משפט, יצרים ופוליטיקה מאת ד"ר נתן ברון / מה התרחש מאחורי דוכן השופטים הגבוה?

משפט יצרים ופוליטיקה מאת נתן ברון

בספר 'משפט, יצרים ופוליטיקה – שופטים ומשפטנים בסוף המנדט ובראשית המדינה' מאת ד"ר נתן ברון, מוצגת תמונה מלאה ומרתקת של התרחשויות דרמטיות במערכת השיפוט בארץ ישראל בסוף המנדט ובשנים הראשונות למדינה, 1930-1949, שבהן הוקמה והתבססה המערכת הישראלית החדשה לאחר עזיבת הבריטים. בספר מתוארות פרשיות חסויות וסודיות, חלקן קשות ובעייתיות ביותר, שאותן חשף המחבר בשורה של מחקרים המתבססים על מסמכים מקוריים שמצא בארכיונים ציבוריים ופרטיים בארץ ובחו"ל.

כל פרק בספר עוסק לכאורה בנושא אחר – אבל כולם יחד משתלבים לתמונה שלמה, רבת פרטים וגוונים, שדומה כי לא צוירה ולא סופרה עדיין. בין השאר מסופר בספר על: סכסוך רווי-יצרים בין ראש המדינה ובין נשיא בית המשפט העליון; נשיא בית משפט עליון שבגיל 80 הפתיע את כולם והביע דעות פוליטיות 'לא מקובלות';  מה התרחש בלשכת השופטים במשפט רצח ארלוזורוב; נשיא בית משפט עליון שכתב 'יומן אישי' ובו תיעד את התהליך (הפוליטי-מפלגתי) שהביא למינויו כנשיא; שופט בבית המשפט העליון שהודח כתוצאה מהאשמות-שווא כאילו לקח שוחד; שופט שאולץ לעבור בדיקה רפואית משפילה על מנת לסלקו מכס המשפט.

עוד עוסק הספר בשאלות כגון: מה גורם לתנודות באמון הציבור בבתי המשפט? האם "מינויים פוליטיים" לבית המשפט העליון הם תמיד גרועים ופסולים? והאם אכן אמר מנחם בגין בדיוק את המילים המפורסמות "יש שופטים בירושלים"? הספר כולל גם את רשימות כל השופטים שכיהנו בימי המנדט ובראשית המדינה.

ד"ר נתן ברון הוא חוקר בכיר של תולדות מערכת השיפוט בארץ ישראל, ומרצה על נושא זה באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת בר אילן. מחבר הספר "שופטים ומשפטנים בארץ ישראל, בין קושטא לירושלים, 1900–1930" (הוצאת מאגנס, ירושלים, 2008). 

ד"ר נתן ברון (צילום איילת ברון)

ד"ר נתן ברון מספר: "ספר זה הוא המשך ישיר וטבעי לספרי הקודם, שופטים ומשפטנים בארץ ישראל, בו תיארתי את מערכת השיפוט הישראלית בסוף תקופת השלטון העותמאני ובתחילת תקופת השלטון הבריטי. הגעתי בו עד  שנת 1930 לערך, ולמעשה הסיפור נפסק באמצע. הספר הנוכחי ממשיך את הסיפור, ועוסק ב-18 השנים האחרונות לשלטון המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובשתיים-שלוש השנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל, בהן למעשה עוצבה מערכת השיפוט בצורה בה היא פועלת עד היום.

"בניגוד לספר הקודם, שהיה עיבוד של הדוקטורט שלי, ולכן נכתב כחטיבה אחת שלמה – הספר הנוכחי נכתב בצורה שונה לחלוטין: חלקו פורסם כמאמרים בכתבי עת ובספרים שונים במהלך 10 השנים האחרונות. בעת פרסומו של כל מאמר, עמד החומר הכלול בו בפני עצמו והיווה יחידה נפרדת ומוגדרת. אבל כאשר התחלתי לחשוב על פרסום הספר השני, ראיתי בבירור כי כל המאמרים – בצירוף תוספות והשלמות רבות – יוצרים ביחד תמונה טובה ומלאה  של מערכת השיפוט בארץ ישראל בשנים האחרונות של המנדט הבריטי ובראשית ימי המדינה. אני מאמין שבאמצעות הפרשיות השונות הכלולות בספר זה, יוכל הקהל הישראלי להכיר טוב יותר את השופטים, בתי המשפט ועורכי הדין שפעלו כאן בשנים הסוערות הללו.

