לנינגרד – טרגדיה של עיר במצור 1941-1944 מאת אנה ריד

לנינגרד טרגדיה של עיר במצור 1944-1941 מאת אנה ריד

לנינגרד הוא סיפורה של העיר שעליה הוטל המצור הקטלני ביותר בתולדות האנושות. במהלך 872 הימים שבהם צרו כוחות גרמניה הנאצית על העיר, גוועו ברעב ובמחלות כ-750,000 מתושביה, פי 35 ממספר האזרחים שנהרגו בבליץ בלונדון, ופי ארבעה ממספרם של הנספים בהפצצות על נגסאקי והירושימה גם יחד.

הספר לנינגרד – טרגדיה של עיר במצור 1941-1944 מאת אנה ריד, שוזר את העובדות ההיסטוריות של המצור בסיפורים אישיים שנאספו מראיונות ומיומנים של אנשים משני צדי המתרס, ומתאר במבט צלול ואנושי את הידרדרותה של עיר מודרנית לתוך טרגדיה: קריסתן של מערכות החשמל והמים באחד החורפים הקשים שידעה העיר מעודה; המחסור במזון שגרם לתושביה לאכול את חיות המחמד שלהם; המתים שנותרו מתגוללים ברחוב במקום שבו התמוטטו; התפוררותם של רגשות אנושיים וקשרי משפחה; אלימות, רצח ואפילו קניבליזם – ובאותו הזמן, כוח סבל בל יתואר, אומץ והקרבה עצמית.

בספר עונה ריד על שאלות רבות שנותרו ללא מענה שנים ארוכות, והתשובות עליהן התאפשרו רק לאחרונה עם חשיפתם של מסמכים שהוסתרו עד כה מעיני הציבור: האם היה אפשר להציל רבים יותר מתושבי העיר לו היו ההכנות למצור והפעולות שננקטו במהלכו יעילות יותר? עד כמה הייתה העיר קרובה לנפילה לידי האויב? ומעל הכול, כיצד הצליחו תושבי העיר לשרוד בתנאים בלתי אנושיים של רעב קיצוני, קור בל יתואר, הפצצות כבדות ומגיפות קטלניות במשך כשנתיים וחצי?

אנה ריד התמחתה בהיסטוריה של רוסיה ועבדה שנים אחדות כעיתונאית באוקראינה. זהו ספרה השלישי.

מתוך הביקורות:

"קראתי את ספרה של אנה ריד בהערצה רבה. זהו דיווח מעולה – כתוב באופן נפלא ומספק תובנות אמיתיות על המיתוסים שנרקמו סביב המצור האפי." אנטוני ביוור, מחבר הספר סטלינגרד

"ריד מגוללת בפנינו סיפור של סבל בל ישוער, מנקודת מבט מלאת חמלה ויחד עם זאת אובייקטיבית. הספר מסתמך על מחקר קפדני וכתוב בכישרון רב." Financial Times

"בתזמור רגיש ומדויק מביאה ריד לצד העובדות ההיסטוריות את סיפוריהם של תושבי העיר – סופרים, אמנים, פועלים, עקרות בית ותלמידי בית ספר. ספרה הוא יצירת מופת בלתי נשכחת." Independent

לנינגרד – טרגדיה של עיר במצור 1941-1944

פרק 1

22 ביוני 1941

אם תיסעו 60 קילומטרים לכיוון דרום-מערב ממה שפעם הייתה לנינגרד, תגיעו למה שהרוסים מכנים "ארץ הדאצ'ות" (חווילות הקיט): נוף ירוק ולא מעובד של אגמים קטנים, דרכי עפר רכות, "אורני ספינות" גבוהים שקליפתם בגוון החלודה ובתי קיץ ישנים מעץ עם גזוזטראות קורסות ומרפסות מקוּרות, סגורות בחלונות זכוכית. בבוקר יום ראשון 22 ביוני 1941 השתזף דמיטרי ליחצ'וב בן ה-35, חוקר ספרות רוסית ימי-ביניימית, עם רעייתו ובנותיו על גדות הנהר אורדז' שהיו מכוסות בלהקות של כוכיות גדות:

הגדה הייתה תלולה ולאורכה, מעל לחוף שלנו, נמשך שביל. יום אחד, כשישבנו על החוף שלנו, שמענו קטעי שיחה מבעיתה. נופשים שהלכו בשביל דיברו על כך שקרונשטדט הופצצה ועל מטוס כזה או אחר. תחילה תהינו שמא הם מעלים זיכרונות מן המלחמה הפינית משנת 1939, אבל קולותיהם הנרגשים הטרידו את שלוותנו. עם שובנו לדאצ'ה סיפרו לנו על פרוץ המלחמה.

