המאסטרו מאת טים וין-ג'ונס / מאבק קיומי ודמויות בלתי נשכחות / לבני 16-18

ברל קרואו ראה את הפסנתר משתלשל מן המסוק קצת לפני שברח מפני אב מכה והתרחק עוד ועוד לתוך יער הפרא בקנדה. על שפת אגם בלתי מוכר ומבודד ראה בקתת עץ בצורת פירמידה, ומתוכה שמע צלילי פסנתר סוערים. הוא דפק בדלת. מי שפתח אותה היה גאון תמהוני ששינה לגמרי את חייו של הנער.

בסיפור המרתק, המאסטרו מאת טים וין-ג'ונס, עוקב הקורא אחרי מאבקו הקיומי של ברל ומתבונן דרך עיניו בטבע המסעיר, בעיר הגדולה טורונטו העֵרה כל הלילה, וגם בכמה דמויות בלתי נשכחות המעוצבות להפליא: המלחין המעונה, טייסת מפוכחת, כורה זהב הסולד מרכוש פרטי, מורה אכפתית ועוד.

טים וין ג'ונס (נולד ב-1948) מתגורר במחוז אונטריו בקנדה, שבו מתרחשת עלילת הספר. הוא כותב למבוגרים ולנוער וכן לילדים, ומצליח לעורר הזדהות עמוקה עם גיבוריו. ספרו המאסטרו זכה בשני פרסים יוקרתיים בקנדה.

מומלץ לבני 18-16.

 

המאסטרו – פתח דבר ופרקים ראשונים

"קנדה היא ארץ ענקית, ובה עשר מדינות עצמאיות-למחצה ושלוש טריטוריות – הכפופות לממשל המרכזי. רוב תושבי קנדה גרים ברצועה דקה (יחסית) בחלקה הדרומי, לאורך הגבול בינה ובין ארצות הברית, ובה גם מדינת אונטריו. כשמצפינים מהרצועה המיושבת יש בעיקר יערות, שיחים ובעלי חיים שהסתגלו לקור, ושם מתרחש הסיפור; צפונה משם אין אפילו עצים. רוב בני האדם גרים בערים – בקיץ הקצר, המצטיין בימים ארוכים; ובוודאי בחורף הארוך שבו שעות האור מעטות.  אקורד (בעברית תצליל) הוא צירוף של שלושה צלילים לפחות המנוגנים יחד; ארפג'ו או ארפג'יו הוא הנחיה לנגן את תווי האקורד זה אחר זה, בנפרד.   

יחיעם פדן

 

פתח דבר

דגיג בורח מהרשת

יום אחד עקב בֶּרְל קרוֹאוּ אחרי אביו והגיע לְמקום בנהר שבו אהב האיש לדוג. המקום היה סוד. ברל נזהר לשמור על מרחק ניכר מאביו.

קאל שרק לעצמו. האביב היה בכול. על הסוּמָק בצדי דרך העפר האדומה נראתה קטיפה חדשה, על גזר הבר – תחרה חדשה, ופה ושם בצבצו גבעולים שעירים של טַחֲבֵי כבד מבעד לעלים היבשים שנותרו מאשתקד. דומה שהאביב התלבש בבגדים חגיגיים כדי ללכת למקום כלשהו.

ברל התפלא לשמוע את אביו שורק. רוב הזמן היה קאל שקט, מין שָקט כעוס, כמו רעם רחוק. ופתאום בבת אחת היה נתקף זעם ומתחיל להעיף חפצים בחדר: צלחת עם מחית תפוחי אדמה, נעל קרועה, כיסא על יושבו – מה שבא ליד. כשקאל התנהג כך, נאלץ ברל להיצמד היטב לכיסא.

השריקה שכנעה את ברל שאביו לא שרוי באחד ממצבי הרוח הרועמים הללו והפיחה בו את האומץ להמשיך ללכת.

זה היה משחק טיפשי, להזדנב אחרי אדם כמו קאל. אבל ברל עדיין זכר את הימים שבהם לקח אותו אביו לכל מיני מקומות, הראה לו כל מיני דברים. ייתכן שהימים האלה לא יחזרו – אבל בטיפשות גמורה של בעל-חלומות מושבע האמין ברל שאם משהו איננו, צריך פשוט להמשיך ולחפש אחריו.

לא פעם ולא פעמיים קִנטר אותו קאל בקשר למקום הסודי. "זה בור בגודל של גבר," אמר. "בבור דיג כזה אתה נעלם על המקום, אתה עם הקרס והחכה והמשקולת שלך ביחד."

הוא עשה לעצמו מנהג להתגרות בברל בכל הזדמנות. "של מי הוא בכלל, הדגיג החלשלוש הזה, דולי?" אמו של ברל, דוֹלוֹריס, כבר ידעה כי מוטב לא לענות לו.

המקום הסודי היה במורד הזרם, בעיקול הנהר סְקאט, בעומק מעבה העצים והצמחייה הסמיכה שהמקומיים קראו לו בּוּש. המים היו מהירים שם, רדודים אבל מנוקדים בְּבוֹלְעָנים קרים וטובים שהיו סמוכים לגדה ונחבאו תחת חופות של ענפי ערבות נשרכים. בחסות הצל הירוק יכלה טרוטת נחלים לשחות לה בעצלתיים ולהגיע לגודל עצום.

