, עור חיוור מתגלה מבין שכבות המייק-אפ, ואחר-כך עוד תלמים, דקים יותר, שעושות הדמעות. ושולִי, שעד לפני רגע עמדה, צונחת, על הברכיים, מתחילה להתנדנד,  ממלמלת לעצמה מילים, אולי זה שיר שהיא שרה לעצמה, ומתייפחת. שרה ומתייפחת, והיפחות הולכות ומתחזקות, וגם הנדנודים. וסמדר, שרגילה לעבור בין נשים צורחות, עוברת עכשיו מיוכי לשולי ובחזרה. יוכי מנסה להתנער ממנה, הכול בסדר, אני בסדר, היא דוחפת אותה קלות, לכי לשולי, תני לשולי קצת מים. וסמדר חוזרת לשולי ומחבקת אותה, תנשמי שולי, תנשמי, תירגעי ותנשמי, מתוקה שלי, אני כאן, אני איתך, זה תיכף יעבור, רק תנשמי. שולי ממשיכה להתנדנד, וסמדר, פתאום, עוקרת מראשה של שולי את ידה המלטפת, ורצה, כנראה  אל השיחים, כי מביניהם מתגלגלת פתאום צעקה.

אחרי רגע היא יוצאת מתוך הסבך ומתחילה להסתובב סביבן במעגלים, כמו בתורנות של עורב שאשתו דוגרת, או כמו "עומד" אמיץ במיוחד במשחק מחבואים. מסתובבת, כי היא לא יכולה לעמוד יותר מחצי דקה. כבר שנה שהיא לא יכולה לעשות משהו יותר מחצי דקה רצוף. רק לַיולדות שלה יש לה סבלנות, וגם כאן, סביב המפה, עם שתי החברות החדשות שלה, היא מצליחה, כמה שעות, שלוש פעמים בשבוע, לשבת בשקט, במועדון הזה ששלושתן ארגנו לעצמן. אחרי כמה סיבובים היא מתיישבת מול האבן. מול האבן שלה. 

לו רק ידע מישהו על הפגישות האלה, השמועה כבר הייתה מגיעה לאיזה אפרוח-קולנוע מסֶם שפיגל, שהיה בא ומבקש בלעדיות על הסיפור. הוא היה עוקב אחריהן שבועיים-שלושה, אולי אפילו לאורך כל השנה. המצלמה הייתה מתמקדת באצבעות הארוכות והמטופחות של יוכי, עם הציפורניים האדומות, המושלמות, איך היא טורפת  את הקלפים. זום על הפה של סמדר, שלא מפסיקה לצחוק אפילו כששולי, הגננת, נוזפת בה, אינסטינקט של מחנכת מדופלמת, סמדר, את לא מקשיבה לי, באמת, תפסיקי כבר לצחוק ותקשיבי. הוא היה מצלם שלוש נשים, שאין להן שום דבר משותף, ובחיים לא היו עושות משהו יחד, עד שקיץ אחד בא וחיבר אותן, ככה. באמת, המחשבות של סמדר נודדות, כמה שאנחנו שונות, על מה היינו מדברות. אבל לא צריך הרבה לדבר אצלו בסרט. היה בטח נתפס, האפרוח עם המצלמה, אם הוא טיפוס לירי, למחטי האורן שנופלות בשקט, על המפה. אם הוא קצת יותר רדיקלי, היה נותן למצלמה לרוץ בין התסרוקות של יוכי ושל סמדר, ואז התמונה הייתה ננעלת על החריץ המובהק, ההולך ומעמיק משבוע לשבוע, אצל שולי על המצח, בין העיניים. ולא היה עולה בדעתו, כי לא מלמדים אותם דברים כאלה שם בבית הספר לקולנוע, שהוא צריך להראות לצופים מה באמת קורה. זאת אומרת, מה קורה מתחת למפה.