"ויש עוד היבט המפריד בין הספר הראשון לבין הספר הנוכחי. בספר שופטים ומשפטנים בארץ ישראל ניצבתי כמסתכל ומתבונן מן החוץ, חוקר הבודק את האירועים ללא שום קשר אישי לאנשים ולהתרחשויות. בספר הזה המצב שונה לחלוטין. כמעט לכל פרק מפרקי הספר אני יכול לחוש מעין קירבה אישית: פרשת רצח ארלוזורוב העסיקה את הורי, שניהם אוהדי ז'בוטינסקי והמפלגה הרביזיוניסטית, בצורה רצינית למדי, ולעתים קרובות הם סיפרו לי על מה שעבר עליהם ועל חבריהם באותה תקופה (חלק ראשון). בילדותי הכרתי משפחות שנפגעו קשות מ"ועדות הטיהור" הקשוחות והנוקשות שפעלו בארץ על מנת לבדוק את "הכושר והיושר" של עובדי ממשלת המנדט לשעבר, ובעיקר את השוטרים היהודים ששירתו במשטרת המנדט (פרק 7). כאשר בגרתי ולמדתי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, הפכתי בגיל צעיר מאוד לכתב העיתון 'ידיעות אחרונות' בבתי המשפט בעיר. שם הכרתי היטב כמה מן האישים המוזכרים בספר זה. אני זוכר   את הנשיא יצחק אולשן מטיל אימה על עורכי דין צעירים ולא מוכנים; הנשיא שמעון אגרנט היה המנחה שלי בעבודת ה"מאסטר  למשפטים" (M. Jur.) שכתבתי על עבירת 'בזיון בית המשפט'; את הנשיא משה לנדוי ראיתי רבות בבית המשפט, ואחרי עשרות שנים נפגשתי אתו שוב כאשר באתי לביתו לראיין אותו על "פרשת פרומקין" (פרקים 8, 9); חיים כהן היה מופיע דרך קבע בבתי המשפט, וגם אתו נפגשתי אחרי שנים,  לראיון חשוב בו אישר לראשונה כי הוא האיש שכתב את "המסמך הסודי על השופטים" שחרץ את גורלם של כמה שופטים (פרק 10); ותמיד ידעתי שאת שופט בית המשפט העליון משה זילברג אוכל למצוא כמעט מדי יום אחר הצהריים שותה קפה בחברת ידידים בקפה "עטרה" ברחוב בן יהודה (שלא היה אז מדרחוב), ואם אשב בקרבת מקום ואטה אוזן – אשמע גם סיפורים משעשעים על המתרחש בבית המשפט העליון.

"היו גם רגעים עצובים: יום אחד ראיתי את ד"ר משה זמורה, הנשיא הראשון של בית המשפט העליון, יושב, שבר-כלי ממש, בפתח ביתו ברחוב רשב"א בשכונת רחביה בירושלים. רק כאשר עבדתי על היומן שלו (פרק 15) הבנתי עד כמה התמונה העגומה הזו שונה מן האיש הנמרץ והגאה שעמד בראש מערכת השיפוט בראשית המדינה. בשנת 1959 סיקרתי כעתונאי צעיר את פטירתו בטרם עת (בגיל 56) של השופט שניאור זלמן חשין. הוא נפטר בבית חולים קטן שנסגר מאז,  בשם 'בית הדגל', ליד 'כיכר הדוידקה' בירושלים. כשעמדתי שם לא ידעתי שכעבור עשרות שנים אחקור ואגלה את הסיבות שגרמו למחלת הלב הקשה שחלה בה, סבל בגללה רבות – וממנה נפטר (פרק 12).