ב-12:00 בצהריים התאספו בני משפחת ליחצ'וב ונופשים אחרים סביב רמקול שהיה מוצב בחוץ, כדי להאזין להכרזת המלחמה הרשמית. הדובר לא היה סטלין אלא הקומיסר לענייני חוץ, ויאצ'סלב מולוטוב. "גברים ונשים, אזרחי ברית המועצות," החל, "הבוקר, בשעה ארבע, בלא הכרזת מלחמה ובלי לבוא בדרישות כלשהן אל ברית המועצות, תקפו גייסות גרמניים את ארצנו." בדברים נמהלה נימה של עלבון משתומם – "המתקפה הזאת נעשתה חרף העובדה שבין ברית המועצות לגרמניה היה הסכם אי-התקפה, הסכם שברית המועצות הקפידה לעמוד בלא דופי בכל תנאיו" – ולבסוף נחתם בקריאה המלהיבה יותר, "מטרתנו טובה. אויבנו יובס. לנו יהיה הניצחון." בתום השידור, "כולם היו קודרים מאוד ודוממים… איש לא ציפה לשום דבר טוב אחרי הבליצקריג של היטלר באירופה."

בכל רחבי לנינגרד הופרו באופן דומה חופשות סוף שבוע קיציות ושלוות. בדירתה שבלב העיר, ליד ארמון טבריצ'סקי שבנה הנסיך גרגורי פוטיומקין, השכימה ילנה סקריאבינה קום כדי להספיק להדפיס משהו לפני שתצא לטיול בכפר. אור השמש, אוויר הבוקר הקריר שחדר מבעד לחלונות, קולה של המטפלת שלה המהסה את בנה בן החמש, יורה, מעבר לדלת, הצטרפו כולם והעניקו לה "תחושה נפלאה של סיפוק ושמחה". בנה הבכור, דימה בן ה-14, כבר יצא עם חבר לראות את הפעלת המזרקות בארמון הבארוק הגדול פטרהוף, לחופי המפרץ הפיני. ב-9:00 התקשר אליה בעלה מבית החרושת שעבד בו ובפיו הודעה נסערת ומסתורית להישאר בבית ולהדליק את הרדיו. בצהריים הקשיבו היא ואמה לשידור של מולוטוב: "אז זהו זה – מלחמה! גרמניה כבר החלה להפציץ ערים סובייטיות. הנאום של מולוטוב היה מגומגם, כאילו לקה בקוצר נשימה. קריאותיו הנמרצות לאזור עוז נראו שלא במקום. ולפתע הבנתי שמשהו מבשר רעה ומחניק מאיים עלינו." בתום השידור יצאה החוצה ומצאה המונים מתגודדים ברחובות ונדחקים אל החנויות, "וקונים מכל הבא ליד":

רבים מיהרו לבנקים, למשוך את חסכונותיהם. גם אני נתקפתי באותה פאניקה והלכתי בחיפזון למשוך את הרובלים שהיו רשומים בפנקס הבנק שלי. אבל איחרתי את המועד. הכסף בבנק אזל. התשלומים הופסקו. אנשים צעקו, באו בדרישות. היום הקיצי להט בחום בלתי נסבל. מישהו התעלף. אדם אחר קילל בלהט. רק בערב, איכשהו, ירדה על הכול דממה מוזרה.

