שחור – חייו ומותו של זוהר ארגוב מאת רינו צרור

מתוך שחור / חייו ומותו של זוהר ארגוב

מבוא מאת רינו צרור

1. 

זוהר ארגוב נולד ב‑1955 בשיכון המזרח בראשון לציון. הוא החל לפרוח מיד, בן ארבע‑חמש, ניצנים קטנים שהפכו זר יפהפה ב‑1975. תוך עשר שנים נשרף. ועוד שנתיים עד שמת בייסורים. בנובמבר 1987.

2.

הוא מת בן שלושים ושתיים. וימיו האחרונים היו שחורים במיוחד – עד שנמצא חסר רוח חיים בארבע לפנות בוקר בתחנת מעצר בראשון לציון. כארבע‑עשרה שעות קודם לכן ראתה אותו מלכה, אחותו, יחד עם חברתו‑לרגע אהובה ז'וזל. הוא ישב בתא המעצר כפוף וכבוי, ונזקק בדחיפות לכדורי הרגעה דמויי סם, שניתנים רק על פי אישור רופא. ושתיהן זוכרות כיצד צווח בכל כוחו מן התא, צעקות על צעקות צווח – מלכה, מלכה, אהובה, מלכה, אהובה.

3.

מיד לאחר מותו של ארגוב בנובמבר 1987, יצאנו לסיבוב שיחות עם אנשי המעגל הראשון שלו באותם ימים. ביקשנו עדויות. שיחות נקיות ותיאורים מלאים על חייו של המלך, הכרנו במלכותו כבר אז. התחלנו באמו יונה עורקבי ז"ל, מאז יצאה את תימן ברגל בדרכה לישראל, והמשכנו הלאה לאחותו מלכה רדי, ומשם לעדויות מלאות של דמויות המפתח בחייו של ארגוב. מן המורה ועד האישה, מבעלים של מועדון ועד בת כיתתו, זמרים ונגנים ומוזיקאים, ממובילי המחנה, אהובה עוזרי, אביהו מדינה, שימי תבורי, אהרון עמרם, יהודה קיסר ועוד רבים, כולם סמוך לאחר מותו של ארגוב, במהלך חודשי האבל הראשונים.

השיחות נמשכו כשלושה חודשים. כל שיחה ארכה שעות מספר וכל השיחות הוקלטו. אחרי עשרים וחמש שנות המתנה, בחרנו בחמש‑עשרה עדויות מפתח מחייו של ארגוב. מלידה ועד מוות, כל הדרך הקצרה.

4.

מערכת העדויות חושפת את תולדות חייו של זוהר ארגוב מראשית ועד אחרית, ובתוך כך מגלה גם מהלך חיים שלם בישראל החדשה. מ‑1948 ועד 1987, מימים ראשונים ועד סוף שנות השמונים, אלו הימים שעיצבו את רוח המקום לדורות.

בין כלל העדויות מוצגת בהרחבה נקודת מבטו של "הרחוב" על אותם ימים. נקודת מבטה של "השכונה", מבטם של אנשי "הפריפריה הקרובה", בני המעמד המשני. אט‑אט, תוך כדי מצעד העדים, נפרשת רקמת התקופה ונחשף מעגל חייו של השחור. השחור הישראלי. ארגוב חי חיים שחורים, קשים במיוחד. גם אם לרגעים חווה תחושות של אושר, חייו היו שחורים.

5.

"שחור", כך כונו אנשים מן הפרופיל של זוהר ארגוב. שחור, כשם הצבע. שחור, בלשון סלנג, ששורשיו מן המזרח, שעורו נוטה לכהה, שהגייתו שאובה מן הים‑תיכוני או האפריקני, שתרבותו לא‑משהו, והשכלתו על פי רוב לוקה בחוסרים שונים. זהו "שחור". והוא פחות ערך מן הלבן, ושווה פחות בכלל. מכאן שהוא פוגם בסביבתו, מוזיל, גורם לירידת ערך כללית. "שחור" קראו להם בשנות השבעים, "פרֵנק" בשנות החמישים והשישים, מושג מקביל ל"דלת העם", ל"המון הזול", שפירושו פרימיטיבי, שכוונתו שלא הגיע לדרגת מעלתנו, אנחנו האחים הלבנים. ארגוב נולד לתוך החוויה הזו, ינק אותה, סבב בה, חי אותה כל יום בחייו, ואיתה גם נחנק ומת בבית המעצר.

6.

תולדות חייו של השחור בישראל החדשה החלו שנים רבות לפני הולדתו של ארגוב, והן רצופות גם אחרי מותו כאב חד ומתמשך. בעת החדשה מוכרת לנו התופעה רק מאז ראשית העלייה היהודית מאירופה ב‑1870. עד לאותם ימים היה רוב ספרדי בארץ ישראל, כתשעת אלפים יהודים בשלושים יישובים שונים, ושאלות צבעי העור, ארץ הלידה וסוג ההגייה לא נבחנו כלל. "תופעה" אני אומר, בלשון רכה מדי. המפגש המחודש בין שתי הקבוצות המייצגות של שבטי ישראל, בין האשכנזי לספרדי‑המזרחי, בין הצבעים, בין אורחות החיים, בין התרבויות, בין תפיסת המציאות בכלל ומשמעותה של דת ישראל בפרט, היה קטלני. חד ואכזרי. זה מאס בזה, זה הדיר, זה בז, זה ביטל, זה לא הכיר. שמונים שנה אחר כך, גם ארגוב היה קורבן של המפגש האכזרי בין האחים היהודים.

7.

לא נרחיב כאן בתיאור מערכות היחסים שבין הלבן לבין השחור בארץ הקודש עד למותו של זוהר ארגוב. אבל נדגיש שארגוב נולד היישר ללב הסכסוך הזה. ובמהלך שנות חייו, בין 1955 ל‑1987, הגיע המפגש בין השחור ללבן לכלל פיצוץ, התנגשות, מהפך פוליטי ב‑1977, מהפך דתי באמצע שנות השמונים, התעוררות של תנועה תרבותית מגובשת וסימנים ראשונים של התבדלות. משום כך, בין היתר, הפך ארגוב לאבן‑דרך בתולדות חייו של השבט השחור כאן, מגיבוריו הגדולים. משום כך גם יצאנו מיד אחרי מותו לבקש עדויות על אודות מערכות חייו. הוא היה נחשון, בדרכו, פושטק גדול ופורץ דרך בלית ברירה. כמו נחליאלי הוא בישר את בואה של תקופה, וגם סלל דרך לימים אחרים. הוא מעולם לא ביקש להיות מבשר, ולא סולל דרך, וגם לא חשב על כך לכתחילה. הוא רק רצה לשיר, בדרכו. להנעים זמירות, בדרכו. בכל רגע, בכל יום, כל זמן שיוכל, ולכמה שיותר אנשים. הוא היה זמר.

8.

