אני לא זוכרת כלום (ועוד הרהורים ומחשבות) מאת נורה אפרון (האמא של הקומדיות הרומנטיות)

נורה אפרון, שכונתה "האמא של הקומדיות הרומנטיות" נפטרה מלוקמיה, בגיל 71, ב-27 ביוני 2012.

אני לא זוכרת כלום – פרק ראשון

כבר שנים אני שוכחת דברים – מאז שנות השלושים לחיי. אני יודעת שזה כך, כי כתבתי על זה אז משהו. יש לי הוכחה. אינני זוכרת כמובן היכן בדיוק כתבתי על הנושא, או מתי בדיוק זה היה, אבל יש להניח שאם יתעורר הצורך אוכל למצוא את זה.

בראשית ימי השכחה שלי היו חומקות ממני מילים, וגם שמות. עשיתי מה שבדרך כלל עושים במקרה כזה: עברתי במחשבתי על מעין מילון בניסיון לגלות באיזו אות מתחילה המילה וכמה הברות יש בה. בסופו של דבר היה הפרט האבוד צף ונמצא מחדש בראשי. מעולם לא התייחסתי למעידות הללו בתור דבר המנבא שחורות, סימן לזקנה או לבלבול חושים ממשי. תמיד ידעתי כי במוקדם או במאוחר אזכר במה ששכחתי. פעם הלכתי לחנות לקנות ספר על מחלת האלצהיימר ושכחתי את שמו. חשבתי שזה מצחיק. בשעתו, זה אכן היה.

הנה משהו שמעולם לא הצלחתי לזכור: שמו של הסרט ההוא עם ג'רמי איירונס. הסרט על קלאוס פון ביולוב. אתם יודעים למה אני מתכוונת. כל מה שהצלחתי לזכור היה שיש בו שתי מילים ושהשנייה מתחילה בה"א הידיעה. במשך שנים רבות כלל לא הטריד אותי העניין, כי גם איש ממכרי מעולם לא זכר את שם הסרט. ערב אחד הלכנו – שמונה איש – לתאטרון, ואף לא אחד מאתנו הצליח לשלוף את השם מזיכרונו. בסופו של דבר, בהפסקה, יצא אחד מהחבורה לרחוב וחיפש את השם בגוגל; השם נאמר לנו וכולנו נשבענו לזכור אותו לנצח. בהחלט ייתכן כי השבעה האחרים אכן עמדו בשבועתם. אני, לעומת זאת, חזרתי לנקודה שבה אני זוכרת שהוא מורכב משתי מילים ושהשנייה מתחילה בה"א הידיעה.

ואגב, כששם הסרט נאמר לנו באותו ערב, כולנו הסכמנו שזה שם גרוע לסרט. לא פלא שלא זכרנו אותו.

אני הולכת לחפש את שם הסרט בגוגל. תכף אשוב…

שם הסרט הוא "תהפוכות הגורל". איך אפשר לזכור שם כזה? אין לזה קשר לכלום. אבל הנקודה היא זו: כבר שנים אני שוכחת דברים, אלא שכעת אני שוכחת אותם בדרך חדשה. פעם חשבתי שבסופו של דבר אוכל לשלוף את הפרט האבוד ולחרות אותו בזיכרוני. עתה ברור לי שאינני מסוגלת לכך. מה שאבוד, אבוד לנצח. ומה שחדש, לא נשמר בזיכרון.

ערב אחד, לא מזמן, פגשתי גבר שסיפר לי שהוא סובל מהפרעה נירולוגית שבגללה אינו מסוגל לזכור פרצופים של אנשים שפגש. הוא אמר שלפעמים הוא מתבונן בעצמו בראי ואין לו מושג במי הוא מביט. אינני מתכוונת להמעיט בחשיבות ההפרעה שהאיש סובל ממנה – ואני משוכנעת שמדובר בסינדרום רפואי מוכר וידוע, שיש לו ודאי שם ארוך ומסובך – אבל הדבר היחיד שעלה בדעתי היה: ברוך הבא לעולמי. לפני שנים אחדות הודה השחקן ריאן אוניל כי זמן קצר קודם לכן נתקל בהלוויה בבתו טאטום, אך לא זיהה אותה ובטעות התחיל אתה. הכול הגיבו בביקורתיות ובשיפוטיות, חוץ ממני. חודש קודם לכן מצאתי את עצמי בקניון בלאס וגאס, כשלפתע ראיתי אישה נעימת סבר מתקדמת לעברי בחיוך ובזרועות פשוטות; ביני לביני תהיתי, מי האישה הזאת? מאין אני מכירה אותה? ואז היא התחילה לדבר, והתברר לי שזו אחותי איימי.

