ביקור בית עם הסופרת ליב ברזילי: הבשורה על פי עצמי / תמונה אותנטית וכאובה של נוער בגיל ההתבגרות

הבשורה על פי עצמי מאת ליב ברזילי

"החופש המוחלט תמיד היה חלק בלתי נפרד משגרת חיי, הוא הפך להיות חלק ממני עצמי, הוא מרכיב חשוב במי שהפכתי להיות. החופש הזה היה הדבר היקר לי ביותר, ובו זמנית גם האויב הכי גדול שלי. הייתי אומללה כל-כך בגלל הכאב והניתוק שהוא המיט עלי, אבל לא יכולתי לדמיין את עצמי בלעדיו". הציטוט הזה מתוך "הבשורה על פי עצמי" נבחר כי רגע הכתיבה שלו היה פשוט הרגע בו הצליחה ליב ברזילי לנסח בקוהרנטיות את הקונפליקט הגדול של חייה. כמו שהיא רואה את זה, הקונפליקט הפנימי הזה הוא מה שמשותף לכל "נערי החוף" באשר הם. ליב מספרת, כי "אם תצליח לגרום לנערים ולהורים שיקראו את הספר להבין את הקונפליקט הזה, רק את הדבר האחד הזה, היא את שלה עשתה". "הבשורה על פי עצמי", ספר הבכורה של ליב ברזילי, הוא רומן התבגרות, במונחים רבים סיפור חייה. 

ליב ברזילי גדלה בקיבוץ אפיקים, בעמק הירדן. בהתאם לזאת הספר הבשורה על פי עצמי נכתב בהשראת קיץ שאת רובו העבירה בחוף על שפת הכנרת, אם כי לחלוטין לא מדובר בשחזור מדויק של אירועים ספציפיים. למדה לתואר ראשון של אחות מוסמכת במכללה בעמק יזרעאל, אותו סיימה בשנת 2011. הרעיון הראשוני לספר עלה כבר באותו קיץ, בשנת 2002-2003, אך הספר כפי שהוא, נכתב במהלך לימודיה לתואר הראשון. כיום, היא אחות בבית חולים בירושלים.   

שם: ליב (liv) ברזילי. "זה קיצור של אוליביה. לא נולדתי עם השם הזה. התחלתי להשתמש בו בגיל 15. השם אוליביה לקוח ממחזה של שייקספיר. אהבתי את הרעיון של שם קצר שהוא קיצור של שם ארוך, זה מאז ומעולם נראה לי אריסטוקראטי ופואטי".

גיל: 27.

סטאטוס: רווקה.

מגורים: ירושלים.

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר הבשורה על פי עצמי, בהוצאת אוריון, 2012.

ליב ברזילי (צילום יח"צ)

מאין את שואבת את ההשראה לכתיבתך? "ההשראה המרכזית לכתיבת הספר הזה הגיעה מהקיץ שביליתי בגיל 17 בחוף דוגית שבכנרת. הייתי מגיעה לשם מהבית כמעט מידי יום, ממש כמו הדמות בספר, ולעיתים אף העברתי שם את הלילה. שמתי לב מיד כי החוף הזה ריכז בו חבורה של צעירים, חלקם בתיכון, חלקם לפני צבא, חלקם חיילים בחופשה וחלקם אחרי צבא ובראשית דרכם בחיים. כמעט לכל מי שפגשתי שם היה את הסיפור שלו, שהביא אותו לחוף ההוא. היו כאלו שזה סתם היה מקום עבודה בשבילם לצד אלו שזה היה סוג של מפלט עבורם מהחיים שבחוץ וכך זה נהיה גם עבורי. 

בנוסף, כשהייתי בערך בת 15.5 הכרתי נערה בגילי, אליה התחברתי מהרגע הראשון. הדבר הבולט בנינו מבחינתי הייתה העובדה כי למרות שהגענו מבתים כל כך שונים מבחינת הדינמיקה וסגנון החיים, בכל זאת שתינו התמודדנו עם אותן בעיות ואותם קונפליקטים וקשיים, ממש כמו ליה ואליענה בספר. בשלב מסוים היא אף ניסתה להתאבד, אם כי שלא כמו הדמות בספר, היא יצאה מזה בשלום.

זה מה שהיווה עבורי השראה ליחסים בין שתי הבנות. החוויות שמתוארות בספר מזכירות את ימי על החוף, אך הדמויות שיצרתי והדברים כפי שהם מתוארים אינם מהווים תיעוד של מה שהיה ויתרה מזו, הדמויות הספציפיות הן פרי דמיוני האישי.

ברמה הכללית יותר, מה שמעורר בי השראה יותר מספרים זו מוזיקה. רוב הרעיונות המוצלחים שהיו לי עלו כשהקשבתי לאלבומים של Blackfield. מהיצירה שלהם למדתי שהדרך הכי טובה להגיע לכמה שיותר אנשים ולהשפיע עליהם באמת היא לא להיות מפוקס על קהל היעד, אלא דווקא לכוון פנימה". 

