בדרך לבית אבא מאת זיוה שמיר / מציאות והמצאה בסיפוריו המוזרים של עגנון

בדרך לבית אבא מאת זיוה שמיר

הספר 'בדרך לבית אבא – מציאות והמצאה בסיפוריו המוזרים של עגנון' מאת זיוה שמיר, מַפנה זרקור אל שישה מסיפורי "ספר המעשים" של עגנון ואל הנובלה שלו בלבב ימים.

כיצד נולדה דמותו הפלאית של חנניה, גיבור הנובלה, כפילו האגדי של ביאליק? במסעו לארץ-ישראל, התעכב ביאליק בגרמניה, ובעידוד עגנון עבר לגור כשנתיים בעיר הקיט הקטנה והנידחת באד הומבורג. אביר השירה העברית והסופר הצעיר שמואל יוסף צ'צ'קס (עגנון) הילכו יחדיו בשבילי העיר ובשבילי הספרות העברית, ושוחחו שיחות ארוכות.

קשה להבין מדוע לא תיעד עגנון שיחות אלה, אף לא את מקצתן. אילו עשה כן, היה בידינו אחד המסמכים המרתקים ביותר בתולדות הספרות העברית. שמא ביקש להסתיר פרק זה בחייו ולהוריד עליו מסך? שמא ביקש להתכחש למורשת ביאליק ולמרוד בה?

הספר בדרך לבית אבא מנסה למלא את החסר: לאתר ולתאר את עקבות השפעתו של המשורר ואת רישומה ביצירת עגנון. מתברר שדיוקן ביאליק "מצויר" בחלק מסיפורי עגנון, ועל פניו פרושׂה מסכה אגדית. סיפוריו המֶטָא-ראליסטיים של "ספר המעשים" מתגלים כאן כסיפורים שהגיבו תגובה מיידית על ענייני השעה "הבוערים", אלא שהם הסתירו את האקטואליה ואת אותותיה מאחורי שבעה צעיפים של סמל ומשל.

פרופ' זיוה שמיר, חוקרת ומורה במכללת סמינר הקיבוצים ובמרכז הבינתחומי הרצליה, עמדה בראש בית-הספר למדעי היהדות של אוניברסיטת תל-אביב ובראש מכון כץ לחקר הספרות העברית. למחַברת ספרים רבים, בעיקר על ביאליק ואלתרמן. ביחד עם דן לאור ועוזי שביט היא ערכה את קובץ המחקרים על עגנון מבעד לפשטות (1996), ובשנת 2010 פרסמה בהוצאת הקיבוץ המאוחד את סִפרה ש"י עולמות: ריבוי פנים ביצירת עגנון, החוקר מבחר רחב מיצירותיו של גדול הפרוזאיקונים העבריים.

פרק ראשון – היגיון ואיגיון

חלום סיוטים או מציאות מסויטת

א. "ספר המעשים" – יצירה של תקופה כאוטית

ראשיתה של חטיבת "ספר המעשים" בחמישה סיפורים קצרצרים, מֶטָא-ראליסטיים ועמומי פשר,  שפִּרסם ש"י עגנון תחת כותרת זו באביב 1932 במוסף לספרות של דבר. עגנון לא היה מקורב בהשקפותיו ובאורחות חייו ל"מחנה הפועלים", ואילו החלוצים ובני הארץ לא נמשכו באותה עת לסיפוריו "הגלותיים" וללשונם הלמדנית. מוספו של עיתון דבר לא היה אפוא האכסניה הטבעית ליצירת עגנון, אך דב סדן, ידידו של הסופר וחבר במערכת העיתון בין השנים 1927 – 1944, שכנע את הסופר למסור את סיפוריו לעיתונו של מחנה הפועלים, ואת ברל כצנלסון לפרסמם.  חמשת הסיפורים המוזרים הללו, שנתפרסמו בדבר בהשתדלותו של דב סדן, לא המשיכו לכאורה את האוריינטציה המקובלת  ביצירת עגנון, שנקבעה  עד אז בתודעת הציבור בעיקר תודות לסיפורים כדוגמת "עגונות", "והיה העקוב למישור", "הנידח" ו"אגדת הסופר", המעוגנים במציאוּת היהודית הגלותית והנוקטים בלשון  מקורות למדנית. לאמִתו של דבר, בסיפורים אלה הכליא עגנון תמטיקה כמו-מיושנת, הנמסרת מפי מסַפּר מאמין ותמים, המזוהה עם "שלומי אמוני ישראל",  עם דרכי סיפֵּר מודרניות המשתייכות לזרמים החדשים של ראשית המאה העשרים: הנאו-סימבוליזם  והאקספרסיוניזם. קוראי עגנון ואחדים ממבקריו  הוטעו לחשוב  שלפניהם סופר עממי תמים, ולא  אחת נעלמו  מהם סימני הדואליזם והאירוניה המבצבצים מבין שיטי הטקסט.

