התכתבות בכיוון אחד מאת סופי רחלנקו / געגועים אינסופיים וקשרים הדוקים

התכתבות בכיוון אחד מאת סופי רחלנקו

הספר "התכתבות בכיוון אחד" מאת סופי רחלנקו, הוא אוסף מכתבים אישיים, מרגשים ויוצאי דופן, של בת לאמה היקרה מכול. ראשיתם ביום השביעי למותה של האם, ועל כן ההתכתבות היא בהכרח חד-סטרית. בד בבד עם זעקת הלב הדואב והגעגועים האינסופיים, נחשפים הקשרים ההדוקים שבין השתיים, דמותה של האם האהובה, כישרונותיה המגוונים, פיסות מחייה הלא קלים, מלאי אתגרים ויצירתיות. תוך כדי הכתיבה נחשבת גם הבת בעצמה, באופן הבעתה הכן, הספונטני, ושבו-זמנית אינו נעדר ריסון עצמי, בהעלאת מראות וניחוחות מילדותה המאושרת בברית המועצות, בסיפור האירועים והעיכובים בדרכה של המשפחה לישראל, ובתיאור קשיי ההסתגלות בשנים הראשונות בארץ.

מאוחר יותר, תהווה האמנות עבור השתיים מפלט ומוצא לביטוי עצמי. אזכור ביקורים משותפים במוזיאונים (רובם בפריז), משחזר חוויות מלבבות ומעשירות. ואף על פי שגם דפים אלה אינם נטולי נוסטלגיה, הם מפתיעים בהבזקי אור מפיגי עננות ומרחיבי דעת. בהמשך, ברגש עמוק שאינו מאפיל על בקיאותה באמנות הפלסטית, הבת משתפת את הקוראים בהתבוננות ביצירות אמה, העיזבון הערכי והייחודי שהותירה.

כמאה צילומים של פסליה וציוריה של רוזליה (רוזה) רחלנקו ז"ל משתלבים בהתכתבות מרגשת זאת ומעניקים למכלול נופך מאיר עיניים ונוגע ללב.

סופי רחלנקו לימדה במשך 34 שנים צרפתית ותולדות האמנות, כתבה ופרסמה בצרפתית. הציגה שש תערוכות יחיד של אקוורלים וקולאז'ים בארץ ובצרפת. זהו ספרה הראשון בעברית.

סופי רחלנקו מספרת על המניע לכתיבת הספר: "ביום השביעי לשבעה לקחתי עט ודפים מהמדפסת והתחלתי לכתוב לאמי היקרה לי מכול. ללא שום תכנון מראש, הלכתי בעקבות הלב והיד שהובילו אותי. לא הייתי מסוגלת לכתוב דברים אלה במחשב, ולא רק מפני שאין בו האלף-בית הקירילי. כי עבורי, אין כמו הכתיבה ביד, המעבירה את התחושות ואת הריגושים העמוקים והכנים ביותר. גם בארץ תקשרנו בינינו לרוב ברוסית, ולא יכולתי לכתוב לאמי אלא בשפת האם שלי, השפה שלנו, שהודות להורי לא שכחתי אף על פי שהייתי רק בת עשר כשמשפחתנו הקטנה עזבה את ברית המועצות. את מרבית המכתבים האלה תרגמתי לעברית, והיתה זאת בהחלט משימה לא פשוטה. קשה מאוד למצוא ביטויים מקבילים ומילים שוות ערך לאין-ספור הוואריאציות של מילות החיבה וסיומות שמות העצם מחממות-הלב של השפה הרוסית. פה ושם, כאשר המשמעות היתה ברורה מן ההקשר, השארתי אף את המילה המקורית, והקורא את מכתבי אלה יוכל בהזדמנות זאת לטעום מקצת מהצלילים הסלאביים הרכים והמלטפים. את מכתבי ההמשך כתבתי ישירות בעברית. הקדשתי בהם מקום לא מבוטל ליצירתה של אמי, והרגשתי הרבה יותר נוח להתבטא בשפה שבה כתבתי בעבר את העבודות הסמינריוניות שלי בחוג לתולדות האמנות. ככל שהתקדמתי בכתיבה התברר לי שלא אחביא את המכתבים האלה באחת המגירות שלי".

סופי רחלנקו מסכמת: "למרות שהחשיפה היתה תמיד קשה לשתינו, הפעם החלטתי ללכת כנגד הנטייה הטבעית שלנו, ואף על פי שאמא שלי היתה צנועה, דיסקרטית ומופנמת מאוד – ואולי ביתר שאת דווקא בגלל זה – רציתי לספר, ולו במקצת, עליה ועל חייה הלא-קלים והמרתקים, לפחות עכשיו ובמידת אפשרותי המוגבלת. להתכתבות חד-צדדית זו צירפתי תצלומים המייצגים את מכלול יצירתה, שהיא חלק בלתי נפרד מאישיותה ומחייה. לאור מספרם הגדול של פסליה וציוריה, הבחירה לא היתה קלה, אבל אני מניחה שגם דוגמאות אלה אינן זקוקות למילים נוספות על מנת לבטא את העושר הפנימי, את הכישרון ואת היצירתיות של מָמוּסינְ'קָה היקרה שלי".