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "ניסיתי לכתוב את הספר הזה עוד מהתקופה שלי בחוף, אך הרגשתי שזה לא חדר העומק הסיפור האנושי כפי שרציתי. שזה מפספס את העיקר. כשהתחלתי ללמוד לתואר ראשון של אחות מוסמכת, הכל פתאום התבהר לי. זו התקופה בה התחלתי לכתוב את הספר כפי שהוא עתה. הייתה לי תקופה בתחילת שנה ג' שלקחתי פסק זמן, גם עקב עומס בלימודים וגם כי התלבטתי לגבי הסוף. אני מאמינה שבספר שכתוב טוב ברבע האחרון של הנרטיב פחות או יותר צריך לבוא טוויסט שלא ניתן היה לצפות בוודאות באמצע העלילה. בסופו של דבר, בדרך לא ברורה, פשוט הבנתי פתאום מה צריך להיות הסיום. הסוף הזה מרחיק את האירועים ממני, מהחיים האמיתיים שלי, אך הוא ניראה לי אידיאלי עבור הדמות שיצרתי. בסיכומו של דבר הכתיבה ערכה נטו כשנה וחצי- שנתיים (ואם לא סופרים את הזמן באמצע שהתלבטתי לגבי הסוף)".

איזה ספרים קראת לאחרונה?  "לאחרונה קראתי את "זיכרונותיה של גיישה". הספר הזה לימד אותי על המינון הנכון בין עלילה מציאותית, כזו שהקורא יכול להאמין שהייתה יכולה לקרות לו, לבין סיפור שמרים אותך מעט מהקרקע ולוקח אותך למחוזות שאין לך סיכוי באמת להגיע אליהם.  בהחלט ניסיתי להביא את האיזון העדין הזה לידי ביטוי בבניית העלילה בספר שלי. בכלל, אני מאמינה, גם כיוצרת וגם כקהל, שאני הכי אוהב ספר או סרט שיצליחו להרים אותי מעט מעל הקרקע ויפתחו לי חלון לעולם שבאופן טבעי סביר שלא הייתי יודעת דבר על מה שמסתתר מאחוריו. אך מצד שני, לא יהיו מנותקים עד לרמה של חוסר התכתבות מוחלט עם המציאות. גם ספר הפנטזיה טוב עומד בקריטריון הזה, מבחינתי".    

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "בתור ילדה תמיד אמרתי שהספר שהפך אותי לסופרת לעתיד (וכעט סופרת בהווה) הוא "תום סוייר" של מארק טוויין. לא ברור לי מה סוד הקסם שלו, אבל זו בוודאי היצירה שקראתי הכי הרבה פעמים. גם הספר הזה מדגים את האיזון שאני מאמינה בו. יותר מכל, הוא מראה שאתה לא חייב להיות גיבור מלחמה, קורבן אונס או יתום כדי שיהיה לך סיפור חשוב לספר. יצירה נפלאה עם הרלוונטיות לדורות קדימה יכולה לצמוח מסיפור חיו של כל אחד. מארק טוויין לדעתי נודע בזמנו במיוחד בזכות העובדה שהוא הלך נגד הזרם וכתב בסגנון ובסלנג הייחודיים לו, כיום הוא זוכה להערכה על כך. זה רק מחזק את הדעה שלי שהדרך באמת לחדור אל אנשים היא דווקא לכוון פנימה".

אילו ספרים קראת בילדותך? "מהספרות אליה נחשפתי בילדותי נמנים כמה מרבי המכר הקלאסיים של כל הזמנים. שמתי לב שיש הרבה כוח לספרים אשר מספרים את סיפורה של תקופה שלמה דרך סיפור אינדיבידואלי של אדם אחד או קבוצה אחת. דבר שניסיתי לממש ביצירה שלי, ולספר את סיפורה של התופעה אותה כינתי "נערי החוף". בתור ילדה אהבתי במיוחד את "נשים קטנות", "התפסן בשדה השיפון", "האסופית", "מבוכים ודרקונים", "סוד הגן הנעלם", "שלושת המוסקטרים". מאוד מאוד אהבתי את שבעת "הארי פוטר". סיפור מעניין על "הארי פוטר" הוא שבכרך השלישי בסדרה, יש קטע בוא המורה של הארי ניסה ללמד אותו להפיק קסם הגנה מסוים, שעל מנת להפיק אותו צריך לגייס את עצמך להתרכז ברגע הכי מאושר שהיה לך בחיים. הארי הצליח לבסוף בקסם הזה, ואני באופן טבעי ניסיתי לחשוב איזה רגע אני הייתי בוחרת אם הייתי מבצעת את הקסם. חשבתי על זה לא מעט זמן ופשוט לא מצאתי אפילו רגע אחד כזה. הרגע שבו הבנתי את זה, היה נקודת מפנה בחיי".