יורי ריאבינקין, נער כחוש בן 15 ששערו גזוז בפוני מעל לעיניו הכהות הגדולות, יצא בשעה 11:00 באותו יום והלך ברחוב סדובאיה לתחרות שחמט לילדים שנערכה בגני ארמון החלוצים (לפנים ארמון אניצ'קוב), ליד גשר אניצ'קוב. השוטרים, הבחין, נשאו מסכות גז וענדו על זרועם סרטים אדומים – הוא הניח שהיה זה חלק מתרגילי ההגנה האזרחית הרגילים. כשהחל לערוך את כלי השחמט שלו הבחין בהמון המתאסף סביב ילד קטן שעמד לידו. "הקשבתי, וקפאתי בזוועה. 'הבוקר בשעה ארבע,' אמר הילד בהתרגשות, 'תקפו מפציצים גרמניים את קייב, ז'יטומיר, סבסטופול ועוד איזה מקום! מולוטוב דיבר ברדיו. עכשיו אנחנו במלחמה עם גרמניה!' ראשי הסתחרר. לא הצלחתי לחשוב. אבל שיחקתי שלושה משחקים, ולמרבה הפלא ניצחתי בשלושתם. אחר כך הלכתי איכשהו הביתה." אחרי ארוחת הערב שוטט ברחובות המחניקים ואפופי המתיחות, עמד בתור שעתיים וחצי כדי לרכוש עיתון – בתור נשמעו "דיבורים מעניינים" ו"הערות ספקניות" – עד שהודיעו שלא יהיו עוד עיתונים, אלא "סוג של בוליטין רשמי, במקומם". "השעון," כתב ריאבינקין ביומנו בהמשך אותו ערב בפומפוזיות של מתבגר, "מורה על אחת-עשרה וחצי. קרב רציני מתחיל, עימות בין שני כוחות נוגדים – סוציאליזם ופשיזם! שלומה של האנושות תלוי בתוצאתו של מאבק היסטורי זה."

תושבי לנינגרד היו אמורים להיות מוכנים למלחמת העולם השנייה – המלחמה הפטריוטית הגדולה, כפי שמכנים אותה עד היום – יותר מאזרחים סובייטיים אחרים, מפני שהיו להם מושבים בשורה הראשונה בפתיח שבישר את תחילתה. אחרי חתימת הברית הנאצית–סובייטית באוגוסט 1939, כבשה ברית המועצות לא רק את מזרח פולין, אלא גם – ביוני 1940 – את המדינות הבלטיות שממערב ללנינגרד, ואת אזור הסְפר הפיני המנוקד באגמים הסמוך אליה מצפון.

"מלחמת החורף" עם פינלנד, במיוחד, הטעימה את תושבי לנינגרד שמץ מן הקשיים לעתיד לבוא. כשפרצה המלחמה ב-30 בנובמבר 1939, שלושה חודשים אחרי הפלישה לפולין, ציפו הרוסים שתהיה קצרה מאוד. "[חשבנו ש]כל מה שנצטרך לעשות יהיה להרים מעט את קולנו," נזכר חרושצ'וב, "והפינים יצייתו. ואם זה לא יעבוד, נירה ירייה אחת והם ירימו ידיים וייכנעו." למעשה, המלחמה התגלתה כהשפלה. חרף מספרם הזעיר – אוכלוסייה בת 3.7 מיליוני נפשות לעומת כמעט 200 מיליוני התושבים בברית המועצות – התגוננו הפינים בעקשנות ואילצו את הרוסים לשלוח נגדם כמות עצומה של גייסות. ב-12 במרס 1941, כשברית המועצות הצליחה לבסוף לכפות על פינלנד כניעה וסיפחה לשטחה את העיר השנייה בגודלה במדינה, וייפורי (היום ויבורג הרוסית), ואת כל המצרים שבין מפרץ פינלנד לימת לדוגה, היה זה במחיר של 127 אלף חללים משורות הצבא האדום. תושבי לנינגרד התוודעו בראשונה לחולשתם של המנהיגות, הציוד וההכשרה הצבאיים מן השמועות שדלפו מבתי החולים הצבאיים. לחיילים לא היו כלי נשק, תחמושת, ביגוד חורפי והסוואה. ("לא יכלו להציע לנו מטרות טובות יותר," נזכר טייס קרב פיני שדיבר על טור חיילים שחצה את הימה הקפואה. "הרוסים לא לבשו אפילו מעילי חורף לבנים.") ויותר מכול חסרו להם קצינים טובים, הודות לדילול הפרנואידי שביצע סטלין בקרב כוחות המזוינים בגל הטרור האחרון שלו. מ-1937 עד 1939 נעצר מספר מדהים של קצינים – 40 אלף – ומתוכם נורו כחמישה-עשר אלף. בין המוצאים להורג היו שלושה מחמשת המרשלים של ברית המועצות, חמישה-עשר מתוך שישה-עשר מפקדי הארמיות, 60 מתוך 67 מפקדי הגייסות, 136 מתוך 169 מפקדי הדיוויזיות וחמישה-עשר מתוך 25 האדמירלים. הניצולים (של-44 אחוזים מתוכם לא הייתה השכלה תיכונית) היו ברובם ותיקי מלחמת האזרחים נכונים לציית, או קצינים זוטרים שקודמו מעל ליכולתם ופחדם מפני משפט צבאי והוצאה להורג מנע מהם להעז וליטול יוזמה, או לשנות את הפקודות שקיבלו ולהתאימן לנסיבות המשתנות. בחודשים הראשונים של הפלישה הגרמנית שוחזרו השגיאות של מלחמת החורף באופן מדויק כל-כך עד שבדיעבד נראית מלחמת החורף כמו תרגיל חימום לקראת האירוע המרכזי. זה בהחלט נראה כך לפינים, שעד היום מכנים את מלחמת העולם השנייה – שבמהלכה השתתפו במצור על לנינגרד אבל סירבו לתקוף אותה ישירות – "מלחמת ההמשך".

