מלכודת כפולה, מותחן מאת קארין גרהרדסן / לחבר בין כל הרמזים

 

'מלכודת כפולה' הוא ספרה השני של סופרת המתח השוודית, קארין גרהרדסן שמתורגם לעברית. גרהרדסן היא מחברת סדרת ספרי המתח הַמרבּי (על שם תחנת המשטרה החוקרת את הפשעים), שזכתה להצלחה מיד עם פרסומה בשוודיה ותורגמה ל-15 שפות. 'מלכודת כפולה' הוא הספר השני בסדרה; קדם לו 'בית הממתקים' (פן וידיעות ספרים, 2011]. לאחר צאת בית הממתקים בשוודיה הכתירה העיתונות את גרהרדסן כ"מחברת ספרי המתח הטובה ביותר כיום".

על הספר: האנה בת השלוש מתעוררת לבית ריק. היא יודעת שאביה ביפן – אבל איפה אמא? האם ייתכן שעזבה את הבית והותירה את האנה מאחור? למחרת בבוקר מוצאת החוקרת פטרה וסטמן ממשטרת המרבי תינוק חסר הכרה מונח בין השיחים, ומיד לאחר מכן היא נתקלת בגופתה של האם. מוזר, אך איש לא דיווח על היעדרם. כבר בתחילת החקירה ניצבת המשטרה בפני אירוע נוסף: נערה צעירה נרצחה על סיפון ספינת המעבורת "סינדרלה", ועד מהרה מסתבר שגורל דומה מזומן גם לאחותה. שני המקרים מהווים אתגר לא פשוט למפקח הראשי קוני שיוברג ולצוותו, גם משום שהצוות עצמו סובל מבעיות פנימיות ומטרגדיות אישיות.

זהו ספר עוצר נשימה משום שממש עד הסוף אנו מנסים לחבר בין כל הרמזים

 

פרק ראשון מתוך 'מלכודת כפולה'

1964

לישון, לישון, זה חייב לקרות מהר. לעצום את העיניים אבל להשאיר את הפה פתוח למחצה, כדי שזה ייראה אמין. הנשימות חייבות להיות אטיות וסדורות, אף על פי שהלב דופק כמו אגרוף בחזה. אבל זה מצליח אם מוכרחים. הוא שומע את הפסיעות במדרגות, כעת אלו פסיעות שלוות, לא קשות וכעוסות כמו קודם. כעת הן מפויסות ומבקשות לרצות. הוא שומע כיצד הדלת נפתחת ונסגרת שוב — לעזאזל, זה בכל זאת יום כזה. אבל הנשימות שלו ארוכות, שלוות, מושלמות. הראש מונח טיפה באלכסון על הכרית, חוט דק של רוק זולג מזווית הפה ומוצא את דרכו לכרית. הרפיון חייב להיות מוחלט, אף על פי שכל השרירים בגוף מכווצים עד כאב, אבל לא רואים את זה, לא רואים את זה  מבחוץ.

"אתה ישן, חמודי?" לוחש הקול השנוא בנימה עדינה, נוטפת דבש. "ואני חשבתי לתומי שנירדם כמו חברים, זה תמיד נחמד, לא?"

העיניים תמיד מסגירות. אי-אפשר לעצום עיניים ברפיון.

"אני רואה שאתה ער, העפעפיים שלך רועדים. אל תהיה טיפש, אתה הרי לא שומר טינה, נכון? אנחנו רק רוצים בטובתך, אתה בטח מבין את זה. בוא נתפייס, בבקשה?"

ואז כבר אי-אפשר להמשיך לעצום עיניים והוא חייב לנגב את הרוק שנזל לתוך האוזן. ואז היד הגרומה, הקרה, עם הציפורניים הארוכות והמלוכלכות, גולשת פנימה אל תוך חולצת הפיג'מה. כל הגוף מתקשח והוא נועץ באיש מבט שכולו אומר סלידה ואימה, אבל את זה הוא מפספס, המנוול. לרעד קטן בעפעף הוא שם לב, אבל בגוף שכולו מחאה הוא לא מבחין.

כעת עולה רעש של קרקוש כלים שמוכנסים לתוך ארונות המטבח וסכו"ם שמוטח לתוך המגירות. הוא נרעד כאשר פיסת עור ליד הפופיק נצבטת על ידי ציפורן ארוכה. האצבע נעה סחור סחור בתוך הפופיק — שנראה קשור באופן ישיר, לא נעים ואפילו כמעט כואב, לאיבר המין — וממשיכה בגישושים אטיים לתוך מכנסי הפיג'מה.

בשלב הזה הוא נוהג להיעלם למגרש הכדורגל או לחוף הים ללכוד ראשנים, אבל היום הוא עומד ליד מסילת הרכבת ובוהה באנשים שחולפים מולו בתוך הקרונות, וזו התמונה שמשום מה נצרבת בתודעתו. התמונה לא נעימה אך גם לא מזיקה, ובכל מקרה אי-אפשר להיפטר ממנה. מעתה ואילך תמיד יימצא לצד המסילה ברגעים שבהם הוא מבקש להיעלם לתוך עצמו, מעצמו. אבל את זה הוא עוד לא יודע. המסילה צווחת במפגש עם הרכבת.

 

ספטמבר 2007, ערב שישי

 

 

היא מניחה אותו על השטיח למרגלות המיטה, בזמן שהיא מסירה את המצעים. הוא צורח בקול שכמעט כבר לא ניתן לזיהוי, והפנים העגולות אדומות ממאמץ. השעה עשר וחצי וכבר ארבע שעות שהיא מנסה להרדים אותו. אבל גרונו כואב עד כדי כך שהוא לא יכול לתפוס את המוצץ, וללא מוצץ זה חסר סיכוי. הפניצילין כבר לא עוזר, כי הבליעה מכאיבה לו עד כדי כך שהוא כמעט שלא אוכל, ועל בטן ריקה התרופה אינה נספגת. היא עצמה כל כך עייפה אחרי שלושה ימים עד שנראה שהתשישות הפכה לשגרה. אבל היא לא הרימה את קולה אפילו פעם אחת, לא אמרה מילה אחת רעה. וזאת הרגשה של ניצחון.

בתוכה היא עסוקה ללא הרף בספירה לאחור. היא סופרת ימים ושעות ודקות עד שמַטס ישוב הביתה. ברגע זה נותרו ארבעה ימים, עשר שעות ושלושים דקות עד שובו. הוא ביפן בסמינריון טכני ושם אין כיסוי לרשת הסלולרית שלו, כך שהיא אפילו לא יכולה להתקשר אליו כדי לשמוע כמה מילות עידוד. ואולי עדיף כך, הוא רק היה נלחץ לו היה שומע מה קורה בבית, והיא בטח היתה מתחילה לבכות ורוח הלחימה היתה מתפוגגת והופכת לרחמים עצמיים.

