ביקור בית עם המשורר אורגד ורדימון: צפור באולם ההמתנה

לאורגד ורדימון, קולנוען וסופר, יש מה לומר על כל נושא אליו הוא פונה בשירתו, בעיקר בשירתו החברתית-פוליטית. בימים אלה הוציא ספר שירים חדש, "ציפור באולם ההמתנה", המאגד כמאה שירים נבחרים המסכמים תמונות מן העשור שבין 1996 ל-2005.

 

נולד וחי בתל אביב כל חייו. הפיק את המחזמר "שיער" ואת הסרט "שלום תפילת הדרך" של יקי יושע ועוד. חלוץ הקולנוע האיכותי בארץ. ניהל את בתי הקולנוע "אלנבי" ו"תכלת" בתל אביב וקולנוע "חן" ברחובות. דור שישי בארץ. בגרות בגימנסיה הרצליה, תארים בכלכלה, משפטים, סוציולוגיה ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, שיריונאי, נכה צה"ל, סגן אלוף במילואים.

 

אורגד ורדימון, יותר מהכל הוא לוחם – גם כשהסיכויים לנצח כמעט לא קיימים. לוחם למען השפה העברית, נגד כפייה דתית, בעד ציונות שפויה, נגד הקיצוניות הימנית, בעד הקולנוע הישראלי. בשנים האחרונות הוא נלחם בעיקר נגד מחלת הסרטן שתקפה אותו שלוש פעמים – ובכולן יצא מנצח. אבני הדרך החשובות בחייו עומדות בסימן מלחמות: הוא נולד בימי מלחמת העולם השניה, עוצב לאור מלחמת השחרור ועבר מהפך פוליטי-חברתי בעקבות מלחמת יום הכיפורים ומחדליה. מאדם "מתבונן" הפך לאדם "עושה" ושבר את השתיקה המאפיינת את בני דורו-הדור שחונך לשתוק.  הוא הצטרף לתנועת המחאה של מוטי אשכנזי. היה רכז תנועת "רצ-התנועה לזכויות האזרח". השתתף בהקמת אחת התנועות שייסדו את "שלום עכשיו". יוזם ומוביל המאבק המוצלח לפתיחת בתי קולנוע ותיאטראות בערבי שבת בארץ. ניהל פרויקט "קול קורא" במסגרתו הופקו ספרוני הדרכה לצעירים בנושא "חירויות הפרט" ופרוייקט הפקת 5 סרטי הדרכה באותו נושא. ממקימי עמותת "מנוחה נכונה" ויו"ר העמותה בתל אביב עד 2004.

 

 

אורגד ורדימון מספר, "נולדתי לתוך מלחמה (מלחה"ע ה-II). ילדותי צוינה ע"י ההישג הגדול ביותר של דור הוריי: הקמת המדינה, תוך כדי מלחמת השחרור. מאז משמשות המלחמות כציוני דרך בחיי – חוויתי עוד שלוש מלחמות לפני שקלטתי שגם לי, כפרט, חלק באשם הכבד של מה שנקרא, בזמנו, "המחדל" של מלחמת יום הכיפורים. קלטתי שלא רק גולדה מאיר ומשה דיין אשמים, אלא שגם בנו האשם – אותם אלפים שהפגינו בלהט להדחתם. אשמנו כי שתקנו. אנחנו דור שחונך לשתוק (אלמנט ששוב ושוב מופיע בכתיבתי) ולכן גם לא יצאנו לרחובות להתריע כנגד המלחמה ההיא (שמבחינתי ראיתי אותה מאיימת ובאה וזה מצוי במכתביי לחברים), מלחמה שכמעט וחיסלה את מדינת ישראל. אשמנו, כי שתקנו.