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "במשך שנים כל פעם שלא הצלחתי להירדם הייתי קוראת כל הלילה את הספר הצרפתי "מלפפונים חמוצים עם שוקולדה". בפשטותו, הוא חדר אליי לרבדים ששום דבר אחר לא הגיע אליהם. הוא מספר על נערה בת 14 בפריז, אשר ממש כמו הדמות בספר שלי, מתמודדת עם העובדה שהוריה חיים על פלנטה אחרת, אם כי הגישה שלהם לעניין מעט שונה מאשר בספר שלי. זה אף פעם לא עזר לי להירדם, אבל זה עשה לי טוב על הלב. "תום סוייר", כפי שכבר ציינתי, זה הספר שהפך אותי לסופרת, וזה שקראתי הכי הרבה פעמים. אני לא יודעת מה לגבי אי בודד, אבל בתור הסופרת שאחראית למפנה בחיי, לג'יי. קיי. רולינג בטוח מגיע מקום של כבוד על המדף שלי".   

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זהו ספרי הראשון, ללא ספק לא האחרון".

ספרי קצת על הספר החדש שכתבת "הבשורה על פי עצמי": "הספר שלי פותח לקורא חלון לעולמם הקסום והכואב של "נערי החוף", אליו נחשפתי כשהייתי בתיכון. הוא מספר את סיפורה של התופעה כולה דרך סיפור אינדיבידואלי אחד, שעוקב אחר כל הפרטים שקשורים לעניין. איזה סגנון נערים נכנס לעולם הזה, מאיזה רקע הם מגיעים בדרך כלל, מה קורה להם שם ואיך הם חוזרים למסלול החיים הנורמאלי. שזרתי בסיפור את הפן המשפחתי והחברתי, את כל הרגשות והמחשבות בהם נתקלתי בהתנסות שלי עם החוויה הזו. לדעתי הספר יכול לתרום רבות לכל מי שהיה נער או נערה מעט מחוץ למעגל ולכל מי שיש לו נערים בבית. היה מעניין עבורי לראות כיצד כל מי שנחשף לסיפור הזה רואה משהו אחר כמרכז שלו. אני ניסיתי לספר את סיפורם של נערי החוף, חברה שלי שקראה את זה הרגישה שהיחסים בין הגיבורה לחברה שהתאבדה הם המרכז והלקטור מההוצאה מצא ביחסים עם האמא את לב הסיפור. מעבר לכך, אני חושבת שהצלחתי באמת לפתוח לקוראים חלון לליבה של נערה ללא מסגרת, נערה מאלו שחיות בנינו. כמה הורים היו נותנים הכל כדי לדעת מה נערה או נער כמו גיבורת הסיפור מרגישים כשהם מרחפים אבודים בעולם בלי משענת ואין מי שיגלה להם. לדעתי הספר שלי באמת יכול למלא את החלל החסר במצבים אלו. הנקודה המרכזית שלו לדעתי היא הדרך בה ניסיתי ולדעתי הצלחתי לנסח את הקונפליקט הגדול של המצב הזה. מצב אחד אתה כנער מין זה חיי באווירה מופלאה של חופש, מי לא רוצה להיות חופשי לעשות כל העולה על רוחו?! מצד שני, אתה שבוי של החופש הזה, כי הוא מביא בצידו בדידות עצומה וחוסר ודאות".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה?  "כתבתי ספר נוסף, אך הוא לא גמור עדיין. העלילה בנויה כבר, אך יש שם משהו שמפריע לי ולא מאפשר לי להחליט שזה מוכן. לא ברור לי עדיין מה. כמו שנהגתי עם "הבשורה" כאשר לא הצלחתי מיד להחליט על סוף, נתתי לזה זמן עד שזה פשוט התבהר לי, כך אני נוהגת גם כאן. מה שכן, הוא בנוי באווירה קלילה יותר מאשר "הבשורה". למרות שהוא לא הושלם לחלוטין, אני כבר מאוהבת בו לגמרי".  

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "הטיפ המרכזי שלי הוא סבלנות. גם כתיבת ספר טוב דורשת סבלנות וגם תהליך הוצאה לאור דורש הרבה סבלנות, בעיקר למי שעדיין אנונימי וסביר שיידחה על ידי רוב ההוצאות. בנוסף, הצלחה בתחום היא לרוב לא דבר שקורה בין לילה, הגלגלים בתעשייה הזו נעים יותר לאט מאשר, לדוגמא, סרט שגורף מיליונים בשבוע הראשון להקרנה שלו. כמה מהסופרים הגדולים ביותר בעולם בקושי ידעו הצלחה, שלא לדבר על תהילה, בימי חייהם. דבר שני, וזה מכוון יותר לצעירים שנמצאים בתחילת דרכם, לדעתי מומלץ לא לכוון או לשנות את החיים לפי הרצון להיות סופר. מי שלומד, או נמצא בראשיתה של קריירה שלא יאט את הקצב ולא יוותר על דבר בגלל זה. הכתיבה, לדעתי, צריכה וחייבת להשתלב במסלול החיים השגרתי, לא רק למען שפיות החיים, אלא גם למען הכתיבה עצמה. הרי מי שלא פעיל וחווה את החיים, על מה הוא יכתוב? אני כתבתי את "הבשורה" בזמן לימודים לתואר ראשון. לא פחות חשוב, העיקר הוא לא פרסום הספר, אלא ההנאה שביצירה. אני בכלל מאמינה, שמי שיצירה מקננת בתוכו לא יוכל שלא לכתוב, גם אם שום דבר שלו לא יתפרסם לעולם. ההנאה שבבריאת הסיפור היא החלק הכי טוב של להיות סופר".