אבל למעשה, ב-22 החודשים הראשונים להתנהלותה נראתה מלחמת העולם השנייה לתושבי לנינגרד – כמו למרבית האזרחים הרוסים הרגילים – מרוחקת למדי. "במקום כלשהו באירופה," נזכר אחד מתושבי לנינגרד, "התנהלה כבר שנתיים מלחמה – אז מה? … נחשב לא יאה לדאוג בגלל אירועים בינלאומיים, להפגין מה שנקרא אז 'הלכי רוח לא בריאים'." הפינים אמנם נלחמו בעיקשות, אבל המערכות בפולין ובמדינות הבלטיות היו מהירות וקלות. השעטה של היטלר על פני צרפת וארצות השפלה, באביב 1940, הסעירה את רוחם של האינטלקטואלים שקראו על הנעשה במערב, כמו המשוררת אנה אחמטובה שכתבה שירים שלא התפרסמו על נפילת פריס ועל הבליץ בלונדון. אבל הרוב הגדול האמינו לרמקולים המוצבים בקרנות הרחוב, ל"עיתוני הקיר" שעל לוחות המודעות ולתועמלנים באספות האינסופיות שנערכו במקומות העבודה, שאמרו להם כי הקפיטליסטים משסעים זה את זה לגזרים וכי ברית המועצות מוכנה ומזומנה לחטוף את השיירים. אף שהברית עם היטלר, כך האמינו, הייתה זמנית בלבד, כל מלחמה נגדו תיערך על אדמת גרמניה ותסתיים כמעט בטרם החלה, כשמהפכה עממית בתוך גרמניה עצמה תשים לה קץ. עובדים בבית החרושת למתכת בלנינגרד אמרו, למשמע החדשות על המתקפה הנאצית, "הכוחות שלנו יכו אותם; זה ייגמר תוך שבוע. לא, לא תוך שבוע – אנחנו צריכים להגיע לברלין. זה ייקח שלושה או ארבעה שבועות." אפילו משקיפים מתוחכמים שידעו לפרש נכונה את פלישתו של היטלר ליוגוסלביה באפריל (למרות ברית הידידות הסובייטית–יוגוסלבית) ואת נאומי האזהרה של צ'רצ'יל, זועזעו כשמה שחששו מפניו אכן קרה. עבור חוקרת הספרות אולגה פרידנברג, דודניתו של בוריס פסטרנק, "לא הפלישה היא שהייתה בל תיאמן, משום שמי לא ציפה לה?… היה זה המהפך בחיינו, פיצולם הפתאומי לעבר ולהווה ביום ראשון קיצי שקט זה, כשכל החלונות פתוחים לרווחה."

מן המפורסמות היא שגם המנהיגוּת הסובייטית הופתעה. "סטלין ואנשיו חסרי מעש לחלוטין," שח גבלס ליומנו חודש לפני הפלישה. "כמו ארנבת המוצאת את עצמה מול נחש." אף שההיסטוריונים עדיין חלוקים בדעותיהם מה היה הרציונל שמאחורי מדיניות החוץ של סטלין קודם למלחמה, ברור שסטלין ציפה למלחמה עם גרמניה, ובה-בעת שכנע את עצמו שבאמצעות פייסנות יהיה ניתן לדחותה לפחות עד לשנה הבאה. הדיווחים שמסר השגריר הסובייטי בברלין על כוונותיו של היטלר נתקלו בהתעלמות, וכך גם מודיעין צבאי על ריכוזי כוחות ממערב לגבול הגרמני–סובייטי החדש. התראות בריטיות נפסלו בזלזול כדיסאינפורמציה שמטרתה להפוך את הצבא האדום ל"חייליה של אנגליה". ומשרד המסחר המשיך את המשלוחים הידועים לשמצה של חיטה, נפט, גומי ונחושת לגרמניה ממש עד לערב הפלישה.