עקבתי אחריו מן הצד, מאז החל את דרכו הפומבית בסוף שנות השבעים, וכתבתי על אודותיו לא פעם. הוא צעיר ממני בשנתיים, ושונה בכל מאפיין שרק יעלה על הדעת. הוא נולד בפריפריה, אני בעיר. הוא סבל מצוקה, אני נינוחות מרבית. הוא אח לשבעה, אני לשניים. הוריו נולדו בתימן, הורי בלוב. הוא נדרש לתמוך בפרנסת ביתו מגיל בר מצווה. אני, להפך, רק התחלתי לבזבז. הוא היה לאב כשהיה בן שמונה‑עשרה, אני בגיל שלושים וחמש. הוא דובר תימנית כפרית, מקורית, אני לא. הוא לבש מכנסי צינור, טייבס, מותן נמוכה במיוחד, אני לא הייתי מעלה על דעתי לבוש כזה. הוא ידע את התפילה על‑פה, אני לא – רק מזמורים פה ושם. והוא לא עשה חשבון לכלום, אשכרה לאף אחד. בכל זאת עקבתי אחריו מרותק ומן הצד, בעיני או באמצעות אחרים. ומפעם לפעם אפילו, ביני לביני, הרהרתי מה היה קורה אילו – אילו גדל במקומי, במקום מגורי, בחסות הורי למשל, עד לאן היה מגיע? ולו אני במקומו, בצריף מגוריו שלו, בשכונה רחוקה? מה היו עושים לגורלנו חילופים שכאלה?

9.

ארגוב תפס מיד ובכל כוחו בשני מיליון איש, קצת פחות ממחצית אזרחי ישראל של אמצע שנות השבעים. הוא תפס במכנה המשותף לכולם, אחז ונאחז בו, ומאותו רגע לא סטה ממנו כמלוא הנימה. הוא נהג כך בטבעיות, בלא מאמץ מכוון, בלי יועצים וסוקרים, ובאמצעות כל אותן תנודות‑קול שאין לאדם מגן מפניהן. הצליל, הלחן, ההגייה, המילה, הטון, הסלסול הרך והשורשים העבותים החבויים בכל אלו.

הצליל היה סודו של זוהר ארגוב. הצליל היה השליח. הוא שיצר את הקשר המיָדי עם מיליוני השומעים, הוא שהסתלסל סביבם, שעטף ולכד אותם. הצליל המסוים, המזרחי, המרוסק, ואיתו כל שבכנפיו – הזיכרון ההוא, הגעגוע, החלום, הכיסופים קורעי הלב, ובעיקר, בייחוד, תחושתה של הקבוצה, של השתייכות נהדרת. קורנת, מלהיבה, מידבקת ומפיצה אנרגיה בכל סביבותיה, הלוא היא התחושה החסרה של השחור. ההשתייכות. השתייכות, למדנו, היא מצרכיו הבסיסיים של האדם. כמו מזון, חום, מים או חלב‑אם. כל יילוד צורך תחילה השתייכות זוגית, אחר כך משפחתית, אחר כך קבוצתית, אחר כך שבטית. הצליל של ארגוב חיבר וקישר את כל בני השבט השחור, המזרחי או הספרדי או הים‑תיכוני, מצפון ומדרום, מן העיר ומן הכפר, מן המעמד הזה והאחר, בסלסול קל. כמו חייט קוסם הוא רקם את כולם. בחוט זהב, בצליל אחד. ששש… אמרנו זה לזה, נשמע אותו.

10.

הצליל השחור לא נשמע בפומבי באותם ימים. כל שנות ילדותו ונערותו של ארגוב, מ‑1955 ועד 1970, נחשבות לשנים האסורות של המוזיקה השחורה. המזרחית, הספרדית, הבלקנית, האנדלוסית, המרוקנית, המג'רבית, הטריפוליטנית, המצרית, הלוא היא הים‑תיכונית. העוּד לא נראה אז והסלסול לא נשמע, לא בחוצות. לא בבמות הבידור ולא בכלי התקשורת, לא ההגייה ולא הטון. המרחב הציבורי בישראל שמע שפה אחרת, והמעידים השונים מספרים על כך כאן בהרחבה. האיסור על "המוזיקה השחורה" לא נאמר במפורש. לא נערכו על כך דיונים ולא נרשמו פרוטוקולים, הביטול היה ברור ולא דרש הסברים מיותרים. קשה מכול היה הביטול. ההדרה, הזזת היצירה השחורה אל מאחורי הגדר, מעבר לאוזן. אביהו מדינה, מראשי המחנה אז, מן הבודדים שהצליחו להפוך את הסדר הישן, מעיד כאן בהרחבה על כל תלאות הדרך, שנים לפני שניסה לגמול את ארגוב בסוויטה של בצלאל מזרחי באילת. רק כאשר אביהו מדינה שמע, בתחילת שנות השבעים, את "פמלה" של בועז שרעבי, רק אז, בראשונה, הרשה לעצמו לכתוב את מה שרצה לבטא.

קשה להעריך במדויק מהו היקף כוחו של חרם תרבותי, אבל אין שום ספק – בכוחו לכופף ברזל. הוא משנה את טעמו של אדם מקצה לקצה, בכוח. ביכולתו להכניע. למרות זאת, ובניגוד לכל מחשבה שנהגתה אז, המוזיקה האסורה לא הרפתה. היא התפתחה בשקט עם השנים, חבויה בחצרות הבתים או בכיכרות השכונה, בבתי הכנסת, בכל הילולה או עצרת אבל, בכל יישוב, נוטעת שורשים ומניבה פרי. במהלך כל אותן שנים אסורות פעלו בייחוד, כל אחד על פי מעלתו, ה"ה סעדיה דמארי, ג'ו עמר, אהרון עמרם, שושנה דמארי, "העוד" ו"צלילי הכרם" על‑פי הרכבם, ובייחוד יהודה קיסר, דודו אלהרר, אהובה עוזרי, דקלון, אורי שבח, אבנר גדסי, שימי תבורי, שלמה בר, ובועז שרעבי עם "פמלה". שרעבי הדליק את האש הגדולה. קולו, תנודת הצליל שלו. אט‑אט הפכה המוזיקה האסורה סימן היכר של בני השבט השחור. ואז, בדיוק אז, הגיע ארגוב אל הבמה. בעיתוי של מלך.

11.

ארגוב נולד ביום שבת, עניין סמלי ויקר ערך כשלעצמו בין בני תימן, בשעת צהריים. רוב גברי השכונה שיננו פרק מן "הזוהר" בבית הכנסת בשעה הזו, על פי הנוהג, לפני תפילת מנחה. משום כך נקרא זוהר, על פי הצעת הרב. שורש זה"ר, זהירות. אביו ואמו עלו שנים קודם לישראל, שניהם מתימן, שניהם עשו חלקים גדולים מן הדרך ברגל. אמו נישאה בעל כורחה ל"זקן" והתגרשה בישראל, והיא מעידה כאן על כך באריכות. אביו נישא, יָלד בן, ורק אחר כך התגרש בישראל. אביו של זוהר היה זמר. מי שידע לשמח את הציבור בשירה ובריקוד ובתיפוף קליל על פח זיתים נחשב זמר. בין בני תימן נחשב הזמר ליוצר רם דרג, מחכמי הלב, מבניו של בצלאל. יש עדויות על יכולתו של האב לשמח את הציבור עד שנתפס לאלכוהול. גם אביו, סבו של זוהר ארגוב, נתפס לאלכוהול, ושניהם, האב והסב, מתו מיתה משונה. כמו זוהר עצמו.

12.