ברל תפס מחסה בין ענפיו של עץ אַלְמוֹן סבוך ועקום שצמח מעל לקרחת היער, וממנו ראה שהנהר תפוח מרוב בִּינוּנים. הדגים הללו שחו במעלה האשדות הקטנים כדי להשריץ. היה אפשר להוציא אותם מהמים באֵת. אבל לקאל הייתה רק החכה שלו, ולא נראה שהוא ממהר להשתמש בה. הוא השעין אותה על גזע עץ שנסחף מהמים אל הגדה, ירד לישיבה שפופה על השרטון המכוסה בחצץ סמוך למים המלחכים את הגדה, והצית סיגריה.

השמש התנוצצה על המים ועל גבותיהם השחורים של הדגים השוחים בלהקות גדולות. רוח קלה באה ומיששה את גבעולי האגמון כאילו חיפשה איזה דבר. רק מסתכלת, כמו שדולוריס ממששת חולצות שאינה יכולה להרשות לעצמה לקנות בכולבו ווּלווֹרְת' בפְּרֶסְקֶוִויל.

הרוח פרעה את השיער הסמיך על ראשו של קאל אבל לא מצאה את דרכה אל ברל במחבואו הדחוּק. הזבובים השחורים דווקא כן מצאו אותו. פניו המיוזעים של ברל שימשו להם חברה נעימה. הוא ניסה לחבוט בהם, וידיו התנופפו בשפת סימנים נסערת, אך הזבובים המציקים התעלמו מהן כליל.

הזבובים לא הטרידו במיוחד את קאל, שישב ליד המים. מדי פעם טפח בכוח על צווארו העבה והמגויד. ידו של קאל הייתה בשרנית וזריזה. לא פעם ולא פעמיים הרגיש ברל את גב היד; גם את כף היד. מפרקי האצבעות היו חדשים לו. כאילו שמר קאל את מפרקי האצבעות כדי להפתיע את ברל בגיל המתאים.

במחבוא ענפי האלמון נחתה על ברל עננת זבובים שחורים. הם מצצו את דמו; הוא הרגיש את הדם חמים על ידו. כשיצא פעם עם אביו לציד, כשהכול עוד היה שונה ועדיין הצליח להתקרב אל האיש, ראה ברל אייל קורא זכר שכמעט התאבד בגלל זבובים שחורים. הוא פרץ מסבך השיחים, הטיל את גופו הגדול והמפרכס לתוך הבִּיצה ושחה בה עמוק יותר ויותר עד שרק זרבוביתו נראתה מעל פני המים. עתה חש ברל דחף להתחיל לרוץ, אבל דחף עז יותר להישאר במקומו. ייתכן שיצליח לברוח מהזבובים, אבל לרגע לא חשב שיצליח לברוח מקאל. בדיוק כמו שהוא לא משלה את עצמו שיוכל לרדת בנחת אל הנהר ולהגיד, "איזה מקום יפה מצאת לך פה."

ואף-על-פי-כן הרשה לעצמו להפליג בדמיונות. הוא דמיין איך קאל מכבה את הסיגריה ומציע לו חתיכת מסטיק. הוא דמיין איך הם חולצים נעליים ופושטים גרביים, מבוססים בין הבִּינוּנים ואוספים אותם אל משטח החצץ, וביצי הדגים ניתזות לכל עבר. "מה אתה אומר, אולי אנחנו ממלאים דוּד של מאתיים ליטר בדגים האלה ותולים אותו על עץ כדי לפתות דוב?" הוא דמיין איך קאל אומר כך.

ואז שמע ברל קול מאחוריו, על השביל. זה לא היה בדמיון שלו. מישהו התקרב. מישהו שרק את הנעימה שקאל שרק.

קאל שמע זאת. הוא פנה לאחוריו בנחת ועיניו פנו היישר אל הקול. הוא זרק את הסיגריה על החצץ וכיבה אותה בחרטום המתכת של המגף. ואז ראה ברל את פניו של אביו מתקשחים בזעף, כאילו קלט פתאום רמז למשהו לא טוב. עיני הצייד שלו סרקו את צלע הגבעה עד שמצא את מבוקשו בין השיחים שהוריקו לא מזמן.

"רק חסר שאגלה את המפגר הקטן מתחבא פה בין השיחים."

הוא דיבר בקול רם, כדי שגם מי שמתקרב בשביל ישמע אותו. השריקה נפסקה בבת אחת.

"ברל? זה אתה שם?"

ואז הניח ברל לזבובים השחורים לעטוף אותו כמו רדיד. לחדור לפיו, לאוזניו, להתחפר בִּשְׂערו, לזחול למעלה אל אפו ואל זוויות עיניו. הוא עצם את העיניים בחוזקה. אבל אפילו בעל-חלומות נועז כמו ברל לא יכול למצוא בדמיונו מוצא. כשמצמץ, ראה את קאל מתקרב, רומס את החצץ במגפי קפיצת הדרך שלו. רגליו של ברל הפכו למים.