ודאי תאמרו, טוב – איך היא יכלה לדעת שאחותה תהיה בלאס וגאס? ובכן, צר לי לדווח שלא זו בלבד שידעתי על כך, אלא שהיא אף היתה האדם המסוים שהייתי אמורה לפגוש בקניון.

כל זה גורם לי לחוש עצב ועגמומיות, אבל בעיקר – זִקנה. יש לי תסמיני זקנה רבים, מעבר לאלה הפיזיים. מפעם לפעם אני חוזרת על עצמי. אני משתמשת בביטוי "כשהייתי צעירה". לעתים קרובות אינני קולטת בדיחה, אף שאני מעמידה פנים שכן. כשאני הולכת לסרט או להצגה בפעם השנייה, התחושה היא כאילו לא ראיתי אותם מעולם, גם אם הפעם הראשונה היתה לא מזמן. אין לי מושג מיהם כל האנשים המופיעים במגזין פיפל.

נהגתי לחשוב כי הבעיה שלי היא שהדיסק שלי מלא; עכשיו אין מנוס מהמסקנה שההפך הוא הנכון: הוא הולך ומתרוקן.

טרם הגעתי לנקודת השפל של הזקנה, לארץ האנקדוטות, אבל אני מתקרבת אליה.

אני יודעת, אני יודעת, הייתי צריכה לכתוב יומן. הייתי צריכה לשמור את מכתבי האהבה. הייתי צריכה לשכור מחסן אי-שם בלונג איילנד סיטי, ולשמור בו את כל הניירות והמסמכים שחשבתי כי לעולם לא אציץ בהם עוד.

אבל לא עשיתי דבר מכל אלה.

ולפעמים אין לי בררה אלא להסיק שאני לא זוכרת כלום.

למשל: פגשתי את אלינור רוזוולט. זה היה בקיץ 1961, כשהייתי בדרכי להתמחות פוליטית בבית הלבן של הנשיא קנדי. כל המתמחות בוגרות האוניברסיטאות וֵלְסְלִי או וָסָר נסעו לעיירה הייד פארק[1] כדי להיפגש עם הגברת הראשונה לשעבר. מַתּי לפגוש אותה. בילדותי, בחדר העבודה היתה תלויה תמונה שלה עם הורי, מאחורי הקלעים של תאטרון שהועלתה בו הצגה שכתבו. בתמונה אמי עונדת פרח, ואלינור עונדת פנינים. תמיד חשבתי שזה תצלום איקוני, בהנחה שאני משתמשת במונח בצורה הנכונה, ואם כן, אגב, זו תהיה הפעם הראשונה. היינו בין אלפי האמריקנים (רובם יהודים) שבבתיהם היו חדרי עבודה ושבחדרי העבודה היו תצלומים של אלינור רוזוולט. הערצתי את האישה. לא האמנתי שאמצא בחדר אחד אתה. אם כך, אתם ודאי תוהים איך התרשמתי ממנה באותו יום בהייד פארק. אין לי מושג. אינני מסוגלת להיזכר מה אמרה או מה לבשה; אני בקושי מסוגלת להעלות בזיכרוני תמונה של החדר שפגשנו אותה בו, אף שיש לי זיכרון עמום של וילונות. אבל דבר אחד אני כן זוכרת: הלכתי לאיבוד בדרך לשם. מאז, בכל פעם שאני נוסעת בכביש טקוניק סטייט פארקוויי, אני נזכרת שהלכתי בו לאיבוד בדרכי למפגש עם אלינור רוזוולט. אבל אינני זוכרת דבר על אלינור רוזוולט עצמה.