זוהר ארגוב היה ילד פריפריה קלאסי, ואף פעם לא ניסה להסתיר זאת. הוא ענה לכל דרישותיו של ה"פרופיל" באותם ימים, על פי המתכון המדויק: משפחה מזרחית, מרובת ילדים, דתית‑מסורתית, ממוצע שמונה שנות לימוד לילד, מצוקה כלכלית, ליקויי שפה, קשיי השתייכות, משבר סמכותי וחובת פרנסה על הבן, עם או בלי אלכוהול. ארגוב, כמו ילדים אחרים בשיכון המזרח בני עשר עד חמש‑עשרה, חילק בקבוקי חלב או לחמניות בארבע לפנות בוקר לפני שהלך לשיעוריו בבית הספר, תוך כדי שחלם על חיים אחרים, תוך כדי ששר בקולי קולות ברחובות השכונה – "אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי, עזרי מעם השם, עושה שמים וארץ". רחל גובסי, חברתו לכיתה שמעידה כאן, זכרה היטב כיצד שר את זה בילדותו תוך כדי שוטטות ברחובות השכונה, משירי המעלות של דוד המלך, ובקולי קולות.

כמו כל אחד מבני תימן של אותם הימים, גם ארגוב עבר בשנותיו הראשונות מסלול לימודים מוזיקלי קשה ומפרך. מגיל שלוש ועד בכלל. נוקשה, מוגדר, שיעור יומי קבוע ב"חדר" אצל המורי, שיעורי תפילה, תפילה ברצף, בלחן, מזמורים בכל אירוע, מזמורי קודש, בעיקר של ר' שלום שבזי, וקריאה מדוקדקת של פרשת השבוע מן התורה בימי שבת. כך גדלו בני תימן כאן באמצע שנות החמישים, בכל יישוב בישראל, גם בשיכון המזרח. כל מסלול הלימודים הזה נעשה בלחן מורכב במיוחד, מדויק ומוקפד עד מוות, עם איסור מוחלט מכאן ועד לדורות הראשונים שלא לשנות תו או תג. אם בכל אלו לא די, ילדי בני תימן למדו את כל העסק הזה פעמיים: פעם אחת בעברית התימנית, שהגייתה שונה מזו המקובלת היום; פעם שנייה בתרג'ום – זהו תרגום אונקלוס בשפה הערבית, שיוצאי תימן מחויבים לקרוא בו עד היום. פסוק בעברית, פסוק בתרג'ום. על פי עדותה של מלכה אחותו ברח ארגוב מן ה"מורי", משום שזה הכה אותו על קצות אצבעותיו במקל דק, עונש על טעות כמקובל באותם ימים. הזמר התימני יזכה לכבוד ויקר מבני עדתו כל זמן שלא יסטה מילימטר אחד מן המוזיקה הקבועה כבר דורות על דורות – עלייה, סלסול, אתנח, יתד, וכו'. אם יסטה יקרב את קצות אצבעות כף‑יד ימינו למורה המנחה, יצמידן זו לזו ויגיש, מוכן ומזומן להצלפה כואבת. המורה המנחה הוא המכה.

13.

ארגוב נולד, גדל, חי ומת בשכונה. לפעמים הוא נדמה בעיני כנֵר זיכרון לשכונה. על מראה השכונה וסביבתה כמו על החיים בה מעידים רבים בספר, כל עד ונקודת מבטו. השכונה היא "המקום", הממלכה, הטריטוריה של ארגוב מלידה. רק בטריטוריה הזו הוא נחשב מלך כדבר מובן מאליו.

ארגוב היה בנה של השכונה, ולאנשיה הוא שר. בעיקר ליושבי השכונות באשר הם. טעמם המוזיקלי, אוזנם ורצונם הם שהכתיבו את פס הקול של ארגוב. על פי תנועת עין של מאזין הוא החליט אם השיר "מוכן" או לא, אם יש להמשיך בו, אם הוא בשל להשמעה או להקלטה או להפקה מסחרית. על פי אוזנו של המאזין בשכונה, במועדון, במסיבת חתונה. לא של המגיש ברדיו ולא של הנגנים. של השכונה. הכול קרה בשכונה. השכונה היתה החממה המגדלת של ארגוב, בית הצמיחה, והשכונה, כך על פי העדויות, היא שהרגה אותו.

"שכונה" קראו באותם ימים למקבץ של ארבעה‑חמישה רחובות, כעשרים בתים בכל רחוב, בלוקים ארוכים בדרך כלל, או צריפונים, או צמודי קרקע מטים לנפול נוסח שנות החמישים. ה"שכונה", אותם ימים, הייתה יחידת השתייכות מזוהה, גם על פי מוצא. ערכה הנדל"ני היה חסר ערך. אנשיה הכירו זה את זה עד לפרטים, מימי הילולה ועד ימי אבל, סחרו קצת זה עם זה, מספרה, ציפורניים, מכולת, בית כנסת וגמילות חסדים. יש ושכונה היתה שרויה במלחמה עם שכונה אחרת. יש שכונה טובה, שבנותיה אינן חוששות להלך בה לבד, ויש שכונה רעה. לעולם היה כבוד השכונה בדרגת חשיבות עליונה. ובניה ובנותיה של השכונה נחשבו מכתחילה חייבים זה לזה.

השכונה לא החליפה את הצורך בעיר. היא היתה אוטונומיה קטנה, מגנה ומסוככת, וסיפקה בעיקר את הרצון להשתייכות קבוצתית. אם בשעת כתיבת הדברים הפך המושג "שכונה" לנושא דימוי שלילי, נמוך, "לא מקצועי", המוני ופרימיטיבי – מאמצע שנות החמישים ואילך היתה "שכונה" שם נרדף ל"בית". הבית שלי, המקום, המבצר, מרכז חברים מגן ומוגן, תוספת הגונה לבני המשפחה. לא מעט מושגים נוספים השתנו במהלך הימים. משחק הסנוקר נתפס אז כמשחק של "פושטקים", מזרחים מן השוליים, והיה אסור על בני טובים. מכנסיים בגזרת מותן נמוכה נחשבו זולים, "לא תרבותיים" וחסרי אסתטיקה בעיני הציבור הרחב. בשכונה, לעומת זאת, זה היה בגד חובה.

ארגוב היה בן השכונה. בן טוב של השכונה, שייך ומחויב לכולם, לא רוצה, ואולי לא מעז, לנתק את השושלת. בן ארבע למד שם אצל ה"מורי", בן שש השתתף בהילולת חצר, בן שתים‑עשרה למד וחילק בקבוקי חלב, בגיל שלוש‑עשרה ברח לצריף של הסנוקר, בגיל חמש‑עשרה נגע בפלילים לראשונה. הכול בשכונה. יש בנים טובים לשכונה ויש רעים. הרעים עוזבים מהר. נוטשים את נחלתם לטובת בת או בן זוג, הטבות דיור, עתיד לילדים או שבילי גישה נוחים למרכז העיר. הטובים נשארים. ארגוב לא עזב את השכונה לרגע. הוא הלך וחזר, שכר דירות בכל הסביבה והתגורר בכל מקום שרק יעלה על הדעת, אבל כשחיפשת אותו – הוא ישב בשכונה. עם חבריו משכבר, מעשן או שותה או מריץ שורות או בבית אמו. בשקט. שותה מרק או קפה שחור מצנצנת של ריבה.

14.

"השכונה הרגה אותו": זו כבר המסקנה שלי מן העדויות המובאות כאן. ה"שכונה" בהכללה כמובן, חברים בשכונה, לפעמים הקרובים מכולם. השכונה לחצה את ארגוב עד שלא עמד בכך, השכונה לוותה ממנו כסף, לפעמים גנבה, לפעמים סתם סחטה או מצצה. השכונה שארגוב זיהה בה את ביתו המורחב, "כולם משפחה", לא עצרה בעדו אף פעם. לא נרשמו חברי שכונה שניסו לגמול את ארגוב מן הסמים, להפך. היו שלא אפשרו לו רגע אחד של גמילה שקטה. הם ראו בארגוב מוקד להילולה, לחפלה, לתשלום עבור מוניות ולאספקת סמים יקרים. הם לא ראו במצבו החדש נקודת זינוק, רק אמצעי נוסף להכנסה. זה אולי מפח הנפש הגדול של ארגוב בחודשי חייו האחרונים. בגידתה של השכונה, של החברים מן השכונה. "רק עכשיו אני יודע מי נשאר איתי," אמר אז.

