ביקור בית עם סופרת הילדים והנוער אורה מורג: בחזרה אל הבונקר

אורה מורג היא סופרת ילדים ונוער שהוציאה עשרות ספרים מצליחים. ספריה הראשונים לילדים מבוססים על חוויות הגידול של ילדיה. בספריה האחרונים היא מתארת פרקים חשובים, מרתקים ולא נודעים בהיסטוריה היהודית והעולמית כספר מתח, הרפתקאות בלש וריגול. "בחזרה אל הבונקר", ספרה האחרון, הוא הספר ה-12 בסדרת ספרי המתח ההיסטוריים שלה. בספר זה היא טווה את העלילה סביב אחד המקומות המצמררים בימים האחרונים של מלחמת העולם השניה: הבונקר של אדולף היטלר.

בכל ספריה רוקמת מורג עלילה דרמטית סביב מאורעות היסטוריים, חלקם מפורסמים וידועים וחלקם פרי תחקיר מאומץ שעורכת לפני כתיבת כל ספר. מורג אינה רק מספרת את הסיפור ההיסטורי, אלא מעמידה בפני הקורא הצעיר של ספר זה, דילמות מוסריות שלא הוצגו לפניו קודם: האם אפשר להזדהות עם מצוקתם של ילדי נאצים?

 

 

 

אורה מורג כותבת, מתרגמת ומעבדת ספרי ילדים, הייתה בלהקת הנח"ל ושיחקה במחזות-זמר ובערבי קברט סטיריים. במשך שנים אחדות הייתה שחקנית בתיאטרון (בין היתר, בהקאמרי ובהבימה). אחר-כך עסקה בעיצוב אופנה .סיימה את החוג לספרות עברית ותולדות התיאטרון באוניברסיטת ת"א. מרצה בכנסים, ימי עיון, מכללות, ובתי ספר במסגרת סל תרבות ואומנות לעם.

ספרה האוטוביוגרפי מאה תפוחים חדשים כולל מע"מ הפך לרב מכר, עובד למחזמר ולסדרת טלוויזיה בת- 15 פרקים בשם: לתפוס את השמיים (קשת). הסדרה זכתה בפרס ראשון בפסטיבל הסרטים בירושלים ובפרס האוסקר הישראלי לסדרות טלוויזיה. הספר עצמו זכה בפרס חיפה. על ספרה "בעקבות הבית הנעלם" -סיפורו של בנימין זאב הרצל (כתר, 2004) זכתה בפרס זאב ועל ספרה "המרגל שבא מן הים" (כתר 2005) זכתה בפרס אקו"ם. כמו כן, זכתה בפרס הספריות הציבוריות לספרות ילדים לשנת 2011.

 

שם: אורה מורג

סטטוס: אם ל- 2

מגורים: תל אביב

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר בחזרה אל הבונקר, הוצאת ידיעות ספרים, 2012.

 

מאין את שואבת את ההשראה לכתיבתך? "ההשראה לספר החדש באה מההיסטוריה של  מלחמת העולם השנייה.

נולדתי בחיפה, וימי ילדותי עברו עלי בשכונת בת גלים אשר לחוף הים. אז, לפני יותר מחמישים שנה לא היו עדין טלוויזיות, לא מחשבים, לא טלפונים, לא פלאפונים, לא אינטרנט, לא חוגים, בעצם בבית לא היה לנו שום דבר שהתחבר לחשמל.

היינו ילדים שכדי לשחק לא היינו צריכים לא תקע ולא שקע. היינו ילדי הדשא, הרחוב וסמטאות השיכון. היינו חייבים למצוא לעצמנו את המשחקים ואת העניין. המשחקים שלנו היו אמיתיים ולכן גם נולדו הרבה הרפתקאות תעלולים ושיגועים. לשיכון בו גרתי הגיעו מדי שבוע עולים חדשים ניצולי מחנות ההשמדה ואנו הילדים קיבלנו אותם אלינו למשחקים ולתעלולים.