"חתיכת מוח-של-ציפור," אמר קאל.

ברל יצא מהסבך והתגלה – מאוחר מדי, תמיד מאוחר מדי – וקאל עט עליו בזריזות של דוב על בינון בעת השרצה.

"מתי תלמד להתנהג לפי הגיל שלך, ילד, ולא לפי מספר הכפתורים בחולצה?"

ברל כיסה את פניו. אבל לפני כן עוד הספיק לראות את השורקת, אישה בלונדינית בג'ינס ובז'קט זמש חום עם פרנזים לכל אורך השרוולים. היא הסתכלה לעברו בדאגה והסתלקה.

"תסתכל מה עשית," אמר אביו. ברל לא הבין בדיוק למה הכוונה, חוץ מזה שהוא הסתבך עם קאל. אבל לפני שנחתה עליו הכאפה הראשונה נשמע עוד קול משמי האביב הכחולים והחמימים. הוא נשמע כאילו מישהו מכה את האוויר ביד ענקית. מצליף בלחי הרקיע כאילו היה בן כחול, גדול וטיפש. הרעש היה שונה – ולא צפוי – עד כדי כך שהאט את אגרופו של קאל. ואף עצר את ידו, אבל קאל לא הרפה את אחיזתו בברל.

הרעש הלך וקרב, הלמוּת שהטביעה את זמזום השפיריות, את פטפוטי הסנאים, את צווחות העורבנים. זאת לא הייתה רכבת. קו קנדה-פסיפיק אמנם עבר בדרך זו, אבל אף רכבת עוד לא הצילה את ברל קְּרוֹאוּ ממכות.

מסוק. הוא הופיע מעל רכס של עצי אשוחית, מדרום מזרח למקום שבו עמד ברל האחוז בידו של אביו. היה לו מדחף כפול, הוא טס בגובה נמוך וסחב משהו גדול שהשתלשל מכבל ארוך.

כשהתקרב המסוק הגדול והרעשני, הרימו הילד והגבר את עיניהם אל השמש, והצללית הלכה והתקרבה היישר אליהם.

ברל לא ראה מעודו פסנתר כנף, אבל ידע שזה מה שמשתלשל מהכבל. צל הפסנתר חלף מעליו עוד לפני הפסנתר עצמו. ואז לרגע אחד ויחיד היה תלוי היישר מעליו וחסם את אור השמש. חור שחור בשמים הכחולים. הוא ראה את העצמות הגדולות של התושבת, את שלוש הרגליים המוצקות ואת ברק נצנוציה של הדופן המתעגלת, הממורקת.

"שלא תעיז לגלות את זה לאף אחד," צעק אביו. "'תה שומע?"

ראשו של ברל נע במרץ מצד לצד – הוא שמע ועוד איך – אבל לא גרע את עיניו מהמסוק. איפה ראה דבר כזה? לא פסנתר, אלא דבר אחר גדול וחסר אונים. בטלוויזיה אצל סבתא רוֹבִּישוֹ. שיטפון; בקר מורם לאוויר כדי להעבירו למקום מבטחים, והבהמות – חגוּרות ברצועות עור על הכרסים השמנות – נאלמות דום מרוב הלם. כך גם הפסנתר, חשב ברל – יצור תלת-רגלי אילם.

לא, לא אילם. הוא דיבר אליו. ברגע זה היה מעליו, ואפילו מבעד לאוויר המתנפץ בשאון שמע את שירו. הרוח ניגנה בדבר הזה.

ברל עקב אחר התקדמותו של המסוק ומטענו המשונה לכיוון צפון צפון-מערב עד שנעלמו מן העין. וכשהביט שוב למטה – צווארו כואב, והוא מסוחרר מהשמש, מסוחרר מהחיזיון – אביו נעלם.

פרק 2

הפיתיון הנושן

 

הקיץ מגיע לצפון כאורח מאיר פנים, חבר לחגיגות המוּעד להסתלק לפתע פתאום באישון לילה בלי התראה. מעטים היו האורחים שבאו לפאראו, וּודאי איש לא בא לבית קרואו. קאל קרואו הגן על הפרטיות שלו. אבל הקיץ בכל זאת בא להתארח, גם אם לא טרח לפרוק את מזוודתו.  

הבית היה בנוי משאריות עץ, סיבית מאפירה ונייר זפת מתקלף – חומרים שקאל ביקש, שאל או, מתקבל יותר על הדעת, גנב. הוא בנה את ביתו העלוב הרחק מעיניים בולשות, בקצה שביל מלא מהמורות ומכוסה בצמחייה שגדלה פרא ושרטה את תחתית מכונית הפלימות הישנה שלו. ברל קרא לפלימות הקָּקָמוביל. אבל הוא קרא לה בשם הזה בקול רם רק פעם אחת.

