ביקור בית עם הסופרת גיל הראבן: אני ליאונה / להקשיב לקולות גיבורי הספרים

'אני ליאונה' הוא ספרה החמישה-עשר של גַיל הראבן, כלת פרס ראש הממשלה לשנת 2013. זהו רומן ששואב את השראתו ממסורת הרומנים הפיקרסקיים הגדולים של המאה התשע-עשרה. במרכזו עומדת גיבורה ששפתה הייחודית יונקת מהספרים שקראה מאז ילדותה, והשפה הזאת גורמת לה להישמע באוזני סובביה כמישהי שכאילו יצאה בעצמה מבין דפיו של ספר. ליאונה היא צעירה אמיצה ומעוררת השראה, המבקשת להפוך לגיבורת חייה ומתמודדת עם קשיים רבים בלי לוותר על חיפוש אחר הטוֹב שבאדם. ההחלטה של גיל הראבן לסַפֵּר את סיפורה של ליאונה הישראלית ברוח הרומנים הפיקרסקיים הגדולים, היא החלטה חתרנית, כזאת שמסרבת לוותר על עולם שבו קיימים גיבורים אשר משנים את חייהם, לצד דמויות מופת וערכים של טוּב ושל אצילוּת. החתרנות נמצאת גם בעצם כתיבת רומן "גדול" ואפי; כזה שאינו קצר-רוח, ופורש בפני הקוראים סיפור רב-דמויות, רב-מעללים ורב-נופים חברתיים; כזה שמאפשר צלילה ללילות קריאה ארוכים, ושהייה רחבת-לב בחברת הגיבורה, אהבותיה, פחדיה והדרמות שמזמן לה מסע חייה. 

 

"בתחילת חייה, נדמה שדרכה של ליאונה על פני האדמה תהיה מאושרת. השמים הכחולים של יבשת אפריקה (שבה נולדה) מחייכים לה, ריחות ומזמורים קוסמים לה, והשמש מאירה את עולמה. ליאונה מרגישה אהובה, אך בהיעדר אנשים שלא רק יאהבו אותה, אלא גם יטפלו בה – היא שוקעת מגיל צעיר בספרים, והם אלה ש'מגדלים' אותה. גיבורי הספרים משמשים לה כחברים וכמודל להתנהלות בעולם. ואז, יום אחד הכול משתבש". (מתוך גב הספר)

 

ספרה הראשון של גיל הראבן יצא לאור ב-1986. היה זה ספר הילדים "אגדה חדשה", שקדם לו מחזמר שהועלה בהצלחה על הבמה, ואף זכה בפרס הָרי הרְשוֹן.  בשנת 2002 זכה רומן פרי עטה, "שאהבה נפשי", בפרס ספיר, ובשנת 2009 הוא יצא לאור באנגלית בארצות הברית וזכה בשנה שלאחר מכן בפרס הספר המתורגם הטוב ביותר מטעם ארגון "שלושה אחוזים". כמו כן, יצא הרומן לאור באיטליה. בשנת 2009 התפרסם גם 'האטיים", סיפור קצר של הראבן ב"ניו-יורקר". סיפורים קצרים נוספים פרי עטה התפרסמו באנתולוגיות ובכתבי עת באנגלית, ברוסית, בספרדית, בצ'כית ובאיטלקית.  יצירתה של הראבן רחבה ומגוונת. בלמעלה מ-20 שנות כתיבה, היא לא היססה לחקור נושאים מגוונים ולכתוב בז'אנרים שונים. בנוסף, היא פיתחה עם השנים כתיבה עיתונאית ותיעודית ענפה. בין היתר, היא כתבה טורים, לצד מסות בכתבי עת ומחזות וספרי לילדים. רבים מהרומנים שלה היו לרבי מכר, ועל יצירתה זכתה בפרס ראש הממשלה לשנת 2013, תשע"ג. בנוסף לכתיבה, הראבן לימדה במכללת "עלמא", בתוכנית "אסכולות" של האוניברסיטה הפתוחה, בבית הספר לקולנוע "מעלה", במשכנות שאננים, בבית שמואל ובבית הסופר בירושלים. בשנת 2006 היתה מרצה-אורחת באוניברסיטת אילינוי, ובשנת 2012 היתה סופרת-אורחת באוניברסיטת אמהרסט. כיום היא משמשת כחברה באקדמיה ללשון העברית.