משפט מסכם: "אני חושבת שהיצירה שלי באמת פותחת חלון לליבם של הנערים העזובים שמהלכים בנינו. אני מאמינה שהנערים האלו ימצאו בגיבורת הסיפור שלי נפש תאומה וההורים שלהם אולי ימצאו תשובות".

הבשורה על פי עצמי / ליב ברזילי

רומן כחול-לבן מקורי ומרגש המציג תמונה אותנטית וכאובה של נוער בגיל ההתבגרות והמשבר שהם חווים ביחסיהם עם הוריהם, בצד נושא האהבה לבני-זוג, שהוא בראשית התפתחותו על כל הכרוך בכך.

ליה בת השבע-עשרה מתמודדת עם הריחוק והניכור בינה לבין אמה מאז ילדותה. לאחר מותה הטרגי של חברתה הטובה ביותר, היא נותרת להתמודד מול העולם לגמרי לבדה. בניסיון למצוא משהו שימלא את החלל שהותיר מותה של חברתה, היא מוצאת את עצמה חיה עם חבורת בני נוער, אבודים כמותה, ולצדם היא חווה מעט מאוד שקט לצד הרבה סמים, אלכוהול ויחסי מין. על רקע המאמצים לעבד את תחושת האובדן העצומה עקב המוות הפתאומי, חל מפנה ביחסה של אמה כלפיה, אשר מסייע לליה להשיב לעצמה שליטה על חייה, אך יותר מכול מאפשר לה להניח לכאב ולזיכרונות ולהתחיל לחיות בהווה במקום להיות רדופה על ידי העבר.

פרק 1

פקחתי את העיניים וניגבתי את הזיעה הקרה מפניי. נשמתי עמוק ופלטתי אנחת רווחה, זה היה רק חלום. שוב. התיישבתי והסתכלתי על החדר החצי חשוך סביבי. נשענתי על ראש המיטה מאחוריי והרגשתי עצבות מוכרת משתלטת עלי מלמטה למעלה. פתאום מצאתי את עצמי חושבת שוב את המחשבה שהעירה אותי כמעט כל לילה. כמה שנים עוד אתעורר מאותו סיוט? כמעט כל לילה, כבר עשר שנים, אני עוצמת את העיניים ורואה אותו תסריט זוועה. אני רואה את עצמי, לפני עשר שנים, בת שבע, מחכה בבוקר מחוץ לכיתה לבד. מחכה ששאר הילדים כבר יגיעו או שהמורה תבוא לפתוח את הכיתה, או מישהו אחר. העיקר שאני לא אשאר שם לבד. כל יום עמדתי באותה נקודה, באותה תחושה זוועתית שהנה הוא בא, מעבר לפינה. כל רגע. וברוב המקרים הוא באמת הגיע. הוא ידע מתי אני לבד וידע שאף אחד לא יראה מה הוא עושה ליד הכיתה הפינתית. כמעט כל לילה מחדש שמעתי את צעדי רגליו  מהדהדים על המרצפות, ראיתי את העור השחום בולט כמו כתם על רקע הקירות הלבנים. כל פעם הרגשתי את תחושת המחנק שאין לאן לברוח, שאיש אינו יכול לעזור לי. כך קרה כמעט מדי יום ביומו.

בהתחלה הוא היה מסתכל עלי, אחר כך מתקרב אלי ובסוף גם שולח ידיים. כשהיה מגיע אל מתחת לחולצה, היה מבט מסתורי על פניו, שנראה תמיד אותו דבר. הוא נראה מרוצה במיוחד אם היה מצליח להגיע אל מתחת ל"טייטס". הייתי לוקחת צעד אחורה ועוד צעד בכל פעם שהוא ניסה לשלוח אלי ידיים, אבל בסוף הייתי מגיעה אל הקיר ואל מבוי סתום. באותם הרגעים המחשבות שעברו בי היו האם הבעל של המורה או הילדים שלה עיכבו אותה היום ובגלל זה היא תגיע מאוחר. וגם איך זה שלא משנה כמה עיקופים אני עושה, בסוף כמעט תמיד אני מחכה פה לבד. לעולם לא אשכח את הצמרמורת והגועל שעברו בי באותן הדקות. לא ממנו נגעלתי, אלא מעצמי. תמיד, לאחר שזה היה נגמר, לא הייתי מבינה למה הוא או מישהו אחר בכלל ירצה לגעת בי. המבטים שלו, הידיים שלו, הריח שלו והתחושה הזו שאין לאן לברוח, חוסר אונים, הם שהעיר אותי באמצע הלילה, כמעט כל לילה במשך עשר שנים. "אני כבר בת שבע-עשרה", חשבתי, "מתי זה ייגמר?"