ומאז איני שותק: בהתחלה כשהשתתפתי בתנועות המחאה ובהמשך בהיותי פעיל (ואף מנהיג) באינספור פעילויות ותנועות לשיפור המצב, הגנה על זכויות האדם (כשבין לבין הייתי ממקימי ומנהיגי שלום עכשיו) ועם הגיל – וכמו שאני מבטא טוב יותר באחד משיריי: "אנרגיות של סוס", האנרגיות עדיין מפעפעות, אבל העגלה… היא כבר לא מה שהייתה פעם –  התנקז הסער הזה המפעם בי ובא לידי ביטוי ביצירותיי, שירה ופרוזה".

 

שם:  אורגד ורדימון

גיל:  72

סטטוס:  נשוי + 4 + 7 נכדים

מגורים:  תל אביב

 

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספר ציפור באולם ההמתנה, שירים, בהוצאת גוונים, 2012.

מאין אתה שואב את השראתך בכתיבתך? מן העימות שבין החלום ליומיום, משבר החזון, מן הכאב הפרטי והכאב הציבורי וגם, ובעיקר, מאהבה.

מאיזה גיל אתה כותב שירה? כנראה שתמיד כתבתי, אך לא ייחסתי לכך חשיבות ולא שמרתי. את השיר הראשון ששמרתי כתבתי בהיותי בן כ-65.

מתי כתבת את השירים המצויים בספרך, האם ליקטת אותם לאורך שנים? מרגע ששמרתי שירים, כנ"ל, שמרתי את כל שכתבתי ובאופן כרונולוגי. השירים שבספרי הם לקט שערכה העורכת ציפי שחרור, מיצירתי בשנים 1995-2005, לקט ההמשך (1996-2012) נמצא בתכנון.

איזה ספרים קראת בילדותך? מאות ספרים, כמעט כל לילה ספר – מגיל רך ועד לצבא. מהרפתקאות דרך היסטוריה, מחקרים, פוליטיקה, הגות, מגיל 13 גם באנגלית.

אילו ספרים קראת לאחרונה? גלות המשוררים מאת ברטולט ברכט, נעורים טרופים מאת סיאו לו גו, אלגנטיות של קיפוד מאת מוריאל ברברי, חומר אפל,  מאת יולי צה, ליאונרד כהן, השירים, סיפורי תוהו מאת שלום עליכם.

מי המשורר ששיריו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הוא היווה גם השראה לכתיבתך? איני נוטה לקטלג את התרשמויותיי, יש משוררים שאיני יכול להיפרד מהם ושספריהם נמצאים תמיד על שולחני – וגם זה עשוי להשתנות. בימים אלה אלו הם וולט וויטמן, ליאונרד כהן, ברטולט ברכט, יוסי בנאי ועמוס קינן.

היו לי שירים שכתבתי מתוך ויכוח עם משוררים זו או אחר,  אבל (מתוך חוסר הבנה אישי לחשיבות הדבר) לא ציינתי זאת ליד השיר. המשוררת האחרונה שנקשרתי אליה – ולצערי באיחור משמעותי, לפני כחצי שנה, היא ויסלבה שימבורסקה – היא אמנם לא היוותה השראה לכתיבתי, אבל – ועם כל ההבדל ברמה והכבוד הראוי רק לה – אני מוצא לא פעם חיבור רב עוצמה בין המקורות ודרך כתיבתה לאלו שמפעמים בי.

איזה 3 ספרים תיקח איתך לאי בודד? ספרים אני בוחר עפ"י מצב רוחי ברגע נתון, אך מה שברור הוא: אקח כלי כתיבה – ואכתוב…

פרסמת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? זהו ספרי הרביעי.

ספר קצת על הספר שכתבת:  בספר שישה שערי שירה המאגדים כמאה שירים נבחרים המסכמים תמונות מן העשור שבין 1996 ל-2005.