"היומיום שלי הוא של עבודה, ולצד הכתיבה אני גם מנחה סדנאות של כותבים. על פי רוב אני נהנית מאוד מהסדנאות האלה. לשוחח עם אנשים על טקסטים – זה בעיני בילוי נהדר. בין השאר, זוהי דרך עדינה  להתוודע אל בני אדם ולגעת בנפש".

 

שם:  גיל הראבן

גיל: 54

סטטוס: נשואה, אם לשתי בנות

מגורים: ירושלים – "גדלתי בירושלים, ואני רואה עצמי כפטריוטית של העיר. אין מקום אחר בעולם שהייתי רוצה לחיות בו".

 

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר אני ליאונה, הוצאת אחוזת בית, 2014.

מאין שאבת את ההשראה לכתיבתך (לספר הזה)? "השראה היא עניין מסתורי. אינני יודעת מה גורם למוזה לבקר ומה גורם לה להסתלק.  נראה לי שאיש איננו יודע. אני ליאונה כתוב בסגנון הרומנים של המאה התשע-עשרה, ואני יודעת שהיו בי געגועים לחוויות הקריאה הראשונה של רומנים כמו 'ג'יין אייר' ו'דייוויד קופרפילד'. הגעגועים האלה ודאי עמדו ברקע לכתיבה. הסתקרנתי לדעת אם בעידן התקשורת המהירה, ניתן עדיין לכתוב רומן ארוך נשימה ממין זה".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "את הספר כתבתי במשך שנתיים וחצי, אך בדרך היתה הפסקה של כשלושה חודשים. הוזמנתי להיות סופרת אורחת באמהרסט, ולמרות שפנאי לא חסר לי שם, מצאתי שהשהות בסביבה דוברת אנגלית חוסמת את יכולתי לכתוב. ככותבת, אני תלויה מאוד בהרגלים הקבועים שלי: בפינת העבודה, בשעות העבודה, באפשרות לקום מפעם לפעם, להוציא את הראש מהחלון ולתלות כביסה. בארה"ב לא תולים כביסה…".

כיצד התחלת לכתוב? מה היה הטריגר?  "קולה של ליאונה התמה הלך והציק לי, עד שיום אחד לא היתה עוד ברירה: התיישבתי וכתבתי את משפטי הפתיחה שלה. הבנתי שאני יוצאת לדרך ארוכה מאוד. כשיוצאים לדרך, אף פעם לא יודעים לאן תוליך ואם תצלח, אבל בפעם הזאת ידעתי שהמסע יהיה ארוך במיוחד. לא ידעתי איזה תחנות ליאונה תעבור בנדודיה, אך ברור היה לי שבמסלול ההתבגרות שלה – בעודה דבקה במשימתה להפוך ל'גיבורת חייה'- הגיבורה תתנסה בהרפתקאות רבות".

ספרי קצת על הספר שכתבת: ביום בהיר אחד נאלצת ליאונה לעזוב את אפריקה ולנסוע עם סבתה לישראל, ושם להתחיל את מסע חייה הבלתי צפוי ורווי-העלילות. מסעה חוצה בסערה שכבות חברתיות – בעוד היא הופכת לנערה מושכת ואז לאישה שפוגשת אהבה. הוא מתחיל בקיבוץ, עובר בקהילה החרדית, ממשיך אל החברה האקדמית-בוהמיינית בירושלים, וכך הלאה. בדרכה נקרים לה טיפוסים שונים, מגוונים, אהובים ויריבים, שכדי להתמודד איתם, היא מקשיבה שוב ושוב לקולות גיבורי ספריה, המבקשים את הטוֹב, המוסרי והנאצל. 

האם חלק מהסיטואציות בספר קשורות להתרחשויות במציאות שלך? "אם הצירוף 'המציאות שלי' מכוון למציאות פנימית- התשובה היא 'כן', אבל לאף תמונה ולאף דמות בספר אין יסוד אוטוביוגרפי, ודבר מהדברים שקורים לליאונה לא קרה לי. לתחושתי, לכתוב את 'מה שקרה במציאות'- לא מעניין. ולתפיסתי, לאמת ספרותית יש קשר רופף מאוד ל'דברים כפי שהיו'. בעניין זה אינני מתיימרת לחדש דבר, וכבר אריסטו פסק שבעוד שתפקידו של ההיסטוריון לכתוב את הדברים כפי שקרו, תפקיד הסופר לכתוב את מה שיכול היה להיות. לצד זה אוסיף שהסביבות החברתיות השונות שביניהן ליאונה נודדת- אינן זרות לי, ושגם ליאונה עצמה איננה זרה לי. ליאונה היתומה מנווטת בעולם בעזרת ספרים שהיא קוראת, ואני לא פעם נוהגת כמוה. ספרים מצילים את ליאונה, ספרים גם מטעים אותה לפרקים- כך קרה (וקורה) לפעמים גם בחיי".