היא דוהרת לתוך חדר האמבטיה כשבידיה ערמה של סדינים מלאים בקיא ודוחסת אותם לתוך המכונה. באופן אינסטינקטיבי היא שולפת עוד כמה פריטים בעלי צבע דומה מסל הכביסה ומכניסה גם אותם לתוך התוף שככל הנראה כבר מלא מדי, לפני שהיא מוזגת נוזל כביסה ומפעילה את המכונה על שישים מעלות.

הצווחות של התינוק פוסקות לפתע, ובדממה הפתאומית היא שומעת את הבטן שלה מתחננת לאוכל. היא עצמה לא חשה רעב, אך בכל זאת חולפת דרך המטבח בדרכה לחדר השינה וחוטפת את הבננה המוכתמת האחרונה מהקערה שליד הכיור. באותו רגע מתחדשות הצווחות מחדר השינה. היא ממהרת לחזור ומרימה את הילד, מתיישבת למרגלות המיטה הסתורה, מניחה את התינוק על ברכיה כאשר הוא על בטנו ומלטפת את גבו. על מסך הטלוויזיה שמולה מוקרן סרט אמריקאי שהיא מנסה לצפות בו ללא קול, בעוד הבננה צומחת מפיה וידה השמאלית מלטפת במונוטוניות את התינוק האומלל.

כעבור כמה דקות מסתיים הסרט ושמות המשתתפים חולפים במהירות לנגד עיניה. היא מכבה את הטלוויזיה, קמה באטיות עם הפעוט המשתנק בזרועותיה וניגשת לחלון. שני גברים בגיל העמידה פוסעים על המדרכה ממול וזוג צעיר נצפה במרחק מה. ההליכה שלהם מעידה על הפוגה בגשם ואיש מהם אינו נושא מטרייה. הגשם העיקש שירד כל היום פסק סוף-סוף.

היא מנסה להעמיד את הילד מולה על אדן החלון ומחזיקה בידיו, אבל הוא אינו מעוניין ומניף בכעס את רגליו באוויר בלי להניח אותן. היא מרימה אותו, מניחה את ראשו על כף ידה ומריחה את שיערו. השיער רטוב מזיעה וצווחותיו חותכות את אוזניה כמו סכינים. עיניה שורפות מהעדר שינה והיא מתקשה להשאיר אותן פקוחות, אף על פי שהיא בעצם לא מרגישה עייפה. באותו רגע היא מודה בעל כורחה בפני עצמה שהיא מרחמת יותר על עצמה מאשר על היצור הקטן והאהוב כל כך שמתענה קשות בזרועותיה. היא נתקפת תחושת נקמנות. כלפי איזו ישות מופשטת, חסרת שם, בלתי נתפסת, שאי-אפשר להכריע אותה. היא מתרוממת באנחה ויוצאת עם הילד למבואה. לפני שהיא מכניסה את המפתח למנעול היא מהססת לרגע, ולאחר מכן מחליטה שבשעת ערב כזו של יום שישי הסיכוי שיפרצו לבית גבוה יותר מאשר הסיכוי שהבית יעלה באש. לכן היא נועלת בקפדנות את דלת הכניסה מבחוץ.

* * *

הדירה רחשה המולת צחוק וקולות שמחים. זה היה ערב כזה שבו נראו כולם במצב רוח טוב, אף אחד לא היה מרוגז או הציק. רוב האנשים ישבו במטבח, כי סוּלַן בילתה בסלון עם איזה טיפוס חדש. היה די ברור שהם אינם מעוניינים בחברה כי הם סגרו את הדלתות שהובילו למבואה ולמטבח. סביב שולחן האוכל הצטופפו לא פחות מתשעה אנשים, ועל הרצפה, שעונה אל המקרר, ישבה אליס עם משקה גרוג בידה. מולה ישבה ג'ניפר וגם היא לגמה ממשקה אלכוהולי מהול בקוקה קולה.

הבית שלהן היה מלא כמעט תמיד. אנשים החלו לפקוד אותו כבר בשעות שלפני הצהריים, ואז הוצעו להם קפה וכריכים, בהנחה שמישהו קנה והביא איתו. אמן פתחה את ביתה בפני חבריה, אבל הם נאלצו לספק לעצמם את האוכל ואת השתייה. בהתחלה היה לה קשה להציב את הגבול, אבל לבסוף אזרה אומץ ושמה סוף לשיטוטים האינסופיים במקרר ובמזווה ודרישתה כובדה. היא הקפידה על כך שתמיד יהיה אוכל לארוחת הבוקר של הבנות ושהן יצאו מהבית בזמן. היא נהגה לשלוח את אחת מהן לערוך את הקניות במרכול אִיקַה בשכונת רִינגֶן, לא כי היתה עצלנית — אליס ידעה שהיתה מעדיפה לעשות זאת בעצמה — אלא משום שהתביישה להראות את עצמה בחוץ. אליס ואחותה אכלו ארוחת ערב בבית רק לעתים רחוקות. לרוב קנו משהו בחוץ כשהיו רעבות, ולפעמים אכלו אצל חברים. אבל הן קיבלו דמי כיס לבגדים, למוצרי היגיינה ולארוחות ערב, כך שהן הסתדרו לא רע. אימן הצליחה לתפקד, אף על פי שייתכן שחייהן נראו שונים מאלו של אחרים.

כבר בשעות אחר הצהריים המוקדמות החלו בקבוקים להיפתח סביב השולחן בסלון בדירת השלושה חדרים בשכונת רִינגֶן. לאחר מכן היו אנשים באים והולכים לאורך כל שעות הצהריים והערב, ורק לקראת חצות החל הבית להתרוקן. אך קרה לא פעם שמישהו מהחברים השתויים של אימן היה קורס ונשאר ללון בבית. הבנות שהו בבית הספר במשך היום ולאחר מכן בעיקר שוטטו או היו בבתים של חברים. היה להן חדר משלהן אך לרוב העדיפו לא להיות בבית כל עוד החגיגות נמשכו, ולפיכך ניסו להתרחק משם. המסיבות של אימן אמנם התפתחו לכדי קטטות רק לעתים רחוקות, אבל השיחות הפכו קולניות לא פעם והיה צריך להיזהר לא להרגיז אף אחד. אליס וג'ניפר העדיפו להתרחק וניסו להפוך את עצמן לשקופות כאשר התגנבו פנימה ונכנסו למיטות שלהן בשעות הקטנות של הלילה.