אמנם כבר בשנת 1923 הוציא עגנון את קובץ סיפורי האהבה על כפות המנעול, שחלקם מתרחש במציאות או ּרבּנית אירופית ומודרנית, אך גם הופעתם של סיפורים  אלה, שמחברם כבר הטמיע בתוכם את רעיונותיהם העדכניים של  זיגמונד פרויד, קרל מרקס,  אוטו ויינינגר ואחרים ממעצבי החשיבה המודרנית, לא גרמה לכך שמחברם יייחשב מודרניסטן בעיני ציבור קוראיו ומבקריו. גם בסיפורים אלה ניכּר הדיסוננס בין הלשון הכמו-קלסית, העושה שימוש במִרקם צפוף של שיבוצים מהתנ"ך, מהמדרשים ומספרות חז"ל, לבין התכנים והמסרים המודרניים. העולם האוסטרו-הונגרי הכמו-בורגני השכיח מהקוראים והמבקרים שלפניהם סיפורים מודרניים בהרבה מסיפורי ארתור שניצלר, למשל –  סיפורים המשקפים עולם מפורר ורֶלטיביסטי שאיבד את הביטחונות המוצקים של העבר. דמויותיהם האנטי-הֶרואיות של סיפורים אלה נקלעים למצבים עמומים ש"מעֵבר לרע ולטוב", עדוּת לעולם מודרני, בתר-ניטשיאני, שהאמִתות הישנות נתערערו בו וקרסו. במקום אמת אחת ובלעדית של מסַפּר כל יודע (omniscient narrator), לפנינו רַשוֹמוֹן של אמִתות חלקיות, כמקובל בספרות  המאה העשרים.

והנה, בחמשת הסיפורים הראשונים של  "ספר המעשים", שנתפרסמו באביב 1932 בדבר, הפגין עגנון צעד חסר תקדים לקראת מודרניזציה  של כתיבתו  ולעֵבר שחרורה מעקת הגלות. כאן  בחר עגנון להפגיש  את קוראיו עם סיפורים אוּרבּניים אוּלטרא-מודרניים, ובהם רסיסי מציאוּת גאוגרפית, היסטורית ואנושית המתערבלים כבקליידוסקוֹפּ. לפנינו  סיפורים כאוטיים ואפלים כסרט אקספרסיוניסטי אילם, שגיבורם הבלתי מאופיין נמצא בדרך הילוכו לקראת יעד כלשהו, אך היעד אינו ברור ואינו מנומק. גם הדמויות הנִקרות בדרכו תמוהות, והקשר ביניהן רופף וחסר היגיון. האבּסוּרד וה"איגיון" (nonsense)  שולטים כאן בכל מישור ומישור. בסיפורים אלה הדרך הביתה רצופת מהמורות, הים מציף את היבשה, האדמה והגשר רועדים, ואין בהם ולוּ מקום בטוח אחד שעליו יוכל  האדם להציג את כף רגלו ללא חשש. 