בשנת 1964 הגיעו הביטלס לראשונה לניו יורק. הייתי כתבת בעיתון, ונשלחתי לשדה התעופה לסקר את הגעתם. זה היה יום שישי. ביליתי את סוף השבוע במעקב אחריהם. ביום ראשון בלילה הם הופיעו בתוכנית הטלוויזיה של אד סאליבן. יש הטוענים כי שנות השישים החלו באותו לילה, בתוכנית של אד סאליבן. זה היה לילה היסטורי. הייתי שם. עמדתי בירכתי תאטרון אד סאליבן וצפיתי במתרחש. אני זוכרת שהמעריצים היו דוחים להפליא, והנערות המתבגרות שצרחו וזעקו התנהגו כאידיוטיות. אבל איך היו הביטלס, אתם שואלים. ובכן, אתם שואלים את האדם הלא נכון. בקושי הצלחתי לשמוע אותם.

השתתפתי במצעד בוושינגטון, הפגנה ענקית שנערכה במחאה נגד מלחמת וייטנאם. זה היה ב-1967, ומדובר באירוע המשמעותי ביותר בין פעילויות התנועה נגד המלחמה. היו שם אלפים רבים של אנשים. אני באתי עם עורך דין שיצאתי אתו. מרבית היום בילינו בחדר במלון ועשינו סקס. אינני גאה בכך, אבל אני מזכירה זאת כי יש בכך משום הסבר מדוע, באמת ובתמים, אינני זוכרת דבר מההפגנה, כולל אם הגעתי בכלל לפנטגון. אני חושבת שלא הגעתי. אני חושבת שלא הייתי מעולם בפנטגון. אבל לא הייתי מהמרת על כך, כשם שלא הייתי מהמרת על האפשרות ההפוכה.

נורמן מיילר כתב ספר שלם על המצעד הזה בשם צבאות הלילה. אורכו 288 עמודים. הוא זכה בפרס פוליצר. אני בקושי מסוגלת לכתוב שתי פסקאות על כך. לו הכרתם את נורמן מיילר ואותי, והייתם מתבקשים לנחש מי משנינו מתעניין יותר בסקס, הייתם ודאי בוחרים במיילר. והייתם טועים.

הנה רשימה של אנשים שפגשתי, שאינני זוכרת דבר בנוגע אליהם:

השופט הוּגוֹ בלֵק

אֶתֶל מֵרְמַן

הכוכב ג'ימי סטיוארט

אָלְגֶר היס[2]

הסנטור יוברט הָמפְרי

קֵרי גרָנט

בני גוּדמַן

השחקן פיטר יוּסְטינוֹב

הֵרי קוּרניץ[3]

ג'ורג' אֵבּוֹט[4]

דורותי פָּרקֶר

הלכתי לצפות במשחק הטניס בין בילי ג'ין קינג לבובי ריגס, וממקום מושבי לא ראיתי כלום.

התייצבתי בחזית הבית הלבן בלילה שניקסון התפטר, ומה שיש לי לספר לכם על כך זה שגנבו לי את הארנק.

הלכתי למספר רב של מופעי רוק אגדתיים ואת מרביתם הקדשתי למחשבות מתי הם סוף-סוף ייגמרו, היכן נאכל בסיומם, האם המסעדה עדיין תהיה פתוחה ומה בדיוק אזמין לאכול.

הלכתי לפחות למאה משחקי כדורסל של הניו יורק ניקס, ואני זוכרת רק את הלילה שרג'י מילר קלע שמונה נקודות בתשע השניות האחרונות.

ב-1973 נסעתי לישראל לסקר את המלחמה, אבל הפסיכולוג שלי אסר עלי באיסור חמור להגיע לחזית.

לא הייתי בוודסטוק, אבל באותה מידה יכולתי להיות שם כי בכל מקרה לא הייתי זוכרת את זה.

במידה מסוימת חיי התבזבזו עלי. אחרי הכול, אם אני אינני מסוגלת לזכור אותם, מי יזכור?