אפילו פאראו – שהייתה בסך הכול כמה בתים לאורך מסילת הרכבת, מסעדת פועלים ותחנת דלק עם משאבה אחת – לא הייתה ממש קרובה לבית קרואו. בעיירה פאראו התגוררו כמאה עובדי רכבת, חוטבי עצים ופועלי מנסרה, והיא נבנתה לצד דרך העפר כדי לספק שירותים למסילה של קו הרכבת קנדה-פסיפיק. המרחק לפרסקוויל היה עשרים דקות במכונית באותה דרך עפר, ושם היו החנויות שאמו של ברל לא יכלה להרשות לעצמה לקנות בהן ובית הספר שבו למד ברל עד עכשיו. בסתיו יתחיל לנסוע באוטובוס לוואיאנקור, מרחק של עוד חצי שעה נסיעה.

בעיירה היו קומץ ילדים בני גילו, ועוד כמה ילדים בשמורה האינדיאנית ליד לֶתֶ'ר בֶּלְט, אבל ברל לא הכיר אותם היטב ולכן לא ביקר אצלם מעולם, אף-על-פי שהתגורר כל חייו בפאראו או בקרבתה.

לכן את רוב הקיץ הארבעה-עשר של חייו העביר בדיג, והרבה מהדיג עשה במקום הסודי של אביו.

קאל קיבל שוב את העבודה במנסרה, ודולוריס הייתה כמעט שמחה, לפעמים. שְׂמחה כי היו לה כמה דולרים. ושמחה תמיד לראות את קאל יוצא השכם בבוקר וחוזר הביתה מאוחר – שיכור, קרוב לוודאי, אבל עייף מכדי להזיק יותר מדי. ברל ואמו היו שותפים לכמעט-שִׂמְחה הזאת, אבל הם לא דיברו עליה. הם התהלכו בגניבה בשוליה כי חששו שקאל ישים לב ויקטע אותה.

לאמו של ברל היו מעט גלולות שהשיגה אלוהים-יודע-מאיפה. היא קראה להן "העוזרים הקטנים שלה". בתחילה הרעיון שיש לה עזרה כלשהי מצא חן בעיני ברל. אבל אחר-כך נראה כי העוזרים הקטנים משתלטים עליה, ודולוריס כבר לא עשתה כלום, אלא רק ישבה ובהתה מבעד לחלון על הצמחייה הסבוכה, שמדי יום הלכה וקרבה אל הבית.

ההליכה אל המקום הסודי הייתה מסוכנת – אי-אפשר היה לדעת כמה זמן קאל ימשיך להחזיק מעמד בעבודה – אבל ברל הלך בכל זאת. הוא לקח מאביו משהו בלי רשות ונהנה מהריגוש שבכך. פעם, כשברל היה קטן, סבתא רובישו שלחה לו ממתקים לחג הפסחא, וקאל עמד וזלל הכול, בעוד ברל מקפץ סביבו כמו כלב מרקד ומנסה לחטוף לפחות משהו מהממתקים שהיו שלו. לכן הרשה לעצמו להתכבד בסודות של אביו. הרי יותר מזה אין לו סיכוי לקבל ממנו.

הדיג היה מוצלח. מוצלח כל-כך עד שברל חשש שהאבא שלו יזהה את הדגים שהביא הביתה.

"זה חתיכת דג," שמע בדמיונו את אביו אומר בארוחת הערב. "אני בטוח שכבר ראיתי אותו פעם…"

אבל אביו לא אמר דבר כזה. בקיץ ההוא קאל פחות ופחות הבחין בדברים. הוא נראה מרוחק מאוד.

ואז, באחד הימים בסוף אוגוסט, הכול השתנה. היום התחיל בסדר, יחסית: בוקר חם ויפהפה. בוקר כזה לקראת שלהי הקיץ עלול להיהפך בבת אחת לסופת שלגים שלא בעונתה, אבל החום הלך ונערם על גבי היום כמו המון לבֵנים לוהטות. המקום הסודי, הקריר והמוצל קרא לברל.

הייתה לו עוד סיבה ללכת לשם: פיתיון חדש, זחל הנחושת. כך אביו כינה אותו. למעשה הוא לא היה חדש כלל, הוא היה ישן. קאל הביא אותו הביתה מהעבודה וסיפר שלקח אותו בהשאלה מהארונית של הבוס החכמולוג שלו, שדיבר קצת יותר מדי בשחצנות על מכירות פומביות של חכות ועל האוסף המפואר של ציוד דיג ישן-נושן שהיה בשימוש לפני שנים.

זחל הנחושת היה מונח בקופסה קטנה, וקאל פתח אותה בארוחת הערב כמו שמישהו אחר היה פותח קופסת תכשיטים. דקות ארוכות טלטל את הפיתיון הנושן מול פיה של דולוריס, כינה אותה טרוטה עם פה גדול, כינה אותה בקלה – "נכון שהיא  חתיכת בקלה, ברל? מי בכלל רוצה לתפוס דג מכוער כזה?" הוא נענע את זחל הנחושת מול פניה בתקווה שתזנק עליו, תבלע את הפיתיון. דולוריס בהתה היישר לפנים. קאל קירב אל שפתיה את הפיתיון, שהיה לו קרס אכזרי עם שלוש שיניים. "אוף, איזה מציאה," אמר. ואז צחק והניח את זחל הנחושת בארגז החכות. הוא מת על משחקים כאלה.