חמשת הסיפורים  הראשונים של "ספר המעשים", חוּבּרו ככל הנראה בארץ-ישראל המנדטורית בימי מאורעות הדמים, שעה שקהילות ישראל ברחבי אירופה נמלטו במנוסת בהלה מפחד עלייתם של המשטרים הטוטליטריים,  ובעוד מחברם מיטלטל מדירה לדירה (כשם אחד מסיפורים מוזרים אלו), לאחר שידע בחייו אירועים טראומטיים אחדים,  כגון השרֵפה בביתו שבבאד הומבורג, שבּה עלו באש רוב ספריו ורומן שחיבר, כגון רעידת אדמה שהרסה את הבית שבּו התגורר בשנים הראשונות לשִבתו בירושלים, וכגון מאורעות תרפ"ט שבהם נהרס ונבזז ביתו שבשכונת תלפיות,  כמו גם אירועים טראומטיים לאומיים כגון הטבח בחברון והיקלעותם של יהודי אירופה, בהם קרובים ומכרים לא מעטים, בכף הקלע של המשטרים הטוטליטריים. אין תמה אפוא שסיפורי "ספר המעשים" משקפים עולם מפורר וחסר משמעות, כעין העולם  שתיאר המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס בשירו המצוטט בפתח הספר: "הַכֹּל קוֹרֵס; צִיר הָעוֹלָם נִשְׁבַּר; / תֵּבֵל – זִירָה לְתֹהוּ מִשְׁתַּלֵּחַ". בכל אחד מסיפורים אלה אין האירועים דמויי-המציאוּת יכולים להתחבר במציאוּת לרצף אחד, עקיב והגיוני, וחמִשתם אינם מתחברים זה לזה בגלוי לרצף קוהרנטי כלשהו.

מקץ עשור שנים לערך, בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר הוציא הסופר ב-1941 את קובץ סיפוריו אלו ואלו, הוא צירף  אל חמשת הסיפורים הראשונים עוד שמונה סיפורים  שנכתבו באותו נוסח, ואת 13 הסיפורים הפנטסמגוריים הללו, שכל אחד מהם נראה כמין חלום ביעותים אפל המשקף מציאוּת ביעותים אפלה, פרסם  כחטיבה העומדת בפני עצמה.  לאחר הקמת המדינה, משהוציא בשנת 1953 מהדורה בת שבעה כרכים של כל סיפוריו,  חזר ופרסם את הסיפורים הללו, בחטיבה נפרדת שכבר מנתה עשרים סיפורים, בקובץ הסיפורים  סמוך ונראה. הסיפורים זכו לתשומת לִבּם של אחדים מטובי המבקרים, ידידי הסופר ומקורביו,  אך גם אלה הודו לא אחת שסיפורי "ספר המעשים" אינם העִדית של יצירת עגנוןן.

דב סדן, שהוקירם וכתב עליהם את אחת התגובות הראשונות, ראה בסיפורים הקצרצרים של "ספר המעשים" כעין "שרטוטים חטופים", שבהם פרשׂ כותבם לפני קוראיו את רזי עולמו הפנימי "בחומרי גלם", כלומר, ללא תיאורים והרהורים המשהים את המוטיבים של העלילה, למטרות פיתוח והרחבה. לדברי סדן,  תיאר עגנון את גיבורם של סיפורים אלה (דהיינו את האני המסַפר, בן-דמותו של עגנון גופא) כמי ששרוי בעת מנוסה מתמדת. סדן אף היה כמדומה הראשון שהעלה את ההנחה שלפיה "האווירה מזכירה בהרבה את עולמם של גיבורי קפקא המתחבטים ללא הכרעה". ברוך קורצווייל ראה בסיפוריו האפלים של "ספר המעשים" יצירות מודרניות שבהן התגלה לעגנון, כשם שנתגלה   לסופרים אירופיים בני דורו, ש"שוב אין בכוח האמצעים האמנותיים הבדוקים והמנוסים לעצב עיצוב אדיקוואטי […] את ריבוי-המשמעות המבהיל שנכנס לתוך מציאוּתנו". מציאוּת חדשה שהשתלטה על העולם הִצדיקה יצירות שבהן שולט "קשר שרירותי כביכול, החורג לעתים קרובות מהחוקיות הקאוזאלית השוררת במציאוּתנו היום-יומית". אבחנותיהם של סדן ושל קורצווייל חזרו ונשמעו ברוב דברי הביקורת והמחקר שדנו בסיפורי  "ספר המעשים"  מיום הופעתם ועד ימינו.