אבל עכשיו היה ערב שישי, לפניהן סוף השבוע ללא בית ספר או מחויבויות אחרות, ואמן כרגע קיבלה את הקצבה החודשית. האווירה מסביב לשולחן המטבח, שעליו נערמו בקבוקים, כוסות ומאפרות גדושות, היתה מרוממת. אליס וג'ניפר לא נותרו אדישות לאווירה החגיגית וניצלו את ההזדמנות לאגור אלכוהול וסיגריות. בדרך כלל הן היו חומקות פנימה לחדרן בלי שישימו לב אליהן, אך היום הן נקראו למטבח וכל מיני טיפוסים צעקניים מסביב לשולחן הציעו להן מכל טוב.

רפיון נעים פשט בגופה של אליס כבר אחרי הלגימה הראשונה. היא שאפה שאיפה עמוקה מהסיגריה ועצמה את עיניה. את הסיגריה הזו היא תכננה לעשן לבדה והיא גם ידעה שלא תהיה לה בעיה להשיג עוד כמה. דמי הכיס שקיבלה לא הספיקו לרוב לסיגריות וכשמקבצים נדבות מחברים נאלצים להסתפק בבדלים. היא לגמה לגימה עמוקה מכוסהּ ולטשה מבט לעבר אחותה הגדולה. כולם אמרו שהן דומות, אך היא לא ראתה הרבה דמיון. ג'ניפר היתה גדולה ממנה בשנתיים, תמיד בעניינים, בטוחה בעצמה ועם התשובה הנכונה מוכנה לשליפה. היא לעומת זאת היתה העתק דהוי בלבד שלה, חסרת ביטחון, בעלת יציבה שפופה ועם שדיים קטנים ומגוחכים שאי-אפשר היה להשוות אותם לאלו של ג'ניפר. אפילו הטיפוסים כאן במטבח הכירו בשוני ביניהן. מי שהצליח למשוך אליו את ג'ניפר בערבים כמו אלו הוגדר כמלך, אבל היא תמיד הרחיקה אותם בדרכה הבוטחת. הם היו פורצים ביפחות מדומות, בתחנונים ובשכנועים, אבל היא רק היתה מנידה בראשה ומגלגלת את עיניה. רק אז הם היו פונים לאליס, אבל היא גם היתה מסרבת, בעיקר בגלל שג'ניפר סירבה. לעתים נדירות היא כן היתה מתיישבת על הברכיים של דַגֶה או גוֹרדוֹן או פֶּאוּ, רק כי לא היה לה כוח לסרב או כי רצתה להרגיש נאהבת לכמה רגעים.

"מה את עושה הערב?"

אליס כמעט צעקה לעבר אחותה כדי לגבור על ההמולה במטבח.

"לא יודעת. אולי אפגוש את יוֹקֶה. ואולי אוותר על זה," השיבה ג'ניפר בצעקה.

לג'ניפר היה חבר. טוב, גם לה היו חברים מדי פעם, אבל לג'ניפר היה חבר אמיתי. גבר. יוקה היה בן עשרים וארבע והיה לו זקן. הבנים שאליס נפגשה עמם היו נערים שבמקרה הטוב כבר התחלף להם הקול, שלא לדבר על זקן, ולרוב הם גם היו ילדותיים ומשתטים. אבל לג'ניפר היה גבר אמיתי והיא לא היתה בטוחה שהיא בכלל רוצה לפגוש אותו! חוץ מזה הוא גם היה עדין ומתחשב, ואליס לא יכלה להיזכר שפגשה אפילו אחד כזה. היא ראתה אותם פעם מרחוק, כשיוקה חיבק את ג'ניפר ממש כאילו היתה הרכוש שלו. כמבקש להגיד: "זאת החברה שלי ואני גאה בזה." והוא הביט עמוק לתוך עיניה וליטף את לחיה בעדינות כאילו היתה עלולה להישבר מהמגע הקל ביותר. אליס ייחלה שגם לה יהיה חבר כזה. ורצוי שזה יהיה הוא.

"מה זאת אומרת 'אוותר על זה'"?

ג'ניפר רוקנה את כוסה בלגימה אחת, ואליס מצאה את עצמה נוהגת כמוה.

"אה, אני לא יודעת."

"מה, אתם כבר לא יחד?"

"אולי, אולי לא. כן, אבל הוא כזה… טוב, לא משנה. רוצה עוד אחד?"

"כן. תארגני גם סיגריה."

ג'ניפר התרוממה ופילסה את דרכה בין כיסאות, רגליים ופלגי גוף עליונים שהתנודדו סביב השולחן. דגה הושיט שתי ידיים גדולות, אחז אחיזה איתנה במותניה ומשך אותה אל חיקו בהיתול, אבל היא קמה, חטפה בקבוק יין וחבילת סיגריות וחמקה בחזרה אל מקומה ליד ארון המטבח.

"היי, גברת קטנה, מה זה הסגנון הזה?" התפרץ דגה בקול רם וצרוד. "את גונבת את היין שלי ואני אפילו לא מקבל חיבוק קטן!?"

דגה היה טיפוס בלונדיני בעל פנים אדמדמות עם עיניים קטנות עכורות ואוזניים גדולות שעירות. למרבה הפלא הוא לבש חולצה די אופנתית, אבל מכנסי הג'ינס שלו היו מוכתמים בצבע והדיפו ריח רע שהגיע עד מקום מושבה של אליס על הרצפה.

"אולי תקבל אם תהיה נחמד," ענתה ג'ניפר בקרירות בעודה ממלאת את הכוסות שלה ושל אחותה ביין פושר. אליס הצטמררה רק מהמחשבה על נגיעה במכנסי הג'ינס האלו.

"לכל הרוחות, אני זאת שאמורה לקבל חיבוק, זה היין שלי," צהלה אימן.

מביכה כהרגלה. היא היתה נסבלת יותר כאשר היתה במצב הרוח השקט והמעט דיכאוני שלה. הערב מצב רוחה היה מרומם והיא היתה דברנית. היא ביקשה לתפוס מקום ולהיראות. אליס לא רצתה לא לראות ולא לשמוע אותה וניסתה להעלים אותה ממחשבותיה.

"טוב, טוב, אבל את חייבת לי חיבוק," המשיך דגה, ולפתע החלה השיחה לסוב סביב חובות וחוסר צדק וסחפה את כולם.

ג'ניפר כיבדה את אליס בסיגריה, לקחה אחת לעצמה ותחבה את הקופסה, שחסרונה טרם הורגש על ידי איש מהנוכחים, לתוך המחשוף שלה. אליס הדליקה את הסיגריה באמצעות הבדל שבפיה והושיטה אותה לג'ניפר.

"את יוצאת או מה?" תהתה ג'ניפר.

אליס גמעה מחצית מהנוזל העכור שבכוס ועיוותה את פניה בגועל.

"כן, נראה לי שכן. יש לך במקרה כסף להלוות לי?"

"ממתי לי יש מזומנים? אבל תשאלי אותם. עושה רושם שהיום יש להם."