באותו הלילה חלם ברל שאמו נתפסת ברשת, נמשכת מעבר למעקה הסירה, ונגררת אל קרקעיתה בלי שתוכל לנשום, עיניה נפחדות, והיא מנסה להתהפך ולחזור אל המים. כשהתעורר למחרת בבוקר החליט לקחת את זחל הנחושת בעצמו, כי ממילא היה גנוב. הוא יתפוס דג גדול. אחר-כך יצחצח את הפיתיון החדש-ישן. ויחזיר אותו למקום לפני שאבא שלו יחזור הביתה.

כשברל לקח את הפיתיון מארגז החכות של אביו הביטה בו אמו ממקומה הקבוע ליד החלון.

"אתה סתום, ברל קרואו," אמרה.

ברל שמט את הפיתיון אל תוך הקופסה הקטנה והחליק אותה אל כיסו. הוא וידא שהיא רואה מה הוא עושה.

"אבא שלך צודק," אמרה. "אתה ממש סתום."

בחוץ פנה ברל לאחור כדי לראות אותה מסתכלת עליו בריכוז מבעד לחלון. הוא נופף לה לשלום. היא רק הסתכלה. ברל המשיך ללכת, האור התלכסן, החלון השחיר, ופניה של אמו נעלמו.

*****

אחת מנפלאותיה של קרחת היער הסודית על גדת הסקאט הייתה הרוח הקלה שנשבה כמעט תמיד, גם אם הדרך אליה הייתה מאובקת ולוהטת כמו קנה של רובה. לשון החוף המכוסה חצץ שלחה אצבע עקומה לתוך הנהר. משם הטיל ברל את חכתו.

השמש הייתה מסנוורת, הרוח צחה על פניו ועל זרועותיו החשופות. הוא ראה שורה משתרכת של אווזים עושה את דרכה דרומה.

הוא החל להחזיר את החוט של החכה וחשב על שחייה, כשמשהו משך פתאום את הזחל. טרוטה, אבל מסוג שעוד לא ראה: טרוטת עֵין הקֶשת. היא זינקה ופרפרה והטיחה את עצמה חזרה מטה-מטה, וגררה אותו מצד לצד על גדת חלוקי הנחל ולתוך הזרם, והמים חתכו את קרסוליו כמו סכיני גילוח קטנים. טרוטת עין הקשת השתחררה מבריכת גידול או אולי מנחל שהניחו בו מדְגֶּה, ואם רק יצליח לגלגל אותה אליו עכשיו – תהיה שלו. לבסוף הצליח להעלות אותה אל החצץ שלרגליו, ושם התנוצץ גופה בשמש, גוף כסוף באורך זרוע, מנומר ושרירי, הרוקד את ריקוד המוות.

הוא כרע על ברכיו ליד הטרוטה וחילץ באולרו את הפיתיון שננעץ במעי הדג. ואז הופיעה הבחורה. היא לא ראתה את ברל. מכל מקום הוא לא חשב שראתה אותו. הוא עמד על ברכיו, ומשהו גרם לו להרים את מבטו, ואז ראה אותה על הגדה. בלי לחשוב התכופף עוד יותר. מבטה לא פנה לעברו. ברל החליק צמוד יותר לאדמה, עד שבול עץ אפור שנסחף אל החוף חצץ ביניהם.

זאת לא הייתה הבלונדינית בז'קט הפרנזים. זאת הייתה הבחורה חומת השיער שעבדה במסעדת הפועלים בפאראו. היא הייתה לבושה עדיין בחולצה לבנה ובחצאית שחורה קצרה, תלבושת המלצרית שלה. היא נראתה לא שייכת. לא היה פה ממי לקחת הזמנה. היא התירה את שְׂערהּ. השיער לכד את קרני השמש בזיק של נחושת. היא פתחה את שני הכפתורים העליונים בחולצתה.

ברל כבר לא ידע לאן להסתכל. הטרוטה הטיחה את עצמה בייאוש ליד ברכו. לאטו נשכב על החצץ ליד הדג הגווע. הוא החזיר את זחל הנחושת חזרה לקופסתו ואת הקופסה טמן בכיסו. ואז נשכב והניח את ראשו על האבנים החמות.

כשהעז שוב להביט, הייתה הבחורה שרועה על הדשא שעונה על מרפקיה. איך קוראים לה? אביו שלח אותו לפעמים למסעדת הפועלים לקנות סיגריות. ברל ניסה להיזכר בתגית השם שענדה על החזה. טניה. בדיוק. הוא הביט בטניה וראה אותה מזדקפת לישיבה ומוציאה סיגריה מהתיק שלה.

היא הציצה בשעון. היא עישנה. מדי פעם הסתכלה לאחור אל השביל, אבל לא לעברו.

היו אלה פרפוריה האחרונים של הטרוטה. ברל התכווץ ונצמד עוד יותר אל מצע האבנים כמו דגה משריצה והצטער שאינו יכול לקבור את עצמו בחוף החמים. קשקשים נצצו על להב האולר שלו. הוא ניקה אותו בשולי חולצתו.