 

כשבגרתי נזכרתי באותה תקופה רחוקה וקסומה ואותו זיכרון ילדות הניב את הספר: החטיפה מן המנזר.  בת דודתי, העולה החדשה מצ'כיה מטפסת אתנו להר הכרמל, נכנסת אתנו לביקור במנזר ה'כרמליתים' ושם מזהה את אווה- חברתה שנעלמה בשואה. ומכאן מתפתח רעיון החטיפה והסוף המפתיע. הספר אף הועלה בתור הצגה לילדים.

רוב ספרי הילדים שכתבתי מבוססים על חוויות אמיתיות שחוויתי לאורך חיי עת גידלתי את שני ילדי תומר ודריה. תומר נולד בחיפה, על הר הכרמל ולכן ספרי הראשונים מתארים את ההר, את הים ואת הווי הכרמל הירוק והפתוח: תומר כ"ץ ילד מומלץ ו-ילד זה לא מה שהיה פעם.

כשתומר היה בן 8 עברנו לרובע היהודי של ירושלים העתיקה ושם גם נולד ספרי השלישי: לגמרי לבדי ברובע היהודי. תומר לא ממש התלהב מהמעבר והרגיש בהתחלה בודד ועצוב ברובע הצפוף והצהוב.  כעבור שנתיים עברתי שוב והפעם לתל אביב התוססת לרחוב מיכ"ל. שם  צמח ופרח הספר: ספורי רחוב מיכ"ל ובכלל. ישבתי בחדרי, הצצתי לרחוב וכתבתי את מה שראיתי ומה ששמעתי. סיפורי השכונה העליזים הם אמיתיים וגם שמות הילדים מדויקים.

רחוב מיכ"ל נמצא בסביבות דיזינגוף סנטר ולכן גם יצא מתחת מחשבי הספר מישולי או סבתא לא מגרשים, המתאר סבתא גזעית (הלא היא אמא שלי) ונכדתה החמודה (הלא היא דריה בתי) החוברות יחד ותופסות חבורת גנבים הפועלת, איך לא, בסמטאות המפותלות של דיזינגוף סנטר.

ואז יום אחד אבא של דריה חזר בתשובה (פיאות ציציות, וכל השאר) וכפי שאתם כבר מכירים אותי לא יעלה על הדעת שלא אכתוב ספר גם על פרשה זו, (למבוגרים) מאה תפוחים חדשים כולל מע"מ.

ואם כבר אז למה לא  ספר על החזרה בתשובה לילדים תיבת המכתבים הכי מקשקשת ברחוב וסדרת טלוויזיה גם : לתפוס את השמים.

הפעם כבר אינני מטפלת רק בחוויות אישיות שעברו עלי או על ילדי אלא מתארת פרקים חשובים, מרתקים ולא נודעים בהיסטוריה היהודית והעולמית כספר מתח הרפתקאות בלש וריגול".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "כשנה"

אילו ספרים קראת לאחרונה? "את הספרים האישה שאהבה בתי שימוש נקיים מאת ג', פ, דונילווי ואת הספר קללת דרעי מאת מרדכי גילת".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "מלוויל, גבי רותם אביגור, ולדימיר נבוקוב, מאיר שלו, ג'.ד. סלינג'ר (התפסן בשדה השיפון), גבריאל גארסיה מרקס. לא חושבת שהייתה השפעה".

אילו ספרים קראת בילדותך? "ספרי חבורות: אי הילדים, בן המלך והעני, שני רעים יצאו לדרך, חסמב"ה, מחניים".

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "מאה שנים של בדידות מאת גבריאל גארסיה מרקס, כוכבים בחוץ מאת נתן אלתרמן, נביאים, משלי, שיר השירים".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "הוצאתי כארבעים ספרים".