היא החוותה בידה לעבר השולחן, גמעה את שאריות היין החמוץ והתרוממה כדי ללכת משם. לחייה של אליס התלהטו. השתייה רוממה את מצב רוחה, העניקה לה אומץ.

"ג'ניפר, חכי!"

"מה?"

"אולי תשאילי לי את המעיל שלך?"

"על איזה מעיל את מדברת?"

"מעיל העור. 'מג'ינה טריקוט'."

"אז מה אני אלבש?" שאלה ג'ניפר ברוגז.

"תלבשי משהו אחר. בבקשה, רק להערב?"

ייתכן שגם ג'ניפר חשה בהתרוממות הרוח, כי לפתע התרצתה.

"אוקיי, אבל אני חייבת אותו מחר."

"אני מבטיחה. נחמד מצדך."

"הוא תלוי בכניסה. אני חותכת עכשיו," אמרה ג'ניפר.

אליס נותרה לשבת על הרצפה ועישנה עד שהאפר שרף את קצות אצבעותיה. אז רוקנה את הכוס, הטילה לתוכה את הבדל ושמעה אותו נכבה. היא ניגשה לשולחן ושמה לב שהיא מתנודדת קלות.

"מישהו יכול להלוות לי כמה מאיות?" העזה לשאול, אבל לא נראה שמישהו קופץ על ההצעה.

"להלוות ולהלוות, את הכסף הזה בטח לא אראה שוב בחיים," התלוננה האם.

"אני בטח שלא יכול להרשות לעצמי," רטן גורדון.

"לא, וגם אם יכולתי לא הייתי מלווה לך," שאג פאו.

מונקן רק הנידה בראשה והיה נדמה ששאר הנוכחים כלל לא שמו לב לאליס, אלא המשיכו לדבר על משהו אחר. היא נסוגה לעבר המבואה והחלה למשש את כיסי המעילים שהיו תלויים שם, אבל לא מצאה דבר. היא הורידה את מעיל העור מהקולב והשתחלה לתוכו. אחרי שהעיפה מבט מהיר בעצמה בראי כבר היתה בחדר המדרגות וטרקה את הדלת מאחוריה. השעה היתה עשר וחצי.

* * *

"איזו בחורה לעזאזל?"

"סתם בחורה אחת."

"'סתם בחורה'? אני מניח שיש לה שם, לכל הרוחות?"

"קוראים לה ג'ניפר. כבר אמרתי את זה."

"זה נשמע כמו שם של זנזונת."

"היא לא זנזונת, היא בחורה טובה."

"טובה! לך, יצור עלוב שכמותך, בטח שאין בחורה 'טובה'. היא עובדת עליך, אתה לא מבין את זה?"

ייתכן שאביו צודק. יוקה לא היה יפה במיוחד וג'ניפר היתה מתוקה כמו בובה. אף פעם לא היתה לו חברה בת גילו, אבל עכשיו היתה לו חברה, הראשונה שלו. היא אמנם היתה צעירה ממנו בשמונה שנים, אבל היא היתה שלו. כי היא חייבת להיות, לא? היא חייבת להיות שלו. הם כבר שכבו והיא הזמינה אותו להצטרף להפלגה במעבורת לפינלנד מחר. ועכשיו היא התקשרה ושאלה אם הוא רוצה שיצאו יחד.

"יכול להיות שהיא עובדת עליי. אבל אני שמח שלפחות יש לי מישהי. אני הולך עכשיו."

"לא, לא, לא חמודי, אתה לא יוצא לשום מקום. אתה נשאר כאן לטפל באמא'לה."

חיוך של שמחה לאיד חצה את פניו של אביו לשני חצאים גרוטסקיים ויוקה הרגיש את הבחילה גואה בו.

"אבל היא תסתדר, היא הרי תכף נרדמת," ביקש.

"אתה נשאר בבית," פסק האב ביובש בלי להביט בו, בעודו שואף שאיפה ארוכה מהסיגריה.

הוא לא טרח לנשוף את העשן, שנותר בגרונו. יוקה הרגיש את הבכי מתגבש לגוש בגרונו. הוא כל כך רצה לפגוש את ג'ניפר, הוא היה זקוק לה. אם רק היתה רואה אותו עכשיו בעליבותו, בוכה מול אביו. אדם מבוגר ללא חיים, שעשה את מה שאביו ציווה עליו לעשות. מולה הוא העמיד פנים שהוא בחור קשוח, איש העולם הגדול, עד כמה שהיה אפשר, הוא היה גבוה ומזוקן וגם עישן והשתמש בטבק לעיסה. אמנם אביו לא הרשה לו, אבל הוא בעצמו עישן ולכן לא הבחין שגם בנו מעשן. אי-שם בתוכו היתה ליוקה תחושה שהוא מרמה את ג'ניפר. הוא היה בן עשרים וארבע, והיא בת שש-עשרה. הוא הסתתר מאחורי משקפי שמש וזקן, והיא חשבה שהוא גבר גדול וחזק, אף על פי שכל גבר אחר היה רואה תוך שנייה שהוא סתם רכרוכי.

"אבל אבא, בבקשה," התחנן. "ישבתי איתה כל היום. ובכל זאת שישי בערב…"

"אתה תעשה את מה שאני אומר לך. תיכנס לאמא עכשיו, שלא אצטרך לראות אותך."

יוקה הרגיש כיצד הדאגה מתחלפת בייאוש, אבל אסור לו לוותר בכזו קלות — לא הפעם.

"אני לא נכנס לשם," צייץ בקול שנשבר מבכי עצור. "אני לא אכנס לשם, אני יוצא! אתה כבר לא יכול להחליט עליי, מותר לי לעשות מה שאני רוצה! אני אדם מבוגר!"

"אה, פתאום אתה מבוגר?" סינן האב מבין שיניים חשוקות, ורק עכשיו מצאו כמה סלילים דקים של עשן את דרכם החוצה דרך נחיריו. "לא ראיתי שום סימנים לכך."

אביו צדק, הוא היה כישלון. אחרי כמה שנים חסרות משמעות הוא סיים את התיכון עם ציונים קטסטרופאליים. סוכם שהוא סובל מקשיי למידה, אבל גם שאין לו נטייה לשום מקצוע. העבודות המעטות שהיו בנמצא לא נועדו לאנשים כמוהו, ולא היה אפילו טעם לחשוב על לימודי המשך.

אך אביו מצא פתרון. כשהאם חלתה וכבר לא היתה מסוגלת לעבוד הוא מינה את יוקה להיות המטפל שלה. עבור הטיפול בה הוא קיבל מזון, קורת גג וסכום מינימאלי של דמי כיס. יוקה גם חילק עיתונים בבוקר ובסכום הפעוט שהצליח לחסוך תכנן למצוא לעצמו דירה עם הזמן. חיים משלו.