אכן, האירועים בכל הסיפורים הבּיזָריים הללו אינם יכולים להתרחש במציאוּת האֶמפּירית, כסדרם וכצורתם, והמוטיבים שלהם אינם מתלכדים זה עם זה בזיקה של מוקדם ומאוחר או בזיקה של סיבה ומסובב, כמקובל בספרות הראליסטית המשקפת מציאוּת יום-יומית "נורמלית". לכאורה, לפנינו סיפורים לינֵאריים שבהם דמות הדובר  מזוהה פחות או יותר עם דמות-דיוקנו החוץ-ספרותית של עגנון גופא,  המדווחים "לתוּמם" על אותם אירועים חידתיים שזה אך התרחשו, ולפי סדרם הכרונולוגי. ואולם לאמִתו של דבר לפנינו רצף זמנים הזוי לחלוטין, המערב את כל הזמנים ואת כל המודָלים, שכּן בדרך הילוכו, "גיבורנו"  האנטי-הֶרואי נפגש לא פעם  עם דמויות מתולדות משפחתו או עם  אישים נודעים מתולדות עם ישראל, שוכני עפר מזה שנים רבות. לכאורה לפנינו סיפורים אֶטיולוגיים, המלמדים על הסיבות שגרמו לו לאני המסַפּר להתעכב בדרכו הביתה או בדרך לביצוע יעדיו, תוך מתן הנמקה כמו-לוגית לעכבות הללו; ואולם, הסיבות ללבטים ולעכבות נשארות לאמִתו של דבר סתומות וחסרות פשר. גם הדרך המובילה ממכשול למכשול אינה נהירה לקורא כל עיקר ונראית לו קטועה ובלתי מנומקת. לכאורה לפנינו שרטוטים מקוטעים שלא עובדו עד גמירא, אך אלה אינן סקיצות חטופות אלא לכאורה, שכּן  משנחשפות כוונותיהם הסמויות של סיפורים אלה נחשפים גם  ממדיהם האמִתיים: מכפלה של ההיקף המצומצם של הסיפור, הנגלה לכל עין,  ושל המעמקים הבלתי נדלים שלו, הסמויים מן העין.

אכן, ממדי הקנקן עלולים להטעות, שכּן חוקר המבקש להתמודד עם סיפור מסיפורי "ספר המעשים" יידרש להתמודד עם יצירה מרובדת, שתתבע ממנו התעמקות מרובה והתעכבות על כל צירוף מילים ועל הקשריו במקורות הקדומים. התעמקות בסיפורים אלה אף תחייבוֹ  להתמודד עם חידות רב-מערכתיות שמציבות לפניו אותן בריות היבּרידיות שונות ומשונות הנִקרות בדרכו של הגיבור, שחלקן עולות מעולם המתים כדי להאיר את  ההווה המתהווה. גם לאחר שיתעמק בסיפורים אלה, יישאר החוקר וחצי תאוותו בידו. עגנון טמן בסיפורים חידות רבות, רבות יותר משיכול פרשן אחד להקיף ולפתור במאמר פרשני אחד. כל פרשן יוכל לפתור רק חלק מסבך חידותיו  של כל סיפור וסיפור,  וייאלץ להותיר חלקים בלתי פתורים לבאים אחריו. יחד עם זאת, חוסר היכולת להתמודד התמודדות מלאה ומקפת עם כל החידות ששיבץ עגנון בכל אחד מסיפורים אלה אינו צריך לרפות את ידי המבקרים, הפרשנים והחוקרים ולהביאם למסקנה שכדאי לזנוח את ההתמודדות הזו ולפטור את הקשיים באמירה שלפנינו חלום בלהות כאוטי וחסר פשר.  בין שמדובר בסיפורו של חלום המשקף את התת-מוּדע ובין שמדובר בשיקוף מוּדע לעצמו של מציאוּת כאוטית, הדברים תובעים פירוש והבהרה. 