ספרי קצת על הספר שכתבת: "בחזרה אל הבונקר הוא ספר מתח היסטורי. הספר ה-12 בסדרת ספרי המתח שלי. היטלר נמלט לבונקר, מתאבד, מגדה גבלס רוצחת בו את ילדיה, משפטי נירנברג וחבורת הנקם. בין כל אלה אני אורגת ושוזרת עלילת מתח שגיבוריה הם ילד וילדה גרמניים וכן ילדה מארץ ישראל".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "אני כותבת ספר ששמו בינתיים הוא: חפרפרת במחתרת ספר נוסף בסדרה – פיצוץ מלון המלך דוד"

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "לעבור סדנה לכתיבה יוצרת. לשתף אנשים נוספים ורבים בקריאה ולהקשיב לביקורת. לא להתבשם ממחמאות ולא לשנוא את אלה שאומרים לך שזה לא טוב.  לעודד את החברים להשמיע ביקורת אמיתית. מניסיוני החברים  נרתעים; לא רוצים לאבד חבר והתוצאה ספר גרוע. להניח לספר לתקופה מסויימת ואז לחזור אליו".

משפט מסכם: "לא חייבים לפרסם בכל מחיר".

 

אורה מורג – ספרים (מקור)

 

תומר כ"ץ ילד מומלץ, הוצאת אחד עשר פרפרים צהובים, 1972

ילד זה לא מה שהיה פעם, הוצאת זמורה ביתן, 1982

לגמרי לבד ברובע היהודי, הוצאת זמורה ביתן, 1984

לאמא יש חבר חדש, הוצאת זמורה ביתן, 1987

קשה להיות מכשפה, הוצאת שיבא, 1989

מאה תפוחים חדשים כולל מע"מ, הוצאת דביר, 1989

סיפורי רחוב מיכ"ל ובכלל, הוצאת קוראים, 1991

יום אמא יום אבא, הוצאת קוראים, 1993

מישולי או סבתא לא מגרשים הוצאת עם עובד, 1994

חש וקצת, הוצאת אורנית, 1994      

תיבת המכתבים הכי מקושקשת ברחוב, בהוצאת אחד עשר פרפרים צהובים, 1997

שמלת הכלה המכורה, רומן, הוצאת מודן, 1997

שישה ימי בריאה, הוצאת קוראים, 1998

אדם חוה ופרי עץ הדעת, הוצאת קוראים, 1998

לנצח על המצח, הוצאת קוראים, 1998

מסתדרים לבד בבית, הוצאת קוראים, 1999

לפעמים יום-הולדת הוא יום נעים, הוצאת ידיעות ספרים-ספרי חמד, 1999

החטיפה מן המנזר, הוצאת ידיעות ספרים-ספרי חמד, 2000

המרד נגד האונייה אפרודיטה, הוצאת ידיעות ספרים-ספרי חמד, 2001

חפץ חשוד בגן העיר, הוצאת קוראים, 2001

קרן כובשת שער, הוצאת קוראים, 2001

הבריחה לשום מקום, הוצאת ידיעות ספרים, 2001

בעקבות הבית הנעלם – סיפורו של בנימין זאב הרצל, הוצאת כתר, 2004, זכה בפרס זאב

המרגל שבא מן הים, הוצאת כתר, 2005 זכה בפרס אקו"ם

אש על פני המים,  הוצאת כתר, 2006

אניגמה – סוד הצופן הגורלי, הוצאת ידיעות ספרים, 2007

הפנים שפרצו מהדף, הוצאת ידיעות ספרים, 2007

המירוץ הסודי אל הפצצה,  הוצאת ידיעות ספרים, 2008

פרשת מעטפות הנפץ, הוצאת ידיעות ספרים, 2009

בעקבות מפות המדבר, הוצאת ידיעות ספרים, 2010

השוד הנועז בלב ים,  הוצאת ידיעות ספרים, 2011

בחזרה אל הבונקר, הוצאת ידיעות ספרים, 2012

 

בחזרה אל הבונקר מאת אורה מורג

 

1945. גרמניה קורסת. הצבא הרוסי מתקדם לעבר ברלין. היטלר קורא לבני הנוער לצאת להגן עליו ועל עיר הבירה. פטר, נער גרמני מתנועת הנוער ההיטלראי, נשמע לקריאה ויוצא להילחם בברלין המופגזת. מן הקרבות ברחובות הוא בורח אל הבונקר של הפיהרר, ושם הוא נקלע לאירועים מקפיאי דם.

בחזרה אל הבונקר הוא הספר ה-12 בסדרת ספרי המתח ההיסטוריים המצליחה של אורה מורג. בספר זה היא טווה את העלילה סביב אחד המקומות המצמררים בימים האחרונים של מלחמת העולם השניה: הבונקר של אדולף היטלר.