נציגו המוסמך של סטלין בלנינגרד בפרוץ המלחמה היה אנדרי ז'דנוב השמנמן, מכורכם הפנים והמעשן בשרשרת, בנו של מורה שהתקדם לתפקיד מזכיר המפלגה בגורקי (שקודם לכן נקראה בשם שהיא נקראת בו כיום – ניז'ני נובגורוד), ממנו אל הוועד המרכזי, ואחרי רצח ראש המפלגה בלנינגרד, סרגיי קירוב (כפי הנראה בהוראתו של סטלין) ב-1934, היה לראש ארגון המפלגה בלנינגרד ולחבר מלא בפוליטביורו. ז'דנוב שהיה נאמן ומסור, ובדומה לסטלין אוטודידקט ומכור לעבודה, היה אחד ממתי המעט שסטלין פנה אליהם בכינוי הגוף הפמיליארי ty – המקביל ל-tu הצרפתי – ולא ב-Vy הרשמי. היום הוא זכור בעיקר כמי שהנהיג את ההגנה על לנינגרד, וכן בזכות כהונתו הטרגי-קומית אחרי המלחמה כקומיסר לענייני תרבות, שבמהלכה הוקיע את אחמטובה כ"חצי נזירה וחצי זונה" ופרט על הפסנתר מנגינות תקינות פוליטית באוזני שוסטקוביץ'. למען האמת, ז'דנוב היה רוצח המונים: לא זו בלבד שפיקח על הטיהורים בלנינגרד בשנים 1939-1937, אלא שבדומה לחברי פוליטביורו אחרים, הוא הרחיב אותם אל הפרובינציה – ובמקרה שלו להרי אוראל ולוולגה התיכונה. חתימתו, לצד אלו של סטלין ושל מולוטוב, מתנוססת בתחתיתן של עשרות רשימות מוות.

בדומה לסטלין, גם ז'דנוב היה בטוח כל-כך שהדיבורים על המתקפה הגרמנית הממשמשת לבוא מקדימים את המאוחר, עד שב-19 ביוני יצא ממוסקבה לחופשה בת שישה שבועות באתר הנופש סוצ'י שלחופי הים השחור. "הגרמנים כבר החמיצו את שעת הכושר הטובה ביותר שלהם," הבטיח לו סטלין. "נראה שהם יתקפו ב-1942. צא לחופשה." במשך כל אחר הצהריים בשבת, ה-21 ביוני, בשעה שז'דנוב מתמקם באתר הנופש, הפך הזרזיף הרגיל של דיווחים מדאיגים ממשמר הגבול למבול: דיווחים על עוד ועוד חדירות למרחב האווירי הסובייטי, על תנועה חשאית של טנקים וכוחות ארטילריה, על בנייה של גשרי סירות ופינוי סבכים של תיל דוקרני. זמן קצר אחרי 21:00 חצו לפחות שלושה עריקים – ליטאי ושני קומוניסטים גרמנים – את הנהר בוג אל מעבר לקווים הסובייטיים וסיפרו לחוקריהם על הפקודות שזה עתה נקראו באוזני יחידותיהם. המתקפה תתחיל ב-4:00, אמר הליטאי, ו"הם מתכננים לחסל אתכם די מהר."

ובקרמלין עדיין התחרתה החרדה עם הכחשה. משרד החוץ הגרמני, כך דיווחה השגרירות הסובייטית בברלין, מסרב לקבל שיחות מן השגרירות, שהתקשרה מדי חצי שעה. בזמן כלשהו מאוחר בערב התקשר הקומיסר לענייני הגנה, גנרל סמיון טימושנקו, אל סטלין ובישר לו את החדשות שהביאו העריקים הגרמנים. בתגובה הורה לו סטלין לכנס פגישת חירום של חברי הפוליטביורו והגנרלים הבכירים. עם בואם, חדל מהליכתו אנה ואנה ושאל, "טוב, מה עכשיו?" טימושנקו וראש המטה, גנרל גיאורגי ז'וקוב, תבעו להעביר את כל הגייסות בגבול לכוננות קרבית מלאה. סטלין חלק עליהם: "מוקדם מדי להוציא את הפקודה הזאת עכשיו. יכול להיות שעדיין אפשר ליישב את המצב בדרכי שלום… אסור שהיחידות בגבול ירשו לעצמן להיגרר אחר פרובוקציות לכל מעשה שעלול לגרום קשיים." בחצות ומחצה הרשה לבסוף להעביר את הפקודה – בתוספת אזהרה כי ייתכן שהמתקפות אינן אלא פרובוקציות, וקריאה לתגובה "מוסווה". הישיבה התפזרה בשלוש לפנות בוקר. כעבור שעה, כשעלה על יצועו, קיבל סטלין שיחה מז'וקוב. הערים המרכזיות במערב ברית המועצות – קייב, מינסק, וילנה, סבסטופול – מופצצות. "האם הבנת מה שאמרתי, החבר סטלין?" שאל ז'וקוב. הוא היה צריך לחזור על דבריו לפני שקיבל מענה. כעת נאלץ אפילו סטלין להודות כי המלחמה החלה.