היא שוב קמה, סמדר, ומתרחקת, כי עברה כבר חצי דקה. וגם כי היא לא יכולה לראות את השם שלו, צח כל-כך, זך לגמרי, חקוק שָם, בנחרצות מעצבנת, בתוך האבן. נועם שלה היה כל-כך ביישן ושקט, והאותיות האלה צועקות כמו שהוא אף פעם לא צעק, גם לא כשנפל מהתות ופתח את הסַנטר, אפילו לא כשמלכה, הלברדורית שלו, ככה הוא התעקש שיקראו לה, כי הייתה 'כזאת מלכה', נדרסה וגססה על הכביש. מרחוק, כשהאותיות מיטשטשות לה, היא ממשיכה לחשוב שהיום, אם הוא היה בא, הפליני-בפוטנציה, היום, בלי המפה, הוא היה רואה, שהמפה הייתה צריכה גם פינה רביעית. הפינה של יוסי. הוותיק. שנים היה כאן לבד, עד שהצטרפו החבר'ה שלנו. אסתר'קה, שכבר הייתה אלמנה הרבה שנים, אולי מאז שיוסי היה בן חמש או שש, הקפידה שעל המצבה של בנה יחידה יכתבו גם יוס'ל, כמו אחיה הקטן. מאז שגם היא לא כאן, הייתה כבר מבוגרת כשהוא נפל, ושברון הלב לא השאיר אותה הרבה זמן, מזל שאנחנו באות ומכסות גם אותו. ותכף יוכי, שעם כל השטויות שלה, היא לא קמצנית ולא אגואיסטית, תגיע עם מברשת-השיניים גם אליו, כי היא לא פוסחת על אף אחת מהאותיות של כל שֵם. 

איך הם אומרים בחתונות נוצריות, היא חושבת, מתאמצת להיזכר באחד הסרטים שראתה בכבלים, בלילה, אחרי שכולם כבר ישנו והיא לא הצליחה להירדם – כבר יותר משנה, שהיא בקושי ישנה – for better, for worse, for richer, for poorer, in sickness and health, until death do us part

ככה אנחנו, שלושתנו, בטוב וברע, באות הנה. פורשות את המפה המשובצת הזאת, כמו ברומנים למשרתות שיוכי כל-כך אוהבת, כאילו החיים הם פיקניק אחד גדול. שלוש פעמים בשבוע. בבריאות ובחולי. ככה. ממשיכות. יחד. לחיות. אבל היום, בלי המפה, כל אחת לעצמה. לגמרי, כמו שאומרים. בדיוק: until death do us part

יוכי, אחרי שניקתה הכול, שוכבת על הגב, שרועה על שלושת הקברים, יחפה, השיער פזור, פרוע. בקצה ידה השמאלית היא מלטפת בעדינות את הקבר של יוסי המסכן, היתום. ושולי שרה כל הזמן, עכשיו היא עברה לשיר בפולנית, שיר ערש, מערסלת את עצמה בחיבוק, או אולי היא מחזיקה משהו, כמו הילדות במשחק סוציודרמטי בגן, כשהן שרות לבובה או לדמוי-בובה שבזרועותיהן. וסמדר, שסוף-סוף, הנה, סוף-סוף באו לה הדמעות, עומדת. ראשה שמוט קדימה, ידיים זרוקות לצדדים, והחולצה שלה, חולצת טריקו אדומה, שהַפְּקידה הפלוגתית הכינה לחבר'ה של נועם בסוף קורס מכי"ם, כבר רטובה מכל הרוק והזֵיעה והדמעות, ספוגה לגמרי, כמו חלוק של יולדת, שהיא תמיד משכנעת אותן להחליף אחרי שהכול נרגע.             

                          אוגוסט, 2007

מתוך: מרגלות בחיים של עצמנו, מאת סיגל מושכל בהוצאת ספרית פועלים-הקיבוץ המאוחד, 2011

(הרחבה על הספר במסגרת ביקור בית שערכנו בעבר עם הסופרת, http://readbooks.co.il/sigal-muscal/)