מורג מתארת אירועים קשים מנשוא דרך עיניו של פטר, נער גרמני שנקלע אל הבונקר אחרי שברח מהקרבות הקשים ברחובות: הנער צופה במגדה גבלס שהורגת בהחלטה קרה את ששת ילדיה ומתאבדת יחד עם בעלה, יוזף גבלס. כמו כן, הוא עד להתאבדות המשותפת של אדולף היטלר ואווה בראון. בסוף המלחמה מצטרפת אל פטר נערה מארץ ישראל, עפרה, וביחד הם עדים ואף נוטלים חלק במשפטי נירנברג ובתכנית נקם נועזת נגד נאצים הכלואים בסטאלג – מחנה מעצר.

 

פרק 1

17 באפריל, 1945

ארץ ישראל, חיפה

 

"להרים את הכיסאות!" קראה מחנכת הכיתה מיד בהישמע הצלצול האחרון.

התלמידים קמו ממקומותיהם, הפכו את הכיסאות על השולחנות, הטילו את ילקוטי העור עם האבזמים על גבם ויצאו במהירות את שער בית הספר.

עפרה המתינה לגידי ולחגי שיצטרפו אליה, ויחד צעדו לאורך הרחוב עד אשר הגיעו לפתח הכניסה לגן בנימין. שם נעצרו.

"יש היום פעולה בקן?" שאלה עפרה את שני חבריה.

"כן," ענה גידי, "יום שלישי, לא?"

"בארבע?" שאל חגי.

"בדיוק. ואברי ביקש לא לאחר," הוסיף גידי.

"אז תעברו מתחת לבית ותשרקו לי?" שאלה עפרה.

"בטח!" ענו שני הבנים יחד.

"זוכרים את השריקה החדשה?" שאלה.

במקום תשובה החל גידי שורק את מנגינת השיר "השפן הקטן שכח לסגור הדלת".

עפרה שלחה אליהם את חיוכה המתוק, סובבה באוויר את תיק האוכל הרקום, פנתה לאחור ונעלמה במעמקי הגן המוריק. לאחר צעידה של כמה דקות הגיעה למדרגות האבן הרחבות שהובילו לביתה שברחוב יוסף הגידם. הילדה הדקיקה וזהובת השיער טיפסה בקלילות אל ביתה שבקומה השנייה, פתחה את הדלת הלא נעולה, תלתה את הילקוט על הקולב וקראה, "אמא, הגעתי!"

מהמטבח שבקצה המסדרון ראתה את אִמהּ שניצבה ליד הפתילייה המבוערת ובחשה בסיר. מתבשיל הירקות שבישלה עלה ריח עז של בצל והתערבב בריח הנפט שהפיצה הפתילייה.

"אמא, הגעתי!" קראה שוב עפרה, נכנסה למטבח והתיישבה ליד השולחן שעליו היתה פרושה שעוונית דהויה, חרוצה בפסי סכין שחורים.

"איך היה בבית הספר?" שאלה האם והנמיכה את האש בפתילייה.

"החזירו לנו את הבחינות במולדת!"

"ו…?"

"כמעט טוב מאוד."

"יופי. יש שיעורים?"

"מלא!"

"אז תעשי אחר כך, האוכל כמעט מוכן."

יהודית קליין, אישה קטנה וגרומה, מקורזלת שיער, סילקה קווּצת שיער מעיניה של בתה ונעצה בשערה סיכת ראש שחורה.

"עפרינ'קה, למה תמיד בעיניים?"

"די כבר, אמא! מה יש לאכול?" שאלה עפרה בלהיטות ולקחה פרוסת לחם שחור מהסלסילה.

"יש מה שיש," ענתה האם בכעס כבוש. בעזרת כף עץ טעמה בזהירות מן התבשיל החם וכיסתה את הסיר במכסה. "אין מה לקנות במכולת. מזל שמצאתי גם את זה."

עפרה התקרבה והרימה את מכסה הסיר, בתקווה לפגוש תבשיל שיפתיע את חִכָּהּ.