רוב הפעמים, מנקודה זו לא הצלחתי עוד להירדם. הייתי קוראת ספר או שומעת מוזיקה, אבל תמיד בווליום כזה שבקושי אפשר היה לשמוע, כדי לא להפריע. "היא" תמיד היתה כל-כך רגישה לעניינים שלה בהם התעסקה כל יום. אילו רק היתה מופגנת שם אותה מידת רגש כלפי כל מה שאני עברתי שנים שלמות באין מפריע…

באותו הלילה חזרתי לשכב וניסיתי להרגיע את עצמי. הסתכלתי על החדר מסביבי וניסיתי לשכנע את עצמי שכאן הכול בסדר, שכאן אני בטוחה. אבל משהו בי דקר מבפנים, ובמקום להרגיש בטוחה בבית שלי, במיטה שלי, במקום שבו גדלתי, הרגשתי כמו פליטה זרוקה באמצע היער לרגלי העצים הגבוהים המכוסים בשלג. הסתובבתי לצד השני בניסיון לגרש את המחשבה הזו. מאז שאני זוכרת את עצמי לא אהבתי את הלילה, מפני שאז הייתי הכי לבד. ביום הייתי משוטטת כחסרת תכלית בין הכיתות, מביטה רק ברצפה בניסיון לא ליצור קשר עין מיותר ולא לנעוץ מבט באחרים. זה לא באמת נתן לי הרגשה שאני בחברה, אבל זה היה עדיף על השעות שבהן הייתי לבד גם רגשית וגם פיזית. ביום לפחות יכולתי לשקר לעצמי שיש סיכוי שמישהו יראה לנכון להסתכל לכיוון שלי. לרוב זה היה נגמר ברגע שהייתי מתמקמת בחוץ על איזה ספסל. ברגע שהתקרבתי, מי שישב שם עבר מיד למקום אחר. אולי אני פרנואידית, אבל כשזה קורה יותר מפעם אחת, זה מעלה סימני שאלה. כל נעוריי לא היו לי חברים, חוץ מאליענה גולדמן. 

בשלב מסוים פקחתי את העיניים למשמע השעון המעורר והבנתי ששוב נרדמתי. קמתי ותוך עשר דקות כבר הייתי מוכנה ליציאה. העובדה ששנאתי את הלילה תמיד גרמה לי להיות מוכנה ליום שבחוץ במהירות שיא. כשיצאתי מהחדר לכיוון היציאה מהבית, שמעתי קול מאחוריי, "תשתי משהו", אבל המשכתי החוצה. יצאתי לרחוב הצדדי והתקדמתי לרחוב הראשי הסמוך לו, שם חיכיתי מדי בוקר שאליענה תעבור עם אמא שלה ושיאספו גם אותי בדרך ללימודים. אליענה, כאמור, היתה החברה היחידה שלי. עם זאת, לצערי, בהתחשב בעובדה שגם לה היו הבעיות שלה, היא לא תמיד יכלה להכיל את שלי ולא תמיד היה לה משהו לומר שיכול לעזור. הכרתי אותה כשהייתי בת שתים-עשרה ובשלב מסוים סיפרתי לה על הילד ההוא שהיה שולח אלי ידיים כשהייתי בת שבע, והיא נראתה מזועזעת אבל לא ידעה מה לומר. ראיתי כמה היא אובדת עצות והחלטתי לרדת ממנה בעניין הזה. אני לא בטוחה שאני הייתי יודעת מה להגיד על זה. היא רק שאלה אם "היא" יודעת מזה ואני אמרתי, "ברור שלא". 