הכלל הראשון של מדיניות חוץ, גורסת האמרה השנונה הנפוצה, הוא לעולם לא לפלוש לרוסיה. מדוע החליט דווקא היטלר, שהיה מודע מאוד לאסון שהיה מנת חלקו של נפוליאון ברוסיה, לתקוף את ברית המועצות?

מטרותיו, מתחילת המערכה ב-1940, לא היו מתחום הגיאופוליטיקה הקונבנציונלית. הוא לא רצה סתם לספח שטחים מועילים וליצור מאזן כוחות חדש, אלא להשמיד תרבות ואידיאולוגיה, ואם יעלה בכך הצורך, גם גזע. חזונו לשטחים שזה עתה נכבשו, חזון ששטח בהרחבה בארוחות הערב במפקדות השונות שלו במהלך המלחמה, היה של רייך בן 1,000 מילין, שישתרע מברלין עד לארכנגלסק שעל הים הלבן ואסטרחן שלחוף הים הכספי. "כל השטח," היה מוכיח את האדריכל שלו, אלברט שפר,

חייב לחדול מלהיות ערבה אסיאתית, יש להופכו לאירופי! איכרי הרייך יחיו בחוות נאות ומרווחות; הרשויות הגרמניות ישכנו במבנים נפלאים, המושלים בארמונות. כל עיר תהיה מוקפת בחגורה של כפרים מלבבים, שעומקה 40-20 קילומטרים, מחוברים ביניהם בכבישים משובחים. ומה שיתקיים מעבר לכך יהיה עולם אחר, שבו בכוונתנו להניח לרוסים לחיות כרצונם.

הערים הקיימות יופשטו מנכסיהן וייהרסו (את מוסקבה התכוון להחליף באגם מלאכותי) והכפרים המלבבים החדשים יאוכלסו במתיישבים ארים שייובאו מסקנדינביה ומאמריקה. בתוך 20 שנה, חלם היטלר, ימנו המתיישבים החדשים 20 מיליון. הרוסים – הנחותים מבין הסלאבים – יוגלו לסיביר, יורדו למעמד צמיתים או שפשוט יושמדו כמו שבטי הילידים באמריקה. דיכוי שרידי ההתנגדות הרוסית ישמש תרגול ספורטיבי. "היטלר תכנן," נזכר שפר, "לנהל מדי כמה שנים מערכה קטנה מעבר להרי אוראל, כדי להפגין את מרותו של הרייך ולוודא שהצבא הגרמני ישמור על רמת מוכנות צבאית גבוהה." ובמילותיו של מסמך תכנון מאוחר יותר של הס"ס, הגבולות המזרחיים והמשתנים תדיר של הרייך, בדומה לאזור הספר הצפוני-מערבי של הראג' הבריטי, "ישאירו את גרמניה צעירה."