קטעים מתוך הספר:

שמן על בד / ציור רוזה רחלנקו מתוך הספר

יקרה שלי,

…עקב אילוצים הקשורים בדפים אלה, אצטרך להסתפק במספר מוגבל של צילומי עבודות, והבחירה עצמה בהחלט לא פשוטה.

אני מעדיפה לא לערוך רשימה מראש, ומניחה שתוך כדי הכתיבה היא תיווצר באופן טבעי ותיקבע מעצמה. התמונה הראשונה שניצבת לנגד עיני מבלי שאזדקק להביט עליה שוב תלויה על הקיר או באלבום הצילומים, היא דיוקנו של דאלי.

 כל מי שנכנס לדירה שלי לא יכול להימלט ממבטו החודר והמהפנט של האמן האֶקְסְצֶנְטְרִי, וכשאני עונה על השאלה החוזרת ומבהירה שזו אַת הציירת, הספונטניים שבין הבאים מגיבים לרוב אינסטינקטיבית ב-wow! הטבעי והכּן. אצל המאופקים יותר והמפרגנים פחות, ההשתוממות והפליאה שפיהם אינו מסוגל לבטא במילים, משתקפות מעצמן בעיניהם…

זהו שמן על בד שציירת ב-1992. לא שיתפת אותי בזמנו על איזה צילום או צילומים הסתמכת, אך הזווית שבחרת, המציגה את דאלי לא לגמרי חזיתית, והמצליחה לתפוס בו-זמנית גם את אִפיוני הפרופיל שלו, מתוחכמת ומעניינת. אבל מעבר לכך, לא הסתפקת בהבעת הפנים הנחושה והאקספרסיבית שלו, ובאזור המצח ציטטת גם קטע מתוך תמונתו המפורסמת "התמדתו של הזיכרון", המוכרת יותר בשמה המשני, "השעונים הנמסים".

על ידי הניגוד שבין הנוף המוקפא לעומת השעונים הנוזליים, הצייר הסוריאליסטי הדגיש את תחושת הזמן החולף והסובייקטיבי, שלא ניתן למדידה. מה שנשאר, ועל כך מרמז שמה של היצירה, הוא הזיכרון העיקש והמתמיד.

הצופה בדיוקנו של דאלי שלך, לא רק נפגש פנים אל פנים עם האמן האֶקְסְטְרָוָגַנְטִי, אלא במפתיע, באותה הזדמנות "נכנס" לרגע, גם לתוך מוחו המפותל והיצירתי.

ההסתכלות מבחוץ עם ההצצה פנימה מוסיפה עומק וממד נוסף ליצירה שלך, והקומפוזיציה המתוחכמת בצירוף הצבעוניות שבחרת, משלבות את שני הנושאים לשלמות אחת.

לתכלת-טורקיז והצהובים-חומים של השעונים מהקטע המושאל, נתת מענה ותהודה במבזקי אור-צל שעל פניו של דאלי, המשתקפים ברקע של הפורטרט כולו.

ואני זוכרת, כאילו זה היה אתמול, את היום שבו הפתעת אותי במתנה הנפלאה הזאת, ועכשיו גם היא חלק מהתמדת זיכרונך, היקרה שלי מכול!

בקטע אחר חושפת הבת את נושא העירום הבא לביטוי אצל האם בטכניקות שונות:  ברישום בעיפרון, פחם או פסטל, בשמן ובאקוורל, בפיסול ואף בטכניקת אמייל.

…בחדר השינה הלא גדול שלי לא היה מקום אלא לאחת מהן, ומדי פעם אני מחליפה ביניהן כי לכל אחת יופי וייחוד משלה. אך המשותף לכולן הוא הביטוי האקספרסיבי ויחד עם זאת העדין שלך, החושניות הדיסקרטית והאווירה האינטימית, שלא נעדרת הרהורים ונוסטלגיה. לרוב לא הסתפקת בהבעה שבתנוחת הגוף, וכללת גם את הפנים, המעצימים והמעמיקים את הביטוי. 

פסטל על נייר / רוזה רחלנקו

פחם וגיר על נייר / רוזה רחלנקו

שמן על בד / רוזה רחלנקו

… אבל תמונת שמן אחת, על אף שגם היא עוסקת בנושא, אופייה ורוחה שונים לגמרי. ואיזה רעיון אדיר היה לך, מָמוּנִינְ'קָה!