כשהסתכל שוב, טניה ישבה זקופה. הוא ראה אותה מוציאה פודרייה ובודקת את פניה במראה. היא התפיחה קלות את שְׂערהּ והשליכה את הפודרייה חזרה לתיק. צליל הסתנן למטה אל ברל. מישהו שרק.

הדחף הראשון של ברל היה להזהיר את הצעירה. הוא פחד ממה שעלול לקרות אם קאל ימצא אותה דווקא כאן. ואז הופיע קאל בקצה השביל. הוא עמד שם, ידיו על המותניים, והביט בה. ברל עצר את נשימתו. קאל נגע בקצה כובעו במחווה אל טניה והתקדם אל הגדה עד שהגיע אליה. היא הוציאה סיגריה מהתיק, הציתה אותה בסיגריה שלה ומיקמה אותה בין שפתיו של קאל. הוא שאף שאיפה ארוכה.

ברל הצמיד את פניו בכוח אל חוף האבנים ובפה פתוח לרווחה התאמץ לנשום.

הוא הגביה את צווארו כדי לראות אותם. אביו צחק. ברל לא הצליח לשמוע מה הם אומרים. עכשיו החזיקה טניה משהו מעבר להישג ידו של אביו, ואביו ניסה לתפוס אותו, אבל הכול היה בצחוק.

משהו עלה בתוך ברל. משהו חם כמו קיא בגרון, אבל הוא עלה עד שמילא את ראשו, ולחץ מבפנים על גולגולתו. כמו אוויר חם בכדור פורח הוא הרים אותו לעמידה לא יציבה על רגליו.

קאל לא ראה את ברל מתרומם מאחורי בול העץ. הוא עדיין ניסה לתפוס את מה שטניה הרחיקה מידיו. טניה ראתה את ברל; קאל עקב אחר מבטה. הוא נענע בראשו, קילל בלחש, קם על רגליו. טניה נתמכה בזרועו של קאל ונעמדה אף היא.

ובאותו הרגע התפוצץ לברל הראש.

"אתה חייב לגנוב הכול!" צרח, והוא פרץ במרוצה מלשון החוף והסתער עליהם. "הכול."

קולו נשבר. הוא החליק ונפל וקם וטיפס במאמץ על הגבעה עם האולר שלוף לפניו כמו כידון קטן.

"קאל, תעשה משהו," אמרה טניה ונעמדה מאחוריו. אבל קאל רק הטה את ראשו לאחור וצחק.

"תכף יהיה פה שמח," אמר.

אביו חיכה לו. היה לו קהל להרשים, וגופו אמר שחצנות. הוא עמד בפישוק רחב ובברכיים כפופות כמי שמתכונן לקטטה, גלגל את כתפיו ושחרר את ידיו.

לברל היה סיכוי אחד ויחיד, ולא בעזרת הסכין העלובה שלו. הוא סב על צירו, סיבוב חד ופתאומי, כמו מטוס קרב הנחלץ ממבנה הדוק שסוגר עליו, ופרץ אל מעלה השביל לכיוון דרך העפר. עד שקאל התעשת, כבר הספיקו רגליו של ברל לפתוח בין שניהם מרווח של חמישים צעדים ארוכים בתוך סבך השיחים.

"אתה עוד תשלם על זה!" צעק קאל.

"לא הפעם," אמר ברל. המילים היו מלוחות מזיעה, אבל היה להן טעם מתוק בפיו. "ואף פעם."

 

פרק 4

האגם

 

בסיפורי מעשיות, כשמישהו רעב, מופיעה מכשפה זקנה עם קערת פלאים או עם שעועית פלאים. ברל אכל את כל השעועית המשומרת, וכשהתעורר בַּבוקר, קפוא ורטוב, הקופסה באמת התמלאה מחדש, אך רק במי גשם חומים.

לכן נאלץ להסתפק בנשיכת הרוח הצפונית לארוחת הבוקר, יצא החוצה וצעד בשביל שכבשו פעם מניחי מלכודות, עד שהשביל דהה ונעלם ולבסוף לא היה לפניו דבר חוץ מסבך השיחים.

היער יכול להיות עבות בסיפורי מעשיות, אבל השבילים תמיד מוליכים אל נהר, שם אפשר להוליך שולל את הספן בסירת המעבורת; אל טירה, שם אפשר לגנוב אווזה המטילה ביצי זהב; אל קרחת יער, שם אפשר לנשק נסיכה בארון מתים מזכוכית. עצים בסיפורי מעשיות מתנשאים באיום אפל מעל ילדים אבודים, אבל הם תמיד מוצאים את הדרך.  

בערך בשעת הצהריים נתקל ברל בנחל קטן וירוק שזרם לאותו הכיוון שאליו הלך. הוא צינן את רגליו השרוטות והמדממות במים הכהים. שום טרוטות בנחל כזה, זהו נחל מת. אבל הנחל התרחב, והוא התכוון לבוסס בו ולהתרחק ככל שיוכל מהגדה ומחומת הצמחייה התלויה מהעצים כדי לחמוק ככל האפשר מהיתושים ומהזבובים השחורים ומזבובי האיילים הצהובים. אבל אחרי כמה צעדים שקעה רגלו עמוק בבוץ, זרועותיו התנפנפו בפראות, ובמאמץ עשה את דרכו בחזרה אל אדמה מוצקה. רצפת קקה של ברווזים, היה אביו קורא לזה.