"אוף! שוב מרק ירקות?" רטנה.

"לא נאה לפרינצסה?" לגלגה עליה יהודית בהרמת גבות מודגשת. "יש בזה המון ויטמינים, אבל לכי לשטוף ידיים! לא אוכלים עם הלכלוך של כל היום!"

עפרה התעלמה והמשיכה ללעוס את פרוסת הלחם העבה.

האם ניגבה את ידיה הרטובות בסינר שהיה כרוך למותניה, נטלה לידה את גיליון עיתון "דבר" מהבוקר, שהיה מונח על שרפרף העץ הגבוה, הניחה אותו בתנועה רחבה על השולחן והצביעה על הכותרת הראשית: "בבקשה לקרוא!"

עפרה רפרפה בעיניה על פני הכותרות הגדולות, אחר קראה שוב את הכתוב ביתר תשומת לב, הביטה באמה בעיניים נוצצות וקראה: "אמא, זה אמיתי?"

יהודית חיבקה את בתה חזק ולחשה לה: "היית מאמינה?"

"בחיים לא."

השתיים קראו שוב ושוב את הכותרות הזועקות:

 

ברלין כותרה בידי הרוסים!

כיבוש ברלין נמשך והולך!

חזית הגרמנים במערב ובמזרח נקרעה לגזרים!

העיר עומדת ליפול בידי הצבא האדום בתוך ימים ספורים!

גרמניה על סף כניעה סופית ומוחלטת!

היטלר נמלט לבונקר שמתחת למשרדי הממשלה!

 

"אמא…" לחשה עפרה, "אני חולמת?"

"לא. וגם אני לא," חייכה האם חיוך מלא אושר, "זה כתוב בכל העיתונים. שמעתי גם ברדיו של השכנים, חזרו על זה כמה פעמים."

עפרה בהתה בעיתון ולא יכלה להינתק. זה חמש שנים, מאז היותה בת שבע, היה השם "אדולף היטלר" שם נרדף לכל הרע והנפשע עלי אדמות. עצם הגיית שמו צִמררה את הגוף ואת הנפש, הוא היה הרֶשע בהתגלמותו. נתקפלה בו אכזריות שאין דומה לה, התעללות בלא כל הבחנה בצעירים, בזקנים, בנשים ובטף, שהיו כולם טרף למלחמת הדמים שאליה גרף כמעט את כל העולם.

עיתוני הארץ מלאו בתיאורי זוועות של המלחמה האיומה שבה פתח הפיהרר הגרמני המפלצתי. שמועות איומות פשטו בדבר מחנות השמדה שבהם מרעילים את העם היהודי בתאי גזים ואחר כך שורפים את הגופות במשרפות. היה נראה כי אין מי שיוכל לנצח את הצורר הגרמני ושכך יימשך הדבר לעד. והנה קרני השמש מפציעות מבעד לחשכת העננים: גרמניה נכנעת. צמד המילים הללו היה בלתי־נתפס. מי היה מעלה על דעתו שהאיש הצווחני בעל העיניים היוקדות, השפם השחור והדיבור המתלהם, שמצדיע במועל יד, שהוליך את העולם למרחץ דמים, עומד לספוג תבוסה מוחצת. שהמפלגה הנאצית עומדת לעבור מן העולם!

עפרה הניחה את ראשה על כתפה של אמה וכך עמדו שתיהן דקות ארוכות בלי אומר ודברים.

לבסוף לחשה יהודית בקול רועד, "מי יודע, אולי יקרה נס והמשפחה שלנו תחזור. אולי מישהו מהם שרד. אולי אבא ואני נפגוש את האחים, את הדודים ואת ההורים שמהם לא שמענו מאז התחיל מחול הדמים הזה."

"איפה הם נשארו?" שאלה עפרה.

"נשארו," נאנחה האם אנחה כבדה. "את יודעת, עפרה'לה, כל המשפחה שלנו נותרה מאחור במקום שבו נולדנו וגדלנו, במקום ה'תרבותי' הזה שנקרא ברלין."

 

 

בחזרה אל הבונקר מאת אורה מורג, הוצאת ידיעות ספרים, שנת 2012, 358 עמודים