מאז הכרתי את אליענה בחטיבה, היא תמיד היתה תלמידה מצטיינת ונערה כל-כך יפה, שגרייס קלי היתה מחווירה לידה. היה לה שׂער זהוב ארוך שהאיר כל סמטה חשוכה. לא היה לי ברור למה היא חברה של אחת כמוני. החלק שהכי פחות אהבתי אצלה היה העובדה שהיא לא יכלה להפסיק לדבר על ההישגים שלה. היו רגעים שחשבתי שהיא באמת מאמינה שהממוצע שלה זה מה שהיא שווה. אני תמיד הייתי ממוצעת, ואת הממוצע הסטנדרטי שלי השגתי בלי מוטיבציה בכלל וללא מאמץ. אין לדעת איפה הייתי לו היתה לי מוטיבציה. אליענה ואני היינו ההתגשמות של הקלישאה "ניגודים נמשכים". מלבד הממוצע והמוטיבציה, אליענה היתה בת צעירה להורים נשואים שתמיד נראו לחוצים כאילו עובר עליהם משהו רע. היתה לה אחות שכבר עזבה את הבית, התחתנה וילדה בת. ההורים של אליענה עלו לארץ מארגנטינה עם אחותה, שהיתה אז בת שלוש. היא סיפרה לי שההורים של אבא שלה עברו לשם עם ההורים שלהם בגלל המלחמה, והוא כבר גדל כארגנטינאי לכל דבר. ההורים שלה הכירו בארגנטינה והחליטו לעלות לארץ אחרי שהתחתנו בעקבות החיים הקשים שהיו להם שם, כי האמינו שבישראל יהיה הרבה יותר טוב. אחר כך הם גילו שגם בארץ לא פיקניק. לא דיברתי אִתם, אבל לדעתי זאת הסיבה שהם מצצו לה את הדם בלי הפסקה. מהסיפורים שלה זה נשמע שהם חיו דרכה, שהיא היתה צריכה להצטיין בשבילם ולא בשביל עצמה. עשה רושם שהם החזיקו אותה כל-כך קצר בכל תחום, בעיקר בלימודים, כי הם הרגישו שאחרת הכול יתפרק להם בין הידיים.   

האמת היא שאף שאליענה לא נראתה כלפי חוץ כמי ששונאת את עצמה או את החיים שלה. על אף העובדה שהיא הצטיינה בכל דבר שניסתה אי-פעם לעשות ואף על פי שהיא היתה יפה כל-כך, היא מעולם לא נראתה לי מאושרת. תמיד כשניסיתי להגיד לה שהממוצע שלה זה לא מה שהיא שווה ושהיא מקסימה בלי קשר, היא אמרה שהיא יודעת את זה, אבל אף פעם לא נראה שהיא מאמינה לעצמה או לי. אליענה ואני לא למדנו באותה כיתה, כך שלא היה לי עם מי להיות במהלך היום, רק בהפסקה הגדולה. אם היא לא היתה ביום מסוים, גם את זה לא היה לי, כי לא היו לי חברות מלבדה. באותו בוקר, כשירדנו מהמכונית אליענה העיפה בי מבט ואמרה בקול של תוכחה, "ליה דיין, את נראית כאילו שוב לא ישנת חצי לילה".

"זה אולי קשור לעובדה שלא ישנתי חצי לילה", אמרתי בציניות כשעיניי נעוצות במדרכה.

"מה יהיה?" היא המשיכה, "בסוף תישארי מטר ושישים כל החיים".

"בחייך, לא גבהתי מגיל שלוש-עשרה, אז אני אתחיל לגבוה עכשיו?!"

"מן הסתם לא, ואנחנו יודעים למה. טוב, אני אראה אותך בהפסקה", היא אמרה ופנתה שמאלה במסדרון.

היא אף פעם לא מחכה שיענו לה, חשבתי לעצמי, כאילו לא משנה לה מה אנשים יגידו. היום היה יום חמישי, היום שעובר הכי לאט ושהכי מחכים שייגמר. רוב השיחות במסדרונות היו על מה אנשים מתכננים לעשות בסוף השבוע, ובמקרה שלי זה הסתכם בשעות מול האינטרנט בחדרי. אף פעם לא הייתי טיפוס של מסיבות וגם שנאתי את הים. אליענה לא הצליחה להוציא אותי למסיבות שלה, ולמען האמת, זה היה לטובת היחסים בינינו, כי בפעם האחת שראיתי אותה במסיבה, זה היה מפחיד. היא כאילו היתה אדם אחר שם. היא שתתה בלי חשבון וזרקה את עצמה על כל בחור שהיא ראתה או שפנה אליה. לא הבנתי איך יכול להיות שהתלמידה המצטיינת הזאת שכל היום עסוקה בלהאדיר את עצמה וכל-כך יפה עד שהיא יכולה להשיג כמעט כל בחור, בוחרת דווקא להשתכר ולהיזרק על כל דבר שזז. לקח לי זמן להתאושש מהמקרה ההוא, העדפתי שלא לחזור על החוויה הזו.

החצי הראשון של היום עבר לאט, ברובו הייתי רק חצי ערה ובהפסקה פגשתי את אליענה על המדרגות בחוץ. היא, כמו כולם, מיד התחילה עם התוכניות שלה לסוף שבוע.

"יש מסיבה בשכונה, לא צריך אפילו להתרחק מהאזור", היא אמרה ושלחה אלי מבט של ציפייה.