"'מגיע לה שהיא מתה,' הטחתי באוזני הפסיכולוג שלי. 'מגיע. אבל במקום למות בתאונה היא דווקא מתאבדת. האישה הזאת אפילו לא חושבת מה יקרה לילדים שלה כשהיא נוטשת. רק בגלל הדבר הזה, שהיא מתאבדת, מגיע לה לא להיות.'

דיבורי היה נסער. לאחר תקופה ארוכה של שתיקות ארוכות, עלו מפי משפטים רהוטים, והסער היה כה גדול, שהבהלתי איש. 'רגע. מי מתה? מי זאת שמתה?'

'אנה.'

'אנה. מי זאת אנה? את לא סיפרת לי על אנה.'

'נו, אנה. אנה קרנינה,'  עניתי.

'דמות ספרותית…' הוא נשם לרווחה." (מתוך הספר)

"בשביל הפסיכולוג, אנה קרנינה היא דמות ספרותית. בשביל ליאונה- היא דמות משמעותית בחייה. בתמונה שממנה לקוח הציטוט, חלק מהכעס הכבוש שיש לליאונה על אמה, מתפרץ על אנה".

האם הספר הוא רק לקריאה והנאה או שיש  מסרים שאת רוצה להעביר בספר (באמצעות הסיפור)?  "כשאני מבקשת להעביר מסר, אני כותבת מאמר. כשאני מנסה לברר לעצמי דברים- קורה שאני כותבת סיפור או רומן. רק לאחר שהספר ירד לדפוס, התנסחו במוחי נושאים שונים שאולי הוא מעורר לחשוב עליהם: חשיבותם של ספרים בחיינו, השאיפה של אדם להיות 'גיבור חייו', היכולת לראות את הטוב בבני-אדם, דברים שחוסמים את יכולתנו לאהוב ולהסתקרן, ועניינים נוספים".

"ליל סיוטים והתהפכויות היה אותו לילה. כשסופי הקטנה שכבה על בטנה היא מררה בבכי גדול לתוך הכרית. נדמה היה לה שבשוכבה ככה מישהו ייכנס ויכה אותה עוד. וכשהתהפכה על גבה והתאמצה להרחיק את הבכי- גופה חש בצריבת המכות." (מתוך הספר)

בעקבות חוויה של ענישה, ליאונה גומרת בנפשה שלעולם לא תיכנע עוד. היא מפנה עורף לסופי המאולפת, גיבורת ספריה (האיומים) של הרוזנת דה סגיר, ומוצאת לעצמה מופת בסיפורי אבירים ובשירו הידוע של קיפלינג "אם".

אילו ספרים קראת לאחרונה? 'ימים של בהירות מדהימה' מאת אהרן אפלפלד, 'נמזיס' מאת פיליפ רות', 'על קוצר החיים' מאת לוקיוס אנאיוס סנקה.

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "קשה לי להשיב על השאלה הזאת. רשימת הסופרים האהובים עלי, ארוכה. בתקופות שונות אני משתקעת ביצירות שונות, לפי הצורך הפנימי. לעתים אני דבקה למשך תקופה בסופר מסוים-  את הקיץ שעבר, למשל, ביליתי ברצף קריאה ביצירותיו של קוטזי- אך מכל  ספר שאני קוראת, אני משתדלת ללמוד משהו. גם מאלה שאינם יצירות גדולות".