אכן, בין פרשני עגנון היו קיבלו את עדותו של המחבר כפשוטה,  ובעקבותיה סיווגו את סיפורי  "ספר המעשים"  כ"סיפורי חלום". ואולם, גם אם השתמש עגנון במרכיבים ובמנגנונים האופייניים לחלומות, יש להניח כי הוא עשה כן, בין השאר, כדי לתעתע בפרשניו ולהטעותם –  להרחיקם  מפתרון החידות האינטלקטואליות שזרה בסיפוריו ולהטותם אל המישור הפסיכולוגיסטי, האישי והרגשי.  אין לשכוח שעגנון מעולם לא טרח לסייע למבקריו, כי אם בחר לא אחת להטעותם ולזרות חול בעיניהם.  סיווּגם של סיפורים אלה כחלומות, או כחלומות בהקיץ, אין בו כדי לפתור את חידותיהם של הסיפורים המוזרים הללו, או לפוגג את האווירה החידתית האופפת אותם, כי תחת כנפיו המסוככות של החלום הכול לכאורה קביל, וניתן לגשר אפילו בין עניינים רחוקים וזרים מבלי להזדקק להסברים מרובים. 

אם ייאמר על יצירת אבּסוּרד ו"איגיון" (nonsense) כדוגמת עלילות אליס בארץ הפלאות של לואיס קרול,  ש"הכול בה אינו אלא חלום", האם בכוחה של אמירה מסַווגת כזו להציע פירוש והנמקה אפילו למקצת מסודותיו של ספר  מורכב זה, מעשה-חושב שחִקרו לעולם לא יגיע למיצויו? אם נפטור את כל המוזרויות שבסיפורי "ספר המעשים" באמירה ש"הכול חלום", האם יש בכך כדי לפתור את החידות שזרע עגנון בסיפוריו אלה במוּדע ובמתכוון? וגם אם "הכול חלום", הרי שכבר לימדונו פרויד ותלמידיו שגם חלום ספונטני, המרתיח את מצולות התת-מוּדע ומעלה את החומר ההִיוּלי ממעמקים, לא כל שכּן חלום ספרותי שחוּבּר בהכרה מלאה ומרכיביו "האקראיים" תוכננו בקפידה, זקוק לפשר ולפתרון. התעמקות בסיפורים אלה מעלה שלפנינו סיפורים המכילים יסודות מחושבים ומכולכלים, שרק בדיעבד עִמעם מחברם את כוונותיו ופרשׂ עליהם מעטה של חלום ביעותים חסר פשר. אלמלא  חיבר עגנון במקביל לסיפורי "ספר המעשים" גם סיפורים ורומנים כמו-ראליסטיים, ללא דפורמציות קיצוניות של המציאוּת, ניתן היה לשער שלפנינו טקסטים שחיברם אדם חרדתי והלום צער, השרוי במצב טראומטי, או פוסט-טראומטי, שבּו אין גבולות ברורים בין מוּדעוּת לאי-מוּדעוּת, בין חלום ליקיצה, בין מציאוּת לסיוט.