על כן אני מקווה שאף אחד לא יתרעם על שכללתי פה ושם בספר גם הערות אישיות וזיכרונות שלי מן התקופה ההיא".

ד"ר נתן ברון מספר, כי "עבודת המחקר על הפרקים הכלולים בספר זה גרמה לי הנאה רבה, כי היא הזכירה לי את ירושלים ה'קטנה' והנעימה של  סוף שנות החמישים וראשית שנות השישים שלפני מלחמת ששת הימים, בה למדתי משפטים ועבדתי כעיתונאי. יום-יום הייתי שוהה אז בבניין הגדול של בתי המשפט ב"מגרש הרוסים". כמה עשרות מטרים משם  ניצבה גדר התיל שהפרידה בין שני חלקי ירושלים, ואת העיר העתיקה ניתן היה לראות רק מרחוק. הכול היה קטן ומצומצם, ורחוק מאוד מירושלים רבתי של היום. למרות כל זאת, מערכת השיפוט שפעלה אז הייתה בעלת אופי מיוחד, ובתנאים קשים מאוד ביצרה וחיזקה את מעמדה בקרב הציבור הישראלי בארץ".

ד"ר נתן ברון מסכם, כי הוא החל בכתיבת ספר נוסף, שיעסוק בעשר השנים הראשונות של מערכת השיפוט הישראלית (1948—1958). "לדעתי, זו הייתה התקופה המכוננת בתולדות המערכת, ובעיקר בתולדות בית המשפט העליון".

מתוך ההקדמה של הספר:  המתווה הכללי של הספר

כל המתבונן  בפרקי הספר במכלול אחד, במבט מקיף, יראה מיד שאפשר למצוא כאן תיאור מלא למדי של תולדות מערכת השיפוט בארץ ישראל בין השנים 1930—1949. כל פרק עוסק לכאורה בנושא אחר – אבל כולם יחד משתלבים לתמונה שלמה, רבת פרטים וגוונים, שדומה כי לא צויירה ולא סופרה עדיין. וזה המתווה הכללי של הספר:

משפט רצח  ארלוזורוב (1933) הוא ללא ספק  המשפט הפלילי החשוב ביותר שהתנהל בארץ ישראל ב-100 השנים האחרונות, כולל במדינת ישראל. החלק הראשון ("משפט רצח  ארלוזורוב  – מבט אחרי   80 שנה") עוסק ברצח ובמשפט מזוויות שונות: פרק מס. 1 מתאר שלוש דמויות, שנטלו חלק מרכזי באירועי המשפט ובמה שהתרחש סביבו – הסניגור הוראס סמואל, השופט ד"ר משה ולירו (שזיכה את הנאשם סטבסקי), והרב הראשי אברהם יצחק הכהן קוק, שפירסם את הכרוז הידוע בו הוא קבע, תוך כדי מהלך המשפט, כי סטבסקי חף מפשע, וסבל בשל כך מהתקפות אישיות קשות ביותר. פרק מס. 2 עוסק בדמות חשובה  ביותר, שנשארה אלמונית עד היום – קומנדר ראלף בודילי, השופט החוקר במשפט, שהחליט להעמיד לדין פלילי את שלושת הנאשמים, אך עכשיו מתברר כי הוא היה בקשרים קרובים עם אישים יהודים שונים, ואפילו הוגדר כ"ידיד לעם היהודי". ובפרק מס. 3 אני מעלה כמה שאלות שלצערי לא נשאלו בצורה מעמיקה עד היום – כמו, למשל, מדוע לא נבדקו כמה וכמה כיווני חקירה אפשריים והגיוניים בפרשת הרצח, ומדוע לא נשאלה השאלה הפשוטה: האם בכלל יכול היה הרצח של ד"ר חיים ארלוזורוב להיות רצח שתוכנן מראש, או שהרצח היה, כפי שרבים (ובתוכם אני) מאמינים, רצח מקרי וספונטאני, על רקע פלילי, כנראה למטרת שוד או אונס?