אילו ספרים קראת בילדותך? "משלמדתי לקרוא, נעשיתי קוראת בולימית. כשגמרתי את רוב ספרי הילדים שבספרייה, אמי נדרשה לכתוב לספרנית אישור שיאפשר לי לשאול מ'ספריית המבוגרים'. ברור לי שלפגישה עם 'גילגי' (בילבי)  היתה השפעה מכרעת, וכך גם לחוויית הקסם של המומינים. 'ספרות ילדים' מעולה היא לפני הכול ספרות מעולה, לאו דווקא לילדים.  בגיל הנעורים התמכרתי לרומנים של הנריק סנקביץ': 'קוו ודיס', 'באש ובחרב', 'המבול' ו'פאן ולודיובסקי'- ומוחי היה שטוף בעלילותיהם של מרטירים נוצרים, ושל אבירים פולנים".

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "ספרים שעליהם אפשר להשתהות בלי סוף.  תנ"ך, קובץ של כתבי שייקספיר, ואולי גם "עלילות דון קיחוטה".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זהו ספרי החמישה עשר".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "אנוח קצת, ואז אראה מה קורה ואם יש סיפור שקורא לי… כתיבה היא עיסוק מעייף מאוד. העייפות שבאה אחרי, היא גופנית ולא רק נפשית".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "לקרוא, לקרוא ולקרוא. אנו עומדים על כתפי ענקים. חשוב להכיר אותם ולהבין מה עשו ואיך עשו. כדאי ללמוד לקרוא בעיניים של כותב. כלומר, לא להסתפק בהתרשמות מיצירה אלא לנסות להבין גם איך נוצר הרושם, מה יוצר אותו. לתפיסתי, אין לרדוף אחר המוזה. תנאי הכרחי לכתיבה הוא שהסיפור יציק מאוד למחבר, יתבע ממנו שיספר אותו ולא ירפה. רק כשהדבר הזה קורה, מתחילה עבודת הפרך, ומהעבודה אין להרפות. רצוי להקצות זמן קבוע לכתיבה, ולדעת שלעתים שעות של עבודה מסתכמות במשפטים בודדים שנמצאים ראויים להישאר על הדף".

גיל הראבן – ספרים

אגדה חדשה, ספר ילדים, הוצאת עם עובד, 1986

תקווה אם נתעקש, ספר תיעודי, הוצאת עם עובד, 1992

ארוחת צהריים עם אמא, קובץ סיפורים, הוצאת זמורה ביתן, 1993

הסיפור האמיתי, רומן, הוצאת זמורה ביתן, 1994

מוזה, רומן, הוצאת כתר, 1995

הבוקר הרגתי איש, קובץ סיפורים, הוצאת כתר, 1997

בארץ זוללי הבגדים, ספר ילדים, הוצאת כתר, 1998

הדרך לגן עדן, קובץ סיפורים, הוצאת כתר, 1999

שאהבה נפשי, רומן, הוצאת כתר, 2001

חיי מלאך, רומן, הוצאת קשת, 2003

האיש הנכון, רומן, הוצאת קשת, 2005

שפת קיר, אלבום תצלומים, הוצאת  ידיעות ספרים, 2007

השקרים האחרונים של הגוף, רומן, הוצאת אחוזת בית, 2008

לב מתעורר, רומן, הוצאת אחוזת בית, 2010

אני ליאונה, הוצאת אחוזת בית, 2014

 

קטע מתוך הפרק הראשון

בסופו של דבר קראו לי ליאונה.

כפי שסיפרו לי וכפי שאני מאמינה, הייתי בת שנתיים כשהורי בחרו לי את שמי.

נולדתי בארץ אפריקנית ואמי אמרה שבמתן שמות, כמו גם בעניינים אחרים, ראוי ללמוד מבני השבטים שאינם נחפזים לחרוץ מהו השם הראוי לילד ומחכים בסבלנות שייראה טבעו ויתגלו סגולותיו.

עד שמלאו לי שנתיים קראו לי בשמות רבים על פי הנסיבות ובהתאם לתכונות המשתנות שהתגלו בי.

הייתי שמנת ושמש ומנגו, נסיכה וצפרדע, פטיפור וקנה סוכר. הייתי קופיף, ותוכי ומוֹן פטיט שוּ – כרוב קטן שלי. והייתי אנז'ליק וקאנאר – מלאך וברווז.

לידתי, כך אמרו לי, היתה סמוך לחצות, בליל שישי סוער במיוחד, בבית חולים עירוני שמראהו כארמון וחדריו ריקים מציוד ותרופות.