שוני גבריאלי, אהובה עוזרי, יהודה קיסר ואהובה ז'וזל מעידים, כל אחד בדרכו ועל פי מראה עיניו – כיצד נוצל ארגוב עד מוות. מסכת הניצול היתה ארוכה וממושכת, ואופייה תמיד תלוי רק במצבו של המלך. כאשר ארגוב קנה פנטהאוז עם ג'קוזי, דרשו לרחוץ בו באמצע הלילה. כאשר דרך כוכבו, חייבו אותו בהופעות שלא רצה בהן. חייבו בכוח, באיומים. כאשר התמכר לסם עלו עליו בהמונים, סוחרים וצרכנים. בסוף הדרך שר זוהר ארגוב את "מדלן" בעבור חצי גרם הרואין או קוק פרסי. באותם ימים קיבל ארגוב מנה של הרואין רק כדי לגמור הקלטה, גם בלי שביקש.

15.

על פי כל העדויות שלפנינו, כישרונו של ארגוב אובחן מיד. בבית, בבית הכנסת, בבית הספר, בשכונה וכך הלאה, מגיל שלוש עד שלוש‑עשרה. שני כישרונות זוהו במיוחד: יכולת מוזיקלית מופלאה וכישרון משחק. ארגוב דחה בנעוריו הצעה מיוחדת של משרד החינוך, לעזוב את ביתו בשיכון המזרח ולעבור לירושלים ללמוד מוזיקה בצורה מסודרת וכיאה למחונן. פעמיים הוצגה ההצעה לבני המשפחה, בזמנים שונים. ארגוב הוא שלא רצה בכך. כפי שהסתבר לנו, זוהר ארגוב מעולם לא ייחס ללימוד בבית ספר זה או אחר ערך מיוחד. כך או כך, ארגוב היה מוזיקאי מחונן לדעת הכלל, מחונן במיוחד לפי עדותם של יהודה קיסר, אהובה עוזרי ואהרון עמרם. מזהה רבעי טון כהרף עין, לא נזקק לקולן, לא צריך מנחה מוזיקלי ומגלגל סולמות בגרונו כאילו הוא עצמו, גופו, גרונו ומיתרי קולו היו כלי נגינה.

16.

הזיכרון הוא שקובע את כוחם של דברים. הזיכרון הציבורי, הזיכרון המצטבר, הדימוי הנאסף שכבות‑שכבות, אמת וסיפורים, מיתוס והזיה, ובעיקר, בעיקר, יכולת עמידותה של "העבודה", היצירה, יכולתו של המוצר הסופי, של מעשה האמן, להחזיק מעמד מול שינויי הזמן. זהו מבחן היצירה והיוצר, הזמן. ארגוב לא ביקש מעולם לעמוד במבחן מסוג זה. הוא לא חלם רחוק מדי ולא חשב במונחים "היסטוריים". הוא רצה לשיר עכשיו, להופיע עכשיו, לשמח עד שיגעון, ולקבל בתמורה קצת חיים טובים משידע עד כה, עם חום, בעיקר חום, אהבה, מחיאות כפיים ואנרגיה מחודשת. הוא היה אנין ברצונותיו, ורצה לקבל את כל אלו רק מן הקהל. רק מן השומעים. בלתי אמצעי. ישיר, ממני אליך ובחזרה, בלי מעקפי דרך וללא מתווכים. זו היתה נקודת המוצא היחידה של ארגוב, ומשום כך גם קטלנית. במעגל החיים של ארגוב לא היה דבר חוץ מן השיר, המוזיקה, המופע, המיקרופון, מחיאות הכפיים, וחוזר חלילה, מעגל אינסופי. מי שאינו יודע לצאת מן המעגל הזה לרגע, מי שרואה במעגל האחד והיחיד את כל עולמו, מותש לבסוף עד מוות.

17.

עשרים וחמש שנים אחרי, אני עדיין זוכר היטב את הרגע שבו נודע לי על מותו. יום שישי, שבע בבוקר, אחרי לילה גשום במיוחד, עננים כבדים ומים מציפים את הרחוב. ידעתי שימות. גם אני גם סביבתי. כל הסימנים החיצוניים לימדו שהוא צועד לשם בטוח מאוד. כל תיאור, כל מופע, כל נהג מונית שלקח אותו מכאן לשם דיבר על כך בלחש. לילה אחד ראיתי אותו, ומיד אחר כך כתבתי על צעדי המוות של ארגוב. למרות כל ההכנה המוקדמת, עם הידיעה על מותו בבית מעצר, עלוב ובזוי, לא ידעתי את נפשי. וכתבתי עליו אז, בין היתר:

שחור עוצם עיניים כשהוא שומע על מוות של אדם קרוב, ומנשק את האצבע קלות כשמזכירים את שם המת…

ארגוב נחנק למוות בארבע לפנות בוקר, יום שישי. העיתונים לא ידעו לספר על כך אבל הידיעה עברה מטלפון לטלפון, מבית המעצר והלאה. היה יום שישי גשום מאוד כשארגוב נחנק, עם רוחות חזקות. גלי צה"ל שידרו את הידיעה בשבע בבוקר, ובשתים‑עשרה וחצי היו אלפי אנשים בבית הקברות שבו קוברים היום את מתי שיכון המזרח.

ארגוב היה זמר קסטות, לא קלטות. אחלה זמר קסטות שבעולם. יש היום כמה סוגים של זמרי קסטות ומאות אלפי הלקוחות יודעים לזהות ולקטלג את ההבדלים. מי מתחכם, מי מבלבל את המוח פוליטיקה, מי ייעלם מחר, מי שואף ל"נעמי שמר", מי יצליח לסלסל "גדלו לאלהים איתי" כאילו הוא מול ארון הקודש, ומי לא. הוא לא היה זמיר, ארגוב, הוא היה עורקבי, "יאמן", תימני עצוב חסר תקנה. "אך… עד מתי… אלוהי… אהיה לבדי". צלול בפרק הראשון, מלא עשן סיגריות בפרק השני ולאורך כל הדרך ילד‑רחוב. עם עיניים טובות. עם הידיעה איך שרים על תחושות בסיסיות בלי להתבייש, על ייאוש, בעיקר הוא היה מיואש, על קנאה, על אמא, על אהבה, ובנעימה שהזכירה את התפילה ואת אבא בעת ובעונה אחת. זהו בעצם הרכב הלחן של השחור המקומי. והוא מכיל גם לא מעט מסלסוליה של אום כלתום ומבוזוקי יווני, חוץ מאבא ומבית הכנסת, הכול ביחד.