הגיבור הראשי (הפרוטגוניסט) של סיפורי "ספר המעשים", הריהו האני המסַפּר, בן-דמות-דיוקנו של ש"י עגנון, טרוד ללא הרף בניסיונותיו הכושלים לבצע כל אותם מעשים של חולין ושל "יום קטנות", הטורדים אותו מ"עבודת הקודש" או מכינים אותו לקראתה (הפעלת הפרימוס לשם כיבוס בגדיו, רחצה בים והחלפת לבנים לכבוד שבת, ניסיון להזעיק רופא לקרוביו החולים, ניסיון להתמודד עם הביורוקרטיה ולהשיג תעודה כלשהי לקרוב-רחוק אלמוני, הליכה לבית הדואר כדי לברר כתובת, וכיוצא באלה מלאכות קטנות, יום-יומיות וטריוויאליות).   גיבורנו האנטי-הֶרואי מיטלטל מהכא להתם כעלה נידף ברוח, לכאורה ללא כל יד מכוונת, ועומד לא אחת מול שוקת שבורה, מבלי יכולת להחליט אם להיגרר אחר זולתו או לעשות מעשה ולפנות ימינה או שמאלה, קדמה או ימה. רוב האנשים הנקרים בדרכו מתנכרים לו, או מתעלמים ממנו, וגם כשהם מנסים לעזור לו, בדרך-כלל הם מטעים אותו ומשבשים את מהלכיו.  רסיסי המראות והאירועים העוברים לנגד עיניו מתערבלים זה בזה, וקשה לדעת מהו החוט המקשר ביניהם. נבלעים כאן הגבולות בין עולם החיים לעולם המתים, בין הֶבזקים של מראות מן הערים והאתרים שבהן ישב המחבר גופא במהלך חייו  (הגשר השחור שעל הנהר סטריפא בבוצ'אץ, חוף הים של תל-אביב, קרונות החשמלית של ברלין, בית הקבע של עגנון ומשפחתו  שבשכונת תלפיות הירושלמית, העומד בדרומה של העיר ואילו כאן – בשכונה צפונית של עיר היבּרידית שמראותיה הם "מונטאז'" של ערים אחדות). 

נבלעים כאן גם  הגבולות בין דמויות הנקרות בדרכו לבין כפיליהן ובני-זמנן (כמו, למשל, בין דמותו המשתמעת והמרומזת של חיים נחמן ביאליק לזו של חיים וייצמן מן המציאות הקוֹנטֶמפּורנית) או בין דמותו של המסַפּר לבין דמויות היסטוריות מן העבר הלאומי (כמו, למשל, בין דמותו של עגנון לבין דמויותיהן של צמד הרבנים הנִצים בני המאה הי"ח יונתן אייבּשיץ ויעקב עמדין). כן נבלעים כאן הגבולות בין תחומי הדעת השונים שבהם עוסקות הדמויות הנִקרות בדרכו (בני שיחו של גיבורנו עוסקים במשתמע בחָכמת ישראל, בחקר האגדה, בפילולוגיה, בפילוסופיה,  בפדגוגיה ועוד ועוד). את ההנמקה לסטיותיהם של סיפורים מוזרים אלה מן המציאוּת הרגילה והנורמלית ניתן לגלות לפעמים  בנקודות החיבור שבין המסופר בהם לבין רסיסי המציאוּת הקונקרטית המבליחים בהם מתוך הערפל לבין שברי הפסוקים המשובצים בהם הרומזים  לאותם סיפורי קדומים המקבילים למציאוּת  האקטואלית שנגלתה לעיני עגנון בעת חיבור הסיפורים בארץ ישראל המנדטורית שבין מלחמות העולם.  

כאמור, סיפוריו המוזרים של "ספר המעשים" לא נתקבלו בהתלהבות יתֵרה, אם ננקוט לשון המעטה.  למעשה, רוב המבקרים, גם אם לא הביעו את  הסתייגותם גלויות ומפורשות,  בחרו לעסוק בחטיבות יצירה  ראליסטיוֹת ומובנות יותר. גם הקוראים וגם המבקרים ביכּרו את סיפורי האהבה של עגנון ואת הרומנים ה"ראליסטיים" שלו כדוגמת סיפור פשוט, אורח נטה ללון ותמול שלשום (גם בתוך הרומן הפנורמי ורב-ההיקף תמול שלשום נמשכו הקוראים והמבקרים בדרך-כלל אל החלק הראשון "הרֵאליסטי", שגיבורו הוא יצחק קומר, והסתייגו מחלקו השני, המֶטָא-ראליסטי והמוזר, שגיבורו הוא הכלב בָּלָק). ואף זאת: בביקורת עגנון ובחקר עגנון, לא הוקדשו מאמצי פרשנות מרובים לסיפורי "ספר המעשים", בהשוואה לחטיבות יצירה אחרות שזכו להתעניינות מרובה ולפרשנות ענפה. 