הורי לא התכוונו שאבוא לאוויר העולם בעיר בירה של מדינה אפריקנית. אמורה הייתי להיוולד באחת הערים שבישראל או בעיר האמריקנית אוסטין, בבית החולים המצויד היטב שבו עבד סבי. כשעזבה אמי את לימודיה בקולג' לטובת ניסיון חיים בקומונה – תחילה בוורמונט ואחר כך בישראל – הצהיר אביה כי לא יקיים איתה כל קשר עד שתתנער משיגיונות ההרפתקנות ומאידיאלים זרים. את נישואיה לבן קיבוץ ראו סבי וסבתי כהמשכם של אותו שיגיון ושל אותם אידיאלים. כשנדדו הורי אל מעמקיה של אפריקה – הכעס שכעסו באמריקה העמיק עוד. אך לידתי, כשהתקרבה, זימנה לכולם אפשרות לפיוס.

אלמלא שלחה סבתא דרורה, אמו של אבי, את ידיה לעבר היבשת שמדרום לה, אלמלא אחזה גם היא באמי ותבעה שנכדתה תיוולד בחיקם הבטוח של המולדת והמשק – אמי ודאי היתה מתפייסת וטסה לזרועות הוריה ששבו ונפתחו לקראתה ממערב.

נקרעת בין פה לשם, רגליה עומדות על יבשת אחת בעודה נמשכת לשתיים אחרות, דחתה אמי האומללה את ההחלטה מיום ליום, עד שאיחרה את המועד. שיטפונות ירדו, מים גאו על הארץ, ושדה התעופה המוצף נסגר. מורדים התפרעו בעיר הבירה, והתנועה ברחובות נעשתה מסוכנת.

המקומיים נזקקו לאבי. אבי חלה בקדחת צהובה, נאסר עליו לעלות על מטוס, והוא נזקק לאמי שתישאר לצדו ותטפל בו.

לידתי הקדימה. אמי היתה בשבוע השלושים ושבעה להריונה כשאחזו בה צירים והיא הובהלה בחושך, בג'יפ חמוש, אל ארמון בית חולים שנבנה מתרומות והופשט מתכולתו בידי שודדים.

ארבעים שעות ארכה הלידה. חבורה של נשים כרעה על הרצפה וזימרה כל הלילה בשפת קיקונגו. ירח אדום התחלף בשמש לבנה, והשירה שנָדַמה ביום, שבה והתחדשה עם חשכה, לקולות נפץ של ירי או של סופת רעמים. אמי האמינה ששתינו חבות את חיינו למזמורים הקיקונגיים האלה, ושלא ידיה המיוזעות של המיילדת אלא המזמורים הם שהפיסו את דעתי ומשכו אותי לצאת מהרחם שבו נחבאתי מפחד הרעמים.

כינויַי הראשונים, מנגו ושמש, ניתנו לי עוד באותו לילה, בזכות עטרת השיער שלראשי.

מכל רחבי בית החולים התקבצו אנשים לראות את הזהב האדום, שכמוהו לא ראו מעולם על ראשה של תינוקת. צחוק מילא את החדר שבו נשמעו מעט קודם לכן צעקות היולדת, והצחוק דבק באנשים והתגלגל אל המסדרונות.

אבי נהג לספר שלרגע לא בכיתי: משהחלטתי לצאת לאור העולם הִשרְתי מעלי כל דאגה וספק, וחרף משקלי הדל, משקל של זבובונת, התבוננתי בשקט נסיכותִי בפנים המחייכות שגהרו להציץ בי מבעד לכילה.

"על מה היה לה לבכות?" אמרה לו אמי. ולי אמרה לא פעם: "אין עוד תינוקת שככה חיכו לבואה בשלוש יבשות."

 

ילדותי המוקדמת עמדה בסימנו של עושר שנראה לי טבעי. רק לאחר שעזבתי את אפריקה, תפסתי שאני חסרה את ענן הריחות שבתוכו צמחתי ושהיה בעיני כאוויר פשוט. הכול היה בו: צהוב כורכום וקארי, אודם פרי ותרסיס יתושים; ריח חיק של אישה פשוקת ירכיים, ריחות מתחלפים של נשים, עשן מדורות. ריחות של אדמה יבשה, של חמר לח, של לשלשת; שכבות הריח של פרווה מתייבשת; ריח גשם באוויר, ריח גשם פוגש ריח ים, ריח עמילן של סינר, סירחון נבלה, ריח פרפיום – שושנת העמקים של אמי, ריח המקטרת המעשנת של אבי, ריח מקטרתו של אבי כשהיא כבויה.