ארגוב היה הראשון שהקפיץ את שוק הקסטות של התחנה המרכזית, ראשון שעשו עליו כסף כמו בית חרושת, וראשונים תמיד נחנקים למוות מוקדם מן הצפוי. כמו בילי הולידיי, אם לא תתקשו לעלות על הגשר, כמו ג'ימי הנדריקס. הוא לא שר על מוות, ארגוב, ולא על כסף. הוא שר על אישה. על בת זוג, איך זה בלי, "אנה אלך, אנה אברח, איך אתנחם". החיים השחורים נחלקים לשניים, למי שיש ולמי שאין – אהבה, לא רכב חדש, אלא קשר אוהב, שייכות, שורשים, "נפשי טועה וצועקת ואין איש לידי". היו כמה ילדי‑רחוב בודדים ששרו על כך לפניו, אבל חסרו את הצירוף של ארגוב ומשום כך רק סללו דרך. אני לא בטוח שהכיר את כולם, הוא היה עסוק אותם ימים בשיפוצי בתים למחייתו. כמו שימי תבורי ויחד איתו. כמו שלמה בר. טיח, צבע, חרסינה, בלטות, מה חסר להם שם שהם מתחילים את הקריירה בבניין. אבל גם אם היו בודדים לפניו, הוא היה הנחשון. וגם משום כך היה המלך, ארגוב היה מלך, אין ספק. עולה לבמה כמו מלך, מפזר כסף כמו מלך, מקבל יחס של מלך, המלך השחור הראשון. כששלמה בר דפק על קונגוס בתיאטרון חיפה וצעק בקולי קולות "עצבים עצבים עצבים" בחצי גוף עליון חשוף, ארגוב עשה אלף דולר של אז בערב אחד, בהופעה אחת, בנתניה או באשדוד. סוף שנות השבעים, צריך להבין את הרקע. ראש ממשלה אינו מתארח בערב תימני, לבנים אינם מעכסים בתחנות דלק לצלילי המזרח, אין מנגל, אין חיים משה, אין כתבות פרופיל מגזיניות, אין זמן שידור לזמר מזרחי. אמנון אברמוביץ', אז עיתונאי בעל המשמר ומוניטין, דיווח על מופע של שימי תבורי כחימום לכתיבה על שר המשפטים חיים צדוק. הזמר השחור נתפס כקוריוז בעין לבנה, לא "ישראל". הלהיטים עוברים מטייפ לאוזן, בלי יחסי ציבור. עכשיו כבר אי‑אפשר לראות הופעה של ארגוב כדי להבין מה זה מלך שחור, ולהשוות. לשמוע את בכי הקהל כשהמלך שר "אלינור, זה סיפור אהבה", ואת מחיאות הכפיים כשהוא מגלגל בלשון ליי‑ליי‑לי‑ליילהלה. אחר כך הרימו אותו על כפיים והניפו אותו אל על פעם אחר פעם, יום אחרי יום, שנה ועוד שנה. זה היה ארגוב עד שתעה. משוכפל על מיליוני קסטות, לא פחות. "כי לעגו לי ידידי, טוב לי מותי מחיי".

בסוף הדרך ארגוב כבר התקשה לשיר. הוא ניסה, בין "קראק" לבין "קוק פרסי", מתוך ההזיה. "לא תוכל אדם לדעת ולא לחזות". ואף על פי שניסה ידע לזהות את הבעיה, משום כך הרים קול צעקה כשיצאה לאור הקסטה האחרונה שלו, בקול מסומם ומרוסק לחלוטין. הוא לא אהב את התוצאה וכעס שעושים ממנו כסף על חשבון חברות. איך אפשר להוציא קסטה כזו לשוק, הוא שאל, אבל הקסטה כבר עשתה כסף כי הקהל אוהב את ארגוב גם כשהוא נרקומן. הוא כואב איתו את הקול השבור ומריץ את הקסטה פעם אחר פעם. ארגוב מכור הקהל מכור.

אני זוכר את גדעון לב‑ארי, מנהל הרדיו, מגיש לו את הפרס הראשון בפסטיבל הזמר המזרחי. ארגוב ביצע את "הפרח בגני" בשידור ישיר וראשון בערוץ 1, ולב‑ארי עלה לבמה להענקת הפרס תוך כדי לעיסת מסטיק בולטת. לועס ומדבר, לועס ומברך, לועס ולוחץ לארגוב את ידו. זה היה הרקע. את "הפרח בגני" כתב אביהו מדינה. "את עולמי עם שחר, את לי כל היום, את עולמי בלילה, את החלום". מדינה נחשב אחד הכותבים המוכשרים של הזמר השחור. היום הוא משמש גם פוליטיקאי מוחה. הוא צועק, הוא בוחר בבועז שרעבי לזמר השנה, הוא מסמן את "איזו מדינה" של אלי לוזון כשיר מחאה, דורש שעות שידור ומוכיח את הרשות על שבנתה גטאות לשחורים. מדינה, כמו שלמה בר, מאשים את הרדיו הלבן ואנשיו בהעדפה עדתית שלא מתייחסת לרצון המאזין, והוא צודק, עקרונית, כמו בר. אבל ארגוב לא נגע בעסקים האלה. איני יודע אם זה הטריד אותו, ואם כן – הוא לא נתן לכך ביטוי. הוא גם לא הודיע מעולם שהוא שר על פי מָקָאמות לפי רבעי טון, אם מישהו בכלל שאל אותו פעם על המוזיקה שלו. ארגוב ידע למשוך את המילים ולשחק בהן בהברות ופתאום להגביה קול עד כאב ולא הרבה לסלסל בערבית קלאסית, רק כשהיה צריך. לא מתוחכם אלא סוחף. אישי, רך, קרוב אצל השומע, מעביר אווירה. הוא החזיק במיקרופון בכל כף היד כשאת קצהו הניח בין הזרת לשאר האצבעות, אחיזה מוזרה ופושטקית לאללה. והוא שר קרוב מאוד למיקרופון, נוגע בו פעמים, נוגע בשפתיו כמו אוהב, ולא כל כך מוטרד מאיזה רעש לוואי. מי שם לב לרעשי לוואי כשהוא שר, כל אחד בתוך עצמו.

חדשות, נובמבר 1987

18.

כל העדויות על אודות חייו של ארגוב נמסרו במהלך ארבעת החודשים שאחרי מותו. העדויות הוקלטו, כאמור, והוגשו לקורא בעריכה ובתיווך מזעריים. ביקשתי להעביר את דברי העדים במדויק, כפי שנאמרו בשפת העדים עצמם, גם כשסטו מן התקן התחבירי. לחמש‑עשרה העדויות הוספנו גם תיק נספחים המסייע להשלמת התמונה. בין הנספחים תיקו הפלילי של ארגוב ברצף כרונולוגי שהחל בגיל חמש‑עשרה; תמליל עדותו במשפט אונס והופעתו הראשונה בבימויו של מולי שפירא. כל נספח מציג ומשלים צד נוסף בדמותו.

19.

"בערב באנו עוד פעם," נזכרת כאן אהובה ז'וזל בלילה האחרון. "אני ומלכה, וחיכינו לרופא. הרופא הגיע, ונכנס לזוהר. והיו עם זוהר עוד שני עצורים איתו. הרופא יצא, אחרי שבדק אותם, ונתן לנו את הרצפט של זוהר ורצפט של עוד מישהו, שזוהר ביקש שנפרוט גם לו. הלכנו ופרטנו. ושמענו את זוהר צועק. הוא צעק – מלכה! אהובה! אהובה! מלכה! מלכה! ולא ענינו. ידענו שאם אנחנו עונות הוא ימשיך לצעוק. ושם לא נותנים לענות לו, אז בכלל לא כדאי. מה עוד שכעסתי על הכלאי, בגלל שאמר לזוהר שאנחנו נמצאות ביומן. אמרתי לו, אל תגיד לו שום דבר, בשביל מה אתה אומר לו? שהוא יתפרע? אם הוא ישמע שאנחנו למעלה, הוא יתפרע. לא כדאי שתגיד לו. אנחנו נלך ונביא לו את הכדורים. וזהו. הבאנו את הכדורים וזוהר המשיך לצעוק. אני רוצה כדורים, תביאו לי את הכדורים, אני רוצה כדורים, תביאו את הכדורים. הכלאי הבטיח לנו שהוא הולך ומכניס לו את הכדורים. ואז עזבנו את המקום."