המשפטים בתקופת המנדט התנהלו כמובן בפומבי ובדלתיים פתוחות, אבל בלשכות הסגורות של השופטים, ובמשרדי הממשלה הבריטית בירושלים ובלונדון, סערו לעתים הרוחות והיו שם התרחשויות מסעירות ממש. בכך עוסק החלק השני של הספר ("מערכת השיפוט לקראת תום המנדט"). פרק מס. 4 מתאר את הסכסוך הגדול שפרץ בין הנציב העליון ווקופ וזקן השופטים מקדונל על רקע "המרד הערבי הגדול" בשנת 1937. פרק מס. 5 מראה, שרק בזכות אותו "מרד ערבי" (שהיישוב היהודי כינה אותו "פרעות תרצ"ו"), הוקם בית משפט מחוזי בתל אביב, העיר העברית הגדולה הראשונה. ופרק מס. 6 עוסק בשלושת הנשיאים האחרונים של בית המשפט העליון המנדטורי שכיהנו בעשור האחרון למנדט – טראסטד, גורדון-סמית ופיצג'ראלד. גם הם – שלושה אישים שונים מאוד זה מזה – תרמו, כל אחד בדרכו, לביסוסה של מערכת שיפוט מתוקנת וראויה בארץ ישראל.

לקראת שנת 1948 המנדט עמד להסתיים, ובחדרים אפופי-עשן בתל אביב החלו לתכנן את מנגנון המדינה החדשה שעמדה לקום תוך חודשים ספורים. מי שחושב שהכל נוהל שם בהתלהבות נקייה מאינטרסים ובלהט של מסירות לעצם העניין, על בסיס הסיסמה הידועה "כל העם צבא,  כל הארץ חזית" – כדאי שיקרא את החלק השלישי של הספר ("הטיהור הגדול"). מתועדות שם פרשיות קשות ובעייתיות ביותר שהתרחשו ב"תפר" שבין סוף המנדט וראשית המדינה. במצב  של "בין מלך למלך", נראה שנושאים רבים נוהלו בדרך הרחוקה מאוד ממינהל תקין ומהקפדה על החוק. בפרק מס. 7 אני מעלה מן השכחה פרק עגום מאוד מראשית ימי המדינה, כאשר ברחבי  הארץ  פעלו "ועדות טיהור" לבדיקת התאמתם של עובדי ממשלת המנדט לשירות במנגנון של מדינת ישראל. מבלי לבדוק כראוי, ועל סמך הלשנות והשמצות – חלקן אנונימיות – סולקו אנשים ממשרותיהם וממש נזרקו לרחוב.

משהו דומה מתואר בחלק הרביעי ("שופט כנאשם"). בפרקים  מס. 8 ומס. 9, מתועדת לפרטיה פרשת סילוקו מכהונה שיפוטית של גד פרומקין, השופט היהודי היחיד שכיהן בבית המשפט העליון המנדטורי בכל ימי השלטון הבריטי.   נפילה כזו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, כמו זו של פרומקין, מעמידה באור בעייתי ביותר את מערכת השיפוט הישראלית בשלבי הקמתה הראשונים. לכך יש לצרף את האמור בפרק מס. 10, שבו מתגלה כי השופט חיים כהן,  שהיה ידוע כליבראל וכאביר זכויות  האזרח, הוא ולא אחר, אחראי למה שמכונה "המסמך הסודי על השופטים", שבו נכתבו הערות שליליות על שופטים – ללא ביסוס מספיק, בחשאי, ללא ידיעת השופטים המדוברים. לטעמי, ב"פרשת גד פרומקין" טרם נאמרה המילה האחרונה, ובפרק מס. 11 אביא כמה השלמות ותוספות מעניינות בנושא זה, חלקן מתוך תיקים חסויים שהותרו לעיון רק לאחרונה אחרי פניות חוזרות ונשנות.