 

ציפי שחרור, עורכת הספר מספרת, כי שירתו של אורגד ורדימון היא רבת פנים וגוונים. בקובץ "ציפור באולם ההמתנה" נוגע אורגד בנושאים רבים בכל הוויתו, באהבה ומעורבות רגשית עמוקה. ויש לו מה לומר על כל נושא אליו הוא פונה בשירתו, בעיקר בשירתו החברתית-פוליטית. שכן אורגד הוא משורר הכותב ללא משוא פנים, שדעותיו החברתיות ומעורבותו באות לידי ביטוי בשירים לא מעטים ובעוצמה מצליפה. מן השירים היפים בספר – שירי התמודדות אמיצה במחלה קשה, לצד שירי אהבה חושניים לאישה אהובה ולנשים באשר הן. וכן שיריו הלוקאליים, התל-אביבים, החובקים את העיר בה נולד ובה הוא עושה את חייו.

ראוי לתשומת לב מיוחדת הוא השער בו חותם אורגד את הספר, "עיר ההרגה עמנו תמיד", שער המכיל שלוש פואמות, שנכתבו בעקבות מסע שורשים לפולין שעשה עם רעייתו.

ציפור באולם ההמתנה הוא קובץ רב שירים מרתק ואקלקטי מאוד, ועם זאת נדמה כל הזמן שקו אחד עובר, כחוט השני, ומחבר את השירים כולם בהרמוניה אחידה וססגונית כאחד.

 

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה?  בתכנית שלי לפרסם בקרוב מספר ספרים בהם: ספר שירה, קובץ המשך, מהשנים 2006-2012,  ספר פרוזה: ספר שלישי, "מתחת לפוסטר של חלף עם הרוח", שישלים את השניים הקודמים לטרילוגיה, ספר פרוזה: נובלה בשם "סוזן", הממתינה להבשלה ועוד.

 

מספריו של אורגד ורדימון

 

המלחמות הקטנות שלי, פרוזה, הוצאת שוקן, 2004.

באהבה, שירים, בהוצאה אישית, 2006.

שנות חיינו היפות ביותר, פרוזה, עט ועת ספרים, 2010.

ציפור באולם ההמתנה, שירה, הוצאת גוונים, 2012

 

מה הטיפ שלך למשורר מתחיל? כתבי / כתוב מתוך הסערה. אל תחשבו על כך שאתם כותבים "שיר", פשוט כתבי / כתוב. אם אין בך סערה – שכח/י מזה.

משפט סיכום: עדיין לא הגעתי אליו.

 

מספר שירים מתוך ציפור באולם ההמתנה

 

שְׁתֹק

 

שְׁתֹק, תַּמְשִׁיךְ לִשְׂחוֹת!

וְשָׂחִיתִי.

שְׁתֹק, וְתַמְשִׁיךְ לִלְמֹד!

וּבָכִיתִי.

שְׁתֹק, לֵךְ לַעֲבֹד!

לֹא מָחִיתִי.

שְׁתֹק, הָקֵם מִשְׁפָּחָה!

וְהֵקַמְתִּי

 

מָשַׁכְתִּי מָשַׁכְתִּי מָשַׁכְתִּי –

עָצַרְתִּי.

צְרָחָה גְּדוֹלָה צָרַחְתִּי,

הִתְפּוֹצַצְתִּי!

 

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר

יוֹם.

 

בְּשֵׁשׁ  אַחֲרֵי

 

"נִתְרָאֶה בְּשֵׁשׁ אַחֲרֵי הַמִּלְחָמָה"

בְּשֵׁשׁ אַחֲרֵי – נִתְרָאֶה. אַחֲרֵי

הַמִּלְחָמָה. אִם נִחְיֶה.

 

מָה

אַחֲרֵי הַמִּלְחָמָה יִהְיֶה?

מַה כָּל-כָּךְ שָׁוֶה, אֶת

הַיָּמִים / הַזְּוָעוֹת-שֶׁלִּפְנֵי;

שֵׁשׁ אַחֲרֵי.

הַמִּלְחָמָה.