כך הסתיימו חייו של זוהר ארגוב. עם תחליפי סם בחדר המעצר, כל הדרך חיים שחורים.

20.

שותפה גדולה יש לי לספר הזה, מאירה שטיינמץ, שיצאה באותם ימים ולילות של סוף 1987 לתחקור עשרות המעידים. זו היתה עבודת תחקיר כל כך משובחת, שהמשכנו אותה לשנים הרבה.

ביום ראשון זוהר הגיע בערך בשש בבוקר הביתה לאמו, עם החברה של ישי לוי. בשמונה אמרתי לאבנר, לך תעיר את זוהר. אבנר הלך. זוהר לא פתח לו. אמר לו שזה בסדר, הוא עם בחורה בבית. בעשר אבנר שוב חזר. והיתה כבר בחורה אחרת, שזוהר קבע איתה. הוא רצה לעשות הכול בשישי‑שבת הזה, וזהו. אחר כך חזר לכלא.

אחרי שזוהר נפטר, דיברתי עם מנהל הכלא. שאלתי אותו אם זוהר השתמש בסמים כשישב בכלא. המנהל אמר לי: "לחתום אני לא יכול לחתום לך, אבל להגיד אני יכול. לא ראיתי את זוהר משתמש בסם."

אני יודעת שפעם איזו בחורה ניסתה להעביר לו כדורים. בסוף אלה היו כדורי אופטלגין, מישהו עבד עליה, היא לא ידעה שהיא מעבירה כדור נגד כאב ראש, היא חשבה שהיא מעבירה לו.

שימי תבורי מודל חיקוי

השיחה נערכה ב- 27.12.1987 

נולדתי בנס ציונה בשכונת צריפים, ב‑1953. למשפחה גדולה יחסית, ממוצא תימני. שם משפחה קודם, טווילי. שבעה אחים. שניים מהאבא, חמישה מאמא ומאבא. אבי היה נשוי לאישה בתימן. לפני שנפטרה הוא הביא איתה שני ילדים. ואז הם עלו לארץ. אני נולדתי כאן וגדלתי בנס ציונה, למדתי בנס ציונה, הכול התרכז בנס ציונה.

היינו חברים, זוהר ואני, בערך מגיל חמש‑עשרה. אז הוא כבר לא למד. היינו בחברה אחת, והיינו חברים טובים. הכרנו במסיבות סלוניות וכל מיני. היינו בחברה סלונית אחת, חבר'ה מראשון לציון וחבר'ה נס‑ציונאים, ופגשתי אותו אז באחת המסיבות. הוא שר מהצד הזה ואני שרתי מהצד הזה, ככה התחלנו להתיידד.

ואחר כך התחלנו לצאת בחברה אחת. היינו נפגשים בחברות נוער בראשון לציון. יש מרחק של איזה שלושה קילומטרים בין נס ציונה לבין ראשון לציון. היו אז שדות על פני כל המרחק הזה. והיינו חוצים אותם ברגל, הולכים ברגל, לפעמים נוסעים באוטובוס.

היינו יחד ב… אני לא יודע איך לקרוא לזה… בראשון לציון היה, איך נקרא לזה? לא מחזמר, קבוצה כזו שהיתה שרה, כמו מתנ"ס, לא מתנ"ס. ואז, אני זוכר, אנחנו פשוט היינו עושים ערבי שירה. הוא היה שר, אני הייתי שר, בלי מיקרופונים, בלי אקו, בלי טכנולוגיה.

בבקרים עבדנו אז יחד, אצל אחי, הוא ואני. אחי היה קבלן צבע, ושנינו עבדנו אצלו. עבדנו יחד איזה כמה חודשים טובים, במשך היום צובעים, בערבים נפגשים. וכשצובעים, שרים הרבה. זה נותן הנאה, לשיר. ואז, אני זוכר את הקטעים. אני הייתי צובע למטה, הוא למעלה. היינו מתלבשים על איזה חדר וצובעים אותו שנינו והיינו שרים ביחד, כל הזמן. הוא שר בית, אני שר בית. הוא שר בית, אני בית. ממש כמו שאני מספר. הוא צובע על הסולם, ואני צובע למטה.

אחר כך היינו יחד בחבורת זמר, אני יודע? נקרא לזה חבורת זמר.

ואני זוכר שהלכנו פעם אפילו לתל אביב, להיבחן לאיזה להקת נוער בתל אביב, לעיריית תל אביב, אבל לא קיבלו אותנו.

אני שר מגיל צעיר, מהבית, ממש מגיל תשע, עשר. הייתי שר בטקסים של בית הספר, את "באב אל ואד", שירי טרומפלדור, כל הדברים האלה. אהבתי את זה נורא. לשיר היה אצלי בדם, והחלומות היו גדולים. ופשוט המשכתי כך לאורך כל הדרך.

התחלתי במסיבות סלוניות. הרגשתי מגיל צעיר את הפידבק של הקהל, כל הזמן "למה לא תהיה זמר? למה לא תהיה זמר?" הייתי אז בן שש‑עשרה. היו הרבה להקות צבאיות. נח"ל, חיל הים, חיל התותחנים, זו היתה המודה אז. שרתי שירים של עמי שביט. שירים של רן אלירן. מדובר בשנות השישים. אפשר לקרוא לזה קום המדינה, אני יודע.

בגיל שש‑עשרה זוהר היה בא אלי הביתה, ואני הייתי בא אליו הביתה, לשיכון המזרח. הכרתי את האבא שלו, הכרתי את כל האחים שלו. הכרתי את זוהר מקרוב. הוא היה ילד יפה, שר יפה, כמו זמיר, מאוד יפה. אני גם מכיר את אשתו. אני זוכר שהוא הכיר אותה באחת המסיבות הסלוניות שלנו, אני לא זוכר במדויק איפה הכיר אותה. אבל אני זוכר את היציאה שלהם. ואני זוכר אותם במסיבות הסלוניות, כי זה גיל שש‑עשרה, שבע‑עשרה. ואז הוא התחתן, וכל אחד הלך לכיוון שלו.

אני המשכתי בקריירה ואז בא הצבא. הייתי בתותחנים, והמשכתי את הדרך שלי. כשהתחלתי להתפרסם, אחרי הצבא, הקמתי לי תזמורת לחתונות.

אז זוהר היה פונה אלי.

הוא ניסה ללכת בדרך שלו כקבלן בניין, ואני המשכתי כל הזמן עם המוזיקה. וכשהצלחתי, הוא פנה אלי.

הייתי רווק, גרתי בראשון, לפעמים בתל אביב, בדירות שכורות, והוא היה פונה אלי כל הזמן. בעיקר אחרי התקליט הראשון. הוא יצא ב‑1976, אריך‑הנגן הראשון. עם "שחורה ונאווה", מקום ראשון בפסטיבל הזמר המזרחי.