אם כל זה אינו מספיק, יבוא החלק החמישי ("שופטים בעין הסערה") ויתאר כיצד ירדה המערכת לחייהם – ממש כך – של שופטים נכבדים ומוערכים. פרק מס. 12 מצייר תמונה מביכה של שניאור זלמן חשין, שופט מחוזי וותיק, המועמד לכהן בבית המשפט העליון, אשר מאלצים אותו לכתוב מכתב משפיל בו הוא מנקה את עצמו מהאשמה חמורה מאוד: אהדה ל"פורשים", אנשי אצ"ל ולח"י.   פרק מס. 13 מתחקה אחרי קורותיו של השופט המחוזי הוותיק מחיפה, ד"ר אהרן שמש, אשר המערכת בשום פנים ואופן לא רצתה למנות אותו לנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה. לאחר מחקר מקיף בפרשה, דעתי היא שהסיבה הישירה לכך היתה עובדת היותו של שמש "ספרדי" – היום הוא היה מכונה "מזרחי" – ודבר זה היה לצנינים בעיני ראשי המערכת, כולם "יקים" טובים, משפטנים יהודים שבאו מגרמניה. מבחינה זו, פרק מס. 12 מתאר כיצד שפר גורלו של השופט משה לנדוי, "יקה" מבטן ומלידה, שהיה חביב מאוד על  המערכת ועל ראשיה, ונבחר די בקלות להיות שופט בית המשפט העליון. המקרה שלו מעניין במיוחד, כי המערכת הסתערה עליו בזעם צדקני כ-20 שנה לאחר פרישתו, כאשר היה כבן 90, כאשר העז להביע דעות "ימניות", רחמנא ליצלן, שלא נשאו חן בעיני רבים וטובים.  

החלק השישי ("יומן הנשיא") עוסק בד"ר משה זמורה, הנשיא הראשון של בית המשפט העליון בישראל, איש רב-זכויות ודמות מרתקת כשלעצמה. הוא לא זכה עדיין לטיפול המחקרי שהוא ראוי לו, כמי שהיה דמות מרכזית ביותר בקהילה המשפטית בארץ מאז הגיע לארץ בשנת 1922 ופתח משרד עורכי דין בירושלים. לדעתי, היומן האישי שרשם בכל שנותיו בארץ הוא מסמך בעל חשיבות עצומה, ואני מקווה שיום אחד ייגאל ויובא לידיעת הציבור. אני בחרתי להביא – בפרק מס. 15 – רק קטע אחד מיומן זה: תיעוד של  כמה שבועות בקיץ 1948, כאשר שהה בתל אביב על מנת לעשות "לוֹבִּי" – רובו ככולו פוליטי, בלי כחל ושרק – למען מינויו כנשיא.  אין לי ספק שכיום (שנת 2014) מינוי כזה היה נתקל בקשיים רבים מאוד. לפי המינויים הבכירים שנכשלו בשנים האחרונות (יואב גלנט לרמטכ"ל, אורי בר-לב למפכ"ל המשטרה, והפרופסורים  יעקב פרנקל וליאו ליידרמן לנגיד בנק ישראל), סביר להניח שכיום מועמדות כמו זו של זמורה היתה מגיעה מהר מאוד לדיון ציבורי לוהט, כולל מכתבים אנונימיים ותלונות למבקר המדינה וליועץ המשפטי לממשלה. מי יודע מה היה עולה בגורלה של  מועמדות כזו בימינו.