העבר חומק ממני, וההווה הוא עלבון מתמיד. אין סיכוי שאוכל לעמוד בקצב. כשהייתי צעירה יותר הצלחתי להתגבר על התנגדותי לדברים חדשים. בתום תקופה קצרה של יחס שלילי התמסרתי לחלוטין למעבד המזון. הייתי סקרנית בנוגע לטכנולוגיה. נהפכתי לאלופה באי-מיילים ובבלוגים – הם נראו לי רומנטיים; אפילו עשיתי עליהם סרטים. אלא שנכון לעכשיו אני מאמינה שכמעט כל דבר חדש נוצר כדי לגרום לי להרגיש רע ביחס לזיכרוני המידלדל, ולכן הקמתי חומה שתגן עלי מפני מרבית החידושים.

מצדה האחר של החומה יש דברים רבים המכריזים על קיומם בצלצולי אזהרה. בדרך כלל אני מתעלמת מהם. במשך זמן רב לא ידעתי מה ההבדל בין סוּנים לשיעים, אבל היו כל כך הרבה צלצולים שלא נותרה לי בררה אלא לברר. למרות זאת, אני חייבת לתהות: מדוע בכלל התאמצתי? האם לא היה די בידיעה שהם אינם מחבבים אלה את אלה? ובכל מקרה, מאז כבר שכחתי.

ברגע זה, כמה מהדברים שאני מסרבת לדעת עליהם משהו כוללים את:

הרפובליקות של ברית המועצות לשעבר

בני משפחת קרדשיאן

טוויטר

כל עקרות הבית למיניהן, כוכבי הישרדות ואמריקן איידול והרווקים והרווקות

אחיו של נשיא אפגניסטן קרזאי

כדורגל

דג שד הים

ג'יי-זי

כל קוקטייל שהומצא מאז הקוסמופוליטן, בייחוד זה שיש בו עלי מנטה כתושים. אתם יודעים לאיזה אני מתכוונת.

אני הולכת לחפש בגוגל את שם הקוקטייל. תכף אשוב…

מוחיטו.

אני חיה בעידן הגוגל, אין ספק. ויש לכך יתרונות. כששוכחים משהו, אפשר לשלוף את האייפון ולחפש בגוגל. עידן הקשישוּת נהפך לעידן הגוגל, ותודו שיש לכך צליל הרבה יותר נעים, צעיר, טרנדי ועכשווי. עצם ההתמודדות עם הפעלת מנגנון החיפוש כמעט מוכיח יכולת לעמוד בקצב האירועים והשינויים. כך תוכלו להשלות את עצמכם שאיש סביב השולחן לא יחשוב עליכם כעל דינוזאורים. ואיתור הפרט החסר מהיר כל כך. אין בו דבר מהסיוט שנגרם מתחושת הקשישות האמתית – החיפוש הארוך אחרי תשובה, הניחושים, ההלקאה העצמית, הטפיחות על המצח שאינן מנערות דבר מהמאגר, נקישת האצבעות המתסכלת. צריך רק להיכנס לגוגל ולשלוף אותה.

אי אפשר לשלוף את החיים של עצמך (אלא אם כן אתה מופיע בוויקיפדיה, ובמקרה כזה אפשר לשלוף גרסה לא מדויקת שלהם).

אבל אפשר לשלוף את שמו של השחקן הזה שהופיע בסרט ההוא על מלחמת העולם השנייה. ואת שם הסופרת שכתבה את הספר ההוא על הרומן שלה עם הצייר ההוא. או את שם השיר ששר הזמר ההוא, השיר על אהבה.

נו, אתם יודעים איזה.

[1] הייד פארק, ניו יורק: עיירת הולדתו ומגוריו של הנשיא פרקלין דלנו רוזוולט בעמק ההדסון.

[2] אלגר היס: עורך דין, פקיד ממשל אמריקני וממקימי האו"ם; נחשד בריגול לטובת ברית המועצות, והורשע בעדות שקר.

[3] הרי קורניץ: מחזאי וסופר אמריקני.

[4] ג'ורג' אבוט: מפיק תאטרון, מחזאי ובמאי אמריקני.

אני לא זוכרת כלום (ועוד הרהורים ומחשבות) מאת נורה אפרון, תרגמה מאנגלית: אורית הראל, הוצאת עם עובד, שנת 2012, 123 עמ'