זהו חזון סוריאליסטי כל-כך, מגוחך כל-כך בתנופתו וברדידותו היאות לבית מרזח, עד שמפתה מאוד לא לקחתו ברצינות. מה הטעם לכבוש מדינה על מנת להחריב אותה? מניין יבוא הכסף לערים ולכבישים החדשים? מניין יבואו מיליוני המתיישבים? הגייסות הנחוצים כדי להחזיק מחצית היבשת בשעבוד נצחי? אבל מבחינת המנהיגות הנאצית לא היה זה חלום בהקיץ. ביולי 1940, שבועות ספורים אחרי נפילת צרפת, הורה היטלר למפקד העליון של הצבא, פילדמרשל ולטר פון בראוכיטש, ולראש המטה שלו, גנרל פרנץ האלדר, להתחיל לתכנן את כיבושה של ברית המועצות. לבריטניה, טען היטלר, אי-אפשר לפלוש לעת עתה, והדרך היחידה לשכנע אותה לנהוג בהיגיון ולכרות ברית שלום היא לחסל את המעצמה האחרונה ביבשת אירופה, העוינת לרייך מעצם טבעה. בראוכיטש והאלדר לא השתכנעו (אף כי במידה פחותה מכפי שטען האלדר לאחר המלחמה), והעדיפו לראות תחילה את בריטניה מובסת ומסולקת מזירת המלחמה. ("ברברוסה," כתב האלדר ביומנו ב-28 בינואר 1941. "תכלית לא ברורה. כך איננו מכים בבריטים… אסור להמעיט בערכו של הסיכון במערב. ייתכן שאיטליה תתמוטט אחרי אובדן המושבות שלה, ואנו נקבל חזית דרומית בספרד, איטליה ויוון. אם באותה עת נהיה מסובכים ברוסיה, מצב שהוא גרוע מלכתחילה ייעשה גרוע עוד יותר.") ספקן באותה מידה היה גם שר החוץ, יואכים פון ריבנטרופ, שראה בברית עם מולוטוב את השגו הגדול ביותר וציין כי ברית המועצות עדיין ממלאת בקפדנות את כל הבטחותיה לספק חיטה וסחורות אחרות. הרמן גרינג, האחראי על התכנון הכלכלי והאיש החזק ביותר ברייך אחרי היטלר, חשש מפני מחסור במזון ובכוח עבודה. אבל היטלר היה בשיא יוקרתו והפופולריות שלו, והיה רגיל לכפות את רצונו על הכפופים לו: הפוסחים על שתי הסעיפים בלעו את ספקותיהם והשלימו עם הבלתי נמנע. היחיד מבין חברי המנהיגות שפעל בהחלטיות בסוגיה זו היה רודולף הס הלא יציב, שיצא לטיסתו המשונה לסקוטלנד שישה שבועות בלבד לפני הפלישה, כנראה בתקווה לפתוח בשיחות שלום עם בריטניה ולמנוע מלחמה בשתי חזיתות.

התוכנית למבצע ברברוסה הושלמה בדצמבר 1940, ומועד הפתיחה נקבע ל-15 במאי 1941. הן המועד והן התוכנית עצמה השתנו עד מהרה (קריאותיה של איטליה לעזרה ביוון ובלוב כפו דחייה, והמתקפה הדו-זרועית הפכה למתקפה תלת-זרועית), אבל המערכה עצמה נועדה, מרגע הגייתה, להתנהל באכזריות חסרת תקדים, מדיניות שההתנגדות לה בשורות הצבא הייתה דלה במידה מחפירה. "המלחמה הזאת," כתב האלדר אחרי נאום של שעתיים וחצי שהשמיע הפיהרר באוזני הגנרלים שלו ב-30 במרס, "תהיה שונה מאוד מהמלחמה במערב… המפקדים יידרשו להעלות קורבן ולהתגבר על נקיפות המצפון האישיות שלהם." ביוני יזם הפיקוד העליון עצמו את "פקודת הקומיסר" הידועה לשמצה, שקבעה כי יש לירות במקום בכל קצין פוליטי ("קומיסר") שייפול בשבי. פקודות נוספות התירו נקיטת "אמצעים קולקטיביים" נגד אזרחים "המשתתפים או רוצים להשתתף במעשי איבה", ושללו את זכותם של בתי משפט צבאיים לשפוט פשעים – כולל אונס ורצח – שיבצעו חיילים גרמנים נגד אזרחים סובייטים. כל קצין קיבל למעשה יד חופשית להתייחס כרצונו לרוסים שייתקל בהם. הנחת יסוד נוספת שעלתה מן התוכנית הייתה הפקעה אכזרית של מזון. כוחות הכיבוש היו אמורים לחיות ממה שיוכלו להחרים בסביבה, גם אם משמעות הדבר שהאזרחים יגוועו ברעב. "הרוסי עמד ברעב זה מאות בשנים!" התבדח הרברט באקה, מזכיר המדינה במשרד התזונה והחקלאות של הרייך, בסגנון הנאצי הלבבי; "קיבתו גמישה, ולכן אין צורך ברחמים מיותרים!" גבלס אמר בעוקצנות כי הרוסים יצטרכו "לאכול את אוכפי הקוזאקים שלהם"; גרינג ניבא את "המוות ההמוני הגדול ביותר באירופה מאז מלחמת 30 השנה."