"אני בכל מקרה הולך עכשיו, אני לא שם זין על מה שאתה אומר," התייפח יוקה והחל לסגת לעבר הדלת. "ומחר בערב אני נוסע עם ג'ניפר לאוֹבּוּ," הוסיף, אך התחרט ברגע שאמר זאת.

"על גופתי המתה!" התפרץ האב, התרומם מהכורסה וניגש אליו בצעדי ענק עם הסיגריה תלויה בזווית הפה.

יוקה רץ דרך המבואה והתנפל על הדלת, אך שרשרת הביטחון היתה נעולה, ובעודו מנסה נואשות להתיר אותה הרגיש את זרועו של אביו ננעלת סביב צווארו. פיקת הגרון שלו נלחצה בעוצמה כזו שחש מחנק. הוא ניסה לדחוף את מרפקו לתוך הבטן של אביו, אבל אחיזתו רק התחזקה. מנוטרל לחלוטין יוקה סוּבַב בחזרה אל אביו והרגיש נקישה לא נעימה בצוואר. בעודו מתנשם בכבדות ניצל אביו את ההזדמנות והטיח אגרוף בבטנו, והוא נפל מקופל לשניים על השטיח במבואה. אחרי בעיטה נוספת לבטן ואחת לאף ולפה אביו הניח לו, והוא נותר שכוב, בהכרה מעורפלת, במבואה החשוכה. הוא חש כיצד אביו מדשדש בחזרה לכורסה בסלון ושב לדפדף באדישות בעיתון הערב.

לנגד עיניו ראה את ג'ניפר ואת חמוקיה בג'ינס הצמוד, את שפתיה הנוצצות והרכות ואת עיניה השמחות הכחולות-אפורות, שמדי פעם, באופן בלתי צפוי, כוסו בארשת מופנמת וכמעט מפוחדת. מחר הוא ירקוד איתה על רחבת הריקודים של המעבורת לפינלנד ויזמין אותה למשקאות צבעוניים בבר. הם יישנו יחד. והוא יזכה לחוש את עורה הרך, הלבנבן, שמציץ ברווח שבין המכנסיים והגופייה, ולטעום את השפתיים החמות, הזוהרות.

הוא כנראה נרדם לכמה רגעים, כי כאשר פקח את עיניו האור בסלון היה כבוי. אחרי שהזיז בעדינות את גפיו והסיק בהקלה ששום דבר לא נשבר התרומם למצב של עמידת ארבע, נשען אל הדלת וקם באטיות. בטנו כאבה והוא נמנע מלגעת באפו הפועם כאשר דידה בדממה לעבר חדר האמבטיה. הוא סגר אחריו את הדלת לפני שהדליק את האור והסתכל על עצמו בראי. מחצית אחת של פניו היתה מכוסה בדם קרוש ושפתו התחתונה דיממה והיתה נפוחה. אפו השמיע רשרוש מבשר רעות כאשר נגע בו. הוא הרטיב מעט נייר טואלט תחת ברז המים הקרים והרגיע את אזור האף והשפתיים. לאחר מכן שטף ביסודיות את החלקים הלא פגועים בפניו וצחצח שיניים.

הוא לקח עמו את מברשת השיניים ואת משחת השיניים, יצא אל המסדרון הקטן שמחוץ לאמבטיה והניח אותם בתוך תיק רחצה. את תיק הרחצה הכניס לתיק ספורט שמצא תחוב עמוק בארון. הוא הוציא מהתיק בגדי אימונים, הניח אותם בתוך סלסלת האחסון בארון הבגדים, ובמקומם תחב פנימה כמה זוגות תחתונים נקיים, חולצה ומכנסי ג'ינס. לאחר מכן התקדם על קצות אצבעותיו בחזרה למבואה ונעל את נעלי ההתעמלות בחושך.

ואז עשה מעשה שמעולם לא העז לעשות לפני כן — הוא הכניס את ידו לכיס הפנימי במעיל של אביו, שלה מתוכו את הארנק וספר שלושת אלפים קרונות בכיס שנועד לשטרות. הוא לקח לעצמו אלף חמש מאות והחזיר את הארנק למקומו, תחב את המעיל שלו תחת זרועו, תלה את התיק על כתפו והתגנב לחדר המדרגות. הוא העיף מבט לעבר השעון וראה שהשעה רק עשר וחצי.

* * * 

קוֹנִי שְיוֹבֶּרְג ניקה, ואוֹסָה ארזה. המשפחה — חמישה ילדים בני שנתיים עד תשע, אוסה והוא עצמו — בילתה את ערב שישי אצל אמו, שהתגוררה בדירה בבּוֹלמוּרַה, מרחק חצי שעה נסיעה דרומית מהעיר. עד שהגיעו הביתה והצליחו להכניס את הילדים למיטות השעה כבר היתה מאוחרת, ואוסה החלה לאסוף בגדים נקיים וצעצועים לקראת יום המחר. היא והילדים עמדו לנסוע ברכבת ללִינשיוֹפִּינג כדי לבלות כמה ימים אצל הוריה. לסימון ולשרה לא היה בית ספר ביום שני ולאוסה לא היו שיעורים באותו יום, כך שהיא והילדים ישובו רק ביום שני בערב.

שיוברג פתח את המדיח, משך החוצה את מעמדי הפלסטיק והפך את הכוסות כדי לרוקן מהן את המים שהצטברו בתחתיות במהלך ההדחה של הבוקר. לאחר מכן סרק את כל חמשת החדרים בדירה בקפדנות גבולית ובדק שכל החפצים מונחים במקומם. רק אחרי שהכריז בינו לבין עצמו שכל דבר מונח במקומו הרשה לעצמו להרפות.

כך היה גם בעבודה — הוא לא היה מסוגל להתרכז במשימתו אם ניירות וקלסרים כיסו את השולחן. הקלסרים הוצבו בסדר מופתי בשידה שמאחורי שולחן הכתיבה, הדפים הבודדים הונחו בערימות מסודרות, וכלי כתיבה ועבודה כגון קלמרים, מחוררים ואחרים הוצבו בסימטריות במרחק מה ממשטח העבודה הפתוח. כל זה יצר סביבת עבודה רגועה והרמונית ללא הפרעות מיותרות.

כאשר סיים הרתיח מים והכין כמה כריכים עם הקציצות שנותרו מארוחת הערב אמש. הוא הדליק את הנרות על שולחן האוכל, מזג מים רותחים על תערובת התה והניח את הקנקן על השולחן.

"אוף, היא כל כך מרוגזת ובכיינית," אמרה אוסה כאשר התיישבה מולו.

"כן, כן," נאנח שיוברג.