בימים ההם אף אחד לא תמך בי לאורך כל הדרך שלי, ועד היום אף אחד לא תומך בי. אנחנו לא באנו ממשפחה מסודרת, שיש פסנתר בבית או משהו בסגנון הזה. האחים שלי דווקא היו אומרים לי ההפך כל הזמן. עזוב אותך ממוזיקה, לך תעבוד, תעשה כסף, תלמד מקצוע. ואני ראיתי הפוך. ראיתי שזו הדרך שלי, עד שהתחלתי עם תזמורת של חתונות.

יום אחד הופעתי באיזו חתונה של שכנה, ועליתי לשיר כמה שירים. בעל התזמורת שמע אותי ושאל אם אני מעוניין לעבוד איתם, להופיע איתם. אז הוא נתן לי שלושים לירות להופעה. נסעתי באוטובוסים, הייתי מגיע ל"אולמי שושנים" בתל אביב, ברחוב המסגר, ערב‑ערב, והייתי שר.

התביישתי להנחות. התביישתי להגיד "ערב טוב קהל נכבד" או "ברוכים הבאים ל'אולמי שושנים'". הייתי מתבייש. ולאט‑לאט, מחתונה לחתונה, למדתי להבין שהקהל בעצם מזמין את התזמורת בגללי. כי אני הייתי הסולן שלהם. ואז, עם חמשת אלפים לירות, מכל פעם שהייתי נותן לאמא שלי שתחסוך לי, קניתי שני רמקולים ומיקרופון, והקמתי לי תזמורת.

מישהו אמר לי אז, חבר שלי, בסיסט, "בשביל מה לך לעבוד כל השבוע אצל בנאדם? למה שלא תקנה לך ציוד משלך ותופיע פעם אחת בשבוע? תרוויח מה שאתה מרוויח בכל השבוע." ככה זה התחיל.

ואז הופעתי פעם אחת בחתונה ב"אולמי דולפין", ברמלה, אצל האחים חוגי. הם שמעו אותי. ואחר כך אמרו שהם הולכים לפתוח דיסקוטק בשם "כריש" ושהם מעוניינים שאני אופיע שם.

אז היה לי כבר תקליטון עם שיר אחד, ולא היה לי כסף לעשות את הצד השני. היה לי שיר שנקרא "הלנה", שכתב אלי קניאל. הרמתי תזמורת משלי והופעתי פעם בשבוע, פעמיים, ולאט‑לאט התחילו להזמין אותי לעוד ועוד חתונות והופעות וככה נכנסתי לאט‑לאט.

בעקבות ההצלחה הזו שלי, זוהר כל הזמן פנה אלי. שאנסה לעזור לו, שאפתח לו דלת. כמה שיכולתי ניסיתי לעזור לו. הסברתי לו את הדרך. הסברתי לו מה אני עובר, שזה לא קל, כל הדברים האלה.

זוהר הוציא אז תקליטון, איזה חברה הוציאה לו תקליטון, מפיק פרטי, ולא יצא לו מזה שום דבר. אמרתי לו שגם לי זה קרה, יש קטעים כאלה בחיים, הוצאתי תקליטון ולא הלך.

האמנתי שהוא יצליח. היה לו קול יפה, היו לו כישורים. למי שאין קול יפה, לא יעזור כלום. למי שיש קול יפה, זו מתנה מאלוהים. השטויות האלה, פיתוח קול. פיתוח קול זה ללמוד איך לשיר. פיתוח קול לא יהפוך קול מכוער לקול יפה. פיתוח קול זה ללמוד איך לקחת נשימה, להיות יותר מקצוען.

אז עבדתי הרבה שנים עם האחים ראובני, עם אשר ראובני. אשר היה המפיק והאמרגן שלי. אחרי כמה שנים הגענו למצב של פירוד, אני ואשר. ואז אני המלצתי לו, אני אומר את זה כאן בפה מלא: אני המלצתי לו על זמר בשם זוהר ארגוב, אז הוא עוד היה עורקבי, מראשון לציון. הפגשתי ביניהם.

אשר ראובני נורא רצה מחליף במקומי. והוא התלבש על זוהר, כמו שאומרים, והביא אותו לאן שהביא אותו. ראובני הוא חלק גדול מהקריירה של זוהר ארגוב. גם מהקריירה שלי.

הופעתי שלוש פעמים בפסטיבל הזמר המזרחי. ב‑1977, ב‑1978, ב‑1979. אז לא היה זוהר ארגוב ולא היה חיים משה. אז שרתי את "שחורה ונאווה". שנה לאחר מכן שרתי את "כינור דוד", ושנה לאחר מכן שרתי את "משה משה". זכיתי שלוש שנים רצוף. בשנה הרביעית רציתי להיות זמר אורח, לא רציתי להתחרות. לא קיבלו אותי כזמר אורח, רצו שאהיה משתתף. העדפתי לנסוע לניו יורק, לא השתתפתי בפסטיבל. באותם ימים, זוהר כבר התחיל את הקריירה עם ראובני.

הייתי פוגש אותו. היינו נפגשים מדי פעם בלילות, כמו חברים מילדות, במסיבות, במועדונים, חיי לילה. ואז התקרב ערב הפסטיבל. הפסטיבל שזוהר ביצע בו את "הפרח בגני".

השיר הזה ישב אצלי באוטו חודש ימים. פשוט, אביהו מדינה כתב את השיר הזה במיוחד בשבילי. אפשר לשאול את אביהו. השיר הזה הסתובב אצלי באוטו חודש ימים, בטייפ, ואני פשוט התעקשתי, לא רציתי להשתתף בפסטיבל כמתחרה.

ואז פגשתי את זוהר ברשות השידור.

אמרתי לו שיש לי באוטו שיר של אביהו מדינה שנקרא "הפרח בגני", והמלצתי לו לקחת את השיר הזה. אמרתי לו שייקח אותו, מכיוון שזה שיר יפה מאוד ואני לא משתתף, אני נוסע לארצות הברית, להופעות. אני זוכר את המילים שלו. שהוא לא… בהתחלה הוא פשוט אמר מיד, על הסף כזה: "אני לא מעוניין בזה. יש לי שיר משלי."

מסרתי לו בכל אופן את הקסטה, ונסעתי אחרי יום‑יומיים לארצות הברית. והייתי בקשר עם אביהו מדינה, כך שמעתי שזוהר החליט בסוף לקחת את השיר. ואז, כמו שאומרים, השיר עשה אותו, כל המדינה למדה להכיר אותו, ומפה זה התחיל להתגלגל הלאה.

פגשתי אותו יום אחד בלוס אנג'לס. הופעתי שם ופתאום הוא הגיע גם כן. אני חושב שזה היה לפני ארבע שנים (1984), בדיוק בהתחלת הקריירה שלו, אחרי הפסטיבל. אחרי שבנאדם זוכה או מצליח בארץ, בחוץ‑לארץ יהודים יודעים בדיוק מה הולך פה. הם קוראים את העיתונים, קוראים "ישראל שלנו", הם יודעים בדיוק מה הולך בארץ. כשאתה בשיא הפופולריות שלך בישראל, כך יקבלו אותך גם בחוץ‑לארץ. אז הזמינו אותו גם ללוס אנג'לס, וכך פגשתי אותו שם.

אני זוכר שישבתי איתו לילה שלם, אני לא רוצה להגיד עם מי ישבנו, והם פשוט לקחו סמים כל הלילה.

