ביקור בית עם נורית שני: ציורים במילים סיפורים בקווים

נורית שני, בתו של הסופר יוסל בירשטיין, כותבת בפורמט חדש בפייסבוק אותו היא מכנה "ציור וקצרצר". הכתיבה בפייסבוק היא מיוחדת לדעתה, כי היא בן כלאיים של מופע במה וכתיבה. הנוכחות הווירטואלית של המבקרים והמגיבים בדף מחייבת ישירות וקיצור. היא יצרה פורמט בו היא מציגה ציור ולידו סיפור קצר המתאר קטע של חיים וחשיבה על אירועי היומיום, פוליטיקה, חברה, וחייה האישיים. הצירוף שלכאורה הוא מקרי, של אירועים ואסוציאציות, יוצר צורה חדשה של דיאלוג ספרותי. באותו אופן שהיא משחקת בקומפוזיציה באמנות החזותית, כך היא מרשה לעצמי לשחק במבנה הספרותי לעונג ליבם של קוראיה

 

נורית נולדה בקיבוץ גבת (1956). לאחר שנים כשחזרה לביקור בעמק ולקריית-טבעון בה גרה לאורך שנות ילדותה, היא מספרת לספרים סופרים ומה שביניהם: זכרתי אגדת חז"ל שאבא שלי נהג לספר. על מלאך המסתובב לו בשמים עם שק של נשמות וכשהוא רואה שאישה עומדת ללדת הוא בוחר נשמה ומשליך אותה למטה וקודם נותן לה פליק מתחת לאף שתשכח כל מה שלמדה בשמים.

יכולתי לתאר את הנוף מלמעלה, מנקודת מבטה של הנשמה התינוקת. הרבה בתים קטנים בשדה ירוק. ראיתי את הנוף התפכחתי מהשכחה שכפה עלי המלאך.  כשהתפכחתי, ידעתי למה השליך אותי ולמה נולדתי לבית הזה. אני נולדתי בכדי שאוכל לספר סיפורים. אבל הייתה שם בעומק הזמן בו טרם נולדתי, הבטחה אחרת. הבטחה שאוכל לצייר את כל הדימויים המתרוצצים בראשי. לצייר את המציאות שלי.

 

וכך בילדותי כשהלכתי יד ביד עם אבא. והוא סיפר לי סיפורים, ראיתי בעיניים העצומות תמונות. לא הלכנו כל כך רחוק כי היינו קרובים לבית, אבל אני הלכתי רחוק מאוד מתמונה, לתמונה, לתמונה. היום שבילי הדמיון כבר נהירים לי מאוד. ארץ של מראות ללא סודות.

יש רק סוד אחד. העיוורון המלווה אותי, כשאר בני האדם, מלראות איך ומה יהיה בעתיד. הפרטים הקטנים.

הפרטים הקטנים מרתקים אותי כי כך יד הבורא יצרה את הסביבה הזו בה אני מתקיימת. אני מתבוננת בהם ומציירת. אני מתבוננת בהם וכותבת לכם עליהם, מדלגת מעל המשוכה החוצצת בין מילה לדימוי ובחזרה.

שאלו אותי פעם במה אני עוסקת: אמרתי שאני מדריכת טיולים בדמיון.

אין מקצוע כזה. לכן אימי ואבי לא ייעדו לי אותו. ובכלל כשמגדלים ילדה ג'ינג'ית, גם אם מייעדים לה דברים היא לא משתפת פעולה ובסוף שוכחים את הייעוד עד שהיא באה ומכריזה עליו.