ברל כצנלסון, עורך  דבר, הודה לפני עגנון שהוא לא הבין את חמשת הסיפורים הראשונים של "ספר המעשים" שהתפרסמו בעיתונו, אך מאחר ששמו של עגנון התנוסס מעליהם הוא שמח לפרסמם (לדבריו, הוא לא הופתע כלל מסיפורים מוזרים אלה, שהוצגו בביקורת כסטייה גמורה מדרך-המלך של יצירת עגנון, שכּן כבר ביצירתו המוקדמת של עגנון ניתן היה להבחין פה ושם  בהיבטים סוּראליסטיים מסוימים, וכדברי ברל: "במשהו מזה נצנצת לי עוד בימים ההם").  אכן, מי שהציגו את "ספר המעשים" כמהלך חדש לגמרי ביצירת עגנון, התעלמו מקיומם של יסודות מֶטָא-ראליסטיים והיבּרידיים בסיפוריו הראשונים של עגנון, החל ב"עגונות" (1908), המסתיים (ממש כמו הסיפור הלֶגֶנדרי  "בלבב ימים" משנת 1934) בשיוטיה של מטפחת על גבי מים רבים. ברל כצנלסון, קורא בקי ורגיל, שידע לזהות את פסגותיה של הספרות העברית בת-הזמן, הבחין גם בביטויי ההמשך שניכּרו בסיפורים מהפכניים אלה של עגנון , ולא רק ביסודות הבולטים של השוני המזדקרים לאלתַר לכל עין.

אפשר שדבריו של ברל הם שגרמו לדב סדן לערוך רוויזיה בתיאור "ספר המעשים", ולקבוע כי "מי שראה בספר המעשים סטיית ארעי מדרך המלך של עגנון, כל שכן כשעשוע של קפריזה, הייתה טעות גמורה בידם. […] כי באמת ספר המעשים הוא מוקד של התפוצצות, שפרצה בגלוי, כדרך שעמעמהּ קודם בסמוי. הספר גילה את שהיה מוצנע לפניו – נפש מודרנית רופפת בעמידתה ובורחת מעצמה לצלם הגדול והטוב של דורות עברו. נפש שגדולה בה התמוטה והיא מבקשת אחיזה בבסיס המוצד של עולם מבוצר בבטחונו".  לימים קבע גם גרשון שקד, בעקבות דב סדן, שסיפורים אלה הם ניסיון למלא את צורכי האדם המודרני לבטא עולם חוויות חדש, אך אפשר שביטוי זה היה אף צורך חיוני של היוצר, ומיצה מגמות שהיו קיימות בו בכוח כבר בראשית דרכו.

ביאליק, שלפי התרשמותו של עגנון גילה בסיפורים אלה עניין רב, לאמִתו של דבר התאכזב והסתייג מהם, ואת ביקורתו הנוקבת עליהם הביע באוזני ידידו הצייר חיים גליקסברג.  ביאליק, כפי שנראה בפרק השני, היה מי שלימד את עגנון להרחיק את עדותו ולהעטות מסכה של סיפור שלא מכאן ולא מעכשיו, על מציאוּת לוֹקַלית ואקטואלית בתכלית.  הוא התאכזב ככל הנראה מן הטכניקה האולטרא-מודרנית, חסרת הגבולות והרסן, שנקט עגנון בסיפורים אלה, ואולי גם לא שבע נחת מעיצוב דמותו ומעיצוב דמויות חבריו כפי שבאו לידי ביטוי בסיפוריו השאפתניים של בן הדור הצעיר.  למבקר ברוך קורצווייל כתב עגנון במר-לִבּו  שמעטים הם הקוראים והמבקרים בקרב ידידיו שהביעו לפניו התפעלותם מסיפוריו אלה, והודה כי לאמִתו של דבר רוּבּם  הסתייגו, בין שבמישרין ובין שבעקיפין,  מכּתיבתו האֶקספֶּרימנטלית החדשה.