יותר מכול, יש להביס את הבולשביקים במהירות. זו עתידה להיות בליצקריג, מלחמת בזק, של תנועה מהירה קדימה, שיובילו אותה טנקים וחיל רגלים ממונע. בדהרתו מזרחה אל לו לצבא להמתין עד שכל מרכזי ההתנגדות ייפלו בידיו, ומעל לכול אל לו להיתקע בלחימת התשה סטאטית מהסוג שהביא עליו את התבוסה במלחמת 1918-1914. בסך הכול הייתה המערכה אמורה להימשך לא יותר משלושה חודשים; קומץ השבועות הראשונים בקרבות עיקריים שישמידו את הצבא האדום והיתר במבצעי טיהור. מרגע שתיכבש, תועבר במהירות כל רוסיה האירופית לשלטון אזרחי תחת ארבעה קומיסריאטים חדשים של הרייך, צעד שיאפשר למרבית החיילים לחזור הביתה.

הדברים לא התנהלו כך לא רק משום שהיטלר היה פנטזיונר, אלא מפני שהוא שגה מן היסוד בהבנת החברה הסובייטית. הוא הפריז להחריד בערכה של האנטישמיות הרוסית, והמעיט מאוד מערכם של הפטריוטיות והרגש הלאומי. בדומה לדעתו של הזרם המרכזי בבריטניה ובאמריקה באותה עת, גם הוא לא השכיל להבין שמרבית הרוסים, אף שבשני העשורים האחרונים סבלו רדיפות ועוני מידי המנהיגות שלהם, יילחמו בעיקשות נגד פלישה מבחוץ. "נפצו את הדלת!" הצהיר באמירה המפורסמת שלו. "וכל המבנה הרקוב יקרוס!" העלבונות הבוטים – "הסלאבים הם המון של עבדים מלידה"; "טיפשותם שאין לה קץ"; "ההמונים המטומטמים האלה של המזרח" – שחזר עליהם עד זרא בנאומי התוכחה שנשא תוך כדי ארוחות, העידו לא רק על גזענותו אלא גם על עצלות אינטלקטואלית, על שאננות לנוכח מדינה עצומה, משתנה במהירות וחשאית, שהוא ויועציו ידעו עליה מעט מאוד. למרבה האירוניה, תפישותיו המוטעות היו בבואה של התפישות הסובייטיות המוטעות ביחס לגרמניה: "תקוות רבות מדי," נזכר לימים אחד מן הגנרלים של היטלר, "הושתתו על האמונה שסטלין יודח על ידי בני עמו אם ינחל תבוסות פוליטיות. את האמונה הזאת טיפחו יועציו הפוליטיים של הפיהרר ואנו, כחיילים, לא ידענו מספיק על הצד הפוליטי כדי לחלוק עליהם."

ככל שהמלחמה התקדמה התגלעו יריבויות מחריפות והולכות, לא רק בין הסוכנויות הרבות והחופפות שהיו אחראיות על שטחי ברית המועצות הכבושים, אלא גם בין אידיאולוגים שהיו שבויים בחזון ההשמדה רחב ההקף של הפיהרר שלהם לבין פרגמטיסטים (רבים מהם ממוצא גרמני בלטי) שהמליצו על מדיניות קרובה יותר למדיניות הקולוניאליסטית המסורתית, של צירוף המיעוטים האתניים – ובייחוד האוקראינים – וביטול צעדים קומוניסטיים לא אהודים כמו סגירת כנסיות וקולקטיביזציה של קרקעות. אבל גם אם היה היטלר מבין טוב יותר את ברית המועצות, סביר להניח שהיה מתעלם מעצתם של הפרגמטיסטים. למתקפה על ברית המועצות היו צידוקים רציונליים: היא תביא לגרמניה אדמה חקלאית ובארות נפט ותחסל משטר עוין. אבל היא נסובה גם סביב גזע: Vernichtungskrieg, מלחמת השמדה. בולשביקים, יהודים, סלאבים – כולם היו חלאות, בהמות, זוהמה, ארס; עצם קיומם היה תועבה לחלום הנאציונל-סוציאליסטי. חיסולם או שעבודם לא היה רק אמצעי לשליטה טריטוריאלית, אלא חלק מתכליתה.

לנינגרד טרגדיה של עיר במצור 1941-1944 מאת אנה ריד. מאנגלית: עדי הירש. הוצאת אריה ניר, שנת 2012, 400 עמודים