על שפת בריכה של מים עומדים מצא אוכמניות בשלות מדי ואכל עד שלא יכול לאכול עוד, אבל אחר-כך היה רק רעב יותר. האוכמניות הזכירו לו שהוא צריך לאכול.

הוא הגיע למקום שבו התרחב הנחל הרוגע והיה לביצת כבול. כשראה שהגדה מנגד סלעית יותר והצמחייה בה סבוכה פחות, חצה אותה על גבי המזרן הספוגי של צמחים חיים והרגיש שהמזרן שוקע קצת תחת כל צעד שלו, אבל לא נקרע ושוקע תחתיו.

בין ענפיו הנמוכים של עץ בגדה הנגדית ראה קן נטוש של אדום החזה. היו בו שתי ביצים כחלחלות נטושות.

ברל לא אכל ביצים חיות לפני כן, אבל שמע שאנשים עושים את זה, והרעב דחף את ידו לפנים. הוא שבר אחת מהביצים בזהירות כדי שלא יאבד אף טיפה מהפְּנים. אבל ברגע שהביצה נסדקה, גרמו לו ריח רקב נורא ומראה נוצות רטובות להשליך את הביצה מעליו. הוא התנודד במקום, השתנק וירק את הריח מגרונו.

כעת עשה את דרכו לאורך הגדה של בריכת בונים ענקית. צוקי גרניט גבוהים התנשאו מעליו.

הוא נתקל בגללי זאב יבשים, מעורבים בפרווה אדומה.

הוא ראה עצים צעירים עטופים בפרווה שהשילו האיילים מקרניהם.

הוא ראה גזע עץ אשר שימש דוב כדי להתגרד עליו.

הוא ציין לעצמו את מקום השמש כשהתגלתה לעיניו מבין העננים.

הוא חצה את סכר הבונים, החליק לתוך המים השוטפים ופצע את ברכו. כאן הייתה דרך במעלה הצוק, אבל ברגע שהחל לטפס דחק אותו למטה גשם חזק. הוא התרחק מהגדה ומצא לו מחסה ביער העבות. זמן מה נח בחורש שבו היו שיחי רוזמרין הבר עד גובה המותניים. האיילים אוהבים לאכול מהם. פעם אביו ירה באייל הקורא, שיסע את הפגר, ומבטן החיה נזלה כמות אדירה של רוזמרין. כשהגבעולים, העלים והפרחים היו צעירים, היה להם ריח חזק; הילידים המקומיים ומניחי המלכודות חלטו מהם תה. אבל כשברל טעם אותם עכשיו, בשלהי הקיץ, העלים השעירים רק גרמו לו מחנק.

הוא זיהה פטרייה מסוימת וחשב שראה את אביו אוכל אותה. הוא ניסר את הגבעול באולר וגילה שרימה אכלה את הפנים.

גשם זלעפות ירד. האם יוכל לחזור? עיניו נעצמו, ובדמיונו הלך בחזרה דרך היום הארוך הזה עד לצריף שלן בו בלילה. ומשם… כן… זה אפשרי. יש לו ברירה, אלא שהיא נעשית אפשרית פחות ככל שירחיק ללכת. אבל לחזור אל מה?

ברל רבץ בתוך הצמחייה, והגשם ניתך בעוז מסביבו. באדמה הטובענית שלרגליו ראה זבוב מטפס לתוך לועו הסגול והמזמין של פרח השופָרית. הוא התבונן בזבוב פונה כדי לצאת ומזמזם בפראות אחרי שהזיפים בלוע הפנימי חסמו את הדרך החוצה. הזבוב זמזם בחוסר אונים; ואז, בתוך זמן קצר, צנח לתוך שלולית המים הקטנה שנקוותה בבסיס השופרית וטבע.

כמה קל להיות צמח. צריך רק להישאר במקום והמזון נופל אל בין השפתיים. בעיניים עצומות בחוזקה הטה ברל את ראשו כלפי מעלה והניח לטיפות הגשם ליפול על לשונו ולטפטף לגרונו.

הגשם נחלש. ברל חזר אל הסכר והחל לטפס על המצוק. הגשם שחרר ניחוח כבד של אורנים ושל אוזון. השמש יצאה ממחבואה, וכמוה גם היתושים שבאו לסעוד את לבם בעורו החשוף. הוא היה חלש מאוד, ומרוכז מאוד בטיפוס מכדי להצליף בהם.

 כשהגיע לראש המצוק החל לרוץ במקביל לגדה של בריכת הבונים הענקית. הוא שמע צווחות, ולפניו ראה בשמים הצחים שתי ציפורים קטנות צוללות מלמעלה ותוקפות שָלָך. שלך. ברל היה בטוח בכך. כלומר, יש בסביבה אגם, אגם אמיתי עם דגים בתוכו. הוא דהר לאורך הרכס. בריכת הבונים מתחתיו הלכה והוצרה לצוואר בקבוק, ראש הבריכה. מעבר לבריכה ראה שהמצוק יורד בתלילות, ואז פרץ לפתע מבעד לחומת עצי אשוחית ומצא את עצמו בראש המצוק. צוק קירח מעל מדרון תלול.