"ועדיין כל כך מתחשבת ונעימה עם הילדים. וגם כלפינו. למה היא חייבת להיות שלילית כל כך?"

"אני מניח שזה נובע מדאגה. היא ביישנית, פשוט מאוד. חוסר ביטחון עצמי. לא ממש יודעת איך להתנהג, חיה בתחושה שהיא עושה הכול הפוך. תסביך מעמדות והשכלה."

"והאוכל לא בסדר, החולצה שהיא סרגה מכוערת והקפה חזק מדי. היא כל הזמן מבקרת את עצמה — לא אותנו, שזה למעשה חיובי — אבל בסוף האוכל באמת נהיה מגעיל כשהיא יושבת ומפרטת את כל מה שלא בסדר איתו בזמן הארוחה. לא, אני למעשה מרחמת עליה, כי שום דבר לא באמת משמח

אותה."

שיוברג מזג את התה והוסיף כפית סוכר גדושה לספלו.

"היא שמחה כששוודיה מנצחת," חייך חיוך עקום.

"טוב, אבל זה לא אושר אמיתי, זה רק ספורט. ומאיפה העניין הזה בספורט, דרך אגב? נשים מבוגרות לא אמורות לגלות כזה עניין בספורט והיא הרי חוששת כל כך להיות שונה מאחרים."

"נראה שאבא התעניין מאוד בספורט, אז ייתכן שאלו שאריות מהתקופה ההיא. והיא הרי לא קוראת ספרים. אני מניח שזה חיובי שהיא מתעניינת במשהו."

"כן, ברור, זו לא היתה כוונתי," אמרה אוסה ונגסה מהכריך. "מצוין שהיא מתעניינת בהוקי ובכדורגל ובאתלטיקה ובתחרויות סקי, אם כי קצת חריג, אתה מסכים איתי, לא? לא מתאים כל כך… איך היא היתה כשאבא שלך היה בחיים?"

"אני לא זוכר."

שיוברג בלע את הכריך באמצעות כמה לגימות מהתה הרותח.

"אני רק זוכר שהיא היתה רצינית מאוד במשך התקופה שהוא היה מאושפז. היא לא דיברה על זה, ולי לא הרשו לבוא לבקר אותו. הייתי קטן מאוד, בן שלוש או משהו כזה."

"זה גם עניין מוזר עם המשפחה שלך — אתה חושב שהיה לו סרטן. איך ייתכן שאתה לא יודע את זה בוודאות?"

"אבל אוסה, את הרי יודעת איך היא! היא לא זוכרת כלום, או לפחות לא רוצה לדבר על מה שהיא זוכרת."

"על זה בדיוק אני מדברת. היה יכול להיות מעניין לדעת איך היית בתור ילד, למשל. אם היית שובב, אם ישנת טוב בלילות, אם היה לך מוצץ או מצצת אצבע, בן כמה היית כשלמדת ללכת וכן הלאה. אי-אפשר לדלות שום מידע. וגם אתה לא זוכר הרבה במיוחד," הוסיפה בחיוך שובב.

"אני גדלתי בבית של מעמד הפועלים, ואת בבית של אקדמאים," אמר שיוברג. "אני נאלצתי ללמוד הכול לבד. את הספר הראשון שלי קניתי לבד בדמי הכיס שלי. אותך האכילו בכפית בידע ובהשכלה."

"או, ילד מפתח שלי," אמרה אוסה בחמלה חצי מעושה חצי אמיתית וליטפה את לחיו. "אני בכל מקרה אוהבת אותך הכי בעולם."

שיוברג נטל את כף ידה של אשתו ונישק אותה בחלקה העליון. יבבה זעירה עלתה מחדרם של הילדים ושניהם קפאו במקומם לשנייה. בדיוק ברגע שהיה נדמה שהסכנה חלפה נשמעה צעקה, ואוסה אצה לחדרם על קצות אצבעותיה. אז צלצל הטלפון.

"מי התקשר?" שאלה אוסה כאשר שבה למטבח. "אתה צריך ללכת לעבודה?"

"לא, זאת היתה אמא," נאנח שיוברג. "היא נפלה משרפרף וכנראה שברה עצם. אני איאלץ לנסוע לשם לבדוק מה המצב שלה. אם משהו נשבר אקח אותה לחדר מיון."

"כל הזמן יש משהו איתה. אבל לא נשקפת לה סכנה, נכון?"

"לא, חוץ מזה שלומה טוב. היא הצליחה להגיע למיטה אבל כואב לה מאוד. אני מצטער שאני חייב לנסוע."

"A man's got to do what a man's got to do. אני בכל מקרה הולכת לישון," אמרה אוסה. "תנשק אותי כשתחזור."

"זה בטח יהיה ממש מאוחר, השעה כבר עשר וחצי."

"לא משנה. מקווה שנצליח להתראות אפילו לכמה דקות מחר בבוקר."

"אני בכל מקרה אקום," אמר שיוברג. "הרי אוכל להשלים שעות שינה במהלך היום אם יהיה צורך."

הוא נשק לה על מצחה, נטל לידיו מעיל ומפתחות ונבלע בחדר המדרגות החשוך.

* * *

מועדון הפֶּלִיקַן תמיד היה צפוף ורועש, אבל הערב הזה החלל ברחוב בּלֵקִינגֶגָאטַן היה — אם זה אפשרי בכלל — אפילו צפוף יותר מהרגיל. היה קשה לומר אם הדבר נובע מהעובדה שהיה סוף החודש או שמא הגשם הבלתי פוסק שירד מחוץ לחלונות הענק הצבעוניים הוא שהבריח את הקהל פנימה לתוך החלל החמים. האורחים הצטופפו סביב שולחנות האלון וליד הבר, וקולותיהם שתחילה היו מהוסים גברו לקראת השעה תשע וחצי. התקרה הגבוהה והרצפה המוחלקת גרמו לקולות להדהד ולעתים היה קל יותר לקלוט את מה שנאמר בשולחן ליד מאשר בשולחן הקרוב.

פֶּטרָה וֶסטמַן וג'מאל חַאמֶד ישבו וצעקו זה לעבר זה מעל שתי כוסות בירה ריקות. למרבה מזלם הם הצליחו, כמה שעות לפני כן, להשתלט על שולחן שזוג מבוגר יותר קם ונטש כאשר מאסו בשירות האטי. פטרה וג'מאל לא מיהרו ולכן התייחסו בסלחנות לצוות הלחוץ שחלף על פניהם שוב ושוב בלי לשים לב לשולחן שלהם, שהיה מוסתר חלקית על ידי עמוד גדול.

אך כעת ניגש אליהם אחד המלצרים, בחור גבוה ונאה בסביבות גיל 35 עם שיער כהה אסוף בזנב סוס. לפי תג השם שנשא הוא ענה לשם פיראס והוא הגיש להם שתי בירות גדולות שהזמינו כמה דקות קודם לכן מאחת המלצריות.