 "עוד לא ירדת מזה?" עניתי והסטתי את מבטי אל המדרגות. "הספיק לי פעם אחת לראות אותך משתכרת ונזרקת על שלושה בחורים שאת לא מכירה אחד אחרי השני". אני הייתי בחורה מחוץ לטריטוריה הטבעית שלה, אסור לעשות לי דברים כאלה, זה יכול להיות טראומטי.

היא צחקה ואמרה "קודם כול אלו היו שני בחורים, ושנית…"

"איך את יודעת? היית שפוכה לגמרי", קטעתי אותה.

"אני שולטת בעצמי גם במצבים כאלו".

"זה מה שאת מספרת לעצמך, יום אחד עוד יקרה לך משהו רע", עניתי.

"תודה רבה לך", היא נשמעה יותר צינית מאשר עצבנית על האמירה שלי.

"אין בעד מה, חומד, אני בצד שלך", אמרתי ונעצתי בה מבט.

 לנוכח המבט שלי, שגרם לה להרגיש לא בנוח, היא השפילה את עיניה למדרגות ואמרה, "כשאת מתחילה להישמע כמו ההורים שלי, זה הזמן לשנות נושא".

"טוב, יש דברים שלומדים רק מהניסיון", אמרתי כמעט בלחש.

"שמעתי את זה!"

"מה את רוצה, שאני לא אגיד לך את האמת? אם רק הייתי מבינה למה את עושה את זה לעצמך…" אמרתי והמשכתי להביט ישר אליה. היא הציצה בי ואמרה, "לא! לא! בלי המבט קוקר ספנייל הזה, כאילו אני נפש שצריך להציל אותה. אני שונאת את זה. אני לפחות עושה מעצמי מטומטמת כמו שאני אמורה לעשות בגיל שלי. אני לא קבורה בבית כמו אישה בגיל הבלות".

"אני לא קבורה כמו אישה בגיל הבלות, אני נמצאת בבית כמו מישהי שלא מעוניינת לתת לסוטים הזדמנויות להתלבש עליה".

היא הזדקפה ואמרה, "הגיע הזמן להשתחרר מהקטע הזה, מה שקרה לך היה נורא, אבל אם תענישי את עצמך ותתני לזה לשלוט בך, זה לא יעזור לך", היא סוף-סוף נשמעה רצינית.

"אני מענישה את עצמי?" חייכתי אליה. "את זורקת את עצמך על עוברי אורח, ואני מענישה את עצמי? טוב, בשלב זה כנראה נצטרך להסכים על חוסר הסכמה. ורק בשביל הרקורד, לדעתי יש לך משאלת מוות".

סוף השבוע הגיע, יום שישי התחיל ונגמר, והגיע יום שבת. בצהריים, בזמן שהכנסתי דיסק של מטאליקה למחשב, אליענה עלתה מולי במסנג'ר.

"אל תשאלי", היא כתבה.

"עבר ההאנג אובר?" שאלתי.

"התעלפתי!!!"

"אתמול? כמה מפתיע. נו, כמה כבר שתית?" 

"שתיתי מספיק. אני לא זוכרת כמה. עדן ומור החזירו אותי הביתה. הן לא מצאו עלי מפתח אז הן היו צריכות להעיר את כל הבית… בארבע לפנות בוקר… "

"אאוץ'! אז היה שמח היום בבוקר, אההה?!" 

היא קלטה את הציניות בדבריי וכתבה, "אני שמחה שזה מצחיק אותך. את יודעת איזה סרט היה???"

"לא, אני לא יודעת. אני לא דיברתי עם אמא שלי כבר ארבעה ימים ולא הסתכלנו אחת על השנייה כבר יותר משבוע. הייתי יכולה למות פה שבע פעמים ביום והיא לא היתה מוצאת את הגופה שלי עד שהיא היתה מתחילה להסריח".

"סורי, שכחתי  ".

היו כמה שניות שאף אחת מאִתנו לא מצאה מה להגיד, ואז אליענה כתבה, "את יודעת, אני לא מבינה אותך. נכון שלחיות במקום שאת חיה בו שווה לגרגר אבק וזה איום, ולא משנה מה הסיבה שזה ככה, זה איום באותה מידה. אבל אם את כבר תקועה במצב הזה, לפחות תנצלי אותו – תצאי. אני לא יכולה ללכת להשתין בלי שישימו לב לזה".

הדברים האלה שלה הדליקו אותי, ולא במובן החיובי. כתבתי, "את הורגת אותי! העובדה שמִשהו הפריע לך לצאת כדי לדפוק את הראש ולתפוס מחלות מין מעוברים ושבים מטרידה אותך יותר מהאפשרות שאם עדן ומור לא היו פוגשות אותך במזל, אין לדעת מה היה קורה לך אתמול?!"

שוב היו כמה שניות ריקות, ואז הוספתי, "ודרך אגב, בשביל הרקורד, כשאף אחד לא יודע אם את חיה או מתה, זה לא מרגש לצאת לדפוק".