הפעם ציירת את האישה לא לפי מודל, ועיצבת אותה כקוֹנְטרה לאדם הוויטרובי של לאונרדו דה וינצ'י! כנגד האנטומיה והפרופורציות של גוף הגבר, הצעת את הגרסה שלך של הגוף הנשי האידיאלי…  לעומת הקומפוזיציה הבסיסית שהשאלת מגאון הרנסנס, שינית את הצבעוניות. גווני התכלת שברקע מעניקים לתמונה שלך אופי פחות מדעי, יותר אוורירי, יותר ציורי, והחיקוי של כתב הראי שבחלק העליון של התמונה הוא קריצה נוספת למקור ההשראה שלך.

אפקט ההפתעה, ההומור הדק והקולע, מעלים לרוב חיוך ספונטני על פניהם של המתבוננים בה.

התמונה תלויה בפינת העבודה שלי, ואני מאוד גאה להשיב לכל מי שמתעניין שהיא יצירת הגותך ומכחולך!

הספר משתף את הקורא בביקורים אחדים בפריז, כדוגמת הקטע הבא:

שמן על בד / רוזה רחלנקו

בקֵיצים ההם, לא רחוק ממקום מגורינו, טיילנו לפעמים בשכונת Point du Jour של Boulogne, הנצמדת לפריז ממערב. מגדלי הזכוכית הניצבים שם והמנוגדים כל כך לארכיטקטורת האבן של עיר האורות הקלסית, משקפים את השמים המשתנים יום-יום, שעה-שעה, כל רגע… במובן מסוים, זה בעצם גם הד למה שחיפשו לתפוס האימפרסיוניסטים…

עדשת מצלמתי הנציחה אחדים מהרגעים האלה, ואת, יקרה שלי, בנוסף להתרשמות שלך מהמקום, נעזרת בצילומים האלה ובציור שמן על בד, נתת את האינטרפרטציה שלך לנושא. 

את הקומפוזיציה ביססת על האלכסונים המגבירים את תחושת התנועה ומערערים את הסטטיות של גורדי השחקים. משיכות המכחול העדינות מעניקות לתמונת שמן זאת אופי של כמעט אקוורל. משחקי האור-צל, כשהאזור המואר הוא הדומיננטי, משרים על המכלול אווירה מפויסת ורגועה. לעננים שטופי האור המסתלסלים ברקיע ולהשתקפותם על זגוגית אחד המבנים אין שמץ של איום, והם משתלבים בטבעיות לא צפויה עם הקווים הארכיטקטוניים הישרים.

כל אחד מהאלמנטים המנוגדים שומר על אופיו שלו, אך הצירוף של כולם יחד יוצר הרמוניה מלבבת, מפתיעה ומסקרנת.

בהמשך, הבת  מתייחסת לפסליה של האם

מתוך התכתבות בכיוון אחד / מעבודותיה של רוזה רחלנקו

ושוב, אינני לבדי בקביעה זאת, כי בינואר 1986 הם השתתפו בתערוכה ארצית של ציירים ופסלים חובבים שנערכה ב"בית ציוני אמריקה", וזכו במקום הראשון לפי דירוג הקהל, כששמותיהם של האמנים מוסתרים מעיני הצופים והיצירות מזוהות על ידי מספרן הסידורי בלבד.

לדעתי, מָמוּנִינְ'קָה, זה ציון לשבח אמיתי, שאינו תלוי בדבר וחשוב הרבה יותר מהחלטות של ועדות שופטים מקצועיים למיניהם. כן, יקרה שלי, גם במקרים רבים אחרים אני לא תמימת דעים עם קביעות אנשים, שהודות לתארים מכל מיני מקורות וסוגים, יחסי ציבור ומעמדם, פוסקים מי אמן ומי לא, למי מגיע להיות מוצג ולמי לא… שיקוליהם לעתים קרובות לא נעדרים אינטרסים פרטיים, ונקבעים על פי מדיניות זו או אחרת, שרירות לב, אופנות וטרנדים מתחלפים, העדפות אישיות…

יש בוודאי גם אחרים שנבדלים מאלה שהזכרתי, בכל אופן אני לא מתכוונת לגלם את תפקיד הילד המצביע על המלכים במערומיהם, ובוודאי לא כאן המקום להרחיב את הדיבור עליהם.

יש לך עוד הרבה יצירות, יקרה שלי, וחשוב לי להציגן לפחות במילים ספורות, אך אמשיך כבר מחר. 

התכתבות בכיוון אחד מאת סופי רחלנקו, הוצאת הספרים אוריון, שנת 2015, 192 עמודים