"שוקרן," אמר ג'מאל.

"אהלן," ענה המלצר בערבית ופגש את מבטו בעיניים כחולות-ירוקות סקרניות. "מהיכן כבודך?"

"לבנון. ואתה?"

"סוריה."

"אנג'ר?" שאל ג'מאל בחיוך עקום.

היה נדמה שהמלצר מהסס לשנייה, אך לבסוף רכן קדימה וסינן באוזנו:

"גדלתי שם."

לאחר מכן טפח על גבו של ג'מאל באופן שפטרה פירשה כידידותי ונחפז לעבר הבר. ג'מאל צחק בקול בעודו יושב ומביט במלצר המתרחק, שהסתובב וקרץ לו לפני שנבלע בהמונים.

פטרה הביטה בעמיתה במבט שהביע התפעלות והערכה בו-בזמן.

"עכשיו יש לי פרפרים בכל הגוף," צחקה והרימה את כוסה.

"בגללי או בגלל פיראס?" חייך ג'מאל והשיק את כוסו בכוסה.

"בגלל שניכם. או יותר נכון בגלל השפה."

"האם מסתתרת כאן אזהרה נוסח 'דג ושמו וונדה?'"

"בדיוק. למען האמת, אתה קצת מזכיר את ג'ון קליז. על מה דיברתם?"

"על המוצא שלנו, אפשר להגיד."

"וזה כל כך שעשע אתכם?"

"מסתבר. עכשיו נחליף נושא שיחה," קבע ג'מאל והרים את כוסו פעם נוספת.

"נשית?" אמרה פטרה כעבור כמה רגעים והנידה בראשה. "איך? זה לא בדיוק שאני מתהלכת על עקבים."

"מה, את לא?"

ג'מאל קרץ לה, צחקק בהנאה והמשיך:

"ומה לא בסדר בלהיות נשית? היית שמחה יותר אם הוא היה אומר שיש לך יציבה גברית? מעין צורת הליכה עקומה של שחקן כדורגל? לא, אני חושב שהכוונה היא לאופן הפרובוקטיבי שבו את מניעה את פלג גופך התחתון, פטרה. הישבן," הוא הוסיף, ועיקל את שפתיו כאשר ביטא את המילה, כמו בשביל להמחיש עד כמה המילה מגוחכת בעיניו.

פטרה התקשתה לשמור על ארשת פנים רצינית. היא לגמה לגימה גדולה מהבירה וניגבה את הנוזל משפתה העליונה.

"נו, ומה עדיף, שנקודת הכובד תהיה כמו אצלך, בין הכתפיים?" רטנה. "אני מפרשת את זה רק באופן אחד — שאתה משתחצן. מנפח את עצמך כמו טווס כדי לפתות נקבות."

"ותראי איזה יופי הולך לי! הנה אני יושב עם השוטרת הכי חתיכה בסטוקהולם…."

ג'מאל שילב את ידיו מאחורי עורפו והביט בה כשניצוץ שובב מרצד בעיניו. פטרה אהבה את מה שאמר. הבעיה היחידה היתה שהיא לא ידעה אם הוא מתכוון לכך או אם הוא משטה בה. אף על פי שהכירה אותו זמן רב, אף פעם לא הצליחה לנחש מה עובר לו בראש.

השיחה נסבה סביב הרצאה ששניהם ועוד כעשרים שוטרים נבחרים מתחנת הָמַרבִּי השתתפו בה מוקדם יותר באותו היום.

ההרצאה ענתה לשם "עם דגש על שפת הגוף" והיא הסבירה כיצד אפשר להשפיע על הרושם שיוצרים על הסביבה באמצעות שפת הגוף. המסר היה שאין לשנות את סגנון שפת הגוף אלא להשתמש בסגנון שלך ולפתח את הכלים שכבר ברשותך. בין השאר הם נדרשו להתהלך מול מבטיהם הבוחנים אך המשועשעים של העמיתים, שהתבקשו לאתר ולנתח את נקודת הכובד של כל אחד. אם נדרשת ליצור רושם סמכותי, כמו למשל במצב של מעצר חשוד, רצוי שנקודת הכובד תימצא במקום הנכון ולא בצמיגי הבטן (כמו אצל יֶנְס סאנדיין) ולא בכפות הרגליים (נקודת הכובד שפטרה דמיינה אצל אֵיינֶר אֶריקסוֹן). מעבר לנושא שלה ההרצאה היוותה גם הפוגה משעשעת מהשגרה השוחקת, וסביר להניח שכל אחד מהם הפיק ממנה עצה מועילה כזו או אחרת.

"חוץ מזה, ציפורים מתנפחות רק בגלל שקר להן, לא משום סיבה אחרת," המשיך ג'מאל.

עיניו החומות נצצו באור הנרות שעל השולחן. הוא חייך אליה בשיניים צחורות שבהקו על רקע השיזוף שנותר על פניו מימי הקיץ.

"אוי, חמוד קטן, בוא ואחמם אותך."

פטרה רכנה לעברו מעל השולחן ברחמים מעושים ונטלה את אחת מידיו בין ידיה. היא היתה רכה וחמה.

"לא היה לי מושג שאתה מתמצא כל כך בעולמן של הציפורים," המשיכה.

"נכון, אני אף פעם לא מפסיק להפתיע."

"אז אולי תספר לי לאיזה זן משתייך מפקד התחנה? הוא מצטיין בלהתרברב."

"בְּרַנְדט? היה נדמה לי שחשבת שהוא סקסי," ענה ג'מאל בחיוך לעגני.

פטרה הניחה לידו ליפול על השולחן.

"די," ענתה בעייפות. "הם הכניסו לי מילים לפה. זה היה הסגן שלו — מה שמו, מלמברג — שטמן לי מלכודת. מה יכולתי לומר? לא היה לי שום דבר whatsoever להעיר על ההליכה של מפקד התחנה. מלמברג הציע סקסי ואני חייכתי והנהנתי. במבוכה."

"למעשה אמרת 'כן, אולי'," צחק ג'מאל.

"כן, אולי. מה לכל הרוחות רצית שאגיד? 'לא, אני ממש לא חושבת? יותר נוטה ללא סקסי בעליל'?"

"אמרת שאת חושבת שמפקד התחנה סקסי."

"מלמברג אמר את זה."

"ואולי זה היה הולגרסון שאמר את זה."

"כן, אולי זה היה הוא. חתיכת טיפוס."

"כן? אני דווקא חושב שהוא די מצחיק," גיחך ג'מאל. "כי הוא מצליח לקרוא אותך כמו ספר פתוח. מריח את רגשותייך החמים כלפי מפקד התחנה."

פטרה פלטה אנחה קולית וסיימה את הבירה שלה.