אם אכן, כפי שעולה מן הספר הזה, התגלו בהקמת מערכת השיפוט הישראלית פגמים כה רבים, ושלבים רבים בהרכבתה  היו בעייתיים למדי – כיצד ניתן להסביר את העובדה, שבית המשפט העליון זכה, ממש מן הימים הראשונים להקמתו, לרמה גבוהה ביותר של אמון מצד הציבור? לפי כל המחקרים והעדויות, אמון הציבור בבית המשפט העליון בעשורים הראשונים לקיום המדינה הגיע ל-90 אחוזים! אם נזכור, שלפי מחקרים רציניים – למשל של "המכון הישראלי לדמוקרטיה" – מידת האמון של הציבור הישראלי בבית המשפט העליון התדרדרה בראשית המאה ה-21 עד  ל-50 אחוזים, ההישג של בית המשפט העליון בראשית קיומו ראוי לציון מיוחד. מיד מתעוררת השאלה: כיצד התרחש ה"נס" הזה? וכיצד זכה בית המשפט העליון לאמון כה רב מן הציבור? בשאלה זו בדיוק עוסק פרק 16, "סיכום ביניים – ה'נס' הגדול", בו יתבררו הסיבות לכך. ועוד יתגלה, שאחד האחראים לאמון זה הוא מנחם בגין, שידועה הגנתו התקיפה על בית המשפט העליון מול כל נסיון לפגוע בו. הפיתוי לחזור כאן על המילים הבלתי נשכחות המיוחסות לבגין – "יש שופטים בירושלים!" – הוא חזק מאוד. אבל אני מציב שאלה מסקרנת:  האומנם אמר בגין בדיוק את המילים הללו? והיכן אמר אותן? לא אשאיר אתכם, קוראות וקוראים יקרים, במתח, ואגלה כבר עכשיו את הסוד:  את צירוף  המילים המדוייק  "יש שופטים בירושלים" – מנחם בגין, עם כל הצער, כנראה לא אמר בפומבי. הוא אמר משהו דומה, עם אותה כוונה – ועל כך בפרק "סיכום ביניים".

כדי להשלים את התמונה, כללתי בספר עוד שתי רשימות חשובות המתפרסמות כאן לראשונה: ראשית,  רשימה של 176 השופטים  – אנגלים, ערבים ויהודים – שכיהנו בארץ ישראל במהלך כל שלושים שנות השלטון הבריטי. ושנית, רשימה של 101 השופטים הראשונים שכיהנו על כס המשפט בחמש השנים הראשונות למדינת ישראל, בטרם הוקמה ועדת המינויים ("ועדת הבחירה לשופטים") ב"חוק השופטים" שנחקק בכנסת באוגוסט 1953. עד אז, מונו שופטי בית המשפט העליון על ידי הממשלה, באישור מועצת המדינה והכנסת – בהתאם להמלצתו של שר המשפטים. המינויים לבתי המשפט המחוזי והשלום בוצעו בצורה מינהלית פשוטה יחסית,   על ידי שר המשפטים, ללא חובת התייעצות עם אף אחד. שר המשפטים היה בכל התקופה הזו, כמובן,  פנחס רוזן-פליקס רוזנבליט. לא פלא, לכן, שהוא משחק תפקיד חשוב כמעט בכל פרק מפרקי הספר.

חלק מן הספר מורכב ממאמרים שכבר פורסמו, אבל נוספו להם פרקים חדשים שנכתבו במיוחד לספר זה,  וכן תוספות רבות. שקלתי רבות אם להשאיר את המאמרים כמות שהם, או לכתוב אותם מחדש, או לפחות להכניס בהם שינויים רציניים. אחרי עיונים רבים וחוזרים החלטתי להשאיר את המאמרים בצורה בה הופיעו בכתבי העת ובספרים, וזאת בעיקר משום שמאז הפרסום ועד עתה לא התגלו דברים המחייבים לשנות מן היסוד את מה שכתבתי בעבר. עם זאת, ערכתי שינויים סגנוניים והכנסתי במקומות שונים שינויים שונים המתחייבים מן המבנה החדש של החומר. כמו כן הוספתי הערות קצרות להבהרה, וצירפתי "השלמות" ו"תוספות" במקומות המתאימים.

אני שמח על שהפרסומים הקודמים שלי זכו לעניין ולציטוטים רבים – בעיקר מצד ההיסטוריונים העוסקים בתולדות ארץ-ישראל והמשפט הישראלי. אודה ולא אבוש, כי הפעם תקוותי היא להגיע לקהל רחב הרבה יותר – אל קהל הקוראים הישראלי  ה"רגיל", שטרם נחשף לנושאים המרתקים הכלולים בספר זה. על כן עשיתי מאמץ, מבלי לוותר על הרמה המדעית והדיוק ההיסטורי, להגיש לקוראים את החומר בצורה "ידידותית" ככל האפשר.

משפט, יצרים ופוליטיקה – שופטים ומשפטנים בסוף המנדט ובראשית המדינה מאת ד"ר נתן ברון. הוצאת "סטימצקי", שנת 2014 624 עמודים.