ושם, מתחתיו, היה האגם. אגם עם גדות גבוהות ומים ירוקים כהים ששוליהם הרחוקים זהובים בהירים מצמחי אגמון. בראש המצוק נשבה רוח חזקה דיה להרחיק את היתושים, ולכן ישב, מתנשם בכבדות, כדי להתייבש קצת. מעבר לאגם השתרעו גבעות נמוכות מכוסות בעצי צפצפה ובמקבצים כהים יותר של אורנים, כמו כתמי דיו ירוקים כהים על אדמת זהב.

באגם כמו זה שמתחתיו יהיו דגים, אין ספק, אבל ברל הוא לא שָלָך, מצויד בראייה חודרת ובטפרים חדים, המסוגל לצלול כדי לספק לעצמו את ארוחתו. היו לו פיתיון ומפוחית, אבל לא, אין לו חכה. אילו הייתה זאת מפוחית פלאים, הדגים היו מתרוממים כדי להקשיב לנגינתו ולרקוד על המים היישר אל ידיו.

תחת שמי שעת בין הערביים ניעור בו כעס. כעס על כך שהמילים האלה מסיפורי המעשיות עולות על דעתו בלי שהזמין אותן. רעיונות חסרי תכלית.

ואז החליף הכעס מהלך. שוב ראה את אביו עם החיוך השחצני על פניו, עומד וממתין שברל יתקוף. קאל ניצח בקרב. בוודאי, הוא רצה רק שברל יסתלק. ואז התעורר בו כעס על טניה ועל אמו, ועל לורה שמתה והשאירה אותו לבדו, וזה גרם לו לכעוס על עצמו מחדש עד שהיה מסוחרר לגמרי מרוב כעס. מסוחרר מרוב רעב, מסוחרר מרוב שמש, מסוחרר מרוב כמיהה.

כאשר התעשת ראה שלמרגלות המצוק יש חוף קטן. גושים מהמצוק נשרו למטה; קוביות סלע ענקיות היו פזורות על החוף החולי. הוא החליק במורד צלע המצוק על הישבן, מחפש אחיזה לרגליים, נאחז בשורשים ובשיחים כדי להאט את הירידה. באמצע הדרך למטה ידע שכבר איבד שליטה. הוא נופל. כוח הכבידה מושך אותו למטה ללא חמלה במהירותו האופיינית. פתאום מצא את עצמו באוויר, הצוק התקמר מאחורי גבו. הצניחה החופשית הנחיתה אותו בפישוט איברים על החול.

החול היה חם. השמש ההולכת ומעריבה התגנבה אל פיסת החוף הקטנה בין שני סלעים גבוהים ממנו. הוא הסתובב; הייתה שם מערה שיוכל לישון בה. ברל חלץ את נעליו הספוגות במים והתחפר באצבעות רגליו בחול הנקי והחמים. אחר-כך נחלץ מהבגדים הרטובים שדבקו בגופו ותלה אותם על עץ שצמח מתוך אחד מנקיקי המצוק. בלי לחשוב כמה קר יהיה האגם הטיל את עצמו לתוך המים והתיז על סביבותיו עד שרגליו העייפות לא יכלו ללכת הלאה והתקפלו בשמחה אל תוך הקרירות המשתקת. הוא צף על הגב, בעט עד שהתרחק מאוד מהגדה, שם שכב, איש מת צף בשלווה ורק פניו גלויים מעל המים המנצנצים.

בתחילה חשב שאת הקולות המגיעים לאוזניו משמיע יצור תת-מימי כלשהו, אף-על-פי שלא הכיר שום דגי מים מתוקים שיכולים לשיר כמו שעושים לווייתנים או דולפינים. זאת הייתה מוזיקה. הוא שכשך במים, הרים את ראשו מעל פני האגם וניער את המים מאוזניו. המרחק הרב מהגדה אפשר לו לראות, מעבר לעיקול המצוק שממנו ירד זה עתה, מפרץ קטן המתעגל בחן.

בקצה המפרץ עמד מבנה שכמוהו לא ראה מעודו, פירמידה אפורה מכוסה ברעפים עם חלונות משולשים גבוהים. הייתה לה גם מרפסת רחבה שהוליכה אל מרפסת במפלס שמתחתיה. ומהמבנה הזה – כי לא היו עוד מבנים סביב האגם – בקעו בוודאי צלילי המוזיקה.

זה היה פסנתר. והמנגינה גלשה והגיעה מהפירמידה אל ברל כמו סירה קטנה על האגם הנוהר באור השמש. עליו רק להושיט יד, לעלות על הסיפון, והמנגינה תיקח אותו לשם.

 

 

המאסטרו מאת טים וין-ג'ונס, מאנגלית: עידית שורר, הוצ' הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים, סדרת מפרש, שנת 2013, 230 עמ'