"אבל למה נראה לך שברנדט התכוון כשאמר 'נשית'?" שאלה, עם רמז לקמט בין גבותיה.

"אני חושב שהוא התכוון שאת…"

ג'מאל בחן אותה לכמה רגעים במבט רציני לפני שהמשיך:

"סקסית," הוא סיים את המשפט ופרץ בצחוק.

פטרה פשטה את זרועותיה והנידה את ראשה בייאוש.

"אני מזמין אותך לעוד בירה," אמר ג'מאל והתרומם.

במבטה עקבה אחריו מפלס את דרכו אל הבר, כאשר בידיו שתי הכוסות הריקות. אותו זה הצחיק, אבל היא התקשתה לראות את הרכיב הקומי שבסיטואציה.

אחרי שצרכו כמויות ראויות לציון של בירה נפרדו דרכיהם כשעה מאוחר יותר, בסמוך לירידה לרכבת התחתית באַלהֶלגוֹנַגָאטַן. פטרה הציעה שימשיכו למקום אחר, אבל ג'מאל אמר שהוא מתכנן לקום מוקדם ולכן יחזור הביתה ברגל כדי להתרענן ולקום פיכח למחרת. כששאלה על תוכניותיו גילה שהוא מתכנן לנסוע לנַקַה לשחק גולף.

"גולף?" תהתה פטרה. "ממתי אתה משחק גולף?"

אך מוחה עסק בשאלה אחרת לגמרי. "נַקַה? אז אתה בכל זאת מסתובב עם בלה הנסון?"

"אה, אני עוד לא יודע," חייך ג'מאל. "הרי אף פעם לא ניסיתי."

אחרי חיבוק זריז ונשיקה על הלחי דהרה פטרה במורד המדרגות לרכבת התחתית עם נקודת כובד אי-שם בבטן התחתונה.

* * *

למרות השעה המאוחרת היתה תנועת המכוניות ערה. הן הרעישו והשפריצו מים מלוכלכים על הולכי הרגל ורוכבי האופניים ומילאו את האוויר הצח בגזים מזהמים. מחוץ לפּרֶסבּירוֹן, ליד המרכז המסחרי של רִינגֶן ברחוב גוֹטגָאטַן, כבר עמדה נינה וחיכתה כאשר אליס הגיעה.

"לעזאזל, איזו חתיכה את!" אמרה נינה.

האורות הצבעוניים שבקעו משלטי הניאון של החנויות השתקפו במשקפי השמש שעל ראשה.

"איפה קנית את המעיל הזה?"

"אה, הוא לא שלי," ענתה אליס. "שאלתי אותו מאחותי."

"את שיכורה?"

אליס צחקקה.

"קיבלתי קצת מאמא. ואת?"

"עוד לא," ענתה נינה. "אבל נלך לקרוֹקוֹדִילֵן?"

"אין לי כסף. את יכולה להלוות לי קצת?"

"היי, תסתכלי על הזקן ההוא שם."

נינה לחשה אף על פי שהאיש שהסתכלה עליו עמד בתוך החנות והדלתות היו סגורות.

"הוא כזה מכוער! הוא כאילו פדופיל, ממש טיפוס סוטה," המשיכה נינה.

האיש, שעמד ודפדף בעיתון, ניצב בגבו אליהן כך שאליס לא הצליחה לראות את פניו. אבל בכל מקרה הוא לא חבש כובע או הרים צווארון כהגנה בפני מבטיהן.

"איך את יודעת?" תהתה אליס. "הוא נטפל אלייך או משהו?"

"לא, נראה לך?! אבל שמעתי מאחרים. הוא מזיל ריר כשהוא רואה ילדות קטנות ושולח ידיים ומתעסק. נלך?"

"אבל אין לי כסף. אולי תלווי לי מאה?" ביקשה אליס.

"בקושי יש לי מספיק לעצמי. סופיה ומַגדַה כבר בקרוקודילן, אז אני בכל מקרה הולכת. אולי תלכי הביתה, תתארגני על כסף וניפגש שם עוד מעט?"

נינה נעלמה, חסרת דאגות, ואליס נותרה עומדת על המדרכה, ללא תוכנית ברורה. נינה הסתובבה אליה, נופפה וצעקה בחיוך:

"תזדרזי!"

אליס העיפה מבט לתוך פרסבירון ומבטה נפל על האיש שנינה כינתה פדופיל. הוא עדיין עמד באותו מקום וקרא את העיתונים בלי לקנות אותם, אבל היו יחסית הרבה אנשים בחנות כך שסביר להניח שלמוכרת לא היה זמן להעיר לו על כך. אליס נזכרה בתוכנית שראתה בטלוויזיה לפני זמן מה. זו היתה תוכנית תיעודית על כמה בחורות צעירות ממַאלמוֹ שעבדו ברחוב, מכל מיני סיבות. התוכנית לא חשפה את פניהן וגם עיוותה את קולן. אליס הניחה שהחברים שלהן בטח מזהים אותן בכל זאת. אחת מהן סיפרה שהיא חוסכת כסף כדי לקנות סוס משלה. היא היתה בת שלוש-עשרה.

אחרי דקה של התלבטויות נכנסה אליס לחנות. מבטה חלף על פני דוכני הממתקים, הגלידה, השתייה המוגזת והכריכים. ואז אזרה אומץ ונעמדה לצדו של האיש בשביל לראות במה עיין. אכן, הוא הסתכל על בחורות עירומות. היא העיפה מבט מסביב. אף לקוח אחר לא היה בטווח שמיעה, בהנחה שתדבר בשקט.

"היית רוצה לראות אחת כזו במציאות?" שאלה בלי להסתכל על האיש שלצדה.

הוא הגניב מבט לעברה כמו בשביל לוודא שהיא מדברת איתו ולאחר מכן שב לעיין בעיתון.

"אחת מה?" שאל בקול מתון, בלי להרים את עיניו מהעיתון.

"בחורה עירומה."

"כמה את רוצה בשביל זה?" שאל באדישות.

כלומר הוא עשה את זה בעבר. נינה צדקה.

"מאה כתר על הציצים, שלוש מאות בשביל הכוס," העמידה אליס פני מישהי מנוסה.

"ובשביל עוד…?"

"אין עוד," אמרה אליס.

הוא הניח את העיתון במקום, אך עדיין לא הביט בפניה.

"תקבלי מאתיים," הוא אמר והחל לפסוע לעבר היציאה.

היא עקבה אחריו בלב הולם. זה היה מסעיר אך גם מפחיד. התחלה של משהו חדש ומסוכן.

 

מלכודת כפולה מאת קארין גרהרד, משוודית: יעל צובארי, הוצאת פן וידיעות ספרים, סדרת מתח גבוה, שנת 2012, 351 עמ'