 

וּמָה אַחֲרֵי

הַשֵּׁשׁ שֶׁאַחֲרֵי? וְעוֹד

אַחֲרֵי,

וְאַחֲרֵי אַחֲרֵי?

 

וְדוֹר שֵׁנִי / שְׁלִישִׁי לְמִלְחָמָה

בָּנִים וּבְנֵי בָּנִים, זֶה עַל זֶה יוֹרֶה / בּוֹכֶה / יוֹרֶה / טוֹעֶה.

תּוֹעֶה, יוֹרֶהיוֹרֶהיוֹרֶהיוֹרֶה

 

יֶלֶד בֶּן שֵׁשׁ – לֹא 'שֵׁשׁ אַחֲרֵי' –

כַּדּוּר

בַּלֵּב.

בֶּן שֵׁשׁ.  אַף לֹא דַּקָּה אַחַת

אַחֲרֵי.  

 

 

יֶלֶד לֹא גָּמוּר

 

פִּתְאוֹם – אַבָּא

חוֹלֶה, אַבָּא

בַּמִּטָּה.

קִירוֹת אֲפֹרִים, מַכְשִׁירֵי

הַנְשָׁמָה…

וַאֲנִי – כִּמְעַט שְׁלֹשִׁים,

מְבַכֶּה הַחְמָצָה,

רוֹצֶה עוֹד –

אַבָּא.

 

יֶלֶד לֹא גָּמוּר

 

 

 

 

"מוּבֶרְס"

 

שְׁכֵנִים. שְׁכוּנָה. עוֹזְבִים –

תְּמוּנָה.

שְׁכֵנִים. שְׁכוּנָה. חֲדָשִׁים –

תְּמוּנָה.

שִׁירִים. רֵיחוֹת. מִתְחַלְּפִים –

תְּמוּנָה.

 

תְּמוּנַת נוֹף יַלְדוּת, יַצִּיבוּת

שֶׁל שָׁנִים,

מִשְׁתַּנָּה בִּתְדִירוּת שֶׁל סֶמֶסְטֶר

אוֹ הַצָּעַת נִשּׂוּאִין. 

 

נֶעֶלְמוּ

הַבְּרָכָה לְשָׁלוֹם, הַיַּחַס הָאִישִׁי.

 

הֵיכָן הַחִיּוּךְ שֶׁבַּחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת פָּגַשְׁתִּי

וּמַה לִּי עִם הַצְּלָלִית

הַמְּמַהֶרֶת טְרוּפָה,

אֶל חֲבֵרָהּ הַצּוֹפֵר –

בְּדַאבֶּל פַּרְקִינְג.

 

שְׁכֵנִים. שְׁכוּנָה

בֶּטוֹן. כְּבִישִׁים

רַעַשׁ. זֻהֲמָה –

תֵּל-אָבִיב, עִיר לְלֹא חֶמְלָה;

"מוּבֶרְס" נוֹף הַחֶבְרָה.

 

 

הַסְּתָו נִשְׁחַק – גַּם הָאָבִיב

 

שׁוּב נִבְלְמָה בְּרִיזַת הַיָּם

אֶל קִיר חוֹמַת הַהַפְרָדָה – בָּתֵּי

הַמָּלוֹן הָרַאַוְתָנִיִּים – שֶׁבָּנִינוּ

כְּנֶגֶד הַחוֹף, וְהִשְׁאִירָה

אֶת הֶבֶל הַלַּחוּת הַכָּבֵד

לִרְבֹּץ עַל הָעִיר – כְּחֵיל כִּבּוּשׁ, גָּדוֹל

עָיֵף וּמְנֻוָּן – חוֹנֶקֶת הַכֹּל סְבִיבָהּ;

וַעֲדַיִן קַיִץ בְּתֵל-אָבִיב.

 

 

 

 

  

צפור באולם ההמתנה מאת אורגד ורדימון, הוצאת גוונים, שנת 2012, 109 עמודים