אינספור ריחות נמהלו זה בזה. ובעודנו נודדים בעקבות שליחותו של אבי, נעים בין ארצות ששמותיהן הוחלפו מאז לעתים פעמיים ושלוש – גם מראות, ואנשים ולשונות התערבבו לי, עד שבתודעתי נעשתה היבשת כולה דבר אחד שהכול גלום בו: ניחוח סגול עמוק של פריחה, ריח דלק, ריח חריף מחוספס של עזים, חמיצותן של שכבות בוץ.

 

שליטים ומלכים הזמינו את אבי שילמדם איך לאסם תבואה. אבי לימד שליטים, ואמי, שהשקפותיה התרבותיות והחברתיות היו נלהבות מאוד והקדימו מאוד את זמנן, למדה חוכמה מהאפריקנים.

אמי הסבירה לי שאבי, כמו יוסף שבתנ"ך, עמל למנוע רעב בארץ.

כפי שסופר לי, בערך בעת שמלאו לי שנתיים אבי נקרא ללחום ברעב בארץ נוספת, וכדי לאפשר את יציאתנו אליה, נדרשו הורי לפקוד את הקונסוליה שבעיר הולדתי, ולהעניק לי שם רשמי ותעודה. כגמול על עזרתו במילוי האסמים, הבטיח שליטהּ של הארץ שאליה הוזמנו, כי עם בואנו יזכה אבי בזכות לצוד אריה, והשם שניתן לי, ליאונה, הוא בין השאר מזכרת לכָּבוד האדיר הזה: רק קומץ נבחרים זכה בכבוד כזה, כי בארץ החדשה שאליה עמדנו לנסוע, האריות כולם שייכים לשליט, ודינו של הורג אריה -מוות.

בקונסוליה שבעיר הולדתי הכירו את הורי: מאבי למדתי שבימיו הראשונים ביבשת, קודם שיצא ללחום ברעב, הוא שמר על עובדיה. שליחותו הראשונה – הוא סיפר – היתה להגן עליהם מפני שודדים ומורדים, ואמי סיפרה שזעמוּ עליו מאוד כשפנה והקדיש את עצמו לסייע לאפריקנים שנזקקו לו יותר.

 

נדדנו מארץ לארץ. רעב גדול היה בחבלים שונים של כל ארץ, ושליטים מקומיים ביקשו את עזרתו של אבי. אחדים גמלו לו בנדיבות, אך קרה שאויביהם של שליטים טובים פנו נגדנו. וקרה גם ששליטים למדו את התורה ואז רדפו את המורה.

פעם, אני זוכרת, העירו אותי באמצע הלילה, ואבי נשא אותי בזרועותיו בריצה למשאית פתוחה, אולי קומנדקר, שהרִיח משמן מלוכלך והיה עמוס בארגזים קשים. את כל הרכוש שצברנו השארנו מאחור אז, כשמנועים של רכב נשנקו בחיפזון להניע, ורוח יבשה הלכה והתחזקה, ומתוך חיקה של אמי, שוודאי ניסתה לחפות עלי מהרוח, ראיתי שמים זרועים בצפיפות בזהב.

אמי חזרה ואמרה שאנו זוכים לראות דברים שהמערב הרקוב איננו מכיר, דברים שילד אמריקני חולני שצמוד כל היום למסך הטלוויזיה – לא מסוגל אף לחלום עליהם. בעיני רוחי ראיתי את הילד החולני הזה צמוד אל מסך חיוור. בעיני רוחי ראיתי המוני ילדים חולניים וריחמתי עליהם שגם לחלום אינם יודעים. בדמיוני הולכתי את כולם בשיירה אל הנמל: צי הספינות שלי המתין שם לשאתם אל ארץ טובה שאוצרות כוכבים בשמיה.

 

שליטים הם גחמנים מטבעם. כמו יוסף שרוּמם לגדולה ואז הושלך אל הבור ורוּמם שוב להיות משנה למלך, גם אבי היה תלוי בתהפוכות המזג של מלכים, ובעקבותיהן הסתחררנו: רחובות סלולים החליפו ירוק עז של יער, חמימות של שלולית מבוצבצת החליפה טורקיז קר מנצנץ של ברֵכה, כפפות בד לבנות החליפו כפפות של אבק. אני זוכרת אינספור פיסות כסף – אינספור דגים מורעלים מבריקים לחופו של אגם כמטמון שנפלט. אל תוך זיכרוני שט עכשיו ברבור מעוצב מקרח מוקף אדום וכתום של פירות… ומעל לסחרחרת השינויים הזאת שידעתי, הסתובב כמעט תמיד מאוורר תקרה ענק.