ואכן, הסיפורים המוזרים והמסויטים הללו אינם יכולים לגרום לקוראיהם הנאה רגשית או אסתטית. נהפוך הוא, יש בהם כדי לגרום להם תחושה של  מחנק, מועקה ודיסאוריינטציה  (מן הסוג הנגרם  לקהל צרכני האמנות ופרשניה למקרא סיפור של פרנץ קפקא, למראה ציור של אדוארד מוּנק,  למשמע יצירה אַטונלית של ארנולד שנברג,  למראה מחזה של יוּג'ין יוֹנסקו, ולנוכח  אותן יצירות מודרניסטיות שלא נועדו לגרום  הנאה לקהלן, כי אם לעִתים אף להביכו ולענותו). אף-על-פי-כן, סיפורים אלה נֵחנו באותה איכות מגנטית חמקמקה ובלתי מוסברת עד תום המושכת, למשל,  את הצופה  כבחבלי קסם אל היופי ואל האופל המופלא של  סרט אקספרסיוניסטי אילם מראשית המאה העשרים, או אל סיפוריהם האוֹבּסקוּרנטיים  והמעיקים של פרנץ קפקא וברונו שוּלץ.

אותם חוקרים ומבקרים מעטים, שפנו לסיפורי "ספר המעשים", חיפשו בדרך-כלל את המפתחות לפתרון חידותיהם של סיפורים אלה בקו התפר שבין חקר הספרות לפסיכולוגיה. זהו אכן הכיווּן הנכון אם רואים בסיפורים אלה סיפורי חלום או סיפורי  וידוי על מועקות אישיות ורגשיות שפקדו את מחברם. ואולם, פרשן שיבחין בכך שבסיפורים מופיעות דמויות לא מעטות מתולדות עם ישראל, המושכות אל הסיפור אל המישור ההיסטוריוסופי הלאומי, צריך יחפש את  המפתחות לפתרון חידות אלה בין שיטי הטקסט – רסיסי מראותיו ורסיסי פסוקיו –  כי רק בסיוע מפתחות פנים-טקסטואליים ובין-טקסטואליים יוכל להתקרב אל המסר ההגותי של הסיפורים הלַבּירינתיים והמוזרים הללו שנכתבו ברוּבּם בארץ-ישראל המנדטורית, אך התיכו בתוכם מראות שמכאן ומעכשיו עם מראות שמעֵבר לים ומעֵבר לחיים. עגנון לא  סייע קוראיו לפענח את  הסמלים והארכיטיפים ששילב בסיפוריו "המוזרים". את "העב הקטנה" שבסיפור "לבית אבא" (הרומזת לסיפור המקראי ולשירי ביאליק) כינה עגנון בשם "עננה קטנה";  את סיפון האנייה בסיפור "התעודה" כינה בשם "מרפסת";  בתיאורו של הגשר הרוטט בסיפור "אל הרופא" השתמש עגנון במילה "מרתת". כך, באמצעות מילים הקרובות לשימוש הרגיל אך גם סוטות ממנו,  עִמעם  עגנון את כוונותיו,  והציב לפרשניו משוכות בדרך לפתרון "כתב החידה" שהציב לפניהם.

בדרך לבית אבא – מציאות והמצאה בסיפוריו המוזרים של ש"י עגנון, מאת זיוה שמיר, הוצאת ספרא בשיתוף עם הוצאת הקיבוץ המאוחד, שנת 2013, 294 עמ'