"לצאת לדפוק, איכס, ליה!!!!" היא ענתה סוף-סוף. "למה שלא תגידי שאני זונה מתל ברוך וזהו?!"    

"מצטערת, אני לא רוצה לפגוע בך, אבל את העוול האמיתי את גורמת לעצמך". דרך הצָג הרגשתי את המבט המשועמם שהיא היתה תוקעת בי אם הייתי אומרת לה את זה פנים אל פנים. אליענה רק הוסיפה שעדיף שנסיים בנקודה הזו לפני שהיא תריב גם אִתי.

לאחר שסיימנו את השיחה הזו, התחילו לעלות בי מחשבות שאולי היא צודקת. הרי אליענה היא המוצלחת מבין שתינו. אולי הפתרון למצב שלי הוא מה שהיא אומרת לי לעשות? עם מחשבה זו החלו להציף אותי כל הרגשות שניסיתי להדחיק, אלו שאני תמיד מנסה להכניס לקופסה ולאחסן במדף שהכי קשה להגיע אליו, כי הכאב שבא אִתם פשוט קשה מדי. כל השאלות על למה דווקא אני הייתי חייבת להיות זו שלא יהיה לה אף אחד בעולם? כמה חסרה לי ההרגשה הזו של הביטחון, לדעת שיש לי בעולם מישהו גדול וחזק ממני שהוא גם חכם ממני ואני יכולה לסמוך עליו. כמה חסרה לי הידיעה שהכול יהיה בסדר, כמה חסר לי מישהו שיגיד לי שהכול יהיה בסדר ואני אדע שהוא באמת ידאג לזה אישית. כמה חסרה לי ההרגשה שמישהו שם לב אלי, שאני לא משב רוח שנכנס דרך החלון. כמה חסרה לי הידיעה שאני לא באמת יכולה להיכנס ולצאת באין מפריע, בלי שאף אחד ישאל אותי מתי אני חוזרת או עם מי אני נפגשת. וכמה כואבת לי הידיעה הנוראית שאם הייתי נשברת ומחליטה לשים קץ לחיי, הדבר היחיד שהיה עומד ביני לבין המוות הוא רק אני עצמי, לא היה מי שיעצור בעדי. אף אחד לא היה רואה ולא יודע. כמו שיכולתי להיכנס ולצאת מהבית באין מפריע, כך יכולתי לצאת מהעולם בלי שאיש יעמוד בדרכי. ההבנה שזו רק אני לעצמי הכתה בי בכול הכוח. בעצם אין לי איש בעולם, אין לי על מי ליפול ואין על מי להישען. אין לי מי שיגן עלי ואין מי שינסה להציל אותי מעוולות העולם ובטח שלא מעצמי. למה דווקא אני הייתי חייבת להיות הנטושה? למה דווקא אני לבד? למה אלוהים עשה לי את זה? למה זה מגיע לי? לא מגיע לי יותר טוב? לאחרים מגיע שיהיו להם אמא ואבא שמסובבים את הראש כשהם נכנסים ורואים שעובר עליהם משהו, ולי לא?

כמה השתוקקתי להיות מסוגלת להגיד את המילה "אמא" עם כל הרגש שיש בה וכל המשמעות, ולא יכולתי. כבר כמעט עשור שאני לא קוראת לה "אמא", והיא מצדה לא דיברה אִתי על זה, כאילו זה בכלל לא קורה. כשאני משאירה לה הודעה ממישהו שהתקשר, אני כותבת על הפתק את השם שלה ולא "לאמא", גם  כשיוצא לנו לדבר יותר משלוש מילים, בערך פעם בשבוע, אני לא פונה אליה בתואר זה. היא היתה חייבת לשים לב, אבל היא בחרה להתמודד עם זה כמו שהיא מתמודדת עם כל דבר בחיים – מתעלמת לגמרי. חשבתי על זה הרבה במהלך השנים והגעתי למסקנה שזו הסיבה לצורת ההורות שלה, או היעדר ההורות, ליתר דיוק. היא פשוט לא רוצה להתעמת, לא אִתי ולא עם מכשולים בחיים. הייתי רוצה לדעת מה היא אומרת לעצמה לפני השינה כדי להצדיק את זה, אם היא בכלל אומרת משהו. אין סיכוי שהיא פשוט סומכת עלי, כי היא לא מכירה אותי ואין לה דרך לדעת אם אני אחראית או לא. או שאולי אני לא מתאמצת מספיק. אולי אם אני אהיה כמו אליענה, אז היא תיזכר שאני קיימת. חשבתי על כך שאני לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שהתחבקתי עם מישהו, שהרגשתי יד מלטפת את פניי או ראיתי עיניים מסתכלות בי באהבה. מה לא הייתי נותנת רק בשביל זה.      

הבשורה על פי עצמי מאת ליב ברזילי, הוצאת אוריון, שנת 2012, 243 עמודים