הכרזתי בגיל צעיר שאהיה ציירת בישראל. אבל השנים חלפו ורק היום ההוויה הזו קורמת צורה בציבור. כל עשיריית שנים צבעה את החיים אחרת. ילדותי נראית לי כמו עולם שכולו טוב, מלא פרחים ושדות ומזג אויר. אם כי אני יכולה לכתוב מאמרים נוקבים על טעויות חינוך, אימהות יעקיות, הטרגדיה של גידול ילדים בבית הילדים בקיבוץ, והחוויה הכוזבת של השוויון בין המינים במקלחות הקיבוץ. עברתי דרך הכאבים האלה כמו שאדם עובר על פני דלתות בהן נכנס, מהן יצא ולא ייכנס בהן עוד. עד גיל עשרים רציתי להתאהב ולצייר. אבל היו המון מטלות חברתיות שהיה עלי למלא כמו לימודים, שירות צבאי ותנועת הנוער. לא העזתי אז לומר לעולם: זה פשוט לא מתאים לי. היה פחד. אחר כך רציתי ילדים והן לא באו בקלות. החוויה העמוקה ביותר שלוותה אותי כשלא הצלחתי ללדת הייתה חוויה רוחנית עמוקה של נגיעה בצידו החשוך של הירח שבתוכי. הבנתי את איוב ברגעיו הקשים. הבנתי לראשונה, שיש רצון אחר הקובע את מהלך החיים. ואני קטנה, קטנה ביקום. אבל כמו איוב באו אחר כך השנים הטובות. יש לי שתי בנות. נשים מובילות ויפיפיות מלאות ברכה. אחר כך, בגלל שלא כל כך שקלתי היטב את הסיבות לנישואי, הם החלו להיסדק ואני  שלחתי שורשים וניצנים בעד הסדקים עד שהקיר התפורר וגיליתי שאני בכלל לא מה שחשבתי שאהיה. מצאתי עצמי פרפורמרית על במה. מספרת סיפורים לבדי ועם אבא שלי, יוסל בירשטיין, מצאתי עצמי מציירת, ומנחה במדיטציה. מדריכת טיולים בדמיון.

הנה אני היום, נוגעת בארצי על מחוזותיה וקהילותיה. עומדת לעיתים בפני הציבור ולעיתים בפני עולמי הפנימי התובע את תשובותיו.

איני חושבת שמי שאני קשור למשהו מחיי הכרונולוגיים (מקומות:  גבת, טבעון, נגב, ערבה, ירושלים, ניו יורק, אירופה, תל אביב.  אנשים: אבא -הסופר יוסל בירשטיין, אימא – מורה לאנגלית, אחותי הגדולה, שתי בנות אומניות, חברים מפעם, חברים מעכשיו וחברים שעוד יבואו, עיסוקים:  ציור, כתיבה, התבוננות, אהבה טיולים ועוד דברים שקשה למנות ומשום מה כולם רוצים לדעת אותם כרכילות או כמידע שאולי יגלה משהו מהנסתר שבנפש האדם. והרי כל הפרטים האלה היו יותר קליפות, חלקן מקדמות וחלקן מעכבות את הקטרזיס של דמותי בתיאטרון חיי.

עכשיו שאתם נכנסים לביקור בית ונכנסים בחדרי להציץ לראות את האוצרות שבהם אתם הופכים לחלק מחיי, לחברים לדיאלוג. ואני מושיטה אליכם ידי לברכה.

שם: נורית שני  nurit shany

גיל: 56 

סטטוס: אם ל- 2 בנות

מגורים: יפו

 

יריית פתיחה: כותבת מיזם בפייסבוק ציורים וקצרצרים – ציורים במילים סיפורים בקווים.

מאין את שואבת את השראתך בכתיבתך? אני שואבת את השראתי מהחיים. תמונות יומיום הם סרט בו אני מככבת ולא תמיד כגיבורה ראשית. החיים הופכים לתכנים ולצורות, יוצרים תמונות במילים וסיפורים בקווים.

איזה ספרים קראת לאחרונה? כתבים בודהיסטים וסולם 10 הספירות של הרב אשל"ג .