 

את מאווררֵי התקרה אהבתי תמיד, וכשבגרתי, ההערכה התמה שרחשתי להם כילדה העמיקה. עם השנים למדתי שלכל אחד מהם אישיות משלו, עוצמת כנפיים משלו, וצליל וקצב ייחודיים לו, ושכל אחד מהם מניע את האוויר בדרך שונה. המזגן – צינתו אחידה ונוכחותו איננה מורגשת. המאוורר, לעומתו, משיב רוח מוחשית מלמעלה. ואני, מראשית חיי, זכיתי בנדיבות המוחשית של רוח שבאה מלמעלה – בעונג מגען של רוחות שונות זכיתי; והרוחות פייסו את גופי בצמיחתו, ועוררו אותי, ודיגדגו את בטני הרטובה, וליטפו את פני ואת ירכַי וכמו עודדו אותי לצמוח עוד.

בשונה מהמזגן הנחבא, מאוורר התקרה מזמין התבוננות ממושכת. וכשמרכזים את המבט בתנועתו המעגלית, הנפש – שמשתובבת בתחילה תחת מגעה של הרוח — נרגעת, ולעתים היא מתעלה לדרגה שנזירים נכספים לה: למצב שיש בו ערות מלאה וניקיון של ריק.

אם ניחנתי בתבונה, היא ודאי התחזקה בי מתוך ההסתכלות שהסתכלתי כל שנות ילדותי בתנועה הסיבובית של כנפיים גדולות מעלי. לעתים הייתי ממקדת את עיני בכנף אחת ועוקבת אחריה, איך היא משלימה את מסלולה וחוזרת לנקודת המוצא שלה, איך כל נקודה במסלול היא גם מוצא וגם סיום, ולמטה, תחתיה – נעימות וברָכה. כל כך הרביתי להסתכל עד שגם בעיניים עצומות יכולתי להמשיך ולראות על מסך עפעפי את תנועת הכנפיים הנדיבות.

 

מאווררי תקרה היו כמעט בכל מקום שאליו הוליך אותנו אבי. עצמים אחרים נעלמו בכל פעם שהרחקנו.

אורח חיינו זיכה אותי במגוון של בתי ספר ובשפע של הזדמנויות ללמוד. אבי דיבר איתי רק בעברית, אמי דיברה עברית ואנגלית, נשים אחרות שבחיקן ישבתי שרו לי באנגלית, בצרפתית, בפורטוגזית, בסיסואטי, בטסונגה, בסואהילית – אינני יודעת באילו לשונות זימרו לי. אני יודעת שהבנתי את כולן.

גם היום קורה שעולה בפי מילה ונעלם ממני באיזו לשון היא, אולי אני עצמי המצאתי אותה.

 

לדברי אמי, הייתי בת שישה חודשים כשהשמעתי את המילים הראשונות שלי. אבי אמר שכבר ברחם פיטפטתי, שכבר אז היו לי רעיונות והמצאות, ושמלכתחילה ברור היה שניחנתי בכישרונות רבים ושאינני נזקקת לאוזן שומעת כדי לבטא אותם. בגיל שלוש קראתי בשטף בשתי שפות. ובגיל ארבע כבר קראתי מכל הבא ליד.

ספרי ילדים היו נדירים במקומות שבהם חנינו. תיבה ובה ספרי פעוטות שסבתי האמריקנית שלחה לי, הושארה מאחור באחד הכפרים. ומאותו שלב בחיי התרגלתי לבלוע ספרים שנקרו בדרכי בלי לשאול אם נועדו לי. מוחי רעב תמיד לסימני הדפוס המסודרים שעל הדף: מילים שמסתדרות למשפטים, משפטים שמתחברים לעלילה מסודרת, התחלה, אמצע, סוף. את הכול אפשר לחזור ולקרוא, וגם כשספר אובד – הסיפור נשאר.

 

 

אני ליאונה מאת גיל הראבן, הוצאת אחוזת בית, שנת 2014, 542 עמ'