אנחנו כאמנים, כמצליחנים, הרבה אנשים רוצים להיות בקרבתנו. גם בקרבתו וגם בקרבתי. הפיתויים גדולים במיוחד במועדונים בארצות הברית. כשאני נמצא שם יש לי הצעות, לפחות עשרה אנשים שונים מזמינים אותי כל לילה להריח קצת, שואלים אם אני רוצה להריח קצת. מכיוון שאני אמן, אנשים רוצים להתקרב אלי, להזמין אותי, זה הרי עולה המון כסף. והנה מזמינים אותי ועוד פעם מזמינים אותי. אבל מקרים כמו זוהר מרתיעים אותי. חברים טובים שנופלים. כשזה קרוב, אני לומד לקח ושומר על עצמי.

אני לא עקבתי אחרי ההיכרות של זוהר עם הסמים. אני חושב שזה קרה לו בארצות הברית, ששם הוא התמכר לסם. עד אז אולי לקח פה סיגריה שם סיגריה, סמים קלים, פה ג'וינט, פה צינגלה, אבל שם זה התחיל, אני בטוח. שם זה התחיל על גדול.

אני לא זוכר שבילדות ובהמשך, הוא היה בתוך זה. אני לא ראיתי אותו. כשאנחנו היינו חברים, כשהיה קורץ אלי ושר, ואני הייתי שר, הייתי מסביר לו, בלי להתבייש, אפילו איך לשיר לפעמים. אז הוא היה זמיר, עדיין לא מקצוען.

אבל אני לא זוכר שבפגישות הראשונות שלנו הוא היה לוקח סמים. מעט מאוד אלכוהול. פה כוסית שם כוסית, כמוני. רק אחרי שהוא התחיל להיות כוכב, אז שמעתי מפה ושמעתי משם. נרקומנים, אנשים שלוקחים את הסמים חזק, אף פעם לא יגידו לך שהם לוקחים אותם. הם תמיד משקרים. מה פתאום? אני? למרות שלקחו חמש דקות לפני זה.

ואז, אני זוכר, ישבתי איתו בלוס אנג'לס לילה אחד, והם ישבו ולקחו סמים. ישבתי לידם עד שנמאס לי, עד שעה חמש, שש, שבע בבוקר. ראיתי שאני סתם יושב שם, ופשוט הלכתי לישון. והם היו ממשיכים עד שתים‑עשרה בצהריים. ב"הם" אני מתכוון לחבר'ה, אני לא אגיד שמות. חבר'ה בלוס אנג'לס.

היה לי חבל עליו. היו לי הרבה שיחות איתו. הוא היה עושה לי הרבה כבוד. מה זה היה עושה לי כבוד? הוא פשוט היה… לא שהחזיק ממני או משהו, אבל היה מתבייש להגיד לי שהוא בפנים. תמיד.

אמרתי לו, זוהר תצא מזה, זה לא מתאים, ומנסה ומנסה.

אני זוכר שהמפגש האחרון שלנו היה בצרפת. ב‑1986 היינו יחד בפריז. הוא נסע להופיע בלונדון, ויש איזה חבר שלי, יצרן עור, שמאוד אהב את זוהר והזמין אותו לברית של הבן. גם אני הייתי בברית ונסענו יחד, כמוזמנים, לפריז. ואז היה המפגש שלי איתו. ממש בתוך הבית הזה. החבר שלי הוא בכלל אנטי סמים, וכשראה את זוהר נזקק לסם הוא ממש היה הולך ומחפש לו את הסמים, מסכן את עצמו בשבילו. כשבנאדם נרקומן, סמים זו תרופה. ואז אני זוכר שישבתי איתו בחדר סגור. והוא פשוט התעסק בזה, היה לוקח את זה, מריח את זה לידי, והיה מסביר לי: "שימי, אני לא יכול להפסיק." היה לוקח את הכול.

וכשלא היה לוקח את הסם, זה היה משפיע עליו. היה יורד לו ריר מהשפתיים, היו יורדות לו דמעות, הוא היה מתחיל לרעוד. נרקומן פשוט. ואז הבנתי: אם הרבה רופאים ניסו לעזור לו, מי אני שאוכל לעזור? אבל המשכתי לנסות לעזור, לפחות בדיבורים. וזה לא עזר.

ומאז אני יודע שהוא הסתבך עם משטרות ועם כל מיני דברים.

התחושה היתה שהוא בעצם לא תורם שום דבר כדי להפסיק עם הסמים. או שהוא מנסה ואנחנו לא מרגישים. ובעיקר, שהוא לא יכול להפסיק. אומרים שמי שנכנס לסם, קשה לו מאוד לצאת. גם רופאים אומרים כך.

הוא היה בטיפול גמילה בירושלים. נסעתי לבקר אותו, הייתי מאחורי הקלעים. אני, אביהו מדינה, חופני, בצלאל מזרחי. אני המון פעמים נמצא מאחורי הקלעים. אחר כך לקחנו אותו לאילת, לטיפול גמילה עם רופא צמוד. נרתמנו כמה חבר'ה, ושלחנו אותו עם רופא צמוד לאילת. בצלאל מזרחי נתן לזוהר בחינם חדר במלון, סוויטה, ניסינו לעזור לו. אבל גם זה לא עזר. הרבה חבר'ה פשוט נשברו בדרך. כי אם אתה לא מקבל פידבק מהצד השני, אתה פשוט נשבר.

ואז נסענו לבקר אותו, אני ואביהו מדינה, בגמילה בירושלים. שרפנו, נתנו לו איזה חמש שעות יחד, דיברנו ודיברנו והוא קצת חזר לעצמו. הוא היה אז אצל איזו משפחה, אולי יום או יומיים בבית חולים.

אני ואביהו עסוקים עכשיו בהכנת אלבום חדש, וחשבנו שאת האלבום הזה נעשה בשיתוף עם זוהר. אחר כך הגענו למצב שראינו שהוא פשוט לא חוזר לעצמו, הוא מסטול, נרקומן, לא מתפקד, וגם הגרון לא מתפקד. לא מגיע, כן מגיע, כל התקליט שלנו מתעכב, וחבל מאוד. זה בעצם היה הסיפור הסופי.

הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה ביום שישי האחרון לפני המוות, במועדון "הפלקה". הופעה אחרונה שלו. הוא יצא לחופש. אני הופעתי שם אז, ב"הפלקה", והוא הגיע, אפשר להגיד בהפתעה. הוא לא היה אמור להופיע, רק יצא לחופש מבית הסוהר וחבר'ה שמעו שהוא בחופש, אז הביאו אותו בדקה התשעים, ואז ראיתי אותו. הוא היה במצב גרוע, לפי דעתי, לפי מה שראיתי.

נדמה לי שזה היה בסביבות ארבע לפנות בוקר. הוא ישב בדיוק דקה וחצי לידי. עשה איתי לחיים בכוסות, ואמר לי שהוא קצת שתוי ועייף והוא רוצה ללכת. אבל אני הרגשתי שהוא נורא חזק בפנים ופשוט מסומם. לחצתי לו את היד, התנשקנו, אנחנו תמיד מתנשקים כשנפגשים, נשיקה בלחי, וזהו. לא דיברנו על שום נושא שבעולם. רק "מה נשמע" בקצרה כזה, "מה נשמע, זוהר?" ולחצתי לאמא שלו את היד. אמא שלו היתה בהופעה. אני הופעתי אחריו. הוא שר איזה חצי שעה, החזיק מעמד. הוא שר, פה ושם זייף, אבל כבר ראיתי אותו במצבים יותר גרועים.