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך?  סופרים שלא הכרתי אישית: שייקספיר, דוסטויבסקי, טולסטוי, צ'כוב, יזי קושינסקי, זול וורן, קרלוס קסטנדה, ג'יין אואל (שבט מערת הדוב ושאר כתביה), ג'י קי רולינג (הרי פוטר), ריצ'רד אדמס (גבעת ווטרשיפ), טולקין (שר הטבעות ושאר המיתולוגיה הנורדית), כל כתבי רוברט גרייבס, ביוגרפיות של ציירים ויומנים אישיים של סופרים שונים. סופרים שהכרתי אישית : יוסל בירשטיין, נורית זרחי.  מאסות : פרויד, ק.ג. יונג, אורטגה אי גאסט, התנ"ך, הרב אשלג, סאנגואל רנפוצה וכתבים בודהיסטים אחרים.

אילו ספרים קראת בילדותך? ספרות רוסית וצרפתית, אגדות הבעל שם טוב. אגדות אנדרסון.          

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? תנ"ך, סולם 10 הספירות של אשל"ג, עץ החיים של חיים ויטאל.

האם את כותבת בימים אלה ספר או מתכוונת להוציא ספר בתקופה הקרובה? בימים אלה אני כותבת בפורמט חדש בפייסבוק. הפייסבוק הוא פורמט הדורש דימוי ומילה. קיצור וישירות. נולד ג'אנר חדש אותו אני מכנה "ציור וקצרצר". הכתיבה בפייסבוק היא מיוחדת, כי היא בן כלאיים של מופע במה וכתיבה. הנוכחות הווירטואלית של המבקרים והמגיבים בדף מחייבת ישירות וקיצור. יצרתי פורמט בו אני מציגה ציור ולידו סיפור קצר המתאר קטע של חיים וחשיבה על אירועי היומיום, פוליטיקה חברה וחיי האישיים. הצירוף שלכאורה הוא מקרי, של אירועים ואסוציאציות, יוצר צורה חדשה של דיאלוג ספרותי. באותו אופן שאני משחקת בקומפוזיציה באמנות החזותית, כך אני מרשה לעצמי לשחק במבנה הספרותי לעונג ליבם של קוראי.

למשל:

"חלומות של יום שישי.

ידיד שלי אמר לי השבוע שאין אצלו דבר כזה חיים בוגרים, כולם ילדים, גם הוא ילד, רק שמישהו העמיס עליו: ילדים, מרדף אחר הפרנסה, התרופפות של הגוף וגמגום רגשי שמעיק עליו בבוקר.

 

אני תוהה אם זה מה שמעיק עלי, הילדה שבפנים, או שמא החלומות שקיוויתי שישתקפו ביומיום חיי ונדמה שהתנדפו, הם המעיקים עלי.

 

אז אם ענן יכול לסמל חלום, ים – רגש והאדמה יכולה לסמל את החיים, הרי שהשבוע החורפי שעבר כבר צייר עבורי חלום בחול, ממומש לרגע במבט של בוקר, דימוי שראיתי על חוף, בדמות ענן בחול.

 

כך זה קרה: כיון שאני שקועה בהתבוננות במצבי רוחו של הים וצבעיו המשתנים, אני רואה את השתנות העונות משתקפות בו. אני יודעת את הסתיו בהר, מאדים קצות עלים מנתק אותם מענפים. ורואה שפה בים זה אחרת, פה הסתיו מחוויר את הים.

 

כך מתוך מחשבה ביני לעצמי, צירפתי את המבט הארוך אל הים אל אמירתו של ידידי , ציירתי את הים החיוור, גל נסוג הפך את החול לראי לרגע וברטיבות הזורמת חזרה, הענן שבשמים השתקף על החול והעולם התהפך. שמים למטה כמו בחלום.

 

אמרתי לעצמי, יש תקווה , כי אם מגיעים בזמן הנכון גם עננים משתקפים בחול."

 

 

בידי כמה כתבי יד שלי שלא יצאו עדין לאור: "פרוצה לרוח" – רומן, "ספר המדיטציות שלי"- יומן, שירי אהבה, "זיינה"- רומן , אוסף של סיפורים קצרים וכתב יד לא גמור: ה"מאהב הפנימי"- הדרכה להבנת דרכי האהבה.

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? לדמיין ולראות את הסיפור שלו כמו סרט לפני ניסוח המילולי.

משפט מסכם: "חושים פתוחים".

 

 

שביל של אור הוא דימוי. ראיתי אותו, קראתי עליו. ניבט אלי מציורי קדושים.

לראשונה ראיתי אותו כציור בדמיוני כששרו לי בילדותי שיר ביידיש.

מילות השיר כמכחול על מסך כהה בעצימת העיניים: "זול זאיין אז איך בוי אין דער לופט מאיינע שלעסער…."

שתרגומו הוא: "ואם אבנה לי מגדל בשמים

ושם לא אמצא אלוהים במרומים

החלום אז בהיר ונעים לי

בחלום השמים כחולים, כחולים.

ואם רצוני להשיג לא אצליח ואם ספינתי אל החוף לא תקרב,

לא זה רצוני להשיג להגיע,

רק ללכת בדרך של שמש זהב".

עכשיו לבדי בתל אביב. חיי וזמני בידי בעת הזו.

בלילות רק אני שרה לעצמי שירי לילה. יש לי זמן לרדת ולהתבונן בגלים.

השמש שוקעת וכמו בשיר, שטיח אש שמש מעורבת במים, הים פורש לפני דרך שמש זהב. עת הגלים מלטפים את החוף בקצף, עת האוויר מסמיק, ארבע יסודות, ארבע נשימות ושביל אור אחד אני מקבלת במתנה עם רדת הלילה.

דמיון מודרך על ידי טבע.

 

2.

נקודה קטנה קופצנית ונשכחת.

לכודה ברגע לנצח ציור.

ריקודה צעדי הנחות המכחול.

שפה שקופה, כנעימה רכה

כמשל כינורות

רקדן רץ לאורך במה

מותיר עקבות צבע לבן עגולות

בקליק קליק מקוטע.

שפריצים,

נקודות מופזות סגולות צהובות,

פני המים העמוקים.

רק לרגע, לפני שנטמעות בהם.

לכן אני שמצלמת את הנקודה היום גם closeup ,

לייחוד כוחה של הנקודה

שיתן לה מקום של גיבורת הבמה

אף שנטמעת בציור הגדול.

 

 

3.

כשאני פוגשת מישהו בתל אביב מיד נדמה לי שהוא מהמשפחה שלי. אני רוצה להיות עבורו שקופה. אני רוצה שיתערטל לפני ויהיה עבורי, שקוף ושמייד נהיה חברים. הנטייה הלא כל כך מציאותית הזו החלה עם התקווה של הורי שאולי יום אחד נגלה שיענקלה, וחנה'לה, ויודל ונחום עדיין חיים ועלו לארץ ישראל בלי שנדע על כך. המשפחה שלי, אותה הכרתי מתמונות האלבום שאבא לקח עימו לאוסטרליה מפולין, פניהם כגודל זרת, חיים. אולי הם לא מתו שם? אולי הם מסתובבים פה ואנחנו איננו יודעים על כך. אז מה אם לא איתרנו אותם במדור לחיפוש קרובים? נהגתי ללכת על המדרכה, ובבת אחת להציץ לאחור. אולי אראה אותם הולכים אחרי. אחרי שנים, כשלא מצאתי התחלתי לחוש שפה בארץ ישראל כולם יכולים להיות המשפחה שלי. אבל בכדי שזה יקרה, לא מספיקה  החלטה שלי.

עד עתה בתל אביב, היחיד שפותח עצמו בפני, כמו בן משפחה שאינו ביישן הוא הים.

אני מתבוננת במצבי רוחו של הים וצבעיו המשתנים, בכדי לצייר. אני רואה את השתנות העונות משתקפות בו. לא כמו הסתיו בהר, המאדים קצות עלים, בים הסתיו העמיק את צבעי המים והצהיב את העננים.

מתוך מחשבה ביני לעצמי, צירפתי את מבטי הארוך אל האופק, אל געגועי למשפחה, ציירתי את הים, כסתיו חיים, וענן שבשמים השתקף לרגע למטה עבורי הפך